פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין וכו'. משנה פרק קמא דדמאי (משנה א'):

ומ"ש והן שעדיין לא הטילו שאור. שם בירושלמי וכחכמים ופירוש משיטילו שאור כתב רבינו בפירוש המשנה פ"ק דמעשרות משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ כי זה מנהג התמרים בעת הבישול:

ומ"ש אפי' א"ל ע"ה אינם מעושרים וכו'. שם בירושלמי וכרבי יוחנן:

הבכורות והסייפות וכו'. שם בירושלמי. ומה שחילק בין בקעה לגינה שם בתוספתא:

וכן החומץ העשוי מן התמדים גרסינן בדלי"ת והוא שם משנה וירושלמי ומשמע התם דהיינו דוקא במקום שאין החרצנים חשובים ומפקירים אותם או בשלא מצא אלא כדי מדתו:

כשגזרו על הדמאי וכו'. פ"א משנה שם (משנה ג') מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ובירושלמי שם הלכה ג' אמר רבי יוחנן בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו.

ומ"ש וכזיב עצמה כלחוץ. שם בירושלמי:

פירות שידוע שהן מפירות הארץ וכו'. משנה ברפ"ב דדמאי (משנה א') ואלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה והתמרים והחרובין האורז והכמון ובירושלמי חיוב המינין האלו על ידי שאין כיוצא בהן בח"ל צרכו חכמים למנותן והא דבילה בבצרה שחיקה היא והא תמרי' באלכסנדריא דקיקין אינון והא חריב בבאירי גידוד הוא והא אורז בחולתא אבתר הוא סימוק הוא והא כמון בקיפרוס עקום הוא.

ומ"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח"ל לא כמ"ש בפ"א מהלכות תרומות שפירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים:

החמרים שהביאו פירות לצור וכו'. ירושלמי פ"ק דדמאי הלכה ג':

והאורז אין חוששין לו וכו'. משנה רפ"ב דדמאי (מ"א) האורז שבח"ל כל המשתמש ממנו פטור:

הלוקח מבעלי אוצרות בצור וכו'. ירושלמי פ"ק דדמאי:

וכן חמור יחידי וכו'. גם זה ירושלמי שם:

הלוקח מבעלי אוצר בצידון וכו' עד פטור מן הדמאי. גם זה שם בירושלמי:

(ח-יא) הלוקח מן העכו"ם וכו' עד עדיין לא הוחזק תגר. ירושלמי בפ"ד דדמאי:

כשגזרו על הדמאי וכו'. עד פטורים מן הדמאי. תוספתא פירקא קמא דדמאי וכחכמים:

(יב-יג) לא הלכו חכמים בפירות ח"ל וכו'. תוספתא בסוף מעשרות.

ומ"ש רבו בעיר וכו' עד ליושנו. תוספתא פ"ד דדמאי:

ואלו דברים וכו' הלוקח פירות לזריעה וכו'. משנה פ"ק דדמאי (משנה ג')

ומ"ש או למלוגמא או לרטייה או יין לקילור. תוספתא פ"ק.

ומ"ש ותוספת הביכורים. משנה בסוף ביכורים (משנה י'):

הלוקח פירות לאכילה וכו'. פרק קמא דחולין (דף ו') וירושלמי בפרק קמא דדמאי.

ומ"ש לא ימכרם לעכו"ם. תוספתא פרק קמא דדמאי וכב"ה:

שמן שלוקח הסורק וכו' עד חייב בדמאי. משנה בסוף פירקא קמא דדמאי (משנה ד'):

עכו"ם ששאל וכו' עד ואינו חושש. תוספתא פ"ק דדמאי:

הלוקח יין למורייס וכו'. שם בתוספתא ובפרק קמא דחולין בגמרא עלה ו'.

ומ"ש שלא גזרו על תערובת דמאי וכו' עד חייבת בדמאי. בפ"ק דחולין:

כל אלו הפטורים וכו'. חוץ משירי מנחות ירושלמי פרק קמא דדמאי.

ומ"ש אבל אם תיקן את הדמאי בודאי וכו'. תוספתא פרק רביעי דדמאי פלוגתא דתנאי ופסק כרבי עקיבא:

וכתב הראב"ד א"א תמה אני וכו'. נראה מדבריו שהוא גורס בדברי רבינו אם תיקן את הדמאי בודאי בבי"ת וכן היה גורס או שתיקן את הודאי בדמאי בבי"ת ומפני כך הוקשה לו ולי נראה שאין לגרוס אלא הודאי כדמאי בכ"ף וה"ק שאם תיקן הדמאי כמו שמתקנים הודאי שמפרישין ממנו תרומה גדולה או שתיקן הודאי כמו שמתקנים הדמאי שאין מפרישין ממנו תרומה גדולה לא עשה כלום וטעמא דרישא דסתם ע"ה מפרישין תרומה גדולה ונמצא שתרומה גדולה שהפריש אינה כלום וטעמא דסיפא פשוט מפני שלא הפריש תרומה גדולה זהו פירוש הירושלמי והתוספתא לדעת רבינו והשתא אין משנתנו ענין לירושלמי ולא לתוספתא ויש לתמוה על הראב"ד איך עלה בדעתו שדברי רבינו כאן הם דין המשנה שהרי דין משנתנו כתבו רבינו בפ"ה מהלכות תרומות ככתב המשנה וכלשונה. ועל מאי דסבר הראב"ד שפירוש התוספתא הוא כדין המשנה קשה איך עלה בדעתו ששני תנאים החולקים בתוספתא הם דלא כמתניתין דאי מתניתין היא סברא שלישית היאך לא נזכרה אותה סברא בתוספתא וע"ק שכתב ולפי התוספתא הלכה כרבי יוסי והא קיימא לן כרבי עקיבא מחבירו ואין לומר דכיון דמשמיה דרבי יצחק קאמר לה הוה ליה תרי דכיון דלא אמרה אלא משמיה כחד חשיבי וע"ק אמאי פסק כרבי יוסי דברייתא ושבק סתם מתניתין והא קיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם וע"ק שאם פירוש התוספתא דמאי שתקנו על הודאי ודאי שתקנו על דמאי כמו שפי' הראב"ד קשה לר"ע דמאי שתקנו על הודאי אמאי לא עשה כלום דאין לומר דטעמא משום דהוי מן הפטור על החיוב דהא איכא למיחש שמא לא הופרש ממנו והוה ליה מן החייב על החייב וכיוצא בזה יקשה בין לרבי עקיבא בין לרבי יוסי בודאי שתקנו על הדמאי אמאי לא עשה כלום וכן קשה לרבי יוסי בדמאי שתקנו על הודאי שנתן טעם למה אין תרומתו תרומה לפי שאין תרומה אחר תרומה ולא ה"ל ליתן טעם אלא משום דסתם עמי הארץ מפרישין תרומה גדולה הוה ליה מן הפטור על החיוב הילכך פירוש רבינו נראה לע"ד שהוא עיקר:

כל העיר מוכרים ודאי וכו'. תוספתא פרק ד' דדמאי: