Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מנהג כל ישראל במתים ובקבורה כך הוא וכו': ומ"ש ולא יהיו דמיהם וכו' ומכסין פני המת וכו'. בסוף מ"ק:
ומ"ש ואסור לקבור בתכריכין של משי וכו'. כן משמע באבל רבתי ובמ"ק:
ומ"ש אפילו לנשיא שבישראל. הכי משמע בסוף מ"ק (דף כ"ז):
ומ"ש וסובלין את המת על הכתף. אורחא דעלמא נקט אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין:
ומ"ש ונושאי המטה וכו'. ירושלמי. ונ"ל דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא משום דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון ראשון:
ומ"ש וחופרין בעפר מערות. בירושלמי פ"ק דמ"ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות:
ומ״ש ועושין כוך בצד המערה. בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק':).
ומ״ש ופניו למעלה. בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע״ג ע״ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו:
ומ״ש ויש להם לקבור בארון של עץ. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושלמי פירקא בתרא דכלאים (פ״ט ה״א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ:
והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'. בסוף מ"ק (דף כ"ט) וברכות ס"ד.
ומ"ש ומציינין את בית הקברות. בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה').
ומ"ש ובונין נפש על הקבר. בסוף פ' שני דשקלים.
ומ"ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו'. [שם].
ומ"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות. זה סיום מ"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב"ש לשון זה:
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכו' עד שימות. באבל רבתי פרק קמא:
ומה שכתב וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש וכו'. בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״א:):
מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חבירו וכו' עד וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג:) ור״פ מי שמתו.
ומה שכתב חוץ מתשמיש המטה. שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש:
נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט. בפירקא קמא דכתובות (דף ח':):
אין משהין את המת וכו' עד אלא לכבוד אביו. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב.).
ומ״ש וכל המלין את מתו וכו'. משנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו):
דיני אנינות כתב רבינו בהלכות מעשר שני פרק שלישי:
האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) פלוגתא דר״א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע.
ומ"ש ולאכול משלו. בסוף מ"ק (דף כ"ו:) וכתב הרא"ש פירוש יום ראשון סעודה ראשונה וכ"כ הגהות בשם סמ"ג והתוס' כתבו דכל יום ראשון אסור לאכול משלו אפילו אוכל ב' פעמים ביום אחד:
ומ״ש וחייב לישב על מטה כפויה. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) אמרינן דאבל חייב בכפיית המטה ותניא היה ישן ע״ג כסא ע״ג קרקע לא יצא י״ח א״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן ע״ג קרקע היא וא״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ״מ איני יודע מנין לו לחלק בין יום ראשון לשאר ימים. והראב״ד כתב על מ״ש רבינו וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. וכבר כתבתי טעם רבינו:
ומנין שהוא אסור וכו' עד סוף הפרק. בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו):