Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 175
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' ח' (בהמתנה לית בה כו' שאין המוכר מקפיד) אם המוכר אומר שזה וזה שוים אצלו יש דינא דבר מצרא גם שהשכיר או מכר אחר שבר מצרא אמר שהוא רוצה גם כן בסך זה. ואולי אם אומר שאז הי' ה"ב נוח בעיניו והבן מצר קשה לגבות ממנו. רק עתה בוחר בו. י"ל שאחר שהפקיע המצרנות על ידי ממשות. אינו חוזר וניעור אחר כך. ואם אחר כך נתן בן המצר ממשכון או העמיד ערב בטוח י"ל שהמצרנות לא הופקע מעיקרא על דרך כן. רק אם לא הי' יכול למצוא ערב או משכון בעת המכר. לא עדיף בכך ממה שהממון צריך להיות ביד בן המצר מובא באין שום עיכוב. ואם הי' יכול למצוא משכון או ערב רק לא פירשו לפניו המכוון לכך כח המצרנות אליו היטב: נראה דלא שייך בכך קבלה אולי שניהם שווים גבך. גם כשכדי לייקר מקחו ביקש אחר ומכר או השכיר אליו. ומתבייש שיודחה זה שייקר השער ומילא בקשתו. מכל מקום מסברא וכן הוא הנהוג שאין בכך קבלה. כי הבחירה לפניו לבחור בה"ב: מצרן הדחוי על ידי מאמר זה נוח לי כו' אם היה פסק דין בכך בסגנון צא תן כו' אינו יכול לחזור בו ולומר גם זה נוח ובסגנון חייב אתה ליתן יכול לחזור בו ולומר גם זה נוח והמצרנות למפרע חל גם אחר זמן מרובה תיכף שפייס להמשכיר. ומכל מקום מהתחלת המשך י"ל דלא שייך עוד: בהבטיח השוכר להמצרן שיהי' שותפות ביניהם ואחר כך חזר בו גם כן שייך אז מצרנות אחר זמן מרובה. ובכך גם אחר כמה מהמשך כל שהמצרן הי' סובר שותפות. וכן בהבטיח לו טובת הנאה אחרת וחזר בו כשמבורר כן הו"ל מצרן היטב: מצרנות במה שקורין אורנדא הרבה גדרים שייכים לומר בכך פלוני נוח לי כי הרבה חששות כנגד השר והמלכות יר"ה. ומכל מקום אם שניהם נוחים לו בשוה המצרנות קיים:
סעי' יג בהגה (שתי שדות) מי שקנה שני קרקעות בסך מסוים והמצרן הוא שכן רק לאחת. ואינו רוצה לקנות רק אחת [לפי מ"ש הש"כ שיכול לסלקו] צל"ע אם יכול הלוקח לומר לדידי שוה לי רק שדה שבשכנותך סך מרובה. ובלי שדה זו לא הייתי קונה שדה האחרת גם בתכלית הזול. ואולי יעריכו בקיאים כמה עולה ממעות המקח לשדה של המצרנות וגם שאין אונאה לקרקעות מכל מקום יעריכו לפי המעות לפי דעת הבריות וצל"ע:
סעי' כג (בכעין מעותיו) מצרן שבא לסלק בזמן שהוזלה מטבע שנתן. בערך מטבעות כסף שהיא טבעה. או נתיקרה נראה שגם שהלוקח הוא כשלוחו של המצרן. מכל מקום אין זה כמלוה מטבע סתם שיכול לסלק בה גם שהוזלה או שנפסלה וצל"ע בזה היטב:
שם בהגה (פסידא למוכר) אם המוכר קנס את עצמו שאם יהיה ביטול מכר או שכירות יתן סך פלוני על ידי זה י"ל ביטול מצרנות כי אין בכך הטוב כו' שישלם קנס. והיינו אם הי' הקנס באופן המועיל לסילוק אסמכתא ואם השליש ממין כיון שבסי' נ"ו בהגה בשם תשו' הרא"ש ע"ה שיעשה השליש כמו שהושלש בידו. כשיתן הממון כפי הקנס יהי' טענת קים לי שבשלישית לא שייך אסמכתא. ומכל מקום צלע"כ כי י"ל דהיינו רק קודם שבאו לבדה"צ. מה שאין כן כשבא השליש אל הבדה"צ קודם נתינתו הרי אינו רשאי ליתן בלא רשות ב"ד וכמו בממרני שכשהובא אל הב"ד לפני כתיבה עליו יפוי כח אינו יכול לכתוב עוד ודנים רק כמו שהוחזק לפנינו וכיון דכתב המ"ב ע"ה שהשליש ידו כיד המשליש אולי המשליש כמוחזק על ידי בדה"צ וכעין דרך עיקול עפ"י בדה"צ או אולי יהא מונח לעולם ביד השליש או אולי שייך חזקת מרא קמא וצלעע"כ: וגם אם הופקע המצרנות על ידי קנס הקנס מכל מקום שייך שבועה או קבלת חרם שלא הי' קנוניא. ואם בערמה הפקיעו שלא מצד קנוניא צלעע"כ אם בדיעבד מופקע השכירות ומ"ש בש"ע שלא יהי' ערמה כו' אולי יש חילוק בדיעבד היטב: ואם הי' מקודם הקנאה במכר או בשכירות על הקרקע על ידי קנין סודר במכר הקרקע או בתקיעת כף סיטומתא שמועיל בשכירות קרקע ואחר כך השלישו קנס מכיון דהי' הקנין סודר הו"ל שליחותי' דהמצרן וקנה המצרן אין מועיל מה שאחר כך נעשה קנס שמפקיע המצרנות גדר ועשית הטוב. והיינו בקנין שאינו בגוף הנקנה צ"ל אחר עסקם באותו ענין שמכיון שנגמר הקנין קודם הקנם בלא יכולת לחזור בהם אין הפקעה על המצרנות. אך אם הי' גלוי דעת בהשכירות על מנת קנס י"ל דקנה היטב ואם נצרף הקנין שהי' קודם הרי לא הי' רק על אופן הקנס ואין מצרנות:
(עוד מצאתי) במצרנות והמוכר סבר שלא יתן המצרן תיכף הכל נגד סגנון הפשוט וכמו בשכירות שמשלמים הכל בסוף וכוותי'. והקנה לאחר ובתוקף קנס י"ל שעל ידי שעתה פסידא על ידי מצרנות ועשה שלא בהערמה על ידי זה בטל המצרנות:
סעיף כ"ה (שילך ויביא) מצרן הדר בריחוק נותנים לו זמן למעות למקומו שילך ויביא ובבזבוז הונאות ושכיחות שכירות מסע כראות עיני הבד"צ:
סעיף כ"ז (רכב דקלים) על ידי זכות דריסת הרגל אצל מקום הנמכר הו"ל מצרנות כמו מי שהוא סמוך ממש לביתו היטב שהרי יכול להרחיב גבולו שם בכל מקום השייך לו לדריסת הרגל לבנות בנינים שם. וגם אם יש לו שם חלונות יכול לומר שיסתום לעצמו חלונות שלו ויבנה. וגם אם יש לחברו חלונות שם כנגדו אם יכול להנמיך בנין מהצד שלא יהי' היזק ראי' הו"ל הצטרפות ואינו כהפסק רכב דקלים. ואם הדריסת הרגל מיחד לרבים או לשכנו עמו שימחה בנינים שם ע"י זה אינו מצרן ובפרט נגד מי שכותלו סמוך:
סעי' ל"א (זיל זבן לעלמא) נראה פשוט שאין נפקע דין בעל מצרא על ידי אמירה לך חפש שוכר או קונה עד שיאמר השכר או מכור כי יכול לומר כוונתי הי' שכשתמצא שוכר תודיעני ואין להפקיע מצרנותו כי אם על ידי בירור גם אם יש לו צד טובת הנאה על ידי אחר שאולי ילוה לו מעות וכדומה גם שהוא קרוב לודאי כל שאיננו בכלל קנין השכירות בהחלט נראה דלא שייך בזה לבטל המצרנות: אולי גם אם אמר איני קונה עכשיו י"ל שכוונתו שממתין עד שיפורסם המכירה:
סעי' ל"ב בהגה (אם שתק מכח טעות) בעל משכנתא שסבר שיגיע לו הרבה מעות כי נאבד שטרו ולא טען מצרנות בשעת חכירה ואחר שנודע שמגיע לו מעט טוען מצרנות. הרבה ימים אחר המכירה אם המעות המגיעות לו לפי סברתו הי' יותר משווי קרקע שנמכרה יכול לומר שכיון שמגיע כל כך אמרתי שלא תפדו ותשאר שלי ועכשיו שנודע לי שמגיע מעט הרי זה כאלו עכשיו נודעה לי המכירה. ואם גם סך שסבר הוא פחות משווי הקרקע או כשווי' אינו יכול לטעון עוד מצרנות:
סעי' ל"ד (הי' בן המצר במדינה אחרת) אחד מכר חלקו בקרקע משותפת עם יורשי אחיו. ואחד מהם הוא רחוק ו' פרסאות בערך ואחד מהם הוא חוץ למדינה ולא מכר לפני הש"צ ושמש כנהוג ולא הוכרז נראה דהו"ל ממש כדסעי' מ"ט בטורסי' קע"ה. ובב"י ע"ה שם בשם תשובות הרשב"א ע"ה שכתב להדיא דגם שלא הוכרז הו"ל פרהסיא ע"ש ורחוק לומר שבזמן הזה הוקבע יותר להכריז מכפי שהי' המנהג אז שבתשובה שם משמע שנהגו להכריז ולא הכריזו. ומכל מקום כתב דהו"ל פרהסיא. וגם כעת לפעמים קונים בלא הכרזה כשיודעין שלא יהי' ערעור ולא בעל חוב אינם מכריזים כלל וכשם דלא קפדינן אהכרזה במקומות שמכריזים כן נראה שאין קפידא גם כן על מה שלא הי' הקנין סודר בפני הש"ץ ושמש כנהוג. שהרי לפעמים עושים קנין סודר בפני עדים דעלמא ואח"כ כשכותבים הקנין סודר עושים קנין סודר מחדש לפני הש"צ ושמש או שחותמים עדים הראשונים והרב מקיים חתימתן ומשלמים לש"צ ושמש מאומה מצד שעיניהם נשואות לקבל פרס מזה ואין קפידא והעדים אמרו שהמכר הי' בדרך פרסום ולא הי' שום העלמה בזה ואדרבא הם פרסמו והמוכר פירסם בלי חשש. ומ"ש בש"ע דלכתחלה מודיעים לקרובי המצרן בפני הב"ד. ובב"י שם הועתק בפני הקהל ע"ש. נראה שאין זה רק לכתחלה ועכ"פ כל שידעו הקרובים ושתקו אין פתחון פה ובנדון הנ"ל ידעו כפי שאומרים העדים מרוב הפרסום. גם גיסו של המצרן אומר שבא אחר כך לב"ד לעכב כתיבת קנין סודר עד שיהי' לו ידיעה מגיסו של היורש אם יש בידו איזה כתב שידם שולטת ביותר מחצי בקרקע ההיא ובש"ע כתוב מדינה כלשון הרמב"ם ע"ה. ובתשובת רב פלטוי גאון ע"ה שבב"י ע"ה כתב שכל שלא הי' בעיר אין מצרנות. ואין טענה מצד שסברו הקרובים שהיורשי' יש להם כתבים על העדפת חלקם יותר מחצי והקונה גם כן הי' מסופק בזה ועשה תנאי במכירה שכשלא יהי' כתבים ליורשים על קדימה אז יחול קנינו. ויאמרו נא הקרובים שלכך לא מיחו ולא טענו שהם יהיו מצרנים בכח היורשים כי סברו שמסתמא יש כתבים ואין כאן מכר כי על כל פנים אחר שהי' שהות להתוודע ליורשים ממקח זה ולא מיחו שוב לכ"ע לא שייך עוד טענה זו. והיורשים שידעו שאין בידם כתבים כמו דאיגלאי מלתא בסוף. וידעו שמכר דדודם הוא בתוקף מדוע לא טענו הם מצרנות זה ערך ב' שנים. והי' פה היורש שבמדינה והיורש שחוץ למדינ' נתן שטר מתנה לאחיותו על חלקו אחר המכירה הנ"ל אשר האחיות מפה נסעו אליו ונתן להם המתנה ובכהאי גוונא נרא' שמודה גם הסובר שכשכבר קנה לא שייך סברת הרמב"ם ע"ה דאם כן לא יוכל למכור ע"י שהמצרן חוץ למדינ'. שכיון שכבר קנה ולא שאל לחכמים לא עבדי לי' חכמים תקנתא לעקור מצרנות והרי הוא בקנייתו שלוחו דהמצרן ע"ש בב"י ע"ה בזה שדחה סברא זו בב' ידים. אך בכהאי גוונא שנודע להמצרנים גופייהו ועבר זמן רב ולא טענו מצרנות פשיטא שאבדו דין מצרנותם לגמרי לכ"ע. והאחיות מקבלי מתנה מהיורש אחר המכירה ג"כ אין להם מצרנות כיון שלהנותן להם לא הי' לו זכות מצרנות וכנ"ל וכבש"ע סעי' ט"ו (וגם שבמק"א כתבתי שלגבי גוד או איגוד לא שייך מה מכר ראשון לשני כו' ויש ללוקח זכות גוד או איגוד גם שהמוכר לו לא הי' יכול לטעון גוד איגוד ע"ש. מ"מ נראה שבכאן כ"ע מודו דכל שהראשון לא הי' יכול לטעון מצרנות אין לבא מכחו זכות זה וכמו גבי חלוקה שכשהמוכר היו יכולים לכופו לחלוקה גם ללוקח ממנו כופין גם שלקח רק פחות מכשיעור ע"ש [בסי' קע"א סעי' ג' בהגה] וגוד או איגוד שאני. שרק משום דרכי שלום נתקן לטעון לפנים משורת הדין וגם כשהמוכר לא הי' יכול לטעון שייך ג"כ דרכי שלום מה שאין כן חלוקה ומצרנות. וגם שמצרנות הוא משום ועשית הישר והטוב מ"מ אין זה כדרכי שלום) גם טען הלוקח שהודיע להיורש מהמקח זה יותר משנה שעברה והיורש הכחישו. והנה לולי שהי' בגדר פרסום צ"ע אם מהני הודעה בינו לבינו כי יכול לומר לא הייתי מאמינך. ונרא' נוטה שכל שהודיעו איבד זכותו וכן משמע בטור בשם הרא"ש ע"ה עמ"ש דאם סייעו ע"ש. גם הי' בנדון הנ"ל טענה מצד שהמוכר פירש ואמר לאחר לא הייתי מוכר בסך זה רק לזה שאני אוהבו גם נתן לו חדש מזונות על שלחנו אחר המכר וקודם מכר נתן לו כמה ימים מזונות. ונראה דבכהאי גוונא הו"ל כדשוה ר' בק' שבסעי' ז' גם דשם כתוב שוה וכאן לא נודע אם הי' שוה. אין צריך לברר גם דעבידא לגלויי בנקל מ"מ גם אם אינו שוה יותר כיון שאמר להדיא שלא הי' המוכר לאחר בסך זה הו"ל כאומר לדידי שוה לי הרבה. והו"ל כמו שוה הרבה על פי שומא וכנרא' שלא אמר כן דרך הערמה להפקיע ממצרנות רק מצד שכן הוא אצלו בהחלט. ובכל הספיקות הרי הלוקח מוחזק עשו"ת מוהר"מ אלשיך ע"ה סי' פ"ד. ובכהאי גוונא נראה דלא שייך לשום שכר המזונות שנתן לו כיון שאמר ג"כ שאוהבו מלבד שווי המזונות. גם נרא' שכיון שבשעת המכר לא הי' שייך מצרנות שיכול המוכר לומר לא ניחא לי לאכול על שלחן איש אחר בזמן זה כי אם אצל הקונה תו לא שייך מצרנות אח"כ כלל. רק שאם נימא שהודעה לקרוב הוא דוקא גם לדיעבד משום דכשלא הודיע נתרצה הלוקח לקנות על ספק שיודחה ע"י המצרן גם לאחר זמן וכיון דלא שייך בזה א"כ לא יוכל למכור שעי"ז הפקיעו המצרנות. וכנ"ל לפי השו"ת שדחה הב"י לפי זה הי' מקום לומר דלא מהני מזונות. והעדים אמרו שאמר שגם בשליש יותר מכפי שניתן לו לא הי' מוכר לאחר הי' בזה מקום לומר שעל כל פנים יהי' זה כאלו שוה שליש יותר ומעט יותר. בטורים הנדפסים מחדש עם הגהות הגי' בשו"ת הרשב"א הנ"ל. לכל המרבה ליתן יותר וליתא וכוונת הרשב"א פשוטה כי י"א שהזמן רק ליזל לביתי' לאתויי זוזי וי"א יום א' ולכל המרבה בזמן על כל פנים יומים ולא יותר יומשך וזה פשוט. ומרבה ליתן איננו שייך כלל לגבי מצרנות וכ"ה בשו"ת מוהר"מ אלשיך ע"ה הנ"ל הגירסא לכל המרבה והיינו כנ"ל: שוב מכרה האחות אחת לחברתה. ורצה השותף להיות הוא מצרן ולהיות האשה נשואה נרא' דשייך בזה מצרנות דלא שייך הטעם שאין מי יטריח את עצמו עבורה. וגם שבעלה כעת הרחיק מכאן על זמן מסוים. מ"מ לא פליג בנשואה וזה פשוט. ועשו"ת מוהרמ"א ז"ל הנ"ל בזה אך הנה בני האשה המוכרת שהי' לה מבעלה שמת הי' להם זכות לגבות מקרקע זו שטר תנאים אחרונים שנשאר חייב אביה מזונות לה ולבעלה שנה וחצי כהסך שניתן עכשיו עבור הקרקע. והו"ל כקונה מיתומים דליכא מצרנות גם כשיש להם אפוטרופוס. אך בשותף כנרא' משמעות הש"כ ע"ה דעדיף ממצרן בזה. והתנאים אחרונים הנ"ל יש בהם ג"כ התחייבות מלבושים להאשה הנ"ל שווים כמה מאות וכתוב שם נאמנות מפורש והיא אומרת שלא נתקבלה. אך אומרת שהי' לה מבעלה שמת תוספות כתובה כנהוג וא"כ הי' שייך לה שייך לגופה ואין שייך ליתומים רק עבור המזונות כנ"ל וגם שהכתובה איננה לפנינו נרא' דנאמנת גם שאמרה כן אחר כמה שעות שהחזיקה בב"ד התנאים אחרונים ואח"כ היא שאמרה שהי' לה תוספת כתובה. בזמן דליכא מיגו מ"מ כיון שאי אפשר לגבות בהתנאים אחרונים כי אם על פי נאמנות שלה. ובזה לא שייך כיון שהגידה כו' והייתה יכולה לומר נזכרתי שנפרעתי התנאים אחרונים והרי זה מיגו טוב שתוכל לוותר על כל השייך לגופה ולא יגיע ליתומים כי אם עבור המזונות כנ"ל. ולכ"ע נאמנת:
סעיף ל"ז (לבן אותו שקנאה) בן המוכר הוא כסגנון מצרן. בת אם אינה נשואה ואינה ע"ש אבי'. גרושה או אלמנה וכוותה. י"ל דהו"ל כבן ומ"מ י"ל דדוקא בן דסגנון נחלה עליו שם. ואם נשואה נוטה יותר שגם שהיא נושאת ונותנת מ"מ הכל של אישה. וגם שאין נמנע מלקרוא לחתנו בנו מ"מ י"ל שאינו כמצרן ואב או אח כשידוע שאין יורש אחר רק ספק מי ימות קודם אולי כבן הוא בכך. וצלע"ע:
סעיף מ' (המוכר לעכו"ם כו' משמתין כו' עד סו"ס מ"א) פעם אחת נשאלתי. מאחד שרצה למכור ביתו שברחוב אשר הוא בין בתי עם בני ישראל לנכרי. ולא הי' לו למי למכור מעם בני ישראל דשם בשוויו והי' נחוץ למעות. והשבתי לו תחילה להיתר ועל כל זה אמרתי לו שלא יעשה מעשה אם לא בהסכמת שכנגדו שכינו. כי הי' מעיר אחרת ולא רציתי בתחילה להזדקק כלל לזה. רק שהפציר בי ואמרו עליו בעירו שיש בזה ח"ר. וכתב לי גם צד שכנגדו שאגלה דעתי. כי לא הי' נכון בעיניהם לשאול ממו"ח נ"י. וכתבתי שעם היות שאין איסור בזה על כל זה לא יעשו שום עשי' כי אם כשיהיו לפני כל הצדדים לפשרם. ומה שכתבתי ההיתר הי' בכדי שלא יעכב צד שכנגד המוכר בחנם מלפשר. ואח"כ מכר הבית לנכרי לא ידעתי מאין הי' העכוב מלהתפשר. ומלהודיעני כלל ועם היות שהדבר פשוט להיתר בלי שום חשש כל שלא הי' אפשר למכור לישראל בשוויו כמ"ש בסי' קע"ה סעי' ת"א יעו"ש. על כל זה בכדי להסיר כל פתחון פה דפקפוק. גם אם הי' אפשר למכור לישראל בשוויו. מ"מ אין בבתים דידן שאינם פתוחים זה לזה וגם לא למבוי אחד או לחצר א'. רק לרחוב העיר המפולש לרבים. ויש לכל בית גבול מסוים שטח שלו בלי שום נטי' דהשגות שום גבול בזה. ולכל בית יש לו חצר שלו שלפניו הפתוח לרה"ר. לא שייך בזה כלל לכ"ע דררא מההיא דסעי' מ' הנ"ל כי דברי חז"ל הם רק בשדות המפולשות זל"ז שיש בזה הרבה עניני השגות גבולים ושנויים וגזילות. וכידוע מהפוסקים שהחליטו דלא שייך כלל שום דין מצרנות בבתים. כי דברי הש"ס הם רק בשדות. ולדידן שנוהג דין מצרנות גם בבתים. היינו רק מטעם שיוכל לבנות בנין אחד מכל שני הבתים ויוכל להרחיב לו גבולו. מה שאין כן לענין הנ"ל כל שהבית הוא מסוים בפני עצמו אין כאן שום (חסר שיטה) שכל הבתים הם מסוימים בגבוליהם ויסודותיהם אי אפשר שיומשך בהם שום השגת גבול דמשהו גם אם ח"ו יהי' שריפה על שני הבתים. אשר לא מצאנו כלל שיהי' טענה עי"ז כיון דלע"ע אין היזק רק שאולי יהי' ח"ו שריפה ויהי' היזק עי"ז. זו לא שמענו ולא ראינו שיהי' שום פתחין פה דטענה כל דהיא עי"ז. וכבר הי' לפני טענה כזו. בענין סמיכת בתים זה לזה. שרצה אחד לעכב חבירו מלבנות אצל ביתו. משום שעי"ז יש אחריות יותר בשריפה ח"ו כידוע שעל ידי קירוב בתים זה לזה האחריות יותר וקשה יותר להציל ולא ראיתי ליתן מקום לטענה זו כלל. וכמו שמעשים בכל יום שבונים בתים זה אצל זה בסמיכות ולא ראינו שיהי' שום עכוב בדבר בשום אופן בעולם. ואין צריך לומר שאין זה בכלל גרמי כי לא ברי היזיקא ולא נעשה מיד. גם בכלל גרמא איננו כלל והוא גורם רחוק מאד ולית דחש לי' כלל. וכה"נ בנד"ד פשוט שאין להמציא היזק מצרנות שע"י שריפה. רק גם אם הי' מקום לומר שזהו בכלל כל אונסא דאתי מחמתי'. על כל זה הרי גם אחר שריפה אין חשש השגת גבול בבתים כלל בשום אופן שהם מסוימים ביסודותיהם. ואפילו בי דינא דמגיזותא והיותר גרוע בעולם לא ישנה בזה מכפי היסודות המסוימים. מכל שכן שלפי משפט הערכאות בדורות אלו ע"פ דינא דמלכותא. אין לזה שום פתחון פה דחשש כל דהוא בשום אופן. ומ"ש בסמ"ע שם. ובש"כ בשם מוהרש"ל ז"ל. לענין בתים ג"כ ענין סילוק ההיזק. הנה בסמ"ע שם ובמקור דבריו. הרי מבואר בהדיא דהיינו שהיו פתוחים למבוי א' ודברי מוהרש"ל שבש"כ הסתומים פשוט ג"כ שהם ג"כ רק באופן זה אין בידים של שלמה לעיין בו ובשו"ת מורמ"א ז"ל. שרשם הש"כ שם העתיק רק הגמרא ואין משם שום גלוי מלתא. ובשארי שו"ת שבש"כ שם לא עיינתי כעת אך הדבר פשוט אין צריך לפנים כלל שאין הדברים אמורים כלל בבתים כי אם כשהם פתוחים זה לזה ויש עי"ז הגרמא דגזל שבסמ"ע שם. או שיש ראי' זה לזה או איזה השגת גבול. באופן ששייך גורם היזק בזה מה שאין כן בנד"ד כנ"ל אין שום ספק שאין שום פתחון פה ליגרם היזק כל דהו כפי ציור הבתים של השאלה שהם חלוקים זה מזה לגמרי ופתוחים כל אחד רק לרחוב רשות הרבים כנ"ל. ובענין המזיגה דמשקים שעושים בב' בתים ההם. גם בזה אין שום דררא דהיזק עי"ז. כי לקרות הקונים אצלו שיקנו ממנו גם עם בני ישראל אינם מונעים את עצמם בכל הסחורות וכן במשקים וכל שלא נכנס הקונה עדיין בבית חברו גם אם ימצאנו על מפתן ביתו בתוך חצרו ויקראנו לבית אחר לקנות לא יהי' על זה שום מניעה. וכשכבר הקונה בבית בעיני בעל הבית. גם נכרי לא יוכל עשות דבר זה כלל. וידחפנו מביתו שלא יכנס בו כלל לכדרך זה. ולענין חשש הוזלת השער. מלבד מה שכבר הי' בעיר ההוא מוזגים נכריים אחרים ברחוב ההוא לא רחוק הרבה. מלבד זה אנו רואים שגם בין עב"י אין טענה כלל על הוזלת השער וכל אחד מוכר כמו שהוא רוצה. אין בידי כעת ספר שו"ת פנים מאירות ז"ל. ראיתי בהם פלפול ארוך בזה מהא דהש"ס בפלוגתא דלא יחלק חנוני קליות לתינוקת וחכמים מתירים. ואמרו בש"ס משום דאמר לי' אנת פלג שוויסקי כדפליגנא אמגוזי אינני נזכר כעת מסקנתו בזה. ועל כל פנים אנו רואין בסוגיא דעלמא שפשט להיתר ואין מוחה כלל. ומסתמא לא יתפשט מנהג נגד דברי קדשו. גם הי' שם במחילה בית הכסא בין ב' הבתים. וכותלי החצרות היו כותליו. ובזה יש חשש שאולי הנכרי לא יניח שיהי' כותל חצרו כותל הבה"כ גם שמן הדין אין לו פתחון פה כלל. שהרי לא קנה רק זכות שהי' לראשון מ"מ הי' חשש בזה שיעשה עולה ויגרום היזק. אך אין היזק זה רק חשש דבר מועט. ויוכל לעשות כותל קטן לצד חצר הנכרי בהוצאה קלה מאד ב' או ג' זה"ו פ"ו. והי' יכול לקבל המוכר על עצמו חשש היזק זה בנקל. וכעת נפטר המוכר לבית עולמו וחיים לנו ולכל ישראל שבק. זה כמה שנים וכפי הכרעות הסמ"ע וט"ז שם לא קנסו בזה בניו ובאי כחו גם כשקבל על עצמו כל אונסא. מכל שכן בנדון הנ"ל שלא קבל על עצמו. ועל כל פנים בעזה"י לא יצא שום תקלה לא בדברי ולא עפ"י מה שהי' שנוי מכפי דברי ומכר. כי עד כה לא נשמע בעזה"י שום דררא דהיזק כל דהו בזה כלל:
[מצאתי תשובה מאא"ז הרה"ג הק' בעהמ"ח שו"ת נטע שעשועים זצ"ל לחתנו אא"ז הה"צ הק' בעהמ"ח זצ"ל ולפי הנראה שייכה לענין זה והנני מעתיקה פה]
בעזה"י יום ג' י"ד טבת תקס"א לפ"ק.
שלום וי"ר לאהובי חתני חביבי כנפשי ה"ה הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם נ"י ע"ה פ"ה מוהר"ר אברהם דוד נ"י ויזרח לעד: גי"ק הגיעני. והנה בקש שאודיעך גופא דעובדא מה שכתבתי אשתקד להנגיד המפורסים מוהר"ר מרדכי מלאנטשין. שלא ימכור בית אשר לו פה לנכרי אחד הידוע. תוכן הדבר שכתבתי לו שאותה המכירה היא לאבן נגף וציר מכשול לשני בתי ישראל המקודשים לשמים ה"ה בהכנ"ק ובהמ"ד דפה בכמה דברים אשר לא תעשינה ויש למנוע מלעשותם על פי דין ודת תוה"ק. והנכרי באלמותו יעשה אותם. ומלבד זה הנכרי העלה בדמים ומגמתו הי' בזה מה שירויח במה שבעלי ההינטר שטיבליך דשם על כרחם שלא בטובתם יוכרחו למכור לו השטיבליך בחצי דמיהם כי לא יוכלו שאת לדור עמו מפני כמה הזיקים אשר יעשה שלא כדת. וגם שיבטל זכותם שבפיר הויז דשם כללו של דבר שהי' מחשבת הנכרי ניכרת שהיא לגרש בעלי השטיבליך הנ"ל להונותם מאחוזתם ויתשם מעל אדמתם. ובר מן כל דין נודע בבירור שהנכרי הנ"ל אומנתו בורסי ובשטוח העורות שהוא מעבד נפשו של אדם קצה לעמוד על כל פנים בקרוב מקום. מבלתי יכולת לסבול הריח וזה משורת הדין השכנים מעכבים מלמכור לנכרי כזה עיין ריש סי' קנ"ו ודו"ק. וגם הדבר הי' ברור שישטוח העורות בשעת עבודם באותו השטח שבין ביהכנ"ק לביתו מאין שום מקום אחר סביב אותו הבית. והוא מקום שהכל מתאספין במקום הזה לקדש הלבנ' ולחופה וקרוב הי' לשמוע שח"ו הי' אסור להתפלל בביהכ"נ בשעת עבוד אותן העורות. הן כל אלה ראתה עיני הנגיד מוה' אליעזר ומוה' יוסף משולחיו של הנגיד המפורסם מוה' מרדכי הנ"ל בהיותם פה. ואמרו שבודאי חלילה להנגיד הנ"ל למכור לאותו הנכרי אפילו אם הי' הדבר לפנים משורת הדין וכל שכן אחרי שומעם מפי שעל פי שורת הדין אין בידו למכור. זה הי' מעשה אשתקד. ועתה יראה כל רואה היש מקום לקרוא תגר עי"ז נגד מעלתך בהנידון שבא לפניך שלא קרב זה אל זה. והנה האומרים אמור שמ"ש בש"ע חו"מ סי' קע"ה אי חזינין שהנכרי מתכוין להשחית נחלת ישראל היינו אפילו בעשותו דבר שאין לעכב על ידו משורת הדין ודת תוה"ק. וכתבת להם שהוא דרך עקש. אני אומר גדולה מזה כי לא ידעו ולא יבינו אפילו שטחת לשון האמור עם הספר דאם לא כן היו יודעים מה שהתחיל בש"ע משמתין עד שיקבל כו' כדיני ישראל ואם אנסו הנכרי שלא כדין ישראל משלם המוכר כו' במה דברים אמורים כשיכול למוכרה לישראל בדמים שנותן הנכרי כו' ואי חזינין כו' להשחית נחלתו הכל לפי ראות עיני הדיין. והדבר מובן בעצמו דאי חזינין הכי חזר הדין כבתחלה דמשלם המוכר מה שאנס הנכרי שלא כדין ישראל. ולכן לא אוכל לידע מי חסר לב יפרש אפילו יעשה הנכרי דבר שאין לעכב בידו ע"פ דיני ישראל. וגם לפרש להשחית נחלתו ובפ' המקבל כתב הרא"ש הלשון לגרש מנחלתו דהיינו שיעשה דבר שרשאי ע"פ דין תוה"ק דעתא שגושתא היא והסתירות אשר לזה מן המושכל והסברא הישרה. וכן הראיות שלדעתי מדברי הפוסקים בביטול אותו השבוש רבים המה אלא דלא ניחא לי להאריך בדברים כאלה. ומעלתך שהשבת בתחלה להמוכר בבואו לשאול כשואל בדין האסור והמותר. ושוב אח"כ כשהתרעם שכנגדו לפניך באגרתו כתבת להמוכר להזהר בזה כל האפשר. אין על מעלתך שום תלונה כי אם ממי שמבקש תואנה. וליתן דופי כי תחת יופי. ותמהני על שאתה זקוק להשיב על דברי שטות כהנה ובפרט שלדעתי אותן הדברים יצאו מבטן המשובש הידוע. ולדידי לא ניחא לי להעלות על לבי מהותו בחכמתו ובמוסרו. מפני רובי טרדותי כתבתי על נייר מחוק בחפזון נמרץ. ושלום מאדון השלום ומנאי חותנך דו"ש בלונ"ח ואהבה רבה. נאום הק' צבי הירש קראה חופ"ק בוטשאטש:
סעי' מג בהגה (למזונות עצמו) מוכר לפרנסת עצמו י"א שאין בו דין בר מצרא מסברא שכן הוא גם לפרנסת אשתו וגם לפרנסת בני ביתו המוטלים עליו בחיוב ולא רק מצד בושה נגד הנהוג כ"ה ומ"מ גם בזמן דהחיוב אינו קבוע רק מביישים באסיתא בציבורא אולי הו"ל ג"כ כפרנסת עצמו שאמרו חז"ל מאה מיתות ולא קנאה וכ"ה בושה. ומ"מ הכוונה רק בצמצום פרנסה דלא סגי גם בדוחק בלאו הכי ולא במה שהוא לרווח ביתא. ולשון פרנסה כולל גם מלבושים כבסי' ס'. ואולי גם מצד רפואה ל"ש דין בר מצרא. דמ"מ אולי יש חילוק בכך בין יש לה קצבה לאין לה קצבה כבאה"ע ומוכר כדי לפרוע מה שלוה לפרנסת עצמו י"ל שג"כ אין בו דין בר מצרא:
סעי' מה (אפי' הי' בדבר ספק) ספק ספיקא למצרנות חזקת מרא קמא [ר"ל הלוקח] עדיף כי ספק ספיקא כרוב ורוב אין מגרע חזקת ממון:
סעי' מז בהגה (מן האשה י"א דלית בו משום דד"מ) קונה מאשה אין בו דין בר מצרא בספק פלוגתא. כ"ה גם קודם שכירות או מכר גם שכתבו הטעם שיהי' עשייתה קיים מ"מ אם יהי' שייך דין בר מצרא לא תוכל לעשות כרצונה ומעוכבת מלבקש שוכר או קונה: ובשוכר י"א דהו"ל כשותף לגבי אשה שקנתה מ"מ בספק וגם בספק ספיקא כנ"ל חזקת מרא קמא עדיף. ואולי גם שותף גם שבקנתה עדיף מבן מצרא בקונה מאשה אולי גם שותף אינו מפקיע שיהי' עשייתה קיימת:
סעי' מט בהגה (רק להרווחא) קונה להרחבה ובשביל פרנסתו מגרעין עי"ז הו"ל מצרן ורק לתוספת ריוח נדחה (המצרן) מפני [הלוקח] שאין לו דירה. וכן בשביל קטטות בשכינות י"ל שאינו נדחה. אם המצרן אין צריך כהקונה רק שהבית שאצלו גורם קלקול לגגו. כשהקונה רוצה לתקן הקלקול אין להמצרן לדחותו:
סעי' נא (אלא כ"ז שירצה אומר לו עקור אילוניך) נשאלתי בחו"מ סי' קעה סעי' נא שהרמב"ם ס"ל דכל שאינו יכול לומר לו בתוך הזמן סתור כו' הו"ל כשותף. ומצרן. והרא"ש ע"ה והטור ע"ה ס"ל דכל שאין לו זכות עולמית בזה אין לו דין שותף ע"ש. וגבי שכירות נהפוך הוא שהרמב"ם ע"ה ס"ל דלא אמרי' שכירות ליומא ממכר הוא לגבי מצרנות. והרא"ש ע"ה ס"ל שכירות ליומא ממכר הוא (ע' לקמן סעי' ס') והשבתי בלי עיון שבין שכירות לקנין לזמן ההפרש ידוע וכמ"ש בססי' רי"ב סעי' ד' וגבי שכירות הרי מודה הרא"ש ע"ה שאיננו יכול לדחות למצרן שקנה כבר או לכל אדם שקנה. וטעם הפלוגתא בכאן. נראה שהרמב"ם ע"ה ס"ל שמצד סברת אין לך אלא מקומו ושעתו. יכול קנין לזמן לדחות קנין החלטי. והרא"ש ע"ה ס"ל שגם שבאשר הוא שם הוא בדרך קנין מ"מ קנין לזמן אינו יכול לדחות קנין החלטי וגם אם קנין פירות כקנין הגוף הוא מ"מ בעל קנין הגוף איננו נדחה. ומ"ש בסהס"י בסמ"ע ע"ה [ס"ק קיב] דלהרא"ש ע"ה שכירות ליומא ממכר ויכול המצרן לדחות השוכר כדי שישכור הוא. הכוונה היא דאם אין שכירות ליומא ממכר בזה ל"ש כלל ועשית הטוב כו' לגבי שכירות כיון שאיננו בגדר מכירה איננו כלול בלשון חז"ל בתקנתם גבי מכירה. ומסברא הרי יש מקום לחלק דלגבי קנין החלטי הוא שיש צער להמצרן כשיודחה משא"כ בשכירות וכיון דכל ספק בתקנה אנו מפרשים בדרך תפסת מועט תפסת אין לנו לכלול בכלל לשון חז"ל דמצרנות גם לגבי שכירות משא"כ להרא"ש ע"ה דס"ל שכירות ליומא ממכר הוא לגבי מצרנות גם כן יש לנו לכלול בלשון חז"ל בזה גם שכירות כיון שהוא בגדר שם ממכר. ובמק"א כתבתי לגבי היתר מכירת מקרקעי או מטלטלי שהיו נוהגים שע"י סברת שכירות ליומא ממכר הוא ההיתר הוא מתישב ביותר. ובפרט מה ששמעתי מרו"ח נ"י להורות שכשנשרף הבית שהי' עליו היתר המכירה משלם לו הקרן וע"י בחינת שכירות ליומא ממכר הוא ניחא. ולהרמב"ם ע"ה מתישב עוד יותר ע"פ הנ"ל וגם שהש"כ ע"ה כתב בסי' שיג חלוקים גבי שכירות ליומא ממכר הוא מ"מ בזה דהוי מכירה לזמן ממש עדיף טפי. ודבר הצ"צ ע"ה גבי היתר מכירה שפסק שכופין שיופדה כפי המנהג. וכעין מ"ש במ"ב ע"ה לגבי מכירת חמץ ע"פ סברת הרא"ש ע"ה כנ"ל יתישב יותר כי בחי' מכירה לזמן אי אפשר לו להיות בו כח יותר מהקנין החלטי שיש לבעל החפץ. וכבר כתבתי במק"א שבזה לא שייך בחי' הערמה בדאורייתא שאסור כמ"ש בבכור שור ע"ה בפסחים. כי אין זה רק לגבי גוי שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאין בו דעת לקנות החמץ. מה שאין כן ב' מעם בני ישראל ששייך ביניהם חזקה לא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא ושניהם עושים בודאי על דעת מכירה לזמן בלי ערמה. וכן גבי מכירה דבכור שאני דדי רק ביד גוי באמצע על פי צד כל דהו כידוע וכן גבי מכירה לסירוס. יש צד קולא שבלאו הכי עושים רק בדרך לפני דלפני. ומהתוה"ק אין שליחות לנכרי. גם אולי יש מקום הפרש. בין מה שמחשבת הגוי ניכרת מתוך מעשיו גבי חמץ ביותר שאינו קונה בלב כלל. מה שאין כן מכירת בהמה אחת לגבי בכורה. אולי אין ניכר כל כך מחשבתו כי דרך כל נכרי לקנות בהמה. וכ"ה גבי סירוס ולפי"ז בשעת הדחק הי' צד היתר גם גבי חמץ למכור הבהמות לנכרים שדרכם לקנות בהמות ואין מחשבתם ניכרת כלל שאין קנין נכון בזה. ועי"ז יוכלו לשתות חמץ שהוא בעצם של גוי כגון בהבתי יי"ש דשרים. ואני הזהרתי להיהודים בעלי מלאכות שם בזה. ושמעתי שלא צייתוני בזה איזה פעמים. ויש בדיעבד צד זכות בזה כנ"ל. רק מ"מ יש צד קפידא בזה מצד הערמה בדאורייתא כמ"ש בבכור שור שם. כי גם שאסרו חז"ל הערמה גם גבי מה שהוא מדרבנן גבי סירוס דנגחין ארמאין גם שמהתוה"ק אין שליחות לגוי על כל זה על ידי מכירה אזלא להצד הערמה ביותר כיון דעל כל פנים חל המקח כי דברים שבלב אינם דברים. לגבי דברים שבין אדם לחברו. וגם שעל כל זה יש בזה צד הערמה. הערמה כזו לא מצאנו שאסרו חז"ל בדרבנן. מה שאין כן בדאורייתא שאסרו חז"ל הערמה ביותר. אולי שייך בזה צד איסור ביותר על ידי מה שהגוי אין כוונתו לקנות מה שאין כן גבי רבית מצד לא שביק היתירא ואכיל איסורא. כוונת כל אחד ואחד מהם בלב שלם גמור לזמן ואיננו בגדר הערמה כלל. מה שאין כן מכירת חמץ כיון שהישראל יודע בלבבו שמצד הלב של הגוי אין כאן קנין כלל. וגם שאם נבא לדינא ודיינא יופסק שדברים שבלב אינם דברים. מ"מ לבבות דורש ה'. מה שאין כן ב' מעם בני ישראל גומרים בלבבם הם שיהי' ההיתר על צד היותר טוב: כתבתי לעיל אההיא דסעי' נ"א. ליישב שלא יהי' דברי הפוסקים בזה להיפוך ממ"ש גבי שכירות ע"ש. ונשאלתי עוד לפי מ"ש לחלק בין מצרנות דשכנות למצרנות שעל גוף מקום ההוא. שהרי בכאן הוא מצרנות שעל גוף מקום ההוא וסבירא לי' להרא"ש ע"ה דלא שייך בזה מצרנות. והשבתי לפום רהיטא. שגם כאן הו"ל מקום האילנות טפל לגבי השדה כולו ויש לדון לפי העיקר. ע' גבי אונאה היאך דנין בב' דברים מצורפים. וכן בדוכתי טובא. אך תינח באילנות בבית מאי איכא למימר שהמכר הוא על גוף השדה. אך נרא' דלגבי שכירות שיפקיע מכר דצמיתות עולם ליכא מאן דיאמר כן להרא"ש ע"ה וצלע"ע:
סעי' נ"ג (בכל קרקעות) בשכירות רחיים דכפרים. צל"ע אם שייך בהם מצרנות. אתמול לפום רהיטא טעיתי בזה מצד טרדא ואמרתי שיש בזה מצרנות כי לא הבחנתי רק אודות מצרנות בהקפה שלא הי' שייך בהשאלה ההיא כי המצרן הי' מי שהשכיר להמשכיר בהקפה כנהוג. ולפום רהיטא מצד שיש מעולה לגבי מצרנות במכר למי שקנה ממנו טעיתי עי"ז ונסעו מכאן השואלים ובעזה"י כבר שלחתי להודיע להם שמה ששמעו ממנו יהי' כלא שמעו ממנו מאומה בזה ולא אמרתי גם אתמול בסגנון פסק דין רק דרך עצה לפי רהיטא של סברתי. וכעת אני מסופק בזה גם ברחיים שהם זה אצל זה ממש. כיון שאין בזה סגנון הרחבת גבול כבבתים אולי לא שייך בזה מצרנות. אך נוטה ששייך כיון דקיימא לן שיש מצרנות בבתים לא פלוג בזה. ובכל מיני בנינים שייך מצרנות. וגם שההכנסה של רחיים איננה שייכת כל כך למה שהם קבועים בבנין ויש רחיים של יד וכדומ' שאינם קבועים מ"מ כיון שהם בבנין נרא' ששייך בזה מצרנות וצלע"ע. אך יש ג"כ צד סברא ששייך מעין מצרנות מצד ההכנסה של הרחיים. שלפעמים מולכים הטחינה מכאן לכאן ועפי"ז הי' מקום לומר שגם אם הרחיים יש ביניהם בנינים אחרים אין הבנינים מפסיקין והרחיים הם כשכנים זה לזה. כיון שמצד הטחינה הנהוגה (שאי אפשר לה להיות ברחיים של יד כפי הנהוג) אין עסק שנוי ע"י הבנינים מכאלו היו שכנים זה לזה ממש. והי' מקום לומר שגם ברחיים דשני כפרים כל שאין רחיים אחרת מפסקת ביניהם יהי' שייך מצרנות כאלו הם שכנים זה לזה ממש כיון שמוליכים טחינות מכפרים אלו לאלו כנהוג. וגם אם יש מצד הרחיים ההם רחיים של נכרי. לא שייך בזה ההיא דסעי' ל"ט כי לא שייך בזה כל כך בחי' ארי' אמצרא. כיון שכתב הגאון בעל פנים מאירות ז"ל בבחינת את פלגת אמגוזי כו' שאין השגת גבול בהקורא סוחרים שרוצים לקנות מחברו שיקנו אצלו ואין הנכרי עושה קלקול בזה ביותר. כן הי' מקום לומר אך מ"מ נוטה שבריחוק מקום לא שייך בזה מצרנות. והבו דלא לוסיף על מצרנות בבתים:
שם (ומחובר לקרקע) ברפתים יש צנורות שמשקים בהם הבהמות. וקצתם עוברים מחדר לחדר או לחוץ דרך נקב שבכותל כדי לשפוך בחדר זה ויהי' המשקה יוצא לחוץ. אחד שכר מחברו חלק ברפת והעמיד שם צנור שלו. ומכר אח"כ הצנור לא' ובא המשכיר לטעון מצרנות על צנור זה. נרא' שגם אם מהודק הרב' דרך הכותל ע"י עצים ומסמרות ויתדות. מ"מ אין לבטל מכירה של הקונ'. כיון שהסמ"ע ז"ל כתב דליכא דפליג ביתדות שאינן חיבור. ע"ש בה' מכירו' בית סי' רט"ו והרמ"א ז"ל כתב וי"א בזה מצד שאין מפורש כל כך. וכמו ששם ע"י פלוגת' או ספק שבש"ס כבזה אין מוציאין מהמוכר כן מספק תקנ' אין לבטל מכירה ברורה ע' בפוסקים ז"ל בזה. ואולי יש לדמות זה לפתח שבדלת שאין כמחובר גם בקבוע גבי מכירה שגם דקיי"ל שכתלי בית כמחובר כבסי' צ"ה בש"ך ז"ל ובאורו"ת. ודלת הקבוע בכותל בית כמחובר לגבי מכירה. מ"מ פתח הקבוע אל הדלת איננו כמחובר כיון שאפשר לעשות פתח זה לכל דלת שירצה גם יתדות דאיבעיא בש"ס נראה שהם יותר קבועים מיתדות המהדקים הצנור לכותל שמכל מקום אינם קבועים כל כך. ומשומירה דגבי כרם לגבי מכירה יש גם כן ללמוד באולי לגבי קביעות שעל ידי תחיבה בארץ או בכותל ע"ש. ומכל מקום מסתבר שגדר העשוי מקנים שקיומו על ידי תחיבה בארץ כנהוג שהוא בכלל מחובר לכ"ע וכמו גבי טיט על השומירה וצלע"ע. וע' בט"ז ז"ל ביו"ד מ"ש אודות המדרגות שנעשים קבועים על ידי המים שע"ג וע' במוהרמי"ט ז"ל סי' ט"ז בהכוללת. גבי מים שפסק שהם כתלושים. והי' שייך גם כן לחלק במים שעומדים בקביעות למים הניגרים כההיא דשו"ת מוהרמי"ט ז"ל הנ"ל. וגבי צנור הנ"ל גם כן הי' שייך לומר שהוא כעומד לתלוש שבסי' צ"ה בחי"מ. אך כיון שאנו דנין על המכירה אם היתה בשליחות של המשכיר כדין מצרנות ולגבי המשכיר הרי איננו עומד כלל להתליש. ומצדו הוא עומד בקבע בחזקתו היטב:
שם (מקומות ביהכ"נ) מבית הכנס"ק ישנה. מצרנות לגבי מקומות לביהכנ"ק חדשה. אם היא במקום אחר ודאי לא שייך מצרנות וגם אם סתרו על מנת לבנות החדשה גם כן לא שייך בכך מצרנות. אך גם אם בנו על מקום הראשונה ממש ובשיעור מקומות שוה ממש ועל מנת לבנות מ"מ נוטה דלא שייך בכך מצרנות רק יש לפשר היטב:
סעיף ס' בהגה (דיש בשכירות דין מצרנות) לגבי מצרנות צל"ע אם הל' ימים של הודעה שאחר שכירות סתם כבסי' שי"ב אם נדונים כשכירות שעל ידי זה יהי' חברו מצרן בזה או כיון שכלה גוף עצם השכירות אולי לא שייך כן. ומצינו בזה חילוק לגבי נפל ביתו של המשכיר שבל' יום ההם יכול לדחותו ולא בתוך השכירות ואולי כ"ה בזה וצלע"ע. אך כשקבעו ביניהם זמן לסילוק דמי המכירה וכשלא יסלק יהי' עד אז בדרך שכירות וכשהגיע הזמן לא נחצו אחד על חברו ונשאר ביניהם סתם. נראה דלא שייך בזה זמן הודעה אח"כ ל' יום ועכ"פ הרי הלוקח ראשון הי' בידו להסתלק מהבית כל אימת שירצה. ועכ"פ בזמן שקבעו ביניהם לפרעון שכר הבית בדרך מכירה כשלא סילק אז הי' בידו לשלם שכירות עד אז ולצאת גם באמצע ימי גשמים. ובלי שום הודעה כלל ואם אח"כ נשאר' שם סתם בזה גם הש"ך ז"ל מודה להסמ"ע ז"ל דלא שייך בזה לא אוגיר אינש ביתא על פחות מל' יום שהרי זמן זה הוא רק טפל לזמן שלפניו. ואם כן לא שייך כלל הודעה ל' יום לכ"ע. וכן המשכיר יכול לסלקו מהבית אימת שירצה ולא שייך מצרנות עכ"פ אחר ההתראה. וההשלשה של המעות שקיבל ממנו בתחלת המקח כנהוג ליתן קצת כסף וגם התראה בלי השלשה מהני: מ"ש לעיל שכל שהי' ביניהם זמן קצוב לשלם ואח"כ נמשך סתם ביניהם שאין זה כשכירות סתם נראה דליתא כי מה ששהו סתם הוא אדעתא דשכירות הראשון וכבסי' שי"ב סס"ט. והרי גם השכירות הראשון הי' רק כפי שיהי' השווי וכנ"ל וכ"ה מה שנמשך ביניהם סתם שהכל נדון כפי השווי אז וכעין ההיא דס"ט שם לגבי יוקרא וזולא ע"ש ואח"כ הו"ל כשוכר על זמן סתם. וגם לסמ"ע ז"ל שצ"ל שכירות על חודש. מ"מ כששהו ביניהם סתם יותר מחודש הו"ל כשכירות סתם לחודש או שנה שיש ל' יום של ההודעה. אך נשאר הספק של' יום הללו אולי לא שייך בהם מצרנות וכנ"ל. והרי אישתני דינם גם לגבי יוקרא וזולא כנ"ל. גם נראה דגם דקיימא לן שיש צד מצרנות בשכירות על כל זה מי ששכר והשכיר זכותו אין לשוכר הראשון דין מצרנות כלל דכיון ששאלה או שכירות ליומא ממכר הוא ממילא השוכר או השואל שהי' דר בהבית הוא העיקר ולא הראשון. ואם שכר לשנה והשכיר רק לחצי שנה הראשון ובית שבצדו נמכר בזה יש לצדד אם השוכר הראשון הוא מצרן. השוכר השני פשיטא שהוא מצרן וכנ"ל אך הראשון אם נדון לפי שעת המכירה אינו מצרן ואם נדון משום צד הישר והטוב אח"כ שייך גם בזה מצרנות והכי מסתבר שהרי כל הישר והטוב שבזה על שם סופו. ומצד זה נראה שלהרא"ש ז"ל גם המשכיר ראשון יש לו דין מצרנות שהרי על שם סופו יהיה גם בו צד הישר והטוב. ואולי האחרונים נדחין מפני ראשון ראשון בזמן הישר והטוב הלזה וצלע"ע. אך בנדון הנ"ל שלא הי' זכות שכירות להקונה על תנאי רק שמה שעובר מהזמן בדיעבד קודם הסוף שביניהם מגיע ממנו שכירות כהשווי וזכות זה אין לומשך זמן ידוע רק שיש ל' דהודעה והרי מי שהושיב הוא בהבית במקומו לו שייך זכית זה של ההודעה ל' יום. וא"כ רק הדר יש לו צד מצרנות אם נאמר שהל' יום דהודעה שייך בהם מצרנות ולא מי שקנה על תנאי כנ"ל ומצד אפושי פלוגתא לא מפשינין יש לומר דכ"ע מודו דלא שייך בזה מצרנות כיון שגם ששכירות ליומא ממכר הוא לכמה מילי מכל מקום ל' יום דההודעה הרי אינם שכירות שהרי ליוקרא וזולא ולגבי נפל בית המשכיר איננו כשכירות וכנ"ל. והרי קיימא לן דהמוציא מחברו עליו הראיה והקונה מוחזק לגבי המצרן גם הרי בלאו הכי מסקנת הסמ"ע והט"ז ז"ל שאין בזה מצרנות בשכירות להוציא מהלוקח אך גם אם הוא בשכירות לגבי מי ששכר על להבא ואותו הבית ממש מכל מקום כדאי לסמוך את עצמו מצד אפושי פלוגתא לא מפשינין כנ"ל. אך לכאורה משמע דגם במשכנתא באתרא דמסלקי שייך מצרנות להרא"ש ז"ל כיון שכ' סתם ואתרא דמסלקי שוה לל' יום של הודעה וצל"ע: מצרנות שע"י שכירות כן הוא כשהוא דר שם בחנם שאלה ליומא ממכר היא רק שמוותר לו שכירות. אך אם לא השאיל לו לזמן ויכול להוציאו משם בכל יום לא שייך מצרנות על ידי דירתו גם שהיה דר' שם כמה שנים. וגם שהמצרן תמיד הלוקח ידו על העליונ' נגדו. לגבי ספק והמכר בחזקתו מ"מ בהנ"ל אם טוען המצרן שהשאיל לו לשנה גם שהוא בנו ורגילות ליתן כן דירה בלא זמן מסוים. אולי מ"מ שייך חזקה שאינו דר בכדי ובלא קביעות וגם אם בבנו אולי לא שייך כן מ"מ באחר י"ל כן כמו בחזקה דג' שנים שאין אומרים אולי בשכירות או בחנם בלא זמן מסוים הי' שם ושייך מעין חזקה מה שביד אדם הוא שלו. שמסתמא הי' דירתו מצד הקנאה. ואולי כ"ה בהנ"ל. ואולי כמו שבסתם שכירות אינו יכול להוציאו בלא הודעה קודם כבשי"ב כ"ה בהשאלה בלא זמן מסוים והיינו כבסמ"ע ע"ה בשי"ב כשהזכיר לחודש ועי"ז תוך הזמן יש לו קביעות כשכירות ליומא והו"ל מצרן ואם המצרן אין לו במה לקנות רק רוצה לקבל ממון מחברו שיהי' בידו לסלקו עד זמן פ' ויוקנה לו הכל או חלק. כיון שהוא רק זפק מצרנות אולי אינו יכול לבטל מקח הלוקח גם אם על שנה הסמוכה יש לו דירה שם ודאי אם יקנה בממון חברו. מ"מ אולי אינו יכול לבטל מקח קבוע ע"י זכות דירה לזמן. וכל שכן אם חברו גם כן רוצה ליתן לו דירה שם משך ההוא שבכך בטל טענת מצרנותו ודאי היטב. וגם לפי מ"ש הש"ך ז"ל [בס"ק ב'] סברא לחלק בספק מצרנות בין ספק לספק. שייך בספק הנ"ל שכל שספק מצרנות הלוקח בחזקתו ולא שייך בכך ברי ושמא ברי עדיף כי הו"ל ספק בכל עיקר המצרנות שאם לא יהי' לו לשלם לפ' לא יוקנה להמצרן המקח ושניהם בספק גם שייך מה שאמרו חז"ל שמא יתעשר לא חיישינן ונוטה שלא יושאר המקח להמצרן. וכיון שמפורש בש"ס שאין מועיל ערמה למצרנות וכפי גוף המעמד הרי אין לו עתה מה לשלם עבור המקח. וכיון שחברו נותן לו רק באפותיקו מפורש בתנאי שאין בו מקום שנוי ששקול או נוטה שרק לחברו יוקנה המקח. ומה שיאכל פירות לפי שעה עד זמן בירור התנאי אינו מכריע נגד מכירה לעולם ואינו מצרנות ע"י שכירות לעתיד לבטל מקח עי"ז מוכרע שאין מצרנות בכך וכ"ה למסקנת הש"כ ז"ל שם. שבכל ספק לא שייך מצרנות כששניהם בספק. ולא שייך כן במי שהוא קב רשו והאומדנא ודאי שהבעלי חובות יטלו ממנו המקח אם לא יתעשר. כי אין זה ספק בגוף המצרנות רק מצד אחר גם אולי יפייס הבעלי חובות ולא ינגשו וכמו שאמרו חז"ל בפ רע חוב של חברו שלא מדעתו מה שאין כן כשגוף המעות שנותן על מנת לקנות אינם שלו ולא נתנם חברו לידו רק מצד שיודע שהמקח יוקנה לו במעותיו בתנאי מפורש שביניהם: לפי מ"ש הט"ז ז"ל שהמצרנות לשוכר על הבית גופי' הוא ודאי שותף שהשכיר חלקו אם שייך מצרנות על חלק חברו שם להשוכר. אולי שייך להפלוגתא ריש פרק השותפין בנדרים שלפי מ"ש הר"ן ז"ל שם שבזמן שכל אחד ואחד מהם מחזיק שם כולו שלו לפי ההלכה שייך מצרנות כי הו"ל על גוף המקח וצלע"ע: