הנודר או נשבע שאיני טועם היום אינו אלא עד שתחשך. יום א' אסור מעל"ע. יום סתם הוי ספק דאוריתא ואינו לוקה משחשכה. שבת זו אסור עד יום שבת והוא בכלל. שבת א' שבעת ימים מעת לעת. שבת סתם הוי ספק כדאמרן. חדש זה אסור עד יום ר"ח. חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת. חדש סתם הוי ספק כדאמ'. שנה זו אין אסור אלא עד ר"ה דדרך בני אדם לקרוא תשרי ר"ה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שנה א' אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה אסור גם בעיבור דמכלל השנה הוו לכל מנין השנים. שנה סתם הוי ספק כדאמ'. שבוע זו אסור [עד] תשלום שנת שמטה. שבוע א' אסור שבע שנים גמורות דשבוע שנים לא הוי בציר משבע שנים. יובל זה אסור עד תשלום שנת יובל דכתיב יובל היא שנת החמשים שנה חמשים אתה מונה לתשלום יובל שעבר ואי אתה מונה אותה להיותה ראשונה ליובל הבא שתהא נקראת תחלת שנת השמטה. שאיני שותה יין עד ר"ח אדר עד סוף אדר לא משמע אלא כדמפרש.

כל שזמנו קבוע ונדר עדיו אין אסור אלא עד שיגיע ואם נדר עד שיהיה אסור עד שיצא דהכי משמע וכל שאין זמן קבוע כגון קציר ובציר בין עדיו בין עד זמן שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע וכדמפ' ובמקום שנדר בו עליו הוא סומך.

מי שהדיר אשתו עד הפסח אם תלך לבית אביה עד סוכות שלאחר הפסח והלכה לפני הפסח ומהני לה לוקה וכן שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח והלכה לפני הפסח והוא מהני לה לוקה ואסורה עד החג ומותרת לילך משהגיע הפסח: