מצות ריו להלוות לעניי ישראל דכתיב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך אם זה חובה או אינו אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות וגדול המלוה יותר מן הנותן כדאמ' והקפידה תורה על הנמנע מזה דכתי' [ורעה] עינך באחיך וגו':

אזהרת שיא שלא לנגוש העני כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה: מצות ריז ליגוש את הנכרי דכתיב לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה כדאמ' בספרי ופירשו שר"ל לנכרי אתה רשאי לנגוש ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה. אסור לאדם להראות לבעל חובו כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש.

ואף ע"פ שהלוה דחוק אין מרחמין בדין ומגבי' לו חובו מטלטלים שימצאו לו ואחר כך מן הקרקע דמטלטלי עדיפי טפי וקרא נמי הכי משמע דכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו דסתמא דאית ליה בית משמע ומטלטלי שברשותו אינו נאמן לומר שאינו שלו אלא בראיה דבחזקתיה נינהו. ובגדי אשתו ובניו הרי הקנם להם אבל של שבת לא דחזקה דלא הקנם על דעת שלא יוכל למוכרם. ומגבין לב"ח אפילו מה שהוא משועבד לב"ח אחר ולכשיבוא הב"ח יעמוד בדין וכן אפילו היה חייב לגוים ויאסרו אותו משום דהשתא דחייב לפרוע אית ליה.

מסדרין לב"ח כדאמ' פרק המקבל דף קי"ד דגמר מיכה מיכה מערכין דכתיב ואם מך הוא מערכך וכתיב וכי ימוך אחיך וגו' מה התם מסדרין כדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך כשאין ידו משגת דכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו. משייר לו כדי חייו ואין נותנין לו כלום (אלו) לאשתו ובניו דכתיב מערכך ולא לאשתו ובניו כדדרשינן בערכין פרק שום ואפילו תפסה האשה למזונות מוציאין מידה לב"ח דשעבודיה דאוריתא כדעולא ומזונות אשה ובניה מדרבנן ולדעת הרב ז"ל דמזונות אשה נמי מדאוריתא כמו שכתב פי"ב מהלכות אישות נראה דטעמא דמוציאין מידה משום דהוא חייב מהשתא לפרוע לב"ח מה שחייב לו ומזונות האשה אינו חייב לה לעתיד אלא מידי יום ביום ולכך אינה יכולה לתפוס מנכסי בעלה כדי שתזון לזמן אי נמי כיון דמעשה ידיה לו נראה דב"ח קודם לה ולא חשיב חוב דידה גבי ב"ח אי נמי משום דכתיב מערכך החייהו מערכך ומשמע דוקא הוא ולא לאשתו כדאמ' לענין כסות דהוי נמי מדאוריתא ואפ"ה הוי גזרת הכתוב שלא יתנו לה כסות והכי נמי במזונות וכדאמ'. היה אומן נותנין לו כלי אומנות דהוי בכלל החייהו מערכך וכו':