סעי' לט (עון גדול הוא) מ"ש בסי' ת"כ שגם שהמבייש בדברים פטור מ"מ יש עונש ע"ש. נראה שאין זה כי אם כשעל פי הבחנת השומעי' יש בדברים ההם סגנון אונאות דברים ונתכוון האומרם כדי לבייש. מה שאין כן כשהאומרם הי' סבור שאין בדברים ההם בחינת בושת לפי השומעים. או שהי' סבור שכפי הנכון ראוי לו לומר דברים ההם שיש לו מה שראוי לו לעשות קובלנא על חברו. ולהרעים עליו. גם שנודע שטעה בזה ואין לו שום צד תרעומת עליו. מ"מ כל השומעים מבחינים שהוא הלך בתומו או שהי' אז מוטעה (שכמו ששוטה שבייש פטור כן מי שטעותו גרם לו כן הרי הוא אז בבחי' שוטה בפרט ההוא) נראה שפטור מכלום וגם ברקק בו פטור בכזה כל שהי' מוטעה ובלי ידיעה נכונה שפוי' אז. אך בדברים יש יותר רגילות להיות סבור שראוי לו לומר כן ופטור על ידי זה על ידי הבחנת השומעים. אך דברים שאין בהם זלזול כל כך רק סגנון עניית עזות גם נגד מכובד שאין ראוי לומר לפניו עזות כל כך. מ"מ אין זה סגנון אונאת דברים ולא בושה כ"כ. ורק אם בני העיר רוצים לעשות תקנה לגדור פרצה לפום זמנם ומקומם. למגדר מלתא רשאים לעשות איזה תקנה בזה לשם שמים ובחבר עיר דוקא כבסס"י רל"א. ולא יותר וצלע"ע היטב: