Kessef HaKodashim on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעי' ב' (כאלו חרב מונחת) מהושאמרו חז"ל שיראה הדיין כאלו חרב כו' וגיהנם כו' במוהרמ"ש ז"ל בסנהדרין כתב דהיינו מצרשני הכתרים חירות ממלאך המות וחירות משיעבוד מלכיות וכ' שם מצד מיה' שאברהם אבינו ע"ה בירר מלכיות. ונראהכוונתו שכיון שגיהנם במקום שיעבוד מלכיות עי"ז צריך להיות פחד בלילות גיהנם כי דיין המעוות משפט בקרא עוול כו' וגורם סילוק שכינה ח"ו. עי"ז הו"ל כאלו שני הכתרים ניטלו ממנו ובמקום שיעבוד מלכיות יכול להיות ג"כ גיהנם כי אברהם אבינו ע"ה בירר מלכיות במקום גיהנם לגבי שלא התעיבו כ"כ מה שאין כן דיין המקלקל משפט מזיד שקרוי תועבה כו' אולי לא עליו בורר כנ"ל.: ובמוהרמ"ש ע"ה שם נקט משמעות שחרב היינו שיעבוד מלכיות והייני גם כן מצד שיש חשש שלא יהי' מלכיות במקום גיהנם ואפשר שיחולו שניהם. וצע"ע בכוונת מוהרמ"ש ע"ה: ואולי י"ל שבחי' חרב היינו מצד מה שאמרו חז"ל באבות חרב בא לעולם ח"ו על ענוי הדין ועוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה. עי"ז צריך להיות הדיין אחוז חרב פחד שמא יטה משפט שלא כהלכה והתוס' ז"ל כתבו על מה שאמרו חז"ל דיין הדן דין אמת לאמתו שאמת היינו כהלכה. ובחי' לאמתו היינו לאפוקי דין מרומה רק נכון בכל האפשר לכוון שיורה כהנכון כפי גופא דעובדא ולברר אמתיות המאורע על פי הטענות צריך להיות הדיין נזהר מבחי' כעס המסתים טענות בע"ד וכן מבחי' חנופה לאחד מהם שעי"ז שכנגדו מסתתמין טענותיו ועי"ז אי אפשר שיבורר לו אמתיות המאורע וצריך להיות נזהר בזה היטב. ואמרו חז"ל כועס כל מיני גיהנם שולטים בו ח"ו גם חנופה גורם לגיהנם ח"ו. וגורם בחי' אף ויסורים ח"ו. עי"ז על ידי זכרון הדיין פחד בלילות גיהנם תחתיו עי"ז יזהר מכעס וחניפות וישפט היטב:
סעיף ד' (אסור לעשות מלאכה) מה שאמרו חז"ל אסור לדיין לעשות מלאכה בפני ג'. נראה שאין בכלל מלאכה שהיא של מצוה כגון האמוראים הק' מר מלח שיבוטא מר צלח ציבי כו' והם היו קבועים לעשות כן בכל עש"ק. ומסתמא לא הי' אפשר להם להסתתר מפני בני אדם בזה. ולפעמי' היו באים לביתם אנשי' בעת עסקם בזה. וכן הנהו דהוו מכתפי ועיילו כו' אלו איקלעו רב אמי ורב אסי כו' פשיטא שמהנמנע להעלים כל זה. אלא ודאי שמלאכה שהיא לשם שמים במצוה מזומנת אין קפידא בזה. וכן פיזוז וכרכור דדוד המלך ע"ה לקצת פירושים הי' בזה מעין מלאכה. וכן בשמחת בית השואבה היו עושים גם מעין מלאכות ברבים. וגם דלכתחילה ראוי להעלים גם זה כשאין עי"ז מעוט תועלת הנמשך על כל פנים בדיעבד אין קפידא כלל:
(עוד מצאתי) מה שממונה בעירו לדיין אין לו לעשות מלאכה בפני ג' כתבתי במק"א שבמלאכת ארעי אין חשש והמנהג פשוט שהדיינים כותבין וחותמין את עצמם על גיטין ברבים דהוה לי' כתב שהוא גם מלאכת אומן. וגם מלאכה שביגיעה קצת ואינה ארעי כשהיא מכשירי מצוה ממש יש לומר ג"כ דאין חשש כי מה שהוא להרבות כבוד שמים אין בו זלזול. והרא"ש ע"ה הי' עוסק בטחינת קמחת דפסחא גם שהי' ממונה על הצבור בכמה מדינות והי' אפשר לו לעשות ע"י אחרים. רק שאין חשש פחיתות כבוד ע"י מלאכה שהיא מלאכת שמים. ובפרט אם אינו עושה דרך קבע. ממש. הו"ל כארעי וכמו התעסקות בטחינה ועשיית מצות. נראה דכל זמן שאינו קבוע ביחוד לדיין העיר. ולפעמי' דנין לפני זה. ולפעמי' לפני זולתו לא שייך בו כל הני מילי הנזכרים בש"ע. כי דוקא בדיינים הקבועים שאין דנין בעירם רק לפניה' הוא דשייך כנ"ל ולא זולת ועפי"ז ניחא ההיא דקרנא ז"ל דהוה דלי דלויי וכהנה עובדות שבדברי חז"ל שמשמעותן שעשו כן בפרסום. וכן כל תנאי ואמוראי הקדושי' שהיו מתפרנסין ע"י מלאכה כגון ר' יוחנן הסנדלר ז"ל ר' יצחק נפחא ז"ל ור' יושע ז"ל פחמי. שגבי הקבועים אי אפשר שלא יפירסם או שכשיבואו ג' לא יעשה. כי זה מהנמנע ולהנ"ל ניחא שכל שאיננו הוא הראב"ד בעירו שאין לדון זולתו אין זה בגדר נתמנה דיין על הציבור. וכמו דהוי מכנפי לכולהי טבחי דנמטיה שובא מכשורא כן מכנפינין לחכמי עיר במשפט כי היכא דנימטי' כו' ועי"ז אין שם התמנות דיינות על החכמי' כל אם על מי שאינו אפשר לדון בלתם. והם משועבדים לבני העיר נדון דיניהם. איך גם גבי הממינים בעירם בקביעות נרא' שגדר איסור לא שייך בזה כי אם גבי הראב"ד ביניה' שהי' יכול לדון כדין יחיד מומחה. וגם בג' הטעם משום דחד מנייהו גמיר ואינהו מסברי להו וסברי וכן הוא בכל הראב"ד שהוא גדר המומחה ביניה'. ובעיירות גדולות שצריכים לדיינים רבי' קבועים מיוחדום רק לזה ופונים את עצמם מעסקם עי"ז. כל הקבועים עד שאין לדון כי אם לפניה'. וכן כל הקבועים כשאפשר שיספיקו להם הציבור כל כך עד שיקיימו על עצמם כל מניעות הנזכרים. שלא יעשו מלאכה בפני ג' ושלא יאכלו בפני ג'. שאינן אוכלים עמהם רק הדיין אוכל ביחידות וכדומה הרי זה עצהיו"ט:
שם (לאכול ולשתות) אודות מה שהדיין אסור לאכול בפני ג'. נרא' שאין זה כי אם לפני גדולים. מה שאין כן קטני' הם כדליתנהו בזה. גם נרא' דאשתו כגופו בזה. ואיננה מצטרפת לחשבון. גם שנראה דנשים כאנשי' להא מלתא כיון שטעמא שלא יהיו בני ציון היקרים נחשבי' ח"ו לנבלי חרס בעיני עמי הארץ בבחינת אכל עמו נדמה בעיניו ככלי חרס. ולזה לא פלוג חז"ל בזה ואסור לאכול גם לפני ג' ת"ח. ואולו הוא בבחי' מעין מה שאמרו חז"ל ג' אי אפשר דליכא ביניהו חד דגמיר כן על פי הרוב ג' איכא ביניהו חד מעין עם הארץ מסתמא. וכיון שנשותיהן יותר מהם יש ליזהר גם בפני נשים בכל הנ"ל. עכ"ז אשתו כגופו ואינה מצטרפת בזה. ואולי גם כל בני ביתו דדש בהו ולבו גם בהם ג"כ אינם מצטרפים לזה. אן להחמיר לגבי ג' בני ביתו הגדולים הוא עצהיו"ט: גם נרא' שאין זאת כי אם בעיר שהוא ממונה שם לדיין או שלא בעירו כשנזדקק שם בתורת דיין: גם נרא' שאין קפידא בזה באכילה פחות מכזית ולא שייך בזה חצי שיעור כשיעור מצד חזי לאיצטרופי. ורק בלשון של אכילה שהוא בכזית בזה הוא שיש קפידא בזה ולא זולת זה כלל. ואולי אין קפידא בזה כי אם בסעודות קבע ממש. וכדקיימא לן במדת חסידות דלא תאכלו על הדם אודות קודם קבורה שאין קפידא בזה רק בסעודות קבע. ואולי כ"ה בזה. ובלשון חז"ל מה שאיננו סעודת קבע נקרא טעימה כידוע וצלע"ע: גם נרא' שכמו שבזמן שהמסובים עמו אוכלים ג"כ אין קפידא בזה וכמו שכתבתי במק"א בזה. כן הוא כל שמסובים בסעודה אחת. גם שאוכל הוא בזמן שאין זולתו שאצלו אוכלי' אז בסעודה ההיא רק הם אכלו קודם ועסוקים עכשיו בזמירות והוא אוכל אז כל שהוא סעודה אחת נרא' שאין קפידא בזה. ואין מוקדם ומאוחר בזה בהפרש כי הטעם הוא שכל זמן שדעת מסובים שעמו ג"כ על האכילה אין בזה גדר הזלזול באכילה בפני רבים. והרי אין אנו מושכים ידינו מן הפת כל הסעוד' ומתחלה ועד ברכת המזון דעת כל המסובים על האכילה. וכל הנאכל אז הוא בכלל אכילה בחבורה. שאין בזה משום זלזול. ואולי גם ע"י מה שנוהגים לקרות הנכנסים בזמן אכילה אל אכילה וכנהוג גם שעיקר טעם המנהג הוא מצד שיהי' גדר פת בסלו ולא יהי' שייך בזה בחינת דשמע קל חברי' דאכיל והוא לא אכיל כו' וע"י מה שקורים לאכול הרי זה בגדר פת בסלו. על כל זה אולי יש בזה ג"כ תיקון על בחי' הזלזול שע"י אכילה בפני רבים של הדיין הממונה שם בעירו וכל שהוא מעורר ג"כ תאוות אכילה להבאים לפניו. כיון שאינם בהיסח הדעת מאכילה. הרי זה קצת כאלו גם הם אוכלי' עמו. אך אין כדאי לסמוך את עצמו ע"ז לכתחילה לגמרי ובצירוף מה שהעומדי' שם אינם פנים בפנים עמו ואינם רואים ואולי גם לא שומעים מתנועת אכילתו. אולי ראוי לסמוך את עצמו לכתחילה גם בהממונה בעירו בקביעות. אך כשהם מסובים יחד גם שאוכלים בזה אחר זה נרא' להקל בזה. כיון שאין שום היסח הדעת מהאכילה בפועל אז ושומרים את ידם בנקיות:
(עסמ"ע ס"ק כ"ב) כיון שמפורש בחו"מ סי' ח' שרק בסעודת מריעות יש מניעה באכילה ושתי' בלא שכרות לפני רבים. יש לומר שבשבת"ק גם בסעודה ג' אין חשש בזה דהו"ל סעודת מצוה שגם אם יי"ח בתרגומא מ"מ כל הסעודה היא מצוה. וכמו שמרבים על כל סעודת מצוה קרואים יותר מכפי דרך המצוה ואין עי"ז חשש לכ"ע: ואולי אוכל סעודת עצמו דרשות אין חשש במה שרבים שבהם ע"ה רואים שם אליו (כשאין רואים גם שהם מקורבים אצלו בהבית נרא' שאין חשש) והחשש רק מצד ההתחברות לאכול עם רבים וכן אמר אחד ג"כ מסברא דנפשי'. ויש לומר כן כיון שאינו מפורש בש"ס ורק מכ"ש למדו כן י"ל שהק"ו רק מצד ההתחברות במריעות ואולי מ"ש שם כנסיות ע"ה וסעודת מריעות הכל אחד שעם ע"ה החשש רק במריעות ולא במצוה ומ"מ החשש רק מצד ע"ה וכמ"ש בתד"א ז"ל למנוע עם ע"ה. ובמצוה אין מניעה גם עם ע"ה מדאמרו חז"ל קפידא על מי שאינו הולך לסעודת מצוה אחר שזימנוהו. והרי יכול לומר שחושש שיבא לשם ע"ה ולא יוציאוהו משם לביישו ובלא ע"ה אין חשש בשום אכילה וכן הוא באוכל בפני עצמו בפני רבים ע"ה. [צ"ע שהרי לעיל העתקתי שהקפידא רק בפני עצמו ולא באוכל עמו] ואולי מה שאמרו חז"ל אכל עמו נדמה ככלי חרס היינו רק במיסב עמו במריעות ואולי היינו דוקא כשהע"ה הוא בעל הסעודה וכן מורה לשון עמו שמורה טיפול כמ"ש במקור"ב. מה שאין כן כמשמזמין ע"ה לסעודתו ואולי מורה ע"ז עש"ה לאכול לחם עם חותן משה כו' שלא היו חוששים עליו לבחי' ע"ה. והכנסת אורחים של אברהם אבינו ע"ה מסתמא הי' אוכל עמהם רק עם מלאכי השרת לא אכל מצד שהי' אז ג' למילתו. ואולי מה שאמרו חז"ל קרו מלחך כו' היינו ג"כ דוקא בעל הסעודה שאוכל שם וע"ה רואה במנה של האוכלים וגם בפני האוכלים וצלע"ע: ואולי סעודת הכנסת אורחים גם בני לוי' שלהם הו"ל בכלל מצוה להא מלתא. ואינו בגדר מריעות על כל. פנים ובפרט חשוב בדורו מצד מעשים טובי' ששייך לזה מה שאמרו חז"ל הנהנה מסעודה שת"ח בתוכה כו': וסעודות שעושים חבורות של מצוה כסיום משניות וש"ס פשיטא דהג"ל סעודת מצוה וי"ל שגם חבורה סנדק או בק"ח או ג"ח או הלבשה ות"ת של בני עניים הו"ל כמצוה מצד שהם מכשירי מצוה וגורם קרוב. אך חבורה פוע"צ או נ"ת או חב"ק אם אין עי"ז תיקון בסדר העוסקים גופייהו יש לחלק מסעודות חבורות הנ"ל של מצוה גופה בהנ"ל וצלע"ע: נראה שגם דקיימא לן אשת חבר כחבר מ"מ אין הוא בגדר איסור בכל הנ"ל. כיון שהוא בגדר כף הדמיון ולא עצמות ממש. כידוע מהזוה"ק והוא בח"מ ג"כ שאין כף הדמיון דמיון ממש. וכן הוא באיכה רבתי והני מילי. שהם מדרבנן בעלמא. לא שייך בהם דמיון הנ"ל. שיהי' בזה גדר איסור כלל. אך על כל זה טוב להנהיג בסגנון כבוד התוה"ק. והבריות לקרב דמיון הנ"ל גם בהני מילי בכל מה דאפשר עצהיו"ט: