מתני' ממקום למקום. בתוך התחום או על ידי עירוב:

לא יביאם וכו'. לתת שלשה או ארבעה כדים לתוך סל או קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול:

אבל מביא הוא על כתפו לפניו. אחת או שתים דמוכח דלצורך י"ט הוא אבל לא לאחריו:

המוליך וכו'. בגמרא מפרש:

לא יפשיל את הקופה לאחריו. דנראה כדרך חול:

ומתחילין בערימת התבן. אפי' לא זימנה מבע"י:

אבל לא בעצים שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהוא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר:

גמ' מתני'. דמתיר להוליך לפניו:

באילין קורפדייא דקיקתא. בהנך כדים קטנים שנושאין מהן שנים ושלשה בתוך היד הלכך כי נושאין לפניו ממש או לאחריו הוה שינוי אבל היתה כלי אחת גדולה בין לפניו בין לאחריו דהיינו על גבי כתיפו כך הוא דרכו ואסור:

היך מה דאת אמר וכו'. כלומר אלא כיצד הוא עושה כי היכא דאמרינן לעיל בפרק אין צדין מביא הבהמה כולה ע"ג עורה דשינוי הוא ה"נ מביא כלי גדול עם הקנקן שהכלי בתוכו:

כמה דאת אמר מביאה איברים. וכמו דאמרינן גבי בהמה ששחטה בשדה שלא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה בידו איברים איברים אע"ג דמפיש בהילוכא ה"נ מביא צלוחיות אחת לאחת אף על גב דמפיש בהילוכא טפי עדיף כיון דמשני מדרך חול:

ופריך ולא מתניתא היא. דהא תנן המוליך את התבן וכו' מביאה בידו ומאי קמיבעיא ליה:

ומשני מתני'. אתיא כמ"ד לעיל בפ"ק אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה בכלל לכך מותר להוציא התבן לצורך הבהמה:

מה צריכה ליה. כי קמיבעיא ליה למאן דאמר אין נפש בהמה בכלל מי אמרינן כיון דתבן ראוי נמי לאדם לישן עליו מותר או לא:

ברם כמאן דאמר וכו'. סתמא דש"ס פריך ולמ"ד אף נפש בהמה בכלל לא קמיבעיא ליה כלל ומסיק דאף למ"ד נפש בהמה בכלל מיבעיא ליה באופן אחר:

מתני' במוציא להאכיל לבהמה. לכך מותר וכי קמיבעיא ליה במוציא התבן להסיק דלא הוה אלא מכשירי אוכל נפש מי שרי א"נ כיון דסתם תבן לבהמה עומד ה"ל כמוקצה ואסור לטלטלו להסקה או לא:

מוקצה שיבש. ביום טוב אסור ליגע בו כיון דבין השמשות לא הוה חזי ליה ויש מוקצה לחצי י"ט:

מן העלייה. שמונחים שם לייבש וכבר נתייבשו קודם י"ט:

ועדיין את. צריך לדין זה דפשוט דאין דין מוקצה אלא בתאני' וענבים המונחים להעשות גרוגרות וצימוקים:

מפני שהן מסריחות. משמתחילין לייבש אין ראויין לאכילה עד שיתייבשו לגמרי:

לא מסתברא. שא"ל ר' לר"ש בנו אלא בהנך פצילייא היה המעשה אבל גרוגרת כיון דלא בריר ליה שנתייבש מאתמול אסורין:

באילין פיצולייא. תמרים שאין מבשלות באילן לעולם ומניחין אותן בתוך כפות תמרים להתבשל א"נ הן פגי תמרה שסופן להיות נגמרין ופוצעין אותן אחת לשנים ומעלין אותן לגג ליבשן והנך לא דמיין לגרוגרת וצימוקין דלא דחינהו בידים ואיכא דאכיל מינייהו אבל גרוגרת וצימוקין מתחלה היו ראויין לאכילה והוא דחה אותן בידים:

א"ל. אף אני סובר כן שלא היה המעשה אלא בפצילייא ולא בגרוגרת:

הדא דאת אמר. דאין מוקצה אלא בתאנים וענבים אבל שאר פירות הן כגמר מלאכתן אחר שנתלשו דווקא לענין שבת:

אבל לעניין מעשרות. אף ע"פ שראויין לאכילה כל שבדעתו לעשות בהן עוד מלאכה אינו כגמר מלאכה ופטורין מן המעשר כשאוכל מהן עראי:

מתניתין. דמעשרות פ"ק מוכחת כן דתנן התם גרוגרת משידוש ומגורה משיעגיל זהו גמר מלאכתן שהיה דרכן לדוש הגרוגרת במקלות לתוך החבית לאחר שנתייבשו או מעגלין אותן בידים לתוך האוצר הרי דאף לאחר שנעשו גרוגרת וראויין לאכילה עדיין לא נגמרה מלאכתן כיון שבדעתו לעשות בהן עוד מלאכה:

מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה. סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת אין נוטלין ממנה עצים בי"ט משום סתירת אהל:

אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות וכדמפרש בגמ' מביאין עצים. תלושין מן השדה שבתוך התחום מן המכונס שכנסן מעי"ט דדעתיה עילויהו אבל המפוזרין מוקצה הן:

קרפף. מקום מוקף סביב והוא משתמר:

כל שסמוך לעיר. והוא דאית ליה מפתח שמשמר דר"י תרתי בעי:

כל שנכנסין לה בפותחת וכו'. כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך אלא אפי' רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת לא בעינן פותח' ואם הוא רחוק מתחום שבת ויש לו פותחת נמי שרי:

גמ' בשלא נתכוין לעבותה. להדופן הוא דמותר ליטול מן הסמוך לה אבל אם נתכוין בקנים אלו לעבות ולחזק הדופן אסור ליטלן:

בשלא התנה. עליהן מעי"ט דה"ל כסותר אהל אבל בשהתנה אפי' נתכוין לעבותה שרי:

ויש אדם מתנה לסתור אוהלין. בתמיה וכי מהני תנאי לסתור אהל בי"ט דקס"ד לעבותה היינו שנארגו עם הדופן אח"כ:

ואומר. מי שאומר לפני שמואל דלעבותה היינו בטפול לדופן ולא נארוג עמו הלכך מהני תנאי:

והוה רנב"י הוי בה. והוה רנב"י מגמגם בהך תירוצא:

ועל מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף. ומתני' ר' נתן אליבא דב"ה היא א"נ כראב"ש ואליבא דכ"ע:

ובלבד מן המפוזרין שבקרפף. והיינו כר' נתן:

ופריך מחלפה שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

דתנינן תמן. עירובין פ"ב:

אפילו אין בה. בגינה ובקרפף אלא בור שיח ומערה מטלטלין בתוכה דה"ל כהוקף לדירה ואפי' רחוק מן העיר ואלו הכא מצריך ר"י שתהא סמוכה לעיר דוקא:

כבית דירה עביד ליה ר"י. מיהו אין דעתו עליה כל שאינה סמוכה לעיר ל"א כל שיש בה בור או שיח ומערה דה"ל בית דירה ליכא מאן דפליג דשרי והכא איירי שאין בה א' מכל אלו והראשון נראה:

מתני' אין מבקעין עצים וכו'. בגמרא מפרש:

לא בקרדום ולא במגיר'. כעין סכין ארוך והוא מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבות וכלי אומן הוא:

מגל. אף הוא כלי אומן ונראה כרוצה לעשות בו מלאכה:

אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן ויש מהן שיש להן ב' ראשי' ראש א' רחב ונקרא צד נקבות וראש אחד צר ונקרא זכרות ואין מבקעין אלא בצד הזכרות שבו שאינו דומה לכלי אומן כלל:

נוטל ממקום הפחת. ולא אמרי' מוקצה מחמת איסור הן דאין יכול לפתחו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דאין בפתיחתו איסור דאורייתא לאו מוקצה נינהו כמו דאמרי' גבי טבל דלאו מוקצה הוא כיון דאם עבר ותקנו מתוקן:

גמ' הדא דאת אמר בקורה שנשברה בי"ט וכו'. כלומר מתני' חסורי מחסרא אין מבקעין עצים מן הקורו' שלימות משום מוקצה ולא זו אף זו קורות שנשברו בי"ט אע"ג דעכשיו להסקה קיימא אין מבקעין מהן כיון דבין השמשות לאו להכי קיימא אבל מבקעין מן הקורות שנשברו מעי"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדו' וכו':

בשאין בהן תואר כלי. לאחר שנשברו מעי"ט אבל אם יש עליהן עדיין תואר כלי שנראין לבנין אע"פ שנשברו אסורין דמוקצין הן:

סוכות תאנים. ענפי תאנים:

ומכבדות. ענפי דקל:

מסיקין בכלים. דבני טלטול נינהו ומטלטלין אותן נמי להסיק:

ואין מסיקין בשברי כלים. שנשברו בי"ט וכדמסיק דהשתא לא חזו לטלטול ואי משום דחזו להסקה כיון דאתמול לאו להכי קיימו אסורין:

אבל אם יש עליהן תואר כלי. וראוין עדיין לתשמיש אפי' נשברו בי"ט מותרין דהא בני טלטול נינהו:

מסיקין באוכלין. דאגב דמטלטל להו לאכילה מותר לטלטלן נמי להסקה:

אבל לא בקליפתן ולא בגרעיניהן. אם אכל פירות בי"ט אסור להסיק בקליפתן אע"ג דראויין למאכל בהמה אסורין משום נולד דאתמול היו עומדין לאדם:

והוה מיתחמי. והיה רואה ר"ח לרב שהיה זורק לתוך הכירה ולפני הכירה:

תפייה. כירה והוא תרגום של תנור וכיריים:

הכא זרוק. שיזרוק אותם במקום אחר ולא לפני הכירה:

א"ל. רב מ"ש כאן או כאן:

בן פיחה. בן גדולים:

אחריהם. צריך לזרקן ולא בפני בני אדם שנמאס להם וכ"ש בפני רבו שאסור לרוק לפניו:

אוכלא הוה זרק. גם האוכל היה דבוק בהן ולא היה מאוס כל כך א"נ כיון שהיה שם האוכל דבוק בהן לכך היו מאוסין:

חולה הוה. רב ולא היה יכול למצוץ כל האוכל שהי' דבוק בהן:

כנגד כן. אם אין האוכל דבוק בהן בי"ט אסו' לזרקן לתוך הכירה כ"מ בבבלי בשבת דף כ"ט:

מבקעין בקורדם. ופליג אמתני' במגל קציר. דנראה כנוטלו לעשות בו מלאכתו ל"א גם בחול מבקע בו והוה כעובדין דחול:

מפספסין בקלקים. שכן דרך לפזר העשבים מפני הבהמה שכשהן דחוקין מתחממין ואינה מריחה כל כך וקצה בהן:

קלקים. מין ירק ממיני הלוף:

בבריא. שהבהמה בריאה שאוכלת אפי' עשבים שנפסדו ע"י פספסי:

בתש. שהבהמה תש כח ואינה אוכלת ע"י פספוס והוה טרחא שלא לצורך:

מוללין. בין אצבעות להוציא הריח:

ממתקין את החרדל בגחלת. כדרך שרגילין לכבות לתוכו הגחלת או אבן ניסוקת:

בשנתנו ע"ג גחלת. ממתקין שסופו להבעיר:

בשנתן הגחלת עליו. אין ממתקין שמכבין אותו:

שפין את. כלי כסף לצחצחן:

בגרטיקין. כמין עפר שגדל בשולי החבית שהיין בתוכו וגוררין בו הכסף והכסף הוא רך והוי אב מלאכה:

אין שפין. דממחק הכסף וה"ל אב מלאכה:

בשנתנו. הגרטיקין מערב י"ט במים ואינו ממחק:

ובלבד כנגד הפתח. מתיר ר"מ לפחות אבל לא במקום אחר:

והא תני. בניחותא:

בחותמות שבקרקע. דלתי פתחי בורות ומערה הסגורים בקשר חבלים:

שמפקפקין. שמנענען:

ומפקיעין. החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורין אין בהן איסור סתירה דאורייתא:

אבל לא מפקיעין וכו'. מדרבנן הוא דאסור:

ובכלים. כגון תיבה הנעולה ע"י קשר של חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים מדקאמר מודים בחותמות שבקרקע ש"מ דפליגי חכמים ור"מ בפתח שבבנין:

מתני' אין פוחתין את הנר. ליטול אחד מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר מפני שעושה כלי:

ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון:

ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי:

חותכה באור וכו'. בגמ' מפרש:

גמ' לפסים. כמו אילפסין והן קערות שיש להם תוך ומכוסות למעלה ועומדות להפתח:

תמן תנינן. עדיות פ"ב:

על לפסי' ארוניות. קערות של בני כפרים שאין מקפידין לפתחן ואוכלין עליהן כשהן סתומין:

טהורות באהל המת. דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת:

וטמאות במשא הזב. הואיל ועומדות להפתח מטמאים בהיסט:

מפני שלא נגמרה מלאכתן. ולאו כלי נינהו:

אתיא דיחידאה דהכא. דבברייתא שנינו אין עושין אלפסין ארניות ביום טוב רבן שמעון בן גמליאל מתיר וקאמר דרבן שמעון בן גמליאל די"ט אתיא כחכמים דעדיות דסברי דבלאו פתיחה נמי כלי נינהו הלכך מותר בי"ט:

דיחידאה דתמן. ראב"צ דהתם גבי טומאה אתיא כתנא קמא דהכא דאוסר לפתחן ביום טוב דפתיחתן הוא גמר עשיית כלי:

בשביל שלא תכסכס. שלא תתקלקל הכותל מפני הגשמים א"נ אפילו לצורך הבקעת נמי שרי דראויה היא ליום טוב:

בשביל לחוס עליה. שאין כיבוי זה צורך י"ט א"כ דה"ל כסותר על מנת לבנות במקומו:

מותר. כיון דלצורך היום הוא. אבל אם יש שם מקום אויר שיכול להשליכו לשם ולא יעשן הבית אסור לכבותה אלא משליכה לחוץ:

ויאות. שפיר קאמרת וכן אנן אומרין דאם יש שם אויר משליכו לאויר ודיו ל"א ויאות בתמיה וכי שפיר קאמרת הא אנן מתירין בקילור ולמה יהא אסור לכבות הבקעת שלא יתקלקל הבית ופי' זה נראה עיקר:

הדא קלוריתא. הוא כחול אדום שנותנין על גב העין:

שרי מישף. מותר לשפשפה ולכחול ממנה בי"ט דמפני צערא התירו חכמים:

כאן לשימור. שלא יתקלקל יותר אבל לרפואה לחוד אסור ל"א כאן בבקעת אינו אלא לשימור הלכך כשמשליכה לחוץ כבר הוא משומר ואסור כאן בקילור שהוא לרפואה התירו חכמים:

נאמרו בפתילה. בי"ט:

מועכין אותה. ביד ותיקון כלאחר יד הוא:

בצריך לשניהן. נותן שתי ראשי הפתילה בתוך שתי נרות ומדליק באמצע דאינו מוכח דלתקוני מנא מיכוין אלא להדלקה בעלמא וכדמסיק:

מוחטין את הפתילה. כשנעשה פחם בראשה מסירה שתאיר היטב:

מתני' ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן ועומד מפני האש כל זמן שהשמן בתוכו ואינו נשרף:

מליח. דג:

אין גורפין תנור וכיריים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומהטיח אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא:

מכבשין. משכיבין את האפר העפר כדי שיהיו חלק ואפי' אפשר לאפות בלי השכבה שרי:

מקיפין. מקרבין זו אצל זו:

לשפות. להושיב עליהם קדרה והאור בין שתי החביות ואסור משום דדמי לבניין:

ואין סומכין את הקדרה בבקעת. דלא ניתנו עצים אלא להסקה:

בקעת. עצים שנתבקעו:

וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת דעצים מוקצה הן אצל כל תשמיש חוץ מהסקה:

ואין מנהיגין את הבהמה במקל. דנראה כמוליכה למכור בשוק:

גמ' אתת. באתה לאפות תוך התנור ומצאה כפות תמרים לחה בתוכה שמעשנין את הפת באת ושאלה לאביה א"ל זיל וגרפי לצדדי התנור אמרה לית אנא יכול לגרפו א"ל זיל והשכיבן בתוך האפר שיהא חלק:

כיפה. כפות תמרים לחות ובבבלי משמע שהיה לבינה מן כיפה של התנור:

ידעה. היתה דשרי אלא שרצתה לשמוע מאביה שהוא מורה בו היתר:

מצילין. מפרישין כמו ויצל אלקים את מקנה אביכן:

מן התנור לכירה. נוטלין אוד מאש של תנור ונותנו לכירה דכירה אשו גדול מתנור ואין זה כיבוי אלא אדרבה הבערה יתירה היא:

אבל לא מערבית לשחרית. דלשעתו כיבוי הוא:

מערבית לשחרית. כיון דצורך י"ט הוא מ"ש כיבוי מהבערה:

משום בונה. כדפירשתי במתני' לא יצא סומא במקלו. דהוה דרך חול ואיכא זילותא ליום טוב:

מתני' משלפניו. ממה שלפניו בבית:

לחצוץ בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו:

גמ' לעשות ציבור ביניהן. לקבץ העצים ולצברן במקום א':

אין עושין ציבור. דמיחזי כאלו מכין למחר וליומא אוחרא ור"א סבר קדרתו מוכחת עליו:

מתני' אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה שבורא האש הזה בי"ט:

מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה:

ולא מן המים. נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת:

רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהם הגגות:

ואין מלבנים את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים משום דמשוי לי' מנא בהיסק זה שהן מתחסמין ומתחזקין ע"י האור:

ועוד אר"א. משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי קאמר ועוד:

עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו:

ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:

מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי:

עד שירשום. בסימן דאין ברירה:

גמ' בבדוקים. שכבר בדקן שיוכלו לקבל הליבון וליכא למיחש למידי. ל"א בבדוקים במוחזקין שבודאי יקבלו ליבון ולא יפקעו:

בשאינן בדוקים. וצריך לבדקן ודלמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך:

תנינן תמן. בפ"ק דמכלתין:

אא"כ נענע. אבל באמירה לחוד לא סגי והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי:

ורבי ליעזר לאו שמותי הוא. בתמיה וכי לאו מתלמידי שמאי הוא וסובר דיש ברירה ואלו במתני' סברי ב"ש דצריך שינענע מבעוד יום דאין ברירה:

ומשני חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. מוקצה דבעלי חיים חמירי טפי משאר מוקצה ולא אמרי' בהו ברירה:

דתנינן תמן. בפ"ק:

עומד ואומר. יונים אלו אני נוטל מן השובך למחר לאכילה וסגי בהכי דיש ברירה:

והכא. במתני' אומרים חכמים עד שירשום דוקא ורבנן דמתני' ודאי כבית הלל סברי:

עוד אינון וכו'. סיומא דקושיא היא כלומר כ"ש התם דאיכא חומרא יתירא דמוקצה בעלי חיים ואפ"ה מתירין ב"ה כ"ש לגבי פירות. ל"א עוד אינון וכו' וכי אית להו לב"ה דב"ח חמיר' ממוקצה דגרוגרת וצימוקים דודאי מוקצה דגרוגרת וצימוקים גריעו דאקצייה בידים והניחם על הגג משא"כ ביוני שובך:

הדרן עלך פרק המביא