מתני' אין צדין דגים. אע"ג דשחיטה ואפיי' ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך י"ט צידה דמיא לקצירה וקצירה לא הותרה ביום טוב:

ביברין של דגים. הן בריכות מים שהדגים מתגדלים שם. ביברין של חיה הן קרפיפות המוקפין גדר סבי' ומביאין שם חיות ומתגדלות שם:

ואין נותנין. לפני הדגים מזונות דאפשר להן בלא מזונותן עליך:

אבל צדין חיה ועוף. המוכנים מאתמול:

מן הביברין. הקטנים שאין מחוסרין צידה ורשב"ג לאו לאפלוגי את"ק אתי אלא לפרושי:

המחוסר צידה. שצריך לצודו:

גמ' דתנינן תמן. בשבת פ' האורג:

הא לגינה ולביברין פטור. וכיון דלביבר לא חשיב צידה א"כ הצד מן הביבר צידה ממש הוא ואסור בי"ט מתני' דלא כר"י:

מחלפא שיטתיה דר"י עד הא לגינ' ולחצר ולביברין לא ל"ג ליה :

מחלפן שיטתין דרבנן. כלומר מתני' כרבנן נמי לא אתיא. ה"ג הא מגינה ומחצר לא. וה"פ ממתני' דהתם שמעי' דלרבנן הצד חיה ועוף בגינה ובחצר חייב א"כ קשיא למה אינו מתיר הכא לצוד גם מגינה ומחצר חיה ועוף ביום טוב. שהרי כבר ניצודין ועומדין הן ומשני כאן בשבת איירי בחצר מקורה הילכך הוי צידה והכא איירי בסתם חצר שאינו מקורה לכך לא קאמר אלא ביברין ולא חצר. ופריך והא תנינן גינה בדברי חכמים בשבת וגינה ודאי אינו מקורה:

אית לך מימר גינה מקורה. בתמיה שהרי צריך הוא לגשמים:

אלא כאן. במתניתין איירי בחצר גדולה וכאן בשבת איירי בקטנה:

מה ניתני. אם תנינן במתניתין דהכא בדברי רשב"ג זה הכלל כל המחוסר צידה חייב משום צד בי"ט כמו ששנינו במתניתין דשבת כל המחוסר צידה פטור וכו':

א"ל ולא בנעל לתוכה אנן קיימין. כשחיה ועוף כבר נעולים בביבר והוא רוצה ליטלן ממנו ואיך שייך למיתני חייב ופטור אלא כך תיתני במתני' אסור ומותר ובשבת חייב ופטור:

כל שהוא מחוסר נשבים. שצריך לבקש תחבולות ע"י מצודות לתפשו היינו מחוסר צידה:

מן הנגרים. הוא מקום יאורים שהעשב גדל שם ובהמות רועות שם:

לא מן המכמורות. מצא חיה במצודה ספק ניצודה היום ספק מאתמול:

מכמורות. מערות שצדין בתוכו:

מצדתא דשיתא. מצודה העשויה מן השתי בלא ערב אין שוחטין ממנה דלא כניצוד הוא מעי"ט וה"ל כצד בי"ט ואסור. הפיטם הוא מקום שמפטמין בו העופות והבהמות:

סכרא דנהרא שרי. דף שסוכרין בו הנהר שלא ישטוף שדהו ל"א אם סכר אמת המים בכניסתו וביציאתו מותר ליקח דגים שבתוכו דהוה ליה כניצודין ועומדין מאחר שאמת המים צרה ואינה יכולה להשמט וה"ל כמזומן ע"י מעשה זה כנ"ל והראשון מצאתי. ה"ג בההיא דטסים הא דמתיר ליקח מסוכרא דנהרא דוקא שעשויין כעין שני טסים שהוא צר וא"א להשמט:

מתני' ומעשה בעכו"ם א' וכו'. חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן אסור ורבן גמליאל מתיר ומעשה בעכו"ם אחד וכו':

גמ' אם נתקלקלה המצודה. שדרך הציידים לפרוס מצודות באורך מיל או חצי מיל וכשהחיה נופלת בראש אחד מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות נתקלקלות כולם וראש השני ניתק ממקום שנקבע שם וסימן הוא לו שיש חיה בראש האחד והדבר ברור שניצודו מעי"ט:

ופריך ואפילו נתקלקלה המצודה. מנ"ל שניצודו מבע"י ניחוש לומר שנתקלקלה בי"ט וגם ניצודו בי"ט:

ומשני בפורש בחורשין. מתני' איירי בשפירש מצודות ביערים שמצוין שם חיות ומסתמא אמרינן שניצודו מיד כשפירש המצודות דהיינו בעי"ט אלא שכשלא נתקלקלה אנן רואין שניצוד בי"ט דאל"כ היה ראוי שיהיו מקולקלים שכן דרך החיה כשהיא עומדת במצודה זמן מה היא מקלקלת אותן:

תדע לך. דאיירי כשפירש בחורשין דתנן מצודות חיה ועופות ודגים ובמים תמיד דגים מצויין א"כ מצודות חיה ועופות נמי במקום שמצוין חיה ועופות איירי:

סברין מימר. הא דאמר רשב"ג במתני' בעכו"ם אחד שהביא לו דורון ואמר מותרין הן היינו לקבלן בי"ט כדי לאוכלן למחר דכולי האי לא החמירו בספק מוכן לאסור בטלטול אבל לאכילה לכ"ע אסורין בי"ט:

מותרין. ממש לאוכלן בי"ט:

סברין מימר. ספק מוכן התירו אפי' באכילה:

העכו"ם. מה שביד העכו"ם צריך הכנה ואסור בי"ט:

מן מה דרב וכו'. מהא שהיה לו לרב לבוא בי"ט לפני רבו ר"ח הגדול ולא בא:

שיירתא הוי עברה. שיירא של עכו"ם היתה עוברת במקומי והייתי אוכל מהן תאנים ש"מ דר' חייא הוא דאמר מה שביד עכו"ם א"צ הכנה דאל"כ לא הוי רב אומר כן:

לאנטוירס. שם מקום:

אייתון ליה. עכו"ם בי"ט:

דורמסקנא. מין פרי אילן פרונ"א בלע"ז:

אזל תמן. לאנטוירס:

אתא. האי תלמיד לפני רבו ריב"ל ואמר דאיכא תלמיד אחד באנטוירס ואוכל דרמסקנא מן העכו"ם בי"ט:

א"ל ריב"ל הוא נהיג כר' סימאי. שסובר אין העכו"ם צריך הכנה:

ר"א בשם ריב"ל דמדמני' וכו'. נ"ל דמייתי לי' הכא לאשמעינן דהך תלמיד דריב"ל דלעיל ר' אבהו הוי:

הרי אלו אסורים. משום כלאים:

שיצין. הן קוצין וגדילים בהן תמרים גרועי' וכיפי' הם כפות תמרים והני שיצין אינן כלאים בדקלים וכן הוא בערוך ערך כף:

מתני' בהמה מסוכנת. שהוא ירא שמא תמות ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו לא ישחוט אא"כ יודע בודאי שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה:

מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד:

לא יביאנה במוט ובמוטה. בשני בני אדם משום דאוושא מילתא ומזלזל בכבוד יו"ט:

גמ' שחזקת בני מיעים לכושר. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפ' הלכך אם ניטלו הבני מיעים הבהמה בחזקת כשרות ומותרת:

וחש לומר. כלומר והשתא ניחא מאי דהוה קשיא לן אמתני' דתנו רע"א אפי' כזית חי מבית טביחתה אפילו קודם הפשט איך יאכל ממנה קודם הפשט ניחוש שמא ניקבו בני מעים אלא לפי שחזקת בני מעים שהן כשרים עד שיוודע לך שהן טריפה הלכך מסתמא מוקמינן אחזקה:

אבל מביאה הוא ע"ג עורה. כלומר מביא עורה עמה לאחר ההפשט:

כיצד הוא עושה. דאע"ג דתנן לעיל בפ"ק דנותנין עור לפני הדורסן וכ"ש לטלטלה בהדיא התם שהוא שוחט מדעתו וחשו שמא מפני הפסד עורו ימנע משמחת י"ט התירו לו אבל הכא במסוכנת ששוחט להצילה אסור לטלטלה אלא כיצד הוא עושה:

משייר ממנה אבר אחד. שיש עמו בשר דה"ל כגופה ומביאה עמו:

מתני' בכור שנפל לבור. בכור בזמן הזה אין נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו הוא קדוש והשוחטו בלא מום הוי כשוחט קדשים בחוץ וענוש כרת:

שנפל לבור. וירא פן ימות שם:

מומחה. בקי במומין בין מום קבוע למום עובר:

אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר ליה דהא לית ליה לר"ש מוקצה אלא מפני שמתירו בי"ט ה"ל כמתקנו ונראה כדן את הדין דגזרו ביה משום שבות:

גמ' ופריך מחלפה וכו'. קשיא דר"י אדר"י:

דתנינן תמן. פ' בתרא דשבת:

לפי שאינה מן המוכן. ש"מ דאית ליה לר"י מוקצה בעלי חיים:

והכא הוא אמר הכי. שירד מומחה ויראה:

ומשני ר"י כדעתיה. לשיטתו אזיל:

דר"י אמר אין המומחה תורה. דאפי' בהפרת נדרים סובר ר"י דג' מתירין את הנדר וכ"מ בבבלי בבכורות דף ל"ו דמדאורייתא לא בעינן מומחה א"כ לא הוי מוקצה דאיירי בשנפל בו מום מעי"ט דדעתיה עלויה וכדמסיק ובעל הבכור כבר ראה מאתמול שהוא מום:

עביד ראיית בכור כראיית טרפה דתנן פרק ד' דבכורות השוחט את הבכור ומראה מומו ר' יהודה מתיר ר' מאיר אומר הואיל והוא נשחט שלא ע"פ מומחה אסור וטעמו דר"י דסובר דכי היכי דרואין טריפה לאחר שחיטה רואין נמי בכור לאחר שחיטה ואפי' אי סובר ר' יהודה דמומחה דאורייתא לא הוה כדן את הדין שרי דכי היכי דרואין את הטריפה רואין נמי את המומין:

דמאי מדבריהם. להפריש דמאי הוא מדרבנן:

**וראיית טריפה.**לבדוק הריאה נמי מדרבנן וכי היכי דרואין את הטריפה בי"ט ולא אמרינן דמיחזי כמתקן ה"נ יש להתיר להפריש דמאי בי"ט ואנן קיי"ל אין מפרישין הדמאי בי"ט:

אין זה מן המוכן. כלומר אפילו נולד מומו מעי"ט סובר ר"ש דאינו מן המוכן דאף ר"י לא קאמר שירד מומחה ויראה אלא בכה"ג שנולד מומו מעי"ט:

שנולד מן הטרפה. אע"ג שלא היה מוכן אגב אמו אם נולד הוא ומומו עמו שמותר בי"ט ואס"ד דדוקא כשהיה בו מום מעי"ט הוא דקשרי ר"ש ור"י הך מתני' אמאן תרמיי':

תיפתר שעבר המומחה וראהו. וכר"ש דלית ליה מוקצה וקמ"ל אע"ג שנולד מן הטריפה כיון שעבר וראהו שרי:

אתא עובדא. בא מעשה לפני ר' אימי לראות בכור בי"ט שנפל בו מום מעי"ט וסבר לראותו כר"י דר"י ור"ש הלכה כר"י:

ותנא וחכ"א וכו' אין זה מן המוכן. ומדשנאה לר"ש בלשון חכמים ש"מ דהלכתא כוותיה:

וקיבלה. להך ברייתא וחזר ביה מלעשות כר"י:

אותו ואת בנו. שאסור לשחוט שניהם היום:

אע"פ שחישב. אח"כ שלא לשחוט אפי' אחד משניהם מותר:

תמן. גבי חלה מתיר להערים כדאמרי' התם והכא גבי או"ב אוסר ר"א להערים:

ומשני תמן. מתיר להערים שלא יעבור על ב"י וב"י אם יניחנה כך אבל הכא גבי או"ב מה איסורא איכא אם מניח א' מהן בבור שהרי יכול לעשות לו פרנסה במקומו:

א"ר אידי כאן. באו"ב אינו אלא שבות שנושא ב"ח שהוא מוקצה:

וכאן חייב חטאת. ל"ד חייב חטאת אלא חיוב מיתה אם אינו מפריש החלה וחייש רבי יהושע אם לא יפרישנה מיד שמא ישכח ויאכל בלא חלה א"נ אם אופה בי"ט איכא איסור מלקות:

אר"י בר' בון. ל"ק דר"י אדר"י דהכא גבי או"ב מתיר ר"י להערים כדי לחוס על ממונם של ישראל שלא ימות השני בבור התם גבי חלה מאי הפסידא אית ליה:

ר"י ור' יאשיה. ח"א כר' אידי וח"א כר"י בר בון:

מתני' החלה שנטמא'. אינה ראויה לכהן ביום טוב אף להסקה או לתתה לכלבו דאין מבערין קדשים מן העולם בי"ט ואפי' ע"י אכילת בהמה דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים מן העולם בי"ט א"כ דאסור לתתה לפני כלבו דמצותה בשריפה דומיא דקדשים שנטמאו:

גמ' טעו ה' זקנים שהורו לר"ט בלוד. שלא יזיזו הבהמה שמתה ממקומה שההלכה כר"ש דאמר מחתכין הדלועין לפני בהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה בשבת וכ"ש שמותר' בטלטול לצורך הכלבים:

בבכור הוה עובדא. דר"ט שצריך קבורה ואסור להאכילו לכלבים ולפיכך הורו שלא יזיזו ממקומו:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דשאלה היתה בבהמת קדשים:

אמר לאפק לבר. להוציאה לחוץ ושלא לראותה בבית אפל ע"י נרות:

שמענו אין רואין את הנגעים בבית אפל. כדתנן בפ"ק דנגעים התם ה"ט דכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי:

שמענן אין רואין את הטריפה בבית אפל. בתמיה זה לא שמענו מעולם ולמה יהא אסור:

לא מטעם הזה. שאתה סובר דלוי מדמה טרפה לנגעים אלא שמא תמצא שתהיה טרפה ואח"כ יהא אסור לטלטלה לכך אמר להוציאה תחלה למקום שהוא רוצה שתהיה מונחת שם:

אתיא דרב מתנה. דמוקי למתני' בבכור דוקא כשמואל דבהמת חולין אפי' טרפה מותר לטלטלה כר"ש:

ודלוי. דאסר להוציאה לחוץ כרב דסובר דמודה ר"ש בבע"ח שמתו בי"ט שאסורין וכי שריא במסוכנת בין השמשות דדעתיה עליה להאכילה לכלבים ובהמה טרפה זו ודאי לא היה דעתו עליה להאכילה לכלבים הלכך אוסרה לטלטלה:

הלכה כרבי יהודה. דאמר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן ופליג אהא דלעיל דאמרו משמיה דשמואל שטעו ה' זקנים שהורו לר"ט:

מתני' אין נמנין. אין פוסקין דמים להיות שנים ג' בני אדם אומרים בהמה זו בג' דינרים דינר לכל א':

ושוחטין ומחלקין ביניהן. למחצה לשליש ולרביע ואין מזכירין פיסוק דמים אלא מביא שתי בהמות שוות ושוחט אחת מהן ולמחר שמין השנייה:

שוקל אדם בשר. אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהוה מעשה חול מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופץ ולמחר שוקלים הכלי כמה משקלו:

אין משגיחין. אין מעיינין:

גמ' הא להוסיף מוסיפים. אם כבר נמנו עליה בני אדם מעי"ט מותרין להוסיף בי"ט כגון שהיו ה' מותר להוסיף עשרה כיון שאינו מזכיר פיסוק דמים אלא אומרים להם שהן יתנו המחצה מה שנתנו הן:

הרי אני עמך. נמנה על בהמה זו בסלע:

שקלו מנה כנגד מנה בבכור. כשהיו חולקין או מוכרין בשר בכור היו שוקלין מנה כנגד מנה:

הא בי"ט אסור. לשקול מנה כנגד מנה:

אפילו לתלותו בכף מאזנים. התלוייה ביתד גבוה אסור ודייק ליה מדתני כל עיקר:

לא מטעם הזה. מדאמרו חכמים כל עיקר אלא מדתנן אין משגיחין הל"ל וחכמים אוסרין אלא ודאי דאיכא עוד ת"ק דפליג עמהן דסובר משגיחין והיינו דאוסר לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים ואתא ר"י למימר דמותר לשקול כנגד הכלי או כנגד הבשר וחכמים אומרים אין משגיחין אפילו לתלות מפני העכברים ל"א ה"פ ר"י בר בון סבר דמדתני אין משגיחין דייק שמואל דחכמים אסרי לתלותו מפני העכברים ועלה קאמר לא מטעם הזה תני אין משגיחין אלא כלפי שאמר ר"י משגיחין דהיינו ששוקל כנגד הכלי אבל לשקול ממש אפילו ר"י אוסר עלה קאמרו חכמים אין משגיחין אבל לתלות מפני העכברים שרי:

אף מפייס וכו'. לאחר שחלקו מותר האדם לשקול לעצמו לפייס דעתו לידע כמה הגיע לחלקו:

זבן חרובין. של שביעית ותנן אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל:

אתא שאל לרבי חזקיה. אם מותר לשקלן אחר שלקחן באכסרא:

א"ל. נהגו חכמים כהא דרשב"ג לשקלן לעצמו בביתו בי"ט וה"ה בשביעי':

לא יהא שוקל בידו. לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי עביד הכי וה"ל כשוקל בליטרא:

אבל חותך הוא. הבשר בסכין אע"פ שיודע לכוין המשקל מ"מ לא מיחזי כעובדין דחול:

אין מרגילין בי"ט. להפשיט העור שלם דרך הרגל טורח גדול הוא ואסור בי"ט אלא מפשיט כדרכו:

שלא יהא כעובד עבודה. בקדשים בחייו לכך אסור בבכור ובפסולי המוקדשין ועבודה ממש לא הוה דכבר מתה אלא כיון שעושה כלי בעודו מחובר בבהמה נראה כעובד עבודה:

שלא ירעו אותן. לבכור ופסולי מוקדשים עדרים עדרים אי שרית להו להרגיל משהינן להו עד שיהיו גדולים וראויין א"נ עד שימצאו בני אדם המבקשים עורות שלימים לכלים ואתי לידי תקלה לגיזה ועבודה ופסולי המוקדשין ובכור אסורין בגיזה ועבודה:

מינפוח. לעשות בו מפוח לדברי הכל שרי שאין בו טורח כל כך:

למיחבוט. להכות ולזרוק בו והיינו שמוציא כל הבשר דרך רגל א' ולא יהיה בעור שום קרע פליגי בה ר"ח רבה ור' שמעון בר ר':

וחורנא. ואידך:

אר"י בר' בון וכו'. פליג ארבי מנא:

מתני' אין משחיזין את הסכין. בריחיים או במשחזת:

אבל משיאה ע"ג חברתה. דמשני מדרך חול:

גמ' דר"י היא. דמתיר מכשירי אוכל נפש בדבר שאינה מלאכה גמורה:

ד"ה היא. אפילו כרבנן אתיא מתניתין והכא היינו טעמא דשרי שאינו עושה אלא להעביר שמנונית שעליה ולא לחדדה ואינה אלא כהדחה בעלמא:

מתני' אבל לא במדה. בגמרא מפרש לה:

ממלא מדותיו מערב יום טוב. לפי שאין מודדין ביום טוב:

במועד עושה כן. מפני ביטול בית המדרש שלפי שאין טרודים במועד היו רבים באים לשאול הימנו והיה ממלא מידותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום:

מפני מיצוי המדות. כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המדה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות:

גמ' או חסר או יתר. הא דתנן במתני' אבל לא במדה היינו שלא יאמר לו שימלא את הכלי מכוון אלא אומר לו מלא לי כלי זה הן חסר או יתר:

מלי לי ההן וכו'. מלא לי הך כלי ולמחר אנו מודדין אותו כמה מדות נכנסין בו אף זה אסור והא דתנן במתני' אבל לא במדה דוקא כלי של מדה אבל אם אומר לו סתמא מלא לי הך כלי מותר למלאותו אפילו בצמצו':

אף הוא. ראב"צ כנס ש' חביות ממיצוי המדות לפי שידע כמה שמן יש בו וכמה הוציא ממנו והנשאר בחביות ידע שזה הנשאר ממיצוי המדות הוא:

לא הייתם צריכין לעשות כן. הואיל ומתחלה לא נתכוונתם לגזול שהלקוחות ידעי וקא מחלו:

אלא הואיל והחמרתם על עצמכם. אסור לכם ליהנות ממנו ויעשו בהן צרכי רבים שהרי משל רבים באו ויהנו הבעלים מהן:

פעם אחת חלה. אבא שאול בן בטנית ונראה דהוה כאיב ליה ידו ימינו:

אמר. להו אתם רואים דין ידי ימיני שהיתה מודדת באמת וביושר ואעפ"כ היא כאיב לי:

וותרן. לעבור על כל פשעם:

יתוותרון בני מעוי. יוותרו קשרי בני מעיו ויצאו בתחלואים:

מאריך רוחיה. אולי ישוב:

וגבי דידיה. כשאינו שב:

וסביביו. צדיקים הנדבקים בו:

נשערה מאוד. לשון חוט השערה:

לא מטעם הזה. מכאן אין ראיה דלמא בסערה ממש דכתיב ה' בסערה יבא וכסופה מרכבותיו:

ונורא על כל סביביו. מטיל אימת משפטיו עליהם יותר מעל הרחוקים:

מתני' להיות מונה בתוך ביתו. הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא מדכיר ליה מנין אלא שכן צריך:

גמ' כלה. הוא מידה וכן יסד הפייט בקדושת יוצר דפרשת שקלים וכל עומר שבעת רבע וכלה והכלה א' ממאה ועוד בסאה:

הדרן עלך פרק אין צדין