Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 163
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' ג' בהגה (ט"פ הערכה) עשו מעריכים על פי קלפי להעריך הנתינה להקיר"ה וערערו עליהם כמה יחידי סגולה לפני ערכי השופט ושלח שאסדר נוסח שבועה שישבעו המעריכים שלא יעשו עולה ע"י מורא או חנופה. ואחר שלא יכולתי לפשרם הוכרחתי לכתוב נוסח והנחתי פנוי לשון שבועה שלא ידעתי אם ישבעו כל הג' כאחד או אחד אחד. גם מצד שאני נזהר מלכתוב שבועה מלשון מדבר בעדו וכל מה דמצינו לאשתמוטי אני משמט א"ע מזה כי עכ"פ מצד מדת חסידות ניחא לי בדרך גדר להשמר בזה והלכו לביהכ"נ הק' וקראו הנוסח שבועה לפני כמה יחידי סגולה והמקרא הי' המנהיג לא כפי הנהוג תמיד שהחזן יהי' מקרא השבועה והחזן הי' שם ואמר לי שלא הוזכר לשון שבועה כלל רק התיבות שהי' כתובים הקרו. והיחודי סגולה שהיו שם לא הרגישו בזה וששתי בזה על שניצולו משבועה אך הי' לבי נוקפי אולי הרי זה כגניבת דעת כיון שהיחודי סגולה סברו שהוא שבועה גמורה ואולי יש איזה פתחון פה עלי על שהשמטתי בהנוסח תיבות שבועה שעי"ז נמשך הגניבת דעת ואולי עי"ז מוטל עלי להודיע הדבר להיח"ס גם שהשמטתי לא היתה מצד רמי' כלל וכנ"ל ולא עלה על לבי. שוב נתיישבתי בדבר שכיון שע"פ דין תוה"ק אין להטיל כלל שבועה על המעריכים ורק אם כאו"א אומר מכסת ערכו יש שבועה מעין שבועת השותפין כבש"ע סי' קסג משא"כ על המעריכים אין נכון כלל להטיל שבועה וכל שעלו ע"פ קלפי אין עליהם הרהור ורק הערכי הטיל השבועה וכנ"ל ואין אנו ערבאין בזה. וכל שנשמטו ומזלייהו גרם שהיח"ס היו שם ומ"מ לא הרגישו בלשון של השבועה כלל אין שום חשש פתחון פה על היודעים כלל כי היח"ס עצמם שמטו. ואני בתומי הלכתי ונתגלגל עי"ז רק טוב ומ"מ זרזתי לאחד מן המעריכים שהוא הייתר מבין ביניהם שידע שעשיית ההערכה היא כדיינות ממש ושיעשו בתמים כאלו הי' שבועה וטוב להם. עוד מצאתי לגבי הערכות בין יחודי סגולה אודות נתינות משא מלך ושרים שנוהגים לעשות ההערכה ע"פ ג' נבררים ע"פ דיעות רוב הנותנים או ע"פ קלפי נראה שזה נדון כעין שומת מטלטלין או קרקעות ע"פ ג' בקיאים. ואומדנא כזו מלתא היא ונדונית ע"פ ג' בקיאים וצריך השמאי והמעריך ליזהר הרבה לעשות בדרך תמים לפי אומדנא שלו כי הוא נדון כדיין אך הטוענים להשביע את המעריך שיערוך בתמימות נראה שאין זה טענה כלל כי גם שמצינו שבועות גבי מסים עסי' קסג עכ"ז אין זאת רק בהנותנים עצמם שיאמרו ערך השג ידם בתמימות שיוכלו לסדר היטב מכסת הערך וזה נדון מצד שבועות השותפין כידוע משא"כ בזה כיון שנדון כדיין לא שייך כלל להטיל עליו שום שבועה או תקיעת כף או הדרת ראש כלל וגם אם יש על זה פקודה מפורשת מהמלך או מהשר שישבעו המעריכים נראה דל"ש בזה כלל שום צד דינא דמלכותא דינא כי ביד יחודי סגולה הנערכים לומר הרי אנו כאלו כבר קבלנו ושמענו בזה שבועה וכן חובתם וכן מוטל עליהם שלא להביא בזה לידי שבועה ול"ש דינא דמלכותא לגבי מה שיש הכרע ע"פ התוה"ק בין עם בנ"י בין זל"ז כידוע. ומלבד מה שאין להשביע לדיין או לעד כפי המפורסם יש ג"כ טעם גדול בזה שהרי קי"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וסגנון של כל השבועות הוא רק מטעם חשש מלוה ישינה או אשתמוטי כידוע וכ"ז ל"ש לגבי עדים או דיינים או שמאים דאטו נחשוש שזה יודע שיש לראובן כל כך ספק מלוה ישינה על שמעון וכן בין כאו"א מהיחודי סגולה לכפי סדר ההערכה בעניני נטי' שהי' בזה מכפי הנכון. ואשתמוטי ג"כ פשיטא דל"ש בזה כיון שאין מוטל עליו ליתן משא"כ גבי הנותנים שייך בזה שבועות השותפות ושייך בהם אשתמוטי גם שייך בזה ספק מלוה ישינה על צרכי צבור שלפעמים יחיד מלוה לצרכי הקהלה על מנת שיפרעו לו וגם אם ע"פ דין תוה"ק יהי' מה שנתן לצרכי הצבור כמניח מעותיו על קרן הצבי ואין מוטל כלל על הצבור לשלם. וכפורע חוב חברו או זן אשתו וכדומה. עכ"ז יכול להיות בזה צד מורה היתירא בסברו שהוא מוטל להפרע מהצבור משא"כ בההערכה זו שהמעריכים הם כדיינים פשיטא שאין להשביע אותם כלל: המעריכים לגבי נתינות. אולי האומדנא כפי השג יד אז באשר הוא שם ולא כפי מה שעומד להרויח אח"כ יותר במעותיו מחברו גם באומדנא ברורה. ואולי כיון שכתוב בש"ע שהאומדנא גם ממעות עסקא שבידו וכן אודות בית שעומד להרויח כ"ה ההערכה וצל"ע היטב. נוהגים שלא להעריך מזמן מזונות שנותנים לבניהם אחר נשואין כנהוג. ונראה שהוא מצד שאז מיוחד וקבוע ללמוד כי לכך נותנים מזונות כדי שילמוד תוה"ק בטהרה ולא יהי' רחיים בצווארו. ולזה נוהגים שלא להטיל עליהם נתינות ואולי יש ג"כ חילוק מצד שגם שמעותיהם בעסקא כנהוג מ"מ אינם מרויחים כבמו"מ. פה הי' מגיע מדה עשירית מעשיית יי"ש כפי החק שקורין פראווי. וע"י פקודת הקיר"ה נתבטלה המדה עשירית רק מדה ט"ז כמו מכל הטחינות רק ע"י הקווארטי הי' השוואה מדה עשירית וכעת בטלו הטוחנות ברחיים דפה כי אזלו ימים ע"י ים מקוה בריכה דדגים העליונה על הרחיים דכאן ושוכרי האורנדא אומרים שמגיע להם מהנטחן ברחיים דכפרים כדי לעשות יי"ש יתרון מה שממדה ט"ז שנותנים בכפרים ועד מהעשירית. וכן עוד כ' גודלים פ"ו מקארץ כנהוג פה והבע"ב אומרים שההשוואה דהקווארטי היא רק שיהי' כפי הפראווי הנ"ל. ולשון הפראווי היא רק על הנטחן כאן. נראה שאין מחזיקי האורנדא נדון כמוחזק נגד יחידי סגולה דהעיר. והמוציא מחבירו עליו הראי' שההשוואה כוללת לשלם מהנטחן חוץ לעיר. אך מצד שחיוב של הקווארטי מתלא תלי וקאי וחיובו תמיד. וביד השר תמיד לתבוע ח"ג מקווארט יי"ש והשוכר ממנו יש לו ג"כ כח זה ויכול לשנות אודות ההשוואה בכה"ג כיון שאין בירור שההשוואה היתה שיטחנו בחוץ ויעשו יי"ש בחנם:
שם בהגה (ונתייאשו מן החוב) הקצה"ח נ"י כתב שייאוש מהני בחוב ואין לי הכרע בזה וצלע"ע היטב. כתבתי במק"א כבר בזה [לא מצאתי] אך לא הי' לפני אז דברי הקצה"ח נ"י וכעת איני יודע אם דבריו מכריעין או יש בהם כדי לעשות ספק בזה כי אולי גם בחיוב שייך סברת הרמב"ן ז"ל שהביא שם. וכעת איני מבין היטב סברא ההיא וצלע"ע היטב:
סעי' ו' (אדם בטל) אודות מ"ש במק"א באריכות במ"ש חז"ל בבבא בתרא פרדכת כו' שכעת הנתינה מנרות דשבת ק' שבמדינות אלו אין לתבוע רק מהמנויים במספר הנפשות דהעיר אצל הקיר"ה וממוניו בלי העלמה. משא"כ את שלא נמנו שלא עליהם חל עול הנתינה ההיא. כן כתבתי בשו"ת באריכות שכתבתי אודות שותפות עסקא בשכירות נתינה הנ"ל. והנה השוכרים לית דחש בהו ע"ז לגמרי והמשכיר הראשון קבע לכל השוכרים ממנו שיתבעו מהנעלמים ועי"ז הוסיפו לו שכר וקודם שכירותן לא נתיעצו גם השוכרים הכשרים בזה עם יודעים ההלכה. וכעת מענה בפיהם שהם רק שלוחי המשכיר הראשון. גם שאין בזה כדאי כי אין שליח לדבר עבירה מ"מ עי"ז כבר הוא דבר שאינו נשמע לומר זה להשוכרים. וכבר כתבתי כ"פ דהיכא דאיכא ספק ספיקא ואומדנא אין גם מדת חסידות להוכיח. וכן הוא בזה שיש ספק ספיקא. ספק שמא אין תובעין מהנעלמים בעל כרחם רק הם מתפשרים ברצון טוב ליתן כדי שיוכלו להדליק כי גם אורחים מחוץ למדינה כשמדליקין מגיע מהם כפי פקודת הקיר"ה. ואולי אינם תובעין כלל רק מהמדליקין או ברצון בפשר. וספק שמא לא ישמעו לתוכחה בזה והאומדנא נוטה שלא יצייתו בזה כיון ששלמו עבור זה להמשכיר כנ"ל ויש להם אמתלא לומר אם לא אטול אני יטול המשכיר שמוחזק לאלם בזה ולפעמים יש להם שלוחים נוגשים ושולחים עם הנכרי הנוגש א' מעם בנ"י וגם להנוגש הוא דבר שאינו כשמע אך כיון שאינם נוטלין הישראלים את המשכנות בידיהם רק מראין להנכרי שיטול אין בזה קפידא כ"כ כי ממ"נ מדין שליחות הרי אין שליחות לנכרי ולדבר עבירה. ומצד גוף הגזל ועושק רש הנעשה במדינה הרי יש אמתלא הנ"ל שאינם גורמים כלל להגזל ובלתם יהי' נגמר ג"כ ע"י המשכירים ולהתגרות עם המשכיר הראשון בזה יש אחריות לכל הנעלמים שלא ימסרם למלכות. ובלי נדר אי"ה אזרז פה להנוגש שלא יטול הוא עכ"פ המשכנות בידיו כלל וכלל כי אם הנכרי יטול ולא הוא. ומצד ספק שמא מדליקין כל הנעלמים ומגיע מהם לא שייך לומר מוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים גם אם צועקים הנעלמים אין אנו מדליקין כיון דזה דבר המפורש בתוה"ק לא תגזול. ומה שלא נתפרש להדיא בתוה"ק אין שליח לדבר עבירה עי"ז נראה שאין לדונו כדבר שאינו מפורש בתוה"ק כיון שגוף גזל מפורש בתוה"ק וצלע"ע בזהי. ובספק קי"ל דל"ש מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. אך מצד מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין נכון למנוע מלהוכיח בזה כיון שיש ספק ספיקא ואומדנא כנ"ל ופטורים משורת הדין ואין פתחון פה ע"ז.
שם בהגה (ואם המושל מעליל על קצתן) הגזירה המרה דשבי הצבא היתה כעת על אנשים רשומים בשמם. לכאורה הי' מוטל רק עליהם הוצאות הפדיון המצטרך שלא יקחו לשבי בהעיר כלל. אך כיון שבידם לברוח אחר שנתפרסם להם ולא לקחום או ע"י מה ששר העיר ממליץ בעדם מליטלם עי"ז יש צד שהם שווים לבני העיר שאינם רשומים כיון שיש לפניהם הצלה קרובה:
שם (וכל הקהלות כו' חייבים ליתן לזה) על ההיא דסס"י קסג צל"ע כעת דלא נתפרש שם דצ"ל שהקהלה שנתנו להפשר הי' דעתם להדיא גם מצד הצלת הקהלות זולתם ובמוהרי"ק ז"ל שם לא נתפרש תנאי זה ואולי לא הי' צריך להזכיר מזה והי' ידוע ממילא שהי' כוונתם להציל כל הקהלות ובפרט שתבעו מהקהלות קודם שנתפשרו משא"כ אלו הי' ספק אם כוונתם להציל גם קהלות זולתם. משמע מסי' ס"ד סעי' ד' שא"נ לסייע כל שלהצלת עצמם היו צריכים ליתן ג"כ סך שנתנו. ומספק אין יכולים להוציא מהקהלות כיון שהמוציא מחברו עליו הראי' והקהלות הם בסגנון איני יודע אם נתחייבתי ואולי שייך מעין חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי וכיון שהיו יכולים למעט ההפסד ע"י שיכוונו להציל גם זולתם סתמא כיוונו כן וצלע"ע:
שם (מזיק לאחרים עש"כ סקי"ח) כתבתי במק"א אודות מ"ש הנ"י ז"ל רפ"ק דבבא בתרא שאחר חלות המס אין רשאי להפקיע א"ע ולגרום היזק עי"ז לחברו שנראה שיש לחלק בין ממון לסכנה בזה. וכעת ראיתי בססי' קסג שהביא הש"כ ז"ל בשם מוהר"י בן לב ז"ל ראי' ממה שהצילו למפיבושת ז"ל. ומשמע שם דלא ס"ל לחלק בין ממון לסכנה בהנ"ל. ואם יש לחלק כנ"ל הי' יותר נכון שם במה שהצילו. ואולי לא פליגי על חילוק הנ"ל ומ"מ שם ביבמות גבי מפיבושת ז"ל אמרו חז"ל וכי משוא פנים כו' מצד שלא מפיבושת ז"ל הציל לעצמו. ול"ש שם מצד מ"ש חז"ל חייך קודמים ולגבי שיצילהו דוד המלך ע"ה בתפילתו אחר שנקלט הי' שייך משוא פנים. ומוהריב"ל ז"ל [אין לפני כעת ספר ק' שחיבר ואולי יש בדבריו ביאור או הכרע לגבי מ"ש כאן] הביא משם רק ראי' שע"י דבר מלך שלטון הו"ל חל עליו ולא אמרי' שע"י שיפייס הו"ל כלא חל עליו מעיקרא כי קליטת הארון הוא ג"כ רק כדיבור בעלמא שישנו בחזרה שהרי אחז"ל שם שקלט ופלט ומ"מ אחר שקלט הו"ל כהצלתו כדי להפסיד חברו ומסתמא הי' שם ע"י מלאך הקליטה ומוהריב"ל ז"ל הרי מיירי בממון ומ"מ להציל א"ע מסכנה גם שהוא בהי"ל שמוכרע מההיא דקיתון של מים. וכעין הסברא שכתב הש"כ ז"ל בשם מוהריב"ל ז"ל שכשהוטל המלך עליו הו"ל מציל א"ע. כעין זה הוא בסוף תרומות ואחז"ל שבע בן בכרי מוכתב למלכות הי' וכיון שהי' עליו ביחוד דוקא עי"ז אין להפסיד אחרים. ומ"ש במק"א שאולי ההיא של הנ"י ז"ל לא שייך רק כשבודאי יפסיד חברו. כ"ה משמעות לשון של מוהריב"ל ז"ל וצע"ע. ואם לא פרט המלך משמע שם שיכול להציל א"ע. ובנ"י ז"ל שם משמע שלא היו רשאין גם שלא פרט המלך שם. ואולי שם בנ"י הו"ל כפרט כיון שהוטל על כל בני מתא הרי הבורחים ודאי שהיו בכלל בין יתנו הת"ח בין לא יתנו ובבריחתם עכ"פ הטילו מה שהי' מוטל עליהם לפי ערך על הנשארים שלא ברחו. ולזה לא היו רשאין משא"כ בנדון שבמוהריב"ל ז"ל י"ל שמיירי שהמלך אמר רק שמשני עשירים שבעיר לבד רוצה ליטול וכיון שלא פרט יכול כאו"א להציל א"ע וכ"ה לגבי ההיא שבסוף תרומות שכשלא יחד ופרט למי יכולים להציל עכ"פ שלא יחול הספק על קצת מהם והשאר נשארים ממילא בהספק. וממש כההיא דגבי מפיבושת ז"ל ומ"ש הש"כ ז"ל שם שע"י כתוא מכמר ממון הו"ל כסכנה. אולי גבי כלילא ל"ש כן שהי' ידוע שאם לא יברחו ישלמו בלי סכנה כי מס ממלך אינו כמסירה ששייך בה סכנה ועכ"פ לא היו הם רשאים לברוח כיון שהיו יכולים לשלם אין זה כסכנה ששייך בה חייך קודמים. ומ"ש הש"כ ז"ל כתוא כו' אולי כתב כן רק לאלומי הראי' שממפיבושת ז"ל לגבי ממון והי' מקום לומר שממון הקל קיל בזה מנפשות כיון שיכול להציל ממונו וכוונתו לכך אין חשש ע"י גרם הפסד לחברו. משא"כ גרם בנפשות שחמיר יותר וגם אם כוונתו לטובת עצמו אין לו לגרום הפסד נפש זולתו. לזה כתב שבממון שייך ג"כ לפעמים כתוא מכמר וצל"ע. ואולי י"ל שהכלילא לא היתה בסגנון חק מלכות והו"ל כהפסד שע"י עלילה שכתוב שם בקס"ג שיכול להציל א"ע גם שמפסיד חברו וצע"ש ומוהר"ם ז"ל ס"ל שקודם שחל חמיר יותר ע' בט"ז ז"ל שם. ואולי עי"ז תירץ ההיא דכלילא ואולי חילק מוהר"ם ז"ל בין ההיא שבירושלמי שהביא הנ"י ז"ל ובין נדון דידי' ולזה כתב שקודם שהגזירה חלה ג"כ אין לפרוש א"ע וצלע"ע בכל הנ"ל היטב. בני העיר מסייעים זל"ז להצטרכות תקון היישוב במה שלתקון מו"מ גם שהוא עיקר היישוב לא מצאנו להכריח זה לזה: