(עסמ"ע סק"א) מ"ש במק"א. בשם הסמ"ע ז"ל שכשדעתו לשלם אחר כך לא שייך בזה לאו דלא תעשוק. שהכוונה היא רק כשדעתו שלא לשלם עוד. הנה לפי מ"ש הגאון חכם לבי ז"ל בחו"מ סי' קסג דייאוש לא מהני בחוב אי אפשר שיהי' בזה רמאות ומכשול. אך לדברי מוהרי"ק ז"ל המובאי' שם. הי' לכאורה צד מכשול ותקלה בזה בהיותו מדחה חברו. ואומר בדעתו הלא דעתי לפרוע אחר כך. וביני ביני על ידי ההשמטה חברו מייאש את עצמו אך מלבד שכל לבבות דורש ה'. והלב יודע אם לעקל כו' ואם כוונתו בהשמטה כדי שיתיאש חברו הרי זה עושק שמתכוון שלא לפרוע. וי"ל על פי זה מש"ה השומר אמת לעולם עושה משפט לעשוקים. שצ"ל ההשמטה בדרך אמת ולא שיתכוון תחלה באמתיות ואחר כך יתכוון לאיזה מרמה. וזהו אמת לעולם ועל ידי זה יש משפט לעשוקים להצילם מלהעשק כנ"ל. מלבד זה נראה דגם הסמ"ע מודה שנכון שיבטיח לחברו על ידי משכנות או ת"כ ונדר וכדומה כדי שלא יבוא חברו להתייאש. והוא דבר מוטל על הלוה והוא עבד בזה למלוה וכמו שציוותה התוה"ק שיוציא העבוט אל השליח ב"ד. כ"ה בכלל לא תעשוק שלא יגרום שחברו יתייאש. וכ"ה אודות חילול השם. שספק דאורייתא בולא יחללו שם קדשי הוא להחמיר וכל לבבות דורש ה'. ויש סברא גם כן שכיון שאם לא יוכרע מספק לכף זכות לא הי' קיום היישוב. ולא שום קיום לבני אדם אם כן מספק אין לו להכריע לצד חילול ה'. ואין זה בגדר ספק דאורייתא וצלע"ע:

סעי' י' (אא"כ תובעו) אודות שכר שכיר שכשתובעו עובר בבל תלין. צל"ע בתובעו על ידי שליח. ולא נתן רשות להשליח שיותן לידו המעות. רק צוהו שיתבענו ולא אמר לו הבא לי והשליח עצמו אינו רוצה להביא המעות מהבעל הבית להפועל רק בדרך הלוכו להבעל הבית תבעו. הרי יכול הבעה"ב לומר דרכו של בעל אבידה לחזור אחר אבידתו. ויבא הוא עצמו ואתן לידו איננו מחויב להוליך אחריו. רק בגזל מחויב להוליך למדי מה שאין כן בזה. דלא עביד איסורא והסברא נותנת שכשהרחיק הפועל נדוד אין חיוב על בע"ה בהחלט וא"כ מהו הגבול בזה יכול לומר אין עלי לילך גם פסיעה לבר אל הפועל. גם אינני מחויב להאמין על מעותיו לשום אדם ומי שהי' נעשה ממנו שליח בעדים הייתי צריך להאמין להעדים וליתן על אחריות הפועל. וגם זה צל"ע. כי אולי יכול לומר דלמא מייתי עדים כדאיתא במסכתא שבועות דף ל"ז. ומכל שכן כשהשליח הוא קטן צל"ע שגם אם אמר פה אל פה בפני עדים שכשיתן ליד שליח זה הקטן הרי זה כנותן לידו ולא תבעו אז. ואחר כך תבעו על ידי הקטן והי' שם עדים שאולי כיון דאין שליחות לקטן אין זה בכלל גדר תביעה. ונראה כעת נוטה קצת שאין טענה דילמא מייתי עדים. שמשבועת היסת לא ינצל לעולם. ורק פועל בזמנו נשבע ונוטל וכיון שב' עדים נאמנים שעשה לזה שליח להביא המעות אין לדחות עוד ועובר. אך בלא עשאו שליח רק לתבוע. נראה שאינו עובר כלל שהרי זה כאין לו מה ליתן וכ"ה בזה שאין לו למי ליתן בדרך חיוב. וכל שכן תביעה שעל ידי קטן שאינו עובר על ידה. ואודות אין לו מה ליתן צלע"ע באם יכול ללוות בנקל או חפץ שעומד לימכר ויכול למכרו. וכדומה אם עובר בזה ונראה שבזה לא שייך חצי שיעור אסור מהתוה"ק בפחות משוה פרוטה שכירות מטעם שכתבתי במק"א דלא חזי לאיצטרופי הזמן שעבר שהרי אם כלה השכירות ביום אינו עובר עד שיעבור עוד לילה שאח"כ. וע' בש"ע מזה ויובן היטב על פי מ"ש במק"א דלא חזי לאיצטרופי לגבי בל יראה מצד שהזמן שעבר לא חזי לאיצטרופי. וכ"ה בזה אחר שכבר הוא בלילה שאחר היום שכלה בו השכירות. שאם יהי' עוד שכר לילה הרי לא יעבור עד כלות יום שלאחריו. ואז לא יצטרף יום ולילה זו כלל והוא כחמץ ממש. אך בקבלנות יש צד להצטרף ועיין: השוכר פועל לזמן. ובכלל השכירות הי' שילוה לו לקנות לו פרה לגדלה להרויח. ועכשיו חוזר בו באמרו שבזמן של השכירות הי' פרה בזול ועכשיו הוא בכפל. נראה שאין זה טענה גם דלא הו"ל לאסוקי אדעתא יוקר משונה כזה מכל מקום מגיע לו מה שקצץ. ומכל שכן ששנוי מטבעות דעכשיו הו"ל לאסוקי דעתי' בתחילת החורף שהי' גם אז שנוים. אך מכל מקום לכאורה אין הקנאה על חיוב להלוות והו"ל כקנין אתן. אך בשכיר לא שייך כן. וחל חיוב עליו לעשות כן ואם אין לו נראה שישלם כטובת הנאה כמו שאמרו חז"ל במכות אומדין בין נותן לו עכשיו לנותן אחר י' שנים. וגם שאגר נטר אסרה התוה"ק. מכל מקום דרך הרוחה אפשר להרויח במעות גם על ידי אחרים. וכפי שווי טובת הנאה מוטל עליו לשלם וצלע"ע היטב: