סעי' א' (השואל מחברו) אומרת שאל לבתי תכשיט פ'. י"ל שאין משמעות שליחות מבתה בכך רק היא שואלת בשבילה. וגם אם אמרה בשליחות ובתה אומרת שלא הי' שליחות ממנה די בקבלת חרם ואין על בתה טענה גם שלבשה ומ"מ יש על הבת חיוב כשואל מאמה ושייך שעבודא דר' נתן ז"ל רק אם הייתה אמה עמה במלאכתה אז פטורה הבת ובעל הבת יש עליו חיוב. ואינו כהזיקה כי משתרשי לי' הנאה בקישוט אשתו. [כמ"ש הש"ך בסי' שמ"ו ס"ק י"ד] רק אם אמה התחייבה עצמה ליתן לבתה תכשיט פלוני ועל ידי שאלה משמטת את עצמה או שהוא גרוע מהחיוב י"ל שאין בכך משתרשי לי'. ואולי על כל פנים גלוי דעת צ"ל למשאיל:

שם (מחמת מלאכה) תבואה של שותפות ונתן אחד מהם שקים שלו לשמירתה ונתקלקלו על ידי עכוב. אולי הו"ל כמתה מחמת מלאכה גם שהי' מציאות להתטפל לנערן ולשוטחן. מ"מ הרי הי' הקלקול על ידי המלאכה וצלע"ע. ואם אינו כמתה מחמת מלאכה או שהי' גניבה על השקים אם לא הי' אפשר להציל התבואה רק על ידי השקים. הרי זה כמקדם ברועים ומקלות בשכר שמוטל לשלם. כי גם שעל ידי השבת אבידה מוטל לו לקדם מ"מ השכר מוטל על בעל אבידה. אך אם הי' יכול להציל השקים ונתרשל. אולי אין מוטל על השותף שלא ידע שגם שהי' השבת אבידה מ"מ הי' מוטל להציל מקלקול גם כן וצלע"ע היטב: ישראל אורח שהי' עמו נכרי במלון. אמר לבעל הבית תן להערל כר לשכב עליו. או אולי אמר בלשון שאלה. שאל לו או אולי אמר תן לי שאתן להערל או שאל לי שאשאל להערל וגנב הערל הכר. עשיתי ביניהם פשר בזה כי זה עדיף מההיא דסי' רצ"א בהרגיל להפקיד פקדונו ביד אחר. והש"כ ע"ה בסי' ע"ב סעי' ל' כתב דאין חילוק בין שומר חנם לשואל בזה. ובאורו"ת ז"ל שם. כ' סברא נכונה לחלק בין שומר חנם לשומר שכר. דמה שנטל האיש שרגילים להפקיד אצלו לא גרע מאלו גנב אצל האיש ההוא ושומר שכר חייב בגניבה. מה שאין כן שומר חנם. רק שכתב שמסופק אם סברא זו דסמכא. וקיימא לן דגם על ידי ספק ספיקא אין מוציאין ממון וגם שיש בזה ספק ספיקא ספק כהפוסקים שכשאין לבני ביתו לשלם ישלם הנפקד. ספק שמא שואל חייב גם בדרך שרגיל להפקיד אצלו. גם לפי הסברא שכ' הש"ך ז"ל לחלק בין ההשבה דהפקדון דבזה לא מהני לבני בית או לרגיל. ובזה מוטל על האורחים שישובו ליד בעל הבית המטלטל ששאלו ממנו והי' מוטל על היהודי שניתן לו המטלטל שיקבלו וישבני. והו"ל כהשבה לבן בית וגרע מחזרתו לאשת המפקיד וצלע"ע: