סעי' ב' (תקנת השוק) נכריים שהוליכו תבואה משר ליודי שקנה. וקנה אחד מהם קצת התבואה אם י"ל שהנכרי הוליך גם שלו הו"ל כגנב שאינו מפורסם. ולגבי קבלי שאינו מאמין לתובע אם טוען שלא קנה בזול הו"ל כפירת קבלה ואולי לא שייך קבלה על כך גם שעל כפירת שבועה שייך קבלה. ואם טען רק שמא גנב הנכרי מהשר והתובע אומר ודאי שמשלו הו"ל כדבסי' שס"ה כי הו"ל ייאוש שלא מדעת אם לא שיכול להיות שהממונה על המדידה מהשר שנותנים לו כמה תבואה מכר וגם אם כוונתו להעלים אם אז הי' שייך לו ליטול תבואה אולי קיל ואם התובע מוחזק אולי הו"ל הנתבע אינו יודע להוציא והו"ל למידע כי לא הי' לו לקנות כשהי' לו משמעות מגניבה אך אם אין משמעות מגניבה אין עליו טענה ומשיב לו התובע היטב: מרגליות שנגנבו מאחד וחפש על ידי שופט נכרי אצל אחד ומצא אצלו מרגליות ולקחם ונתן להשופט כשוויים ואחר כך נתברר שהמרגליות של אחר הו"נ הוא כקונה מגנב שאינו מפורסם שהי' מוכרח לחפש ומכיון שנמצאו הי' מוכרח ליתנם להשופט ומכיון שהי' סבור שהם שלו הו"ל כלוקח מגנב שאינו מפורסם וגם אם הי' רק ספק אצלו גם כן הי' סבור שהוא כמציל שהי' מסופק שהם שלו ושוה אצלו הרבה וגם שאין בכך משום מקח ממש מ"מ כיון דדרך כל אחד ואחד להציל מה שספק שלו שייך תקנת השוק בכך היטב:

שם בהגה (אא"כ ידע הלוקח שזה הדבר שקנה גנוב) אחד קנה מנכרי בגד גנוב מישראל. רק שהוא בגד שלובשים אותו נכריים. רק שהקונה אומר מעצמו שידע שהוא גנוב שניכר לו על ידי מה שהי' הבגד ארוך והנכרי המוכר הי' קצר קומה. ואמר שלא נתכוון כדי להציל הגניבה (גם שהי' אפשר לו לומר כן כי הי' הנכרי ממקום רחוק וגנב בעיר ומכר ברחוק פרסה ויותר והלך לא נודע מקומו אי'. רק שהקונה אמר שלא כיוון להציל) ועשינו פשר והודענו שהדין נוטה שיחזיר לבעלים בלי שיתנו לו אפילו פ"א ממה שנתן להגנב עבור הבגד. רק שנגנבו עוד חפצים הרבה אז וחשד להקונה שקנה גם שארי החפצים שנגנבו אצלו. ופשרנו שיהי' פטור מגניבה החפצים הנשארים שלא יצטרך לישבע על זה ולא לקבל חרם רק חפץ שקנה ודאי זה יחזור בלי מעות. ומכל מקום לא רציתי לומר על פי דין תוה"ק להדיא להחזיר בלי מעות כיון שהודה שידע שהוא גנוב. כי מ"מ יש לצדד בזה. על פי מ"ש בספר הק' נודע ביהודה שבאומות העולם שמצווים אשבע מצוות שבכללם איסור גניבה. לא שייך בהם מצוות השבה ורק בעם בני ישראל כתיב והשיב את כו' שעל ידי זה יש לו תקנה מה שאין כן באוה"ע אין להם תקנה כלל על ידי השבה ואזהרתם מיתתן בהחלט. וגם בגניבת נכרי אם ח"ו גנב ממנו מי מעם בני ישראל שהוא איסור. לא שייך גם כן בזה דין השבה כי גבי השבה כתיב ישראל בפרשה. ואיסור דעבד עבד ואין השבה במה דלא גילה קרא. כמדומה שכ"ה בשו"ת נוד"ב ע"ה או קצת מזה איננו כעת לפני לעיין בו. ואם כן גם שהכיר שהוא גנוב עדיין הי' מקום לומר שגנוב הוא מנכרי ולא שייך השבה וגם דמכל מקום שייך בזה לא עכברא כו' היינו לכתחלה ולא לגבי להחזיר בלי דמים כיון דלא שייך בזה השבה. ובפרט שהגנב גוי ולא שייך השבה. אך מסתמיות הפוסקים ע"ה משמע שאין חילוק וגם דלא שייך השבה מכל מקום הרי לא נקנה הבגד ולא יצא מרשות בעלים כי אם אחר ייאוש ושנוי רשות. גם שהי' הידיעה רק על פי אומד נראה שכל שבלבו הי' מוכרע הו"ל לידע על כל פנים לגבי שימנע את עצמו מדררא דאיסורא במה ששב ואל תעשה עדיף בזה. ומצד שבני נח אזהרתם מיתתם לא שייך לומר בדמים קננהו כמו גבי מחתרת. כיון שהמיתה איננו מצד דין רודף הבא להרוג כו' רק על פי עונש עבירה וראי' מש"ס שאמרו בגנב נכרי איגנב הי' יאוש מסתמא. ואודות להציל נתכוונתי כפי שהעתיק הש"כ ע"ה שם בסי' שנו [סק"ח] דברי התוס' קשה לכאורה דילמא איירי במודה שלא נתכוון להציל. ואצ"ל שיכול להציל מהלנים בביתו. אך התוס' כוונתם מצד מיגו ע"ש בש"ס גבי מכיר כליו והטעם דתליא בכוונה נראה שהוא מצד זכי' מטעם שליחות דשייך שליחות וצע"ע:

(עש"ך סק"ד) בקונה מגנב שאינו מפורסם שכשהמטלטל ביד מי שגנב ממנו לא שייך תקנת השוק. כשאין המטלטל בידו רק ביד שלוחו וקרובו נראה דשייך תקנת השוק כיון שנתן הלוקח מעותיו וצלע"ע במכירות בגדי אשתו י"ל דשייך תקנת השוק כיון דההלכה שמסתמא ברצונה ואין גרעון על ידי שהכיר ששל אשה: תקנת השוק במה שמכניסין בשידוכין אם הו"ל כמכר או מתנה יש להבחין כפי סגנון ההכרח שאם רק על ידי זה קיום השידוך הו"ל כמכר: מכר או משכון בגדי אשתו ותפסה י"ל שהיא נאמנת שלא הי' רצונה בכך. ומכל מקום שבועת היסת [שייך] כיון דחזקה שברצונה. וגם אם בעלה אומר שהי' ברצונה אינו יכול להוציא מידה גם שהוא ידו תקיפה מכל מקום בכך ידה עדיפא לה ואין רשאין לחטוף: