Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 241
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' ב' בהגה (אלא במעות שחייב) אחד נתן סך מסוים בתורת מקח. על יי"ש וקבעו זמן שיקבל אז הלוקח היי"ש. ויסלק אז מותר מעות היי"ש ולא בא הלוקח ביום ההוא לקבל. ועי"ז רצה המוכר לנכות פחת שנפחת היי"ש בקיץ בייבוש מהזמן עד שבא הלוקח. ואח"כ אמר שמוחל לו הפחת כשיקבל היי"ש בתוך זמן שקבע [עתה]. ואח"כ בא הלוקח לקבל ואז בא המוכר לחזור בו ממחילתו הנ"ל. יש לצדד בזה אם זה בכלל מחילה שאינה צריכה קנין שהרי מחילה לא שייך בדבר ממש שישנו בעין. וכאן אנו באים לחייב את המוכר שיתן לו יי"ש יותר מכפי המגיע ממנו שהרי הפחת מוטל שינוכה משל הלוקח ומה שקיבל על עצמו ליתן יי"ש בלי פחת זהו ודאי חיוב על עצמו במה שהוא דבר מבורר בעין ולא מהני בזה מחילה. ויש ג"כ צד לומר שכיון שאין הלוקח נחוץ ליטול היי"ש רק ע"י מה שכשלא יקבלנו ינכה המוכר מהמעות שקיבל מה שעל פי שומא היי"ש אינו שוה עכשיו כמו השער שהי' ביניהם. ובזה שייך צד מחילה שלא יתבע מהלוקח השווי דביני ביני וממילא לא יגבה זה מהמעות שבידו. גם יש מקום שזה מחילה מצד שהיי"ש כבר קנוי ללוקח כל הכלי ההיא ואם לא יטיל הפחת על הלוקח לא יצטרך הלוקח ליתן סך כזה. ונרא' שזה תלוי בהמדובר שביניה' אם הי' המדובר על כלי זה. יש בזה מחילה וכנ"ל כיון שעבור הפחת לא קיבל עדיין המוכר מעות לידו. ואם הי' המדובר על כל כך מדות. אין בזה מחילה רק חיוב על המוכר ליתן יותר יי"ש וצלע"ע קצת: מי שהתחייב את עצמו בסחורה שאינה בידו. ומצד שמצוי' לקנות חייב או שמכר סחורה שהי' בידו. ונטלה לעצמו שלא מדעת הלוקח (בזה א"צ לשלם רק כשווי שבשעה שהוציאה לצרכו. ואם הי' לו סחורה הרבה ומכר רק מעט ואח"כ הוציא כולה לצרכו נרא' שמשלם כשעת הוצאה של המעט שבאחרונ'. כי כל זמן שהי' לו עוד מעט לא חל עדיין שנוי מקח להלוקח) ואח"כ הי' ביניהם השואה בדיבור בעלמא עבור החוב שייך בזה מחילה אינה צריכה קנין ובמחילה נרא' שמהני חזרה כל זמן שעסוקים באותו ענין כיון שלא הי' הקנא' בגוף הנקנה כבריש הלכות מכירה ואם לא נתן לו כסף עבור החיוב. ואח"כ חזר בו כל זמן שעסוקי' באותו ענין. אולי י"ל שהוא ג"כ כחלופין שיכולים לחזור כיון שאינו בגוף הנקנה ומ"מ נוטה שלא שייך בזה חזרה בעסוקים באותו ענין כי מ"מ הכסף הפקיע החוב תיכף לגמרי ועדיף מקנין כסף החל על מטלטלים שלא משך בהם וצלע"ע היטב: מוכר סחורה שבביתו ע"י סטומתא הו"ל כבבית הלוקח וכשויתר המוכר ממון הו"ל מחילה דאינה צריכה קנין. גם שהוא מוחזק במה שבביתו ואין שום עד על המקח:
(עקצוה"ח סק"ג) בקצוה"ח ז"ל סק"ג תמה על מוהרי"ק ז"ל שהוכיח שמחילה לא מהני במבורר. ממה שבעבד עברי לא מהני לומר זיל כיון שגופו קנוי. וכתב הקצוה"ח שהרי מתנה מהני ודאי במבורר ומדוע לא מהני בעבד עברי ייע"ש. ונרא' לתרץ שכוונת מוהרי"ק ז"ל היא מצד שאם הי' מועיל לשון מחילה א"צ שום קנין כדקיימא לן מחילה אינה צריכה קנין. והו"ל כהפקר זכותו וגם אם העבד אין לו יד לקנות מ"מ כיון שמחל הרי ממילא יצא מרשותו. מה שאין כן לומר לו לשון מתנה. כיון שמתנה צריכה קנין מה קנין שייך בהעבד עברי על עצמו לא משיכה ולא הגבהה. ורק בשטר שייך גזירת הכתוב שגיטו וידו באים כאחד מה שאין כן בעל פה אי אפשר שיחול שום קנין וממילא ע"י שמוכרע שמחילה לא שייך במבורר הרי לשון מחילה כדליתי' ומיושב כוונת מוהרי"ק ז"ל היטב:
סעי' ג' (המוחל לחבירו עש"ך סק"ה) מ"ש הש"ך סק"ה. ב' פירושים בשו"ת רשב"א ז"ל. נרא' שעי"ז הו"ל ספק בהלכה בכל אחד ואחד מאופנים שבשני התירוצים שבש"ך ז"ל שם. ובמחילה הו"ל איני יודע אם פרעתיך. אך הרי גם שכנגדו אינו יודע אם פרע לו ולא שייך ברי ושמא ברי עדיף וגם באיני יודע אם פרעתיך פטור בכזה. אך אם שכנגדו מכחישו ואומר שלא אמר גם לשון מחילה מה שהוא אומר לשון מחילה הי' הו"ל איני יודע אם פרעתיך. וגם שמוחזק יכול לומר קים לי גם נגד רבים. מ"מ היכא דהו"ל איני יודע אם פרעתיך אולי גם בספק פלוגתא דרבוותא בכנ"ל שהתובע ברי חייב באולי. וגם אם בטענת קים לי לא שייך איני יודע אם פרעתיך. מ"מ בהנ"ל בשני פירושים שבש"כ ז"ל אודות מחילה אולי לא מהני שיאמר מוחזק קים לי כפירוש א' או כפירוש שני. כי הרי גם להש"כ ז"ל גופי' לא הי' ברור איזה פירוש עיקר. מה שאין כן גבי קים לי שסומך את עצמו על חכם אחד שפוסק כן בודאי ובפרט לפי מאי דאסבר לן האורו"ת ז"ל בסקת"כ בטעם קים לי ע"ש. וכשחכם אחד אומר ב' פירושים הרי אין סמיכה גם עליו ומצד מוחזק אי אפשר להוציא ממנו נגד שום פירוש כי המוציא מחבירו עליו הראי' מה שאין כן כשהוא באופן דהו"ל איני יודע אם פרעתיך אולי לא שייך בזה קים לי. ואולי בב' פירושי' הנ"ל י"ל מצד אפושי פלוגתא לא מפשינין. דליכא דפליג עלייהו וכולהו איתנהו להלכה לכ"ע. רק שלהסמ"ע ז"ל לא ניחא לי' לאוקמי סתמיות לשון שו"ת הרשב"א ז"ל באחד מן ב' גווני של פירושי הש"כ ז"ל. ולזה כ' שמיירי בלשון מתנה המועיל כי לא נחית הרשב"א ז"ל שם מצד לשון מחילה. והט"ז ז"ל פירש שם דהיינו מצד שמעות מותרים פקדון הו"ל כמלוה ומהני לשון מחילה (מ"ש שם בשם הסמ"ע ז"ל בסי' ע"ג. נראה שהוא ט"ס וצ"ל מה שכתבנו על מ"ש הסמ"ע כו' כי בסמ"ע ז"ל משמע שמעות מותרים הם כפקדון שאר מטלטלים ובפרט ממ"ש בסי' רמ"א סק"ו משמע ביותר כן ע"ש היטב) ואין זה דוחק על לשון סתם שבשו"ת הרשב"א ז"ל כי שכיח ביותר שיהי' המכוון על מעות מותרים (אך משמע דקיימא לן כמ"ש הגאון חכם צבי ז"ל שם בסי' ע"ג וכמ"ש באורו"ת ז"ל שם בשם מוהר"מ ז"ל) ומ"מ כ"ע מודו שבגווני של ב' פירושים שכתב הש"כ ז"ל מהני הלשון וצלע"ע היטב ולפי"ז אם שכנגדו מוחזק אולי ג"כ אינו יכול לבטל הלשון שאמר מה שתטול כו' ומ"מ חמיר להוציא ממוחזק בכנ"ל ובפרט שכ' שם שהוא דלא כהסמ"ע ז"ל שרחוק לפרש שרק אודות הפירוש בהמכוון בלשון שו"ת הרשב"א ז"ל כ' שפירושים אלו הם שלא כהפירוש שכ' הסמ"ע ז"ל רק משמע שלהלכה ג"כ הוא דלא כהסמ"ע ז"ל שאלו הי' ס"ל להלכה שמהני הלשון בא' משני אופנים הנ"ל שכתובי' בדברי הש"כ ז"ל הי' מפרש גם הסמ"ע ז"ל כן: גם צלע"ע אודות מה שהדפיסו בשם הש"כ ז"ל בחלק שני חו"מ וכ' שכתב כן מימי חורפו אולי לא כתב כלל להלכה. והוא לא נתן הדברים אל הדפוס (וממה שע"י חלום תבע להביא לדפוס. אין הכרע הלכה ודברי חלומות לא מעלין כו' לגבי הלכה שלא בשמים היא) ומחבר שכותב שכוונתו רק להלכה ולא למעשה מ"מ יש על פיו הוראת פנים בהלכה מה שאין כן מ"ש בימי חורפו אולי לא כתב כן גם להלכה. ואולי מ"מ יולמד סתום מהמפורש צד הכרע שכ"ה פנים להלכה וכ"ה במקום דפליג כיון שגילה דעתו צד ניגוד על שלפניו הו"ל הכרע כבתראי. ואולי יש הכרע ע"י הרב חתנו של הש"כ ז"ל שהביא להדפוס חיבור הש"כ ז"ל על חו"מ שהוא הי' גדול בתוה"ק ומסתמא כשהביא להדפוס עיין היטב וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו מה שאינו מתוקן. ואולי סמך את עצמו להעתיק רק מה שכתב חמיו ז"ל ולא יותר וצלע"ע היטב: ואודות שני הפירושים הנ"ל פירוש השני נראה שאינו רק במי שיטול מה דלא עביד לגלויי כלל כמה נטל גם ע"י עד א' ויוכל לכפור לומר לא נטלתי ועי"ז כיון שלקח הו"ל עליו תביעה ועל תביעה מהני מחילה כי אינו מבורר. מה שאין כן במה שעביד לגלויי נראה שגם שבשעה שאמר לא ידע כמה יקח וכן בשעה שלקח. מ"מ כיון שהי' עביד לגלויי כמה לקח לא מהני בזה מחילה. ואולי מה שעומד להתברר ע"י עד א' אינו דבר מבורר כל כך אך מה שעומד להתברר ע"י שני עדים אינו סגנון תביעה רק מבורר ולא מהני מחילה בזה. ולפום רהיטא הי' מקום להכריע כן ע"פ הראי' שכתב מוהרי"ק ז"ל מעבד עברי והרי אין ידוע כמה שוה העבד עברי ושווי עבדות משתנה בשנים הבאי' בזול ויוקר ואינו עובד הבן ועי"ז אין שומתו ידוע בבירור. אלא ודאי שעל ידי שעביד לגלויי אח"כ הו"ל מבורר. אך אין זה הכרע כי בעבד עברי גם אם אין שומתו עומדת להתברר מ"מ לא שייך סגנון הכחשה ותביעות ע"י חסרון ידיעת שומתו אך בלא ראי' פשוט שכ"ה שכיון שעומד להתברר ע"י ב' אין תביעה שייכת בזה שיהי' שייך מחילה. וכן אם קצת מהממון לא יתברר כמה וקצתו מבורר שהוא לא פחות. גם שבמה שאינו מבורר כמה הוא מועיל בו לשון מחילה כיון ששייך בו תביעה. מ"מ במה שהוא מבורר שכ"ה על כל פנים לא פחות בזה נרא' דלא מהני מחילה. ואם בשעה שאמר הי' נרא' שהוא מבורר ואח"כ נעשה אופן שעל פיו אינו מבורר. אולי יש להבחין אם הוא בר דעת לידע להבחין בין מבורר דלא שייך בו לשון מחילה לאינו מבורר. י"ל שלכך אמר משום דידע שאמירתו כדליתה ואם ידוע שאין לו ידיעה בההלכה שמבורר לא שייך בו לשון מחילה כיון שבלאו הכי אין הלשון חל עד אחר שלוקח ואינו כאומר לכשאקחנה קנוי' שבסי' ר"ט די"א שאין מועיל כי שם אי אפשר לחול שום קנין תיכף מה שאין כן בזה שגם שלשון מחילה אין מועיל קודם שלקח מ"מ הרי אפשר בקנין באופן מועיל בלשון מתנה וגם בלשון מחילה בקנין כ' הט"ז ז"ל כאן שמועיל. וגם בדבר שלא בא לעולם אי שמיט ותפס אחר שבא לעולם מועיל. וכיון שאחר שלוקח חל אמירתו כיון שאז לא הי' מבורר שפיר חל וצלע"ע בכל זה היטב: ופירוש א' שבש"כ ז"ל שם. נראה שהוא רק כשבשעה שאמר ידע שפ' יקח ויוציא ויושאר עליו רק תביעה מה שאין כן אם בשעה שאמר לא אסיק אדעתי' שיוציא אין אמירתו מועלת וצלע"ע היטב: