מצוה כו לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ואינו חייב לברך מן התורה אלא אם כן אכל כדי שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומן הלחם דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת ולחם הוא הנעשת מה' המינין וכן בחלה דכתיב ואכלתם מלחם הארץ דגמרינן לחם לחם מלחם עוני דדרשינן בפרק כל שעה שאינו יוצא משום מצה אלא מחמשה המינין הבאים לידי חימוץ והם חטין ושעורין וכוסמין שבולת שועל ושיפון ושאר המינין אינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכתיב לא תאכל עליו חמץ דהיינו מה' המינין.

וברכת מזון בכל לשון דכתיב וברכת את ה' אלהיך בכל לשון שאתה מברך ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר הזכרת ה' וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא. הזכרת ה' דכתיב וברכת את ה' ותו דכתיב לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך. ומותר לטמא לברך אותה דאין דברי תורה מקבלין טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש וגו' ואסור לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והאי נמי דבר של קדושה היא אבל אשה יושבת ומברכת דהרי אין ערותה נראית.

ואין מברך ברכת מזון לאחרים אלא אם כן נהנה עמהם דכתיב ושבעת וברכת מי שהוא נהנה ושבע הוא שמברך ואם שמע ברכת מזון מן המברך ונתכוון לצאת יצא ידי חובתו אע"פ שלא ענה אמן שהרי הוא כאלו הוא עצמו ברך. וצריך שיהיה המברך חייב לברך מן התורה דאי לאו הכי לא יצא השומע דזה נהנה וזה מברך הוא כיון שאינו חייב המברך מדברי תורה אבל מדברי ר"י ז"ל נראה דכיון דמדאוריתא כל ישראל ערבים זה לזה דמפיק חד לחברי' אע"ג דלא אכל דבהר גריזים ובהר עיבל נעשו ערבים זה לזה.

המברך ברכה שאינה צריך הרי זה נושא שם שמים לשוא דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ומתרגמי' למגנא ואע"פ כן מלמדין לתינוקות הברכות כתיקנן כיון שמכוין ללמדם.

האוכל דבר האסור דאוריתא בין בזדון בין בשוגג אינו מברך ברכת מזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מה שיש לך רשות לאכול ולשבוע תברך עליו: