Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השרץ אב מאבות הטומאה וכו' עד ואינו מטמא במשא. בריש כלים.
ומה שכתב והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. פשוט שהרי אין כתוב בהם שהנוגע בהם יכבס בגדיו אלא הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב.
ומה שכתב ושיעור טומאתו בכעדשה. בתורת כהנים ובשלהי פירקא קמא דחגיגה (דף י"א) ובפרק כהן גדול ונזיר (דף נ"ב).
ומה שכתב וכל השרצים וכו'. משנה פרק ד' דמעילה [דף ט"ו]:
האיברים אין להם שיעור וכו'. בפרק קמא דאהלות:
אבר מן השרץ כברייתו וכו'. זהו פירוש מה ששנינו האיברים אין להם שיעור:
ומ"ש והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה. מתבאר בפרק העור והרוטב עלה קכ"ה:
בשר מן החי הפורש וכו' עד ואם פירשו מן החי טהורים. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ח ע״ב):
דם השרץ כבשרו ומצטרף בכעדשה. משנה פ"ד דמעילה (דף נ"ד שהוא י"ז):
ומ"ש כל זמן שהוא מחובר בבשר. שם בגמרא אמר רב חנין וכו' ומפרש רבינו דהיינו לומר דדוקא בעוד הדם בשרץ אבל אם פירש הדם מן השרץ אינו מצטרף:
עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים. בת"כ מנבלתם ולא מן העצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים.
ומ״ש וגידיו: ועור החולד והעכבר וכו'. משנה וגמרא בפ' העור והרוטב (חולין קכ״ב ע״א ע״ב) וכתנא דמתני':
ביצת השרץ המרוקמת וכו'. משנה וגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ה ודף קכ״ו ע״ב) ושנינו בתוספתא דחולין פ״ח כמה היא ריקומה כדי שיראה השרץ מתוכה:
השרץ שחציו בשר וכו'. משנה שם.
ומ"ש ואם השריץ ע"פ כולו וכו'. יש לתמוה דבגמרא משמע איפכא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לת"ק:
והר"י קורקוס ז"ל כתב הדבר מוכרח שדברי רבינו כר' יהודה או שסובר דלמאן דמתני לדריב"ל אסיפא דהיינו על דברי רבי יהודה משמע שסובר דהלכה כמותו כיון שמפרש דבריו ואין זה מוכרח או אפשר שסובר שאינו חולק על ת"ק וקצת משמע כן מדקאמר בלשון רישא וסיפא וגם זה דוחק אם לא שהיתה לרבינו גירסא אחרת ולמדו שם בברייתא חציו בשר וחציו אדמה מדכתיב בשרץ דמשמע כל שהוא משריץ ואפשר דעל ברייתא זו סמך דכיון דמרבינן כל שהוא משריץ מינה שכל שהוא חציו לארכו כולו הוא משריץ וכולו מטמא אפילו נגע באדמה ואפשר דלנוגע בבשר לא איצטריך אלא לנוגע באדמה שכל שמקצתו בשר חשיב כולו שרץ וא"כ מתניתין לפ"ז בלא השריץ אלא שלפ"ז קשה אדריב"ל ועדיין צ"ע עכ"ל:
בשר השרץ שנפסד וכו'. נתבאר בפ"א.
ומ״ש יבש וכו'. משנה בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ד ע״ב).
ומ״ש אפילו כאוכלים טמאים אינו מטמא. ומ״ש במה דברים אמורים במקצת השרץ וכו'. בפרק דם הנדה (נדה דף נ״ו) ופירש״י שלדו דפוס צורתו קיימת שלא נשבר ונתפזר:
ומ"ש וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם. אע"ג דבגמרא מייתי לה מקרא משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא היא דכיון שנתייבש כ"כ הרי הוא כעפר אע"פ ששלדו קיים אלא שחכמים גזרו בו טומאה:
כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו'. בפ״ג דטהרות ופרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ״ד ע״ב):
וכתב הר"י קורקוס ז"ל ולא דמי לחיוב שבת דאיבעיא לן בפרק המצניע אם יש דיחוי וסלקא בתיקו וכתב רבינו בהלכות שבת פי"ח דהוי ספק דהתם שאני שאם הניחה באותה שעה הוה מיפטר ולכך י"ל שלא תצטרף ההנחה עם העקירה:
השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'. בפרק קמא דאהלות ופרק קמא דחולין עלה כ"א וכר"ל ומפרש רבינו דרבותא קמ"ל אע"פ שמעורין בעור הגוף דאל"כ פשיטא:
שאר שקצים ורמשים וכו'. בת"כ.