כל המפנה דעתו בנשים. שפונה מעניניו כדי להסתכל בנשים:

וכל המפנה עצמו מעבירה. פי' שמסיר הסט"א וכלה יגרש מקרבו מחשבת פגול שהוא מסט"א:

שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. דניזונו מזיו השכינה והי"ל כאלו אכלו דודאי לאו אכילה אמר קרא אלא דניזונו:

תוספות כל המפנה דעתו בנשים פירש הרב נחלת יעקב שפונה עצמו מכל עסקיו כדי להסתכל בנשים או להשיח עמהם סוף בא לידי עבירה כדאמרינן פ"ב דאבות כל המרבה שיח עם האשה גורם רעה לעצמו עכ"ל, ובמטו מיניה דמר הא דבריתא דידן חמיר טפי מהא דתנן מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו דהתם קתני גורם רעה לעצמו והכא בבריתא שלנו קתני סוף בא לידי עבירה כי אין הענינים שוים דמרבה שיחה אינו בכונה רעה רק ישלח דברו י"תר י"תרו ואפ"ה אשמועינן דגורם רעה לעצמו וכו' אבל הכא בבריתא שלנו מפנה מכל עסקיו נג"ש והוא נהנ"ה אשר לבבו פונה ויצר זונה מלי כריסיה זנ"י משיח לפי טומא"ו ולכן סוף בא לידי עבירה ממש:

שנאמר וישלח את נערי בני ישראל, כתב הרב נחלת יעקב וקשה איך מוכח מהאי קרא שראוי להעלות עולה ע"ג המזבח והביא משם הרב זית רענן דדייק מדקאמר נערי ישראל שלא ראו קרי וכו' זהו תורף דבריו בקצור ואין לשונו מכוון דלא קשה איך מוכח דראוי להעלות עולה דהכתיב ויעלו עולות רק הקושיא היא מהיכא משמע דמפנ' עצמו מעבירה ראוי להעלות עולה ולזה תירץ הרב זית רענן דדייק מדקאמר נערי בני ישראל והרי הוא כמבוא"ר. ואוסיף קצת דהול"ל בחורי ישראל אלא. כתיב נערי לרמוז שננערו ופינו עצמם מעביר' ומדכתיב נערי משמע נמי דמכח נערותם נתעצלו מהעבירה ולהכי דריש תרתי מפנה עצמו מהעבירה ומתעצל ותרוייהו איתנהו דהי מינייהו מפק' כדאמרינן בעלמא:

והא דקאמר ראוי להעלות עולה ככ"ג הכי קאמר ראוי להעלות וכו' אי לאו דכבר זכה אהרן בכהונה לו ולזרעו. ומעלה גדולה היא דראוי הוא לכך ופשוט:

ראב"י או' כל המוציא וכו' וחכמים אומרים כאלו עע"ז וכו'. ריש פ' כל היד בש"ס ר' אמי ור' אסי קאמרי הא דרבי אליעזר בן יעקב וחכמים. וצ"ל דלא שמיע להו הך בריתא ורבי יוחנן קאמר התם חייב מיתה כדאמרינן לקמן ע"ש:

תחת כל עץ רענן. ובע"ז כתיב על ההרים הרמים וכו' ותחת כל עץ רענן:

כל המחליף בדבורו כאלו עע"ז וכו'. אפשר דהטעם דפוגם בקול ודבור הרומזים לקבה"ו ח"ו ולהכי קאמר כאלו עע"ז:

שנאמר והייתי בעיניו כמתעתע. אפשר דדייק לומר בעיניו. דלפי האמת בענין זה שרי למנוע ברכה מהנחש הוא עשו ולרמותו וישאר בקללה. והוא יעקב שהוא אדה"ר יתברך. אך סוררים עשו ונחש שכנו צחיחה וזו כונת רבקה שהיא חוה כמו שפירש רבינו מהרח"ו ז"ל. אך יצחק אע"ה דלפי שעה נעלם ממנו זה בעיניו דייקא יהיה כמתעתע ויקללנו ח"ו:

מכאן אמרו חכמים וכו'. ארישא קאי דכל המוציא וכו' אשר הוא כעע"ז וש"ד ואביזרא דג"ע לזה החמירו רז"ל ואמרו יד לאמה וכו':

מוסר אשר לא הוכו עיניו בסנוירים אשר הוא יהודי ומאמין בדברי רז"ל הקדושים אשר כל דבריהם ברוח הקדש ואזהרה שמענו לא תסור יוכל הדבר אשר יגידו לך. כל עצמותיו יאחזמו רעד בראותו דברי רז"ל כאן ובכמה דוכתי ובזהר הקדוש. ותסמר שערת בשרו בזוכרו אשר הרבה לחטוא ועבר על אזהרו' רז"ל הקדושים ופגם כמה פגמים כמה פעמים וי"קר מקרה"ו ופגם בהרהורים וכיוצא וקלקל חותם המלך שדי מלבר והויה מלגיו, והוא נח"ש י"נחש. ואני בעניי קמחא טחינא טחנית בקונטריס צפורן שמיר והיה לבאר קצת מהפגם. והתקון. אם בעל נפש הוא ימהר יחישה ושב ורפא לו:

תוספות יד לעין תקצץ. פי' אפי' אם סוגר עיניו ומעביר היד עליהם הוא בכלל זה. ובמקומו הוכחתי אני בעניותי. כן מדברי הזהר הקדוש ומדברי ס' חסידים ודלא כמ"ש הרב פרישה והרב אליהו רבא ז"להה בא"ח סי' ד' דהקלו בזה עיין בדבריהם. ויש להחמיר וליזהר בזה:

אין ידיעתה למיתה. שעושה דברים הגורמים מיתתה והיא אינה יודעת רק שעושה למלאת תאותה:

זו היא נשמתן של רשעים. לפי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דכל המצות והעונשים הם לנפש. והם דברי הזהר הקדוש בזהר חדש. נ"ל דז"ש נשמתן של רשעים לאו דוקא אלא ר"ל נפשן של רשעים והכי כתיב ואת נפש אויביך יקלענה וכו':

תוספות ועליו אמר שלמה בחכמתו. ואם תאמר התינח הכא דמיירי בקהלת דקאמר ועליו אמר שלמה בחכמתו דאיכא למ"ד שלא אמר ברוח הקדש דהוי פלוגתא במס' ידים וכתבו המפרשים דשלמה אמרו בחכמתו ולא ברוח הקדש למ"ד. אבל משלי לכ"ע ברוח הקדש נאמר ואשכחן פ' משוח מלחמה ופ' חלק שאמרו בש"ס על משלי לשון זה ועליו אמר שלמה בחכמתו. וכן הקשה הרב הגדול בעל באר שבע ז"ל בתוספותיו. וי"ל דאין כונת רז"ל בש"ס והכא בבריתא דידן במאי דאמרי ועליו אמר שלמה בחכמתו שלא אמרו ברוח הקדש כמ"ש הרב באר שבע ז"ל אלא כונת רז"ל דמלבד שאמרו ברוח הקדש נקראת חכמה שלו שמסר עצמו והתענה מ' תעניות על החכמה כמ"ש רז"ל על מ"ם רבתי דמשלי. וכשה' נראה אליו וא"ל שאל מה אתן לך לא שאל אלא חכמה וכתיב וה' נתן חכמה לשלמה. ולכן לשבח אמרו רז"ל אמר שלמה בחכמתו ואינו שולל שלא אמרו ברוח הקדש אלא אגב הודיענו שהוא זכה לחכמה מכח מעשיו ונקראת על שמו ולכן אמרו לשון זה בין על משלי בין על קהלת. ועד"ה ניחא דאמרו בזהר הקדוש וה' נתן חכמה לשלמה חכמה זעירא וז"ש רז"ל חכמתו שזכה בה חכמה זעירא ובודאי דהיה ברוה"ק:

ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ זו היא נשמתן של רשעים. הרב נחלת יעקב הביא מה שפירש רש"י ז"ל בקהלת בפ' זה מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה וז"ל מי אשר יודע מבין ונותן לב שרוח בני אדם העולה היא למעלה ועומדת בדין ורוח בהמה היורדת היא למטה לארץ ואין לה ליתן דין וחשבון וצריך שלא להתנהג כבהמה שאינה מקפדת על מעשיה עכ"ל רש"י ז"ל. וכתב על דבריו הרב נחלת יעקב בברייתא דידן וזהו ממש ראיה לדבריו עכ"ל. ועמו הסליחה חדא דאעיקרא בדרשות אין צריך ראיה דבמידי דלא נפיק לדינא האמוראים חולקים על התנאי' בפירוש' דקרא ודרשי לקרא דרשא אחרת. ולא מיבעיא האמוראים אלא אפי' המפרשי' ורש"י ז"ל עצמו כמה זמני שביק בבלי וירוש' ומפרש לפי פשוטו וכן המפרשי' האחרוני'. ואפילו בזמנינו יום יום ידרשון ולא קפדי אם רז"ל ידרשו הפ' להפך וזוהי דרך ישרה ופשוטה דמקרא קדש דרושים לכל חפציהם של הדורשים. ותו דבריתא דידן אינה כדבריו דבריתא דידן מפרשת ורוח הבהמה נשמתן של רשעים ורש"י ז"ל פירש ורוח הבהמה על הבהמה ממש שאין לה ליתן דין וחשבון והרי הוא כמבוא"ר:

כל המחמם עצמו וכו' שנאמר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה':

רמז ויהי ער בכור יהודה ס"ת גימט' קדושה רמז דאפי' שהיה קטן היה בו דעת להתנהג בקדושה וחטא ובחטאתו הפך מדת רחמים למדת הדין כי שם הויה מדת רחמים ונהפך למדת הדין וזה רמז רע בעיני ה' ס"ת גימט' אלהים עם הכולל ולכן המיתהו ה'. וזהו מדה כנגד מדה. ומלבד מאי דאמרינן בעלמא דהרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין. נוסף עוד דהוא נקרא ער ונעשה רע ולכן וימיתהו ה' מדת רחמים נהפכה למדת הדין כשם שהוא עצמו מער נעשה רע:

וכל המקשה עצמו הרי זה עבריין שנאמר וירע בעיני ה'. דכיון דהמוציא ז"ל חייב מיתה כמיתתו של ער זה העוסק בפרק בהמה המקשה הוא עבריין כי כפסע בינו והמות:

ואפי' קטנים מקבלים פני שכינה וכו':

דרש לכאורה אין קשר לזה מה לפנים מה לאחור ואפשר במ"ש רז"ל דאמר הקב"ה לישראל בעת מתן תורה תנו לי ערבים ואמרו בנינו ערבים עלינו והוו בה קמאי דקי"ל דלא יפרע מן הערב תחילה וא"כ מה יועיל הערב היכא דיש ללוה ויכול ליפרע מהלוה. ואני בעניי תירצתי דהחוטא כל מצות שעושה נדדו הלכו לסט"א ומה תקון יש אם ימות החוטא לענין ניצוצי הקדושה אשר בסט"א דהגם דהחוטא ילך לגיהנם וענש יענש עכ"פ אכתי פשו ניצוצי הקדושה אשר היו טמעים בסט"א ונמצא דלענין זה אינו יכול ליפרע מן הערב מקרי. אמנם בנים קטנים נפשות נקיות וטהורות ובמיתתן יתבררו ויעלו לרוב ניצוצי הקדושה כאשר נעשה בפטירת הצדיק כמשז"ל דהצדיק בעת פטירתו עושה בירור גדול יותר מכל אשר עשה בחייו. ומלבד ערבות הקטנים להוציא ני' הקדושה עוד יועיל לתקון נפש אביהם דברא מזכה אבא זהו תורף הדברים בקצר אמיץ. אמור מעתה כמערכה אל הדרוש זריז קדים תנא דבריתא שלנו לומר ואפי' הקטנים מקבלים פני שכינה שנא' זרע יעבדנו יסופר לה' לדור דמזה ידענו דהקטנים שיח ושיג להם לקבל פני שכינה והכתוב קאמר זרע יעבדנו דזרע כי האי עובד אלהים מיקרי ונודע כי עיקר העבודה שהם מתבררים כי' הקדושה. ואחר זה תני בעון ביטול תורה קטנים מתים שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני והיינו משום הערבות שיצאו הקטנים ערבים בעד אביהם והכי אתמר בי מדרשא מדרש חזית על פסוק משכני אחריך נרוצה שאמרו ישראל בנינו ערבים עלינו אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים וכו' בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפס לא הערב הוי מה שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני עכ"ל. ומאמר הלז הפך מה שפירש הרב הגדול מהר"י רוזאנים ז"ל והוא במשנה למלך פ' כ"ה מה' מלוה דין ג' כמ"ש אני עני במ"א. ומכל מקום יש להבין במאמר הלז היכי קאמר בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפס לא הערב. הרי הכא מה שנפרע להמית הערב ומתים הבנים קטנים על ערבי"ם בתוכה של תורה זה עצמו יכול ליפרע מן הלוה והנפש החוטאת היא תמות ואיך קאמר דהלוה אין לו לשלם:

ולפום מאי דאמרן בא לכל י"שוב דהכא חשיב הלוה כי אין לו לשלם כמדובר כי לא במותו יקח ניצוצות הקדושה אשר פיזר בחלקו של טורף. ואפשר ש"זכה מפי עוללים ויונקים יסדת עז שיצאו ערבים כמשז"ל על פסוק זה. וכי תימא הרי דינא הוא דלא יפרע מן הערב תחילה והרי הלוה לו חפץ ה' להמיתו ימות בעונו. לז"א הלוה אין לו לשלם כי הסט"א טרפה התורה והמצוה ואין תקון במיתת הלוה אבל בעוללים ויונקים אהני למען צורריך סט"א להשבית אויב ומתנקם כי במותם יתבררו ניצוצי הקדושה כמ"ש. איכו השתלי בריתא דידן מראש מקדמי אר"ש תני תנא דהקטנים חשיבי ומקבלים פני שכינה לרמוז אשר דברנו:

תוספות וכל המקשה וכו' בריש פ' כל היד אמרו אמר רב המקשה עצמו לדע יהא בנדוי וכתבו התוס' דאינו מנודה מעצמו אלא חייבים לנדותו. ודע דאם האיסור ידוע כי הכא אין צריך התראה כמ"ש הרב מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה סי' תר"י ועמ"ש אני עני בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ל"ד אות י"ד בס"ד:

הרי זה עבריין שנאמר וירע וכו'. הקשה הרב נחלת יעקב היאך מוכח מקרא שנקרא עבריין אבל במס' נדה גרסינן המקשה עצמו לדעת אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וכו' ע"ש. והרב אגב שטפיה כתב כן דבמס' נדה ריש פ' כל היד לא אמרו על המקשה וכו' אין מכניסין אותו במחיצתו וכו' אלא הכי אתמר התם אמר ר' אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וכו' ומה שהקשה בבריתא שלנו לק"מ והפירוש פשוט כמ"ש בקוטריס:

ואפי' קטנים מקבלים פני שכינה וכו'. כתב הרב נחלת יעקב וז"ל הא דמייתי האי דרשא הכא בא לישב דלא תקשי היכי יליף מער שחייב מיתה הא ער ואונן קטנים היו וא"כ ע"כ לאו משום חטאן מתו דלאו בני עונשין נינהו משו"ה הביא ראיה דקטנים מקבלים פני שכינה וא"כ מסתברא דיענשו גם כן כשיחטאו ואל דעות ה' וכו' ע"ש. ודבריו קשים דמ"ש דע"כ לאו משום חטאן מתו דקטנים היו הא מקרא מלא כתיב ושחת ארצה וכו' וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו הרי דמת אונן על חטאו וכתיב גם אותו לומר כמיתתו של ער כך מיתתו של אונן כמו שאמרו רז"ל. ולזה יש ליישב קצת. ותו ומה ראיה דקטנים מקבלים פני שכינה להענישם כשחטאו ומה סברא היא זו והלא בתורה כתיב איש למעוטי קטן. ואם ה' חפץ למען צדקו לזכות לקטנים ברב רחמיו לא יחויב להענישם נגד התורה. ואשר חקר על ער ואונן כבר קדמו שרים רבוואתא קמאי. ורבינו יהודה החסיד תירץ דאין הדבר תלוי בשנים אלא בדעת כי יש פחות מי"ג שנים וערום בדעת ועל זה נאמר כל לבבות דורש ה' והביאו בס' דעת זקנים במנחת יהודה פרשת וישב וכזה ראיתי בס' קדמון כי' על החומש: