**ב'**דבראשית וכו'. המנהג לעשות ב' דבראשית לבד רבתי וכן כתב הרב עיר וקדיש מהר"ם די לונזאנז ז"ל באור תורה וכן הוא בכל ספרי תורה: ופשוטים אותיותיו משאר אותיות כצ"ל וכ"כ הרב נחלת יעקב שמצא בקצת ספרים נסחא זו ופירש דקאי על הבי"ת לבד ע"ש. ואפשר דמ"ש ופשוטים אותיותיו הוא על אותיות בית במילואה ופשוטים אינו ר"ל גדולות:

**פשט.**אות בית ברכה כמשז"ל שלכך התחילה התורה בבית שהוא לשון ברכה וז"ש בברייתא שלנו שהיא תקום לעולם שהברכה קיום העולם וכן פירש הרב נחלת יעקב ע"ש. א"נ שהיא תקום לעולם ר"ל התורה היא תקום לעולם:

**רמז.**בית רבת"י גימט' תרי"ג עם הכולל שתורה שבכתב ותורה שבע"פ שהם ב' רמז לב' מבראשית העיקר לקיים תרי"ג מצות. א"נ רבתי שיועיל להכניע פ' ופ' קל"א ת"ף גימטריא תרי"א והתורה שרמוזה בבי"ת תורה שבכתב ובע"פ רבת"י גימט' תרי"א עם הכולל להכניעם בתורה ומצות:

דרשב בראשית ל לעיני כל ישראל היא לב ראשית הנשאר מבראשית הוא רומז חכמה כמו שאמר שלמה הע"ה שהחכמה בלב. ונעוץ סופה בתחילתה שאחר שיגמור לעיני כל ישראל יתחיל בראשית והוא לב:

**סוד.**באבא יסד ברתא וזהו בית ראשית כלומר בית ע"ד נות בית ראשית כמ"ש ראשית חכמה אבא יראת ה' הרומז למ'. ובזוהר הקדוש בהקדמה ופ' ויגש שנכנסו האותיות נכנסה תי"ו ואמרה לה' שיברא העולם בה וכן היו נכנסו' האותיות עד שבאה בית ונברא העולם בבית. ואפשר במה שראיתי בלקוטים מהרב המקובל מהר"י אירגאז ז"ל כ"י משם המקובלים כי תשרק"ץ הוא באצילות ואבג"ד הוא בבריאה. ובהכי ניחא שנכנסו האותיות בסדר תשרק"ץ כי הוא באצילות. ויען כי התורה נתנה לנו מבריאה וכמ"ש ר"מ וכתב רבינו האר"י זצ"ל שז"ש ברוך אלהינו שבראנ"ו וכו' ונתן לנו את תורת"ו עכ"ד וזהו שהתחילה התורה בבית שרומז לבריאה שניה לאצילות. ופתח עשרת הדברות אנכי גי' כסא הרומז לבריאה ושם בחי' אבג"ד ולכן פתח אנכי באלף ועמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בסוד תקנת שבת תי"ו רשים לע"י וכו' ע"ש:

א"נאפשר בסגנון אחר בראשית בית ראש בית מ' ראש חכמה דבאבא יסד ברתא. ותרגום ירוש' בראשי' בחוכמא ברא ה' ודבריו פשוטים ע"פ הזהר הקדוש דראשית הוא חכמה וכמש"ה ראשית חכמה כמדובר:

תוספות ב' דבראשית צריך ד' תגין. וא"ת דהלא התגין הם על אותיות שעטנז ג"ץ ג' תגין על כל אות מהם ועל אותיות בדק חיה תג אחד על כל אות והכא קתני דבאות ב' ד' תגין. וי"ל דחוץ מהתגין שעטנז גץ בדק חיה הכוללים לכל האותיות יש בספרים קדמונים כמה תגין לאיזה אותיות בפרטות וכן נראה קצת מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז דס"ת דיש אותיות שמתייגין על האות ז' תגין. ובפירוש רבינו אפרים ז"ל על התורה מזכיר איזה תגין פרטיים על כמה אותיות. וה"נ ברייתא שלנו קתני ד' תגין על אות ב' מבראשית:

וי"ודגחון צריך להיות זקוף. פי' שצריך שתהיה גדולה קצת אבל לא גדולה כל כך שלא תדמה לו פשוטה: שהיא חצי אותיות של תורה:

**רמז.**כתב רבינו אפרים ז"ל בפרישתו על התורה כי וי"ו רבתי אמצע התורה באותיות רמז לתורה שנתנה ו' סיון. ו' ארוכה ו' קצוות ששת ימי בראשית ששת אלפים שנות העולם והכל בזכות ווי העמודים וכן ו' אריכא כנגד תורת עדות פקודי מצות יראת משפטי וכן פ' שמע ישראל ששה תיבות בשכמל"ו ששה תיבות זהו קצור תורף דבריו זכרו לברכה:

**סוד.**תורה שבכתב כנגד ו' של שם המיוחד וז"ס לכתוב ס"ת ור"י העמודים ורמז ו' דגחון אמצע אותיות רמז יחוד קבה"ו המ' בחי' אותיות באמצע ת"ת בחי' ו' תורה שבכתב וא"ש ההי"ב כן יהי רצון:

**פירוש.**דרש בסוף שיטה וכו'. ובס' קדמון ישן כ"י דרש דרש בס"ת דרש בסוף שיטה דרש בתחילת שיטה כי התורה ארוכה מארץ מדה ואם יחשיב אשר דרש בסוף יש לו לדעת לא דרש ההתחלה שהוא בראש שיטה והנה שרף ר"ת ששים רבוא פנים וכן זה ספר ר"ת ס' רבוא פנים זהת"ד. והוא כמ"ש הרב נחלת יעקב משם הרב מגלה עמוקות:

**רמז.**אפשר שאם יגיע למדרגה זו דרש דרש דאחר שהעמיק העיון ודרש ועם כל זה נראה בעיניו שלא השיג וטורח עוד כמתחילה וזה רמז דרש בתחילת שיטה אז יזכה משה שיתעבר בו ניצוץ משה רבינו כמ"ש רבינו האר"י ז"ל שכל לומד תורה לשמה ועוסק בה יבא אליו ניצוץ משה רבינו ע"ה כמ"ש משה שפיר קאמר וזה דרש דרש משה. וכתב רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל בכ"י ג' דוהתגלח גדולה אמצע פסוקי תורה דרש דרש אמצעה בתיבות. ג"ד גומל דלים ושקול ככל התורה עכ"ד. ואפשר לרמוז דג' והתגלח רמז גמילות חסדים וגימל אות זה מדבר לשון גמול ואם כה יעשה יזכה ליחוד קבה"ו וי"ו דגחון וד' של דרש דרש הוא ד' יחוד קבה"ו כי ד' רומז למלכות ו' קבה"ו. גם גד"ו ג' והתגלח ד' דרש ו' גחון גימט' אחד ליקבה"ו:

תוספות ג' שהוא חצי אותיות של תורה. וא"ת ומאי נפקא מינה למען דעת חצי אותיות שבתורה וכן חצי התיבות וכן חצי הפסוקים. וי"ל דנפקה מינה טובא לדרוש במספר האותיות ופסוקים ותיבות בכמה מיני אופני פרד"ס וכמה צירופים על דרך מ"ש במנחות דף כ"ט שהקב"ה קושר כתרי אותיות ורבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. ואמרו בקדושין דף ל' שהראשונים נקראו סופרים שהיו סופרים אותיות שבתורה ופירשנו בעניותנו במ"א כי שיח וכי שיג להם לדרוש בטעמים נקודות תגין אותיות ומרוב ענותנותם לא רצו שיקראום אלא סופרים שהיא הבחינה התחתונה של האותיות ואפילו באותיות בבחינת מספר שהיא בחינה התחתונה והן בעון חוללנ"ו אותותינ"ו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יוד"ע ע"ד מ"ה וה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה כי"ר:

וישחט וכו'. בקדושין דף ל' והתגלח חציין של פסוקים ובמסרה וישם עליו את החשן חצין של פסו' וכתב בס' מנחת שי שכצ"ל בברייתא שלנו אך הרב נחלת יעקב כתב שהוא וישחט בפ' צו סי' ח' פסוק ט"ו שהוא איזה פסוקים אחר וישם עליו את החשן: ובאגודה גריס ח' פשוטה שהוא חצי פסוקים:

שמעעין גדולה ודלת דאחד גדולה הוא עד כמו שאז"ל ואפשר לרמוז כי ע"ד ר"ת ענוה דיבור לומ' שאם יש לו ענוה אין יצה"ר שולט בו. וגם דיבור לשמור דיבורו שיהיה בדברי תורה אז ניצול מיצה"ר ויזכה ליחד קב"ה ושכינתיה. וזה רמז שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך שתזהר בב' עיקרים ענוה דיבור ואז היא תשובה שלימה כי העניו נעשה מרכבה לשכינה וכאלו הקריב כל הקרבנות ומעבירים על כל פשעיו:

תוספות שמע. כתב בס' מנחת שי שלמים וכן רבים נוהגים לכתוב שמע ראש שיטה אחד סוף שיטה וכן כתוב במס' סופרים פ"ט ובתקון ספר תורה ישן עכ"ל ובאגודה מסיים ודלת פשוט מכל אותיות:

למדדוישליכם וכו'. אפשר לומר דרך דרש במ"ש רז"ל דקודם שברא ה' עולמו אותיות אלפא ביתא היו במילואן והאלף כתובה אף בלתי למד וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים באף ובטיל למד ונעשה אלף וכשמבטלים תורה מסתלקת למד ונשאר אף עכ"ד הביאם בס' אור החיים מזמור ז"ך. ואפשר שזש"ה מה חרי האף הגדול הזה דכבר הקב"ה ראה שאין העולם מתקיים באף והטיל למד. לזה אמר על אשר עזבו את ברית ה' וכו' שבטלו התורה ולכן נסתלקה הלמד ונשאר אף וזהו חרי האף הגדול. ולרמז זה כתיב וישליכם והלמד גדולה להורות כי בעבור הלמד שסילקו נהפך וישליכם כי הלמד גדולה וכשיש לימוד שקט האף אבל בביטול הלימוד חרה אף וישליכם וכו':

תוספות למד דוישליכם וכו'. אמרו בפסיקתא זוטרתא דרבינו טוביה פ' נצבים למד וישליכם גדולה משונה מכל למד שבמקרא ללמדך כי אורך הגלות עליהם עכ"ל. ולשון למד שבמקרא ללמדך כי אורך הגלות עליהם עכ"ל. ולשון למד גדולה משונה מכל למד שבמקרא לכאורה היה נראה דמלבד שהיא גדולה היא משונה מכל למד. ואינו כן כי היא גדולה לבד אבל לא יש שינוי בלמד גופא ויש לישב:

ולפי מ"ש בתנא דבי אליהו דלא גלו ישראל ונחרב הבית בא' ובב' אלא בעון ביטול תורה. ואמרו רז"ל גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דבזכות לימוד תהיה גאולה וכן אמרו בז"ח דהגאולה עתידה ב"ב היא בזכות משה רבינו ע"ה והוא תבע יקרא דאוריתא ניחא טובא דלמד גדולה רמז לגלות דבשביל שבטלו התורה ולא למדו היה הגלות. ואם יהיה הלימוד תבא הגאולה ורמז שהתיקון הוא למד ללמוד תורה ובא לציון גואל בב"א:

ה' דהלה' צריך להיות ה' פשוטה וכו' זה שנים פירשתי בעניותי פ' הלה' תגמלו זאת במ"ש בזהר הקדוש דהרשעים ח"ו הן בעון גורמים פירוד ח"ו וז"ש הלה' מדת רחמים דשם הויה מדת רחמים אשר הפליא חסדיו רח"ם רחמתי"ם. תגמלו זאת ח"ו לשון גמולה דא מבעלה זאת שהיא השכינה כי בעונותיכם שלחה אמכם. ועתה ראיתי שכיונתי לדעת עליון הרב מהר"ם די לונזאנו ז"ל בס' אור תורה שבתוך דבריו פירש כן ושם הביא סברות ודעות בכתיב' תיבת הלה' תגמלו והכריע ע"ש באורך וגם בס' כנרת שי תאריך הרבה ע"ש:

יודשל תשי צריך להיות קטן מכל יוד שבמקרא. אמרו במדרש רבה התשתם כחו של יוצר ע"ש פ' אחרי. ובתנחומא פ' נשא. ורבינו בעל הטורים בפרפראותיו כתב יוד קטנה נתן בך עשרה דברים ונסיתי בעשר נסיונות ר"ל שהקב"ה נותן ברדם עשר דברים בשעת יצירה כמ"ש פ' המפלת: צ"ל יוד של ועתה יגדל צריך להיות גדול מכל יוד שבתורה כצ"ל:

דרשצור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. אמרו רז"ל מחוללך מחול לך ואפשר במה שפירשתי אני בעניי מאמר הירושלמי סוף פ"ק דפאה רב הונא ששם ר' אבהו הקב"ה אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל נעשה שכחן מ"ט נושא עון כתיב והוא תמוה ומה הלשון אומרת נעשה שכחן ואם כה יאמר מוחל וסולח וכיוצא. ואמרו בפסיקתא הובא בילקוט תהלים מזמור ל"ב אשרי נשוי פשע אל תהי קורא ס' אלא ש' מהו נשוי א"ר ברכיה הכהן דהיא מנשי חיבינן וסולח עונינו בכל שנה את מוצא ביה"כ בא השטן לקטרג את ישראל והוא פורט עינותיהם וכו' עד אמר לפניו רבש"ע נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה ופירש הקדוש רבינו מהר"ם קורדובירו זצ"ל הובא בפיריש הילקוט לפי דרכי נשאת שכחת עון עמך וכו' ע"ש ואחד הרואה כל אשר בתוכו יתמה מאי ענין שכחה זו ואמאי אצטריך כביכול לעשות עצמו כאלו שוכח ח"ו ומה המצאה זו למחול לישראל. ולדרכנו אפשר לומר דכל המצות הם פקדון אצלנו כמ"ש המפרשים ואמרו כל לא ידענא פשיעותא ונחלקו האחרונים יש מי שסובר דשכחה הוי שוגג או אונס. ויש מי שכתב דשכחה הוי פשיעה והסט"ע סבר דאפילו שגגות מחמת שכחה הם פשעים עלה בקב"ץ חבילות חבילות רבות משגגות ושכחות ישראל בכלל ופרט שריגי ענפי המצות אשר כלם לפי דעת האמור הם פשיעה ושמח בזה דלפי ריבויים ח"ו אין תקומה לישראל אמטו להכי אב הרחמן מחוי במחוג להמקטרג דלריק יגע לאסוף ולקבץ ולאסוף כל השגגות והשכחית לכן עושה המצאה כאלו שוכח ח"ו לרמוז דלשכחה האדם עלול ומה גם בגלות ויסורין ושכחה הוי אונס ופטורים והמקטרג ידע כי אין שכחה לפני כסא כבודו ויבן אלה דכונתו ית' לומר דטענת שכחה דהוי פשיעה ליתא גבי ישראל וזהו המצאת השכחה וז"ש נשאת עון עמך לשון שכחה ובזה כסית כל חטאתם סלה:

ואפשרדזש"ה צור ילדך תשי ששכחת לקיים המצות וכמה פרטים בלאוין ותשכח והשכחה היי אונס ומשו"ה. יוד דתשי זעירא להקטין הדבר לאפוקי מ"ד דשכחה הוי פשיעה וגדולה היא. ולכן אל מדת חסד מחוללך מחול לך כמשז"ל:

מוסרכבר אני עני שאגתי מנהמת לבי להעיר על איזה אדם מישראל דבשוגג מחלל שבת בדברי חיל והוא איסור גמור מדברי קבלה בהם כדברי תורה ודבר דבר. וגם באמירה לגוי. וגם שבונין גוים לישראל בתוך התחום בקבולת. וכשם דשומר שבת כמקיים כל התורה. כך מחלל שבת כעובר על כל התורה ופוגם ח"ו בח' אותיות הוי"ה אדנ"י לפי שרש נשמתו. ומעכב הגאולה כמשז"ל דאין ישראל נגאלין עד שישמרו את השבת. וזה רמז צור ילדך תש"י גימט' שבת ח' שפוגם בח' אותיות שמות הקדש והוי כעובר על כל התורה ותשכח אל מחוללך. ואם היינו שומרים שבת אפילו עע"ז מוחלים לו וז"ש ותשכח אל מחוללך דשכחת דבשמירת שבת אל מול לך ועתה לא סגי שאין כאן מחילה אלא תשי שפוגם בח' אותיות שמות הקדש שבת גי' הש"י שפוגם בקדושת שבת וירא ה' וינאץ וכו' ח"ו:

יודשל ועתה יגדל נא כח אדני. רמז דרש סוד הכתוב רומז לענין תשובה כי הן בעון פוגם האדם ח"ו בשכינה כביכול וכשחוזר בתשובה מתקן אשר עיות וזה רמז ועתה אין ועתה אלא תשובה. וע"י התשובה יגדל נא כח אדני שהוא רמז לשכינה דע"י התשובה מתקן כאשר דברת דהחכמה והנבואה פתחו לחובה והתורה אמרה יביא קרבן והקב"ה אמר יעשה תשובה וז"ש כאשר דברת שהתשובה מועלת לכפר. וכבר נודע דהרמז ניתן לידרש ולא שייך בענין כלל:

ולפיהענין דקאי בתפלה למשה על המרגלים אפשר דישראל ח"ו פגמו בשכינה דארץ ישראל רומז לשכינה ודברו לשון הרע על הארץ ועל הפירות. על זאת יתפלל קול חסיד משה רעיא מהימנא לתקן אשר פגמו בשכינה. ועתה יגדל נא כח אדנ"י היא השכינה ע"י מוחין דגדלות מוחין דאבא שהוא רמז יוד גדולה גדלות וכמ"ש רש"י ז"ל פ' בשלח יוד על שם המחשב' וזהו יוד יגדל רבתי רמז לחכמה יגד"ל מוחין דגדלות יגדל קב"ה נא גי' ב"ן עם הכולל יחיד קבה"ו וזהו כח אדני ויתוקן הפגם של השכינה. ויאמר ה' סלחתי כדברך ליחד ולתקן פגם השכינה שפגמו בארץ ישראל הרומזת למ'. ואולם ח' אני וימלא גי' פ"ז שהוא אלהים ממותק כמ"ש הרב ש"ך עה"ת ביציאת מצרים אני ה' גימט' אלהים ואחר יותר למתק. כבוד כבוד ל"ב נתיבות חכמה. את כ"ל האר"ץ יסוד ומ' והיו לאחדים וא"ש ההי"ב:

תוספות גדול מכל יוד שבתורה. משמע דיוד דיגדל תהיה גדולה הרבה על דרך שאר אותיות גדולות שבתורה. אכן בס' מנחת שי כתב יגדל יוד רבתא ולא יעשנה כל כך גדולה כמו שעשה המדפיס אלא גדולה מעט משאר יודין עיין במהר"ם ריקאנטי עכ"ל. ולפ"ז מאי דקתני בבריתא שלנו גדול מכל יוד שבתורה פירושו נמי שיהא ניכר שהוא גדול משאר יודין ואעפ"י שאינה כל כך גדולה האדם יראה לעינים שהיא גדולה משאר יודין:

ולמד שלו צריך להיות זקוף וכו'. מוכח דצריך שיהיה גדול אך מהר"ם די לונזאנו ז"ל ובספר מנחת שי שתק"ו יחדיו וכן בכל ספרי תורה לעיני כל ישראל כשאר תיבות:

אלודברים כתובים לגנאי ולא נקראים אלא לשבח: כתיב ישגלנה וקרי ישכבנה כצ"ל: רובע דביונים צ"ל כתיב חריונים וקרי דביונים כצ"ל ופירש רש"י במגילה דף כ"ה חורי לשון ריעי דביונים הזב מן היונים שלא לפרש שהיו ישראל אוכלים גלליהן בשומרון כתיב שיניהם וכו' הכי אתמר בש"ס שם במגילה כתיב לאכול את חוריהם ולשתות מימי שיניהם וקרינן לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם וע"ש בפירש"י: למחריהם כצ"ל כתיב למחראות וקרי למוצחות: ה"ג מנין שאין מכנין בעריות דתנן המכנה לעריות משתקין אותו ומשנה היא במגילה דף כ"ה: א"ר יונה וכו' בא לפרש פי' המכנה בעריות ואמר ערייתא דאבוה וכו' כלומר ערות אביך קורא ערות אביו והכי מפרש בירושלמי ובגמרין מפרש קלון אביו וע' בפרש"י: האומר מזרעך וכו' כלומר במקום ומזרעך לא תתן להעביר למולך לא תתן לאעברא בארמיותא ופרש"י דמפרש קרא לא תבא על הכותית שיוליד בן לע"ז משתקין אותו בנזיפה שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חק לאמורים להעביר בניהם לאש ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב"ד על המזיד בהתראה:

תוספות האומר מזרעך וכו'. פירש רש"י דמפרש קרא לא תבא על הכותיה וכו' משתקין אותי בנזיפה וכו' ונותן כרת לבא על הכותית וכו'. וא"ת והא אמרינן בסנהדרין דף ע"ב ובעל בת אל נכר זה הבא על הגויה וכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה הרי שחייב כרת להבא על הגויה וכן פסקו הפוסקים וי"ל דלהכי כתב רש"י ז"ל ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג כלומר דכרת הבא על הכותית. הוא מדברי קבלה ואין בשגגתו חטאת וזה דמפרש קרא בבא על הכותי' נותן כרת מדאורייתא ומחייב על שגגתו חטאת וכו':

אכן רבינו בעל הערוך ערך ארם כתב וז"ל ארם וכו' לא תתן לאעברא בארמיותא פי' לא תתן זרעך באומה ידועה שמעבירין זרעם למולך כגון ארמיים שאתה גורם להעביר זרעך למולך ומכלל דבריו משמע ששאר אומות שאינן מעבירין מזרעם למולך מותר לפיכך משתקין אותו בנזיפה אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי ר' ישמעאל בישראל הבא על הגויה והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר דלא שנא מולך משאר כיתי ע"ז עכ"ל. ואיברא דלשון הש"ס שם במגילה דקאמר ומזרעך וכו' תנא דבי ר"ש בישראל הבא על הכותית והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר מוכח דלקושטא דמילתא פירוש הכתוב כך וז"ש הכתוב מדבר. ולרש"י ז"ל תנא דבי ר' ישמעאל בא לומר דמשתקין אותו לאומר כן. והוא דוחק הרבה בלשון המבואר. זאת היתה לו לרבינו הערוך לפרש כי תנא דבי ר' ישמעאל אמת יהגה חיכו וזה פירוש הכתוב. ברם רש"י ז"ל דחקו דא"כ הבא על הגויה חייב כרת ושגגתו חטאת ובמזיד והתראה סקילה ומשו"ה נדחק בפי' תנא דבי ר' ישמעאל. ורבינו הערוך סובר דקרא כולל לבא על כל גויה שמוליד בן לע"ז ופירש ע"ז דמולך ופ' קדושים מיירי במולך והעונשים למעביר זרעו ממש למולך. ולשאר בא על הגויה אחרת וה"ה לבא על ארמית שעובדין למולך לא פירש הכתוב לבא על הגויה ושמעינן ענשו מדברי קבלה. וזה נראה דוחק לרש"י ז"ל:

ואני בעניי כתבתי בקונטריס פתח עינים משם מהור"ר אברהם פליף ז"ל בכ"י דמה שפירש בתרגום המיוחס ליונתן פ' אחרי יתישב עם פי' הערוך עכ"ד. ועתה ראיתי שכדבריו כתב מהרש"א ז"ל בחי' אגדות:

מעשהראובן נקרא ולא מתרגם פ' וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו נקרא בבה"כ ואינו מתרגם מפני כבוד ראובן: מעשה תמר נקרא ומתרגם כצ"ל דשבחיה הוא דאודי: מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם דהויא להו כפרה: והשני נקרא ולא מתרגם דכתיב ויצא העגל הזה ושלא יאמרו ח"ו דהיה בו ממש:

תוספות מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם בקונטרוס פירשתי משום כבודו והיינו כמו שפירש"י ז"ל במשנה ולא מתרגם חיישינן לגנותו והר"ן פירש משום כבודו של יעקב וע"ש מ"ש מהרש"א בחידושי אגדות. ובש"ס לא קאמר מידי. ואני עני תמיד בין עיני מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה דמחכמת בעלי התלמוד למדנו כמה דברים בשתיקה. בא וראה דבפירוש רבינו אפרים עה"ת הי' כתב וז"ל ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן פי' הלך ראובן מן הארץ משום וישכב את בלהה פלגש כלומר אביו שכב עם בלהה והניח לאה. אמר וישמע ישראל שהלך ראובן מן הארץ ושלח אחריו וישב ראובן ויהי בני יעקב י"ב. ולפ"ז לא חטא ראובן והחסיד שדרש זה ובא אליו ראובן בחלום ונשקו על ראשו עכ"ל. וגם אני שמעתי מפה קדוש רב גדול אשכנזי ז"ל שקבל מרבותיו שהגאון מהר"ם איסרלאס ז"ל בעל המפה פירש שיעקב אע"ה היה רוצה לשכב את בלהה פלגשו ונתקנא ראובן והיה הולך בוא אצל חדר המטות ואסיר לשמש בעוד שיש בני אדם שומעים וכבר אמרו בש"ס דרבא פרח באלי וכו' ויעקב אע"ה שמע שהיה הולך ראובן ולכן חדל ופי' הכתוב כן וילך ראובן שהיה הולך ומטייל בזמן וישכב את בלהה פלגש שהיה רוצה לשכב עם פלגש ומי הוא זה אביו וישמע ישראל שהיה הולך ראובן ולא שמש ולכן ויהיו בני יעקב י"ב ובא ראובן בחלום והחזיק לו טובה ע"כ שמעתי ואחר זמן ראיתי שכ' כן בס' חידושי הגרשוני דף ל"ט משם מהמא"י ז"ל בקצת שינוי ושם כתב ג"כ שהחזיק לו טובה ראובן ע"ש ומעתה מובן מה שהש"ס לא דיבר בטעם דמעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ולפי האמור יש טעם כעיקר שלא לתרגם מעשה ראובן. ואשר רז"ל בש"ס ובמדרשים לא פירשו לנו הפסו' כדתרגמו הרבנן הנז'. גם בזה יש טעם ואין להארי' במילי דמסתמן:

מעשה תמר. הרב נחלת יעקב משכן עצמו והאריך לקיים נסחת הדפוס. ואני בעניי אומר דמאחר שאנו רואים כמה טעיות יש לרוב במס' אלו. טפי ניחא לומר דט"ס הוא וצ"ל כדתנן וכמ"ש בקונט':

מהיכאהיא מתחיל מאכא חטא פירש הרב נחלת יעקב דברייתא שלנו סברה דמשום כבודו וכמו שנרא' מהירוש' ויש פסוק ויגוף ה' את העם על העגל אשר עשה אהרן ע"ש באורך: ברכת כהנים דכתיב ישא ה' פניו אליך וצ"ל ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם: מעשה דוד פי' בבת שבע: ואמנון מסיק בש"ש כי כתיב אמנון בן דוד:

תוספות מאנא חטא וכו'. הרמב"ם פי"ב מה' תפלה כתב ועוד פסיק אחר ויגוף ה' את העם. ומרן בכסף משנה כתב וז"ל ובהרי"ף והרא"ש כתוב ועוד פסוק אחר ויגוף ה' את העם ונ"ל שהיא תוספת הרי"ף שפירש דטעמא דלאו מתרגם משום כבודו של אהרן וכו' ע"ש. וק"ק דכתב שהוא תוספת הרי"ף ולא כתב שהוא מהירושלמי והביאו התוס' בסוגיא. והר"מ בפי' המשנה ג"כ כ' לכבוד אהרן:

מעשה דוד ואמנון. הפשט נראה כמ"ש אני עני בקונט' מעשה דוד עם ב"ש וכ"כ רבינו ירוחם בפירוש כתיב ב' ח"ג וכ"כ ארחות חיים דף כ"ה מעשה דוד ומעשה אמנון בן דוד ומרן בכ"מ הקשה דהרמב"ם השמיט מעשה דוד ופירש דהרמב"ם מפרש על מעשה אמנון שנזכר בו דוד ע"ש ובאמת שהוא דחוק מאד. אמנם הכי משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ע"ש ויש להרגיש על מרן ז"ל דלא זכר דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה והם תניא דמסייע ליה:

ברכת כהנים. אמרו בש"ס שם במגילה מ"ט משום דכתיב ישא ופירש"י ז"ל שלא יאמרו שהקב"ה נושא להם פנים ואינן יודעין שכדאי הם ישראל לשאת להם פנים כדאמרינן בברכות וכו' ע"ש וכ"כ קרוב לזה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דיראה להמון שהוא הפך מה שאמר אשר לא ישא פנים ע"ש ולולי דבריהם ז"ל היה אפשר לומר שלא יסמכו המון ישראל על זה שהקב"ה נושא להם פנים ולא יחזרו בתשובה:

איןמפטירין במרכבה דילמא אתי לשיולי ולעיוני בה: ר' יהודה מתיר כצ"ל וכן הוא במשנה: אין מפטירין בהודע את ירושלם פרשה היא ביחזקאל: בתועבותיה של אמו ר"ל יבדוק בתועבות אמו ועיין בירושלמי ובבלי:

תוספות ור' יהודה מתיר. כתבו התוספות וקיימא לן כר' יהודה עכ"ל וא"ת והא יחיד ורבים הלכה כרבים ותנא קמא חשוב כרבים כידוע וי"ל דאמרו בש"ס פ' בני העיר דף ל"א ומפטירין במרכבה והרי סתמא דתלמודא נקיט כר' יהודה ותו דלא שייך הכא למפסק הלכה כיון דנהגו להפטיר במרכבה וש"מ רבים סברי כר' יהודה ונהגו על פיהם וכל זה פשוט: