מתני' שמטבילין כלי בתוך כלי. כששניהם טמאים:

אבל לא לקדש. דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:

אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה:

אבל לא לקדש. כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש:

הנושא את המדרס. מנעל של זב:

נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה:

אבל לא את הקדש. בגמ' מפרש טעמא:

לא כמידת הקדש. בחציצת טבילותיו מידת התרומה:

שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה:

ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:

ובתרומה. אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:

גמ' אוכלי תרומה זריזין הן. לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה:

והדא הוא מעלה. וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא:

במזוקק לקדש. שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין:

כבד כליטרא. אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי:

וגרגותני. הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור:

דתנינן תמן. פ"ח דמקוואות:

טמאים. דבמקום אחיזתו לא באו מים:

טהורין. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:

ירפם עד שיבואו בהם המים. ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי:

ר"ש יודה לאבא שאול. דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין:

אבא שאול לא יודה לר"ש. דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:

מתניתא דר"מ. דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:

כמה מעלות בקדש. יותר מבתרומה:

שלש עשרה. דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש:

שתים עשרה. דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר:

שימשתי את ר"ע עומדות וכו'. כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך:

אלכסנדרי לאמיתו הוא. דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות:

ועמדו משם בנשיקה. כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה:

וכל מאן. וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו:

ולמה עושין כן. ליתן טלית לכל אחד:

דהוון דורשים. שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית:

וקלסין לאחרייא. ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון:

ולמה. היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא:

מי אתי מיזל. כשרצו לילך משם:

אמרין. בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל:

והוה חמי. והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:

בין בפנים בין בחוץ. בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה:

שהנקיים. איסתניסים:

אפשר לומר בנגוב וכו'. כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי:

אלא. הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד:

עשו משקה וכו'. כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן:

כמשקה בית מטבחייא. הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות:

טהורין במקומן. בעזרה:

וטמאים. אם יצאו חוץ לעזרה:

וכה. והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון:

בשיצאו וחזרו. לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין:

ניטמא משקה. העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור:

וחורנה. ואידך:

הדא דאת אמר. אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:

תמן תנינן. בפ' כ"ה דכלים:

לעריבה גדולה של עץ. הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו:

לכוסות. לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר:

לידים טמאות וטהורות. בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו:

וכר"מ. הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין:

מפני. שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין:

אלא. הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו:

וכר' יוסי. ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו':

וכשם וכו'. מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא:

ה"ג נשמעינה מן הדא. משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו':

ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:

ופקקה בסנדלו. שהיתה מדרס הזב:

יש מהן שאמרו וכו'. באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש:

שלא עשו גופו. של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין:

אפי' עבר ונשא יהא טמא. שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה:

במזוקק לקדש. שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:

מתיר את החוטים. כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו:

ומנגב את הנקבים. שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ:

והן חצין אותו. מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ:

מתני' כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:

צריכין טבילה לקדש. בגמרא מפרש טעמא:

כלי מצרף מה שבתוכו. הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:

הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל:

אם נטמא אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:

גמ' יודעת אני. שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:

מתוך שהוא בודקה. שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:

נדה באה. ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:

נפסקה נימא. קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:

ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:

ופריך ניחא חותכה. צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:

שחתכה ע"מ להטבילה. הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:

עד כאן. עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:

מכאן ואילך. שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:

דתנינן תמן. ברפ"ח דעדיות:

הוסיף ר"ע וכו'. רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:

פסל את כלן. לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:

יודעין היו שכלי שרת מחברים. אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:

על. סלת של שירי מנחות:

שיהו מחברין את עצמן. אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:

מפני שנזקקו לכליין. שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:

על הסלת וכו'. שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:

גחלים מאי. למה יהיו כמחוברים:

שבמה שהוא חותה הוא מכניס. נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:

אבל בגחלים. שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:

כהאי דתנינן תמן. פ"ה דתמיד:

נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:

בשבת. שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:

וכי סולת וכו'. פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:

קומץ מהו שיקרב בשני כלים. מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:

וליידא מילה. ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:

והכא נזקקו לכליין. בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':

לא בכמה כלים הן קריבין. דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:

ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':

לרבנן דתמן. לבני ר' חייא:

מנחה חלוקה. בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:

בגסה. שם כלי שבו בוללין את המנחה:

וקפצה טומאה. הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:

קומץ מזו לזו. תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:

כהאי דתנינן לתמן. במנחות פ' הקומץ רבה:

מזו בפני עצמה. משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:

ואין שירים של זו מפסיקין לזו. בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:

קומץ מזו על זו. כרבנן דתמן:

האמצעית לא נטמאת. בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:

ופריך לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת. ש"מ דהכלי מצרף הכל:

ה"ג אלא דבר שהוא ראוי לו. וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:

צריד של מנחות. יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:

מהו שיעשה מנין. למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:

אינו עושה מנין. וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:

בלא הכשר. מים:

ומשני מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה. שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:

מאי כדון. מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:

משום אוכל. לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:

אוכל שלישי. של תרומה:

בעי. פריך וכי ר' כר"א ס"ל:

דתנינן תמן. בפ"ג דטהרות:

האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:

האוכל אוכל שני. נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:

האוכל אוכל שלישי שלישי. דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:

ומשני ד"ה היא. אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:

ודכוותה וכו'. מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:

וחכמים אוסרין במעשר. רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:

ה"ג אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'. ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:

נפסל גופו מלאכול במעשר. ואפשיטא בעיין:

ודכוותה וכו'. ותו מיבעיא ליה:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:

:

דתנינן תמן. בחולין פ' השוחט:

בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:

הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:

ה"ג בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י. וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:

ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:

ופריך ולא מתני' היא. דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:

דרבא אתא מימר לך. רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:

מתני'. דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:

באש לך. וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:

משקה פיו. משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:

כמה דאת אמר. התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:

מתני'. דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:

ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:

מחוסר כיפורים. מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:

ה"ג שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש. וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:

אוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:

כמה דר"ע אמר תמן. פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:

לית ר"י וכו'. לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:

והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. בבשר שלמים כתיב:

סוף טמא. כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל:

עד כדון וכו'. אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו':

ומשני ודין הוא ומה אם הכלים וכו'. דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:

כר' ישמעאל. דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול:

זה ראשון שנגע. באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו:

שני שהוא פוסל בחולין. דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע:

ופריך וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו. דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו:

ומשני שיהא הכל משועבד להלכה. כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:

ה"ג יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'. וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי:

לפסול בקודש. חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:

ופריך מה ר' כר"י. נימא ר' כר"י ס"ל:

דתנינן תמן. ידים פ"ג:

כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה:

והיד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות:

ודר"י רבא מן דר'. ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:

הא אחרת. יד של חבירו אינה מטמאה:

אמרין חזר ביה ר"י. מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה:

ה"ג לא אמר אלא לפסול ככר. וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר:

מתני' אוכלין אוכלין נגובים. של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה:

האונן. שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:

צריכין טבילה. לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:

גמ' וכי יש אוכלין נגובין אצל קדש. והלא חיבת הקדש מכשרת:

ומשני תוחב את החררה. של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:

תמן תנינן. פ"ח דכלים:

היה אוכל דבילה. של תרומה או של חולין:

ליטול את הצרור. ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין:

לא שנו. דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר:

היאדבלה וכו'. דבכל המאכלים פליגר"מ:

מתניתא וכו'. רישא דמתני' דכלים:

מגע טמא מת. אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא:

ה"ג לתוך אויר התנור הטמא נטמאו. והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים:

ניחא משקין טמאין. בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו:

לא ממשקה פיו. אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו:

או בדבלה שמינה. הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון:

או באוכלין שהוכשרו. עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן:

אוכלין אוכלים נגובים וכו'. בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו:

בזורק. המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו:

ופריך אם בזורק. איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין:

ומשני שמא ישכח ויגע. לפיכך גזרינן בקדש:

ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור:

מאי כדון. מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן:

ומשני אוכלי תרומה זריזין הם. ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:

תמן תנינן. בזבחים פרק טבול יום:

אונן נוגע בקדשים ואינו חולק. בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק:

ופריך תמן. התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע:

כאן. במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו:

אפילו בתרומה יהא אסור. ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה:

מאי כדון. מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי:

ה"ג עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש. ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי:

תמן תנינן. בנדה פ"י:

צריכה טבילה באחרונה. יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא:

מה אנן קיימין. במאי פליגי:

ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל. בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה:

ואין מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש. בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה:

ומשני אין תימר בתרומה. פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש:

ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע:

אר"ש וכו'. לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה:

אשה שופעת דם. ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך:

מתני' טהרת יין ושמן. של קדש אם הקדישוהו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה ובשעת הגתות והבדים הכל מטהרים כליהם להפריש התרומה בטהרה:

והביאו לו. עם הארץ לכהן חבר אבל אם הע"ה יודע שלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן ומניחו לגת הבאה ואז יתננה לכהן נאמן:

רביעית. הלוג יין או שמן נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש נאמן נמי אתרומה:

מדומעת. מפרש בגמרא:

שבעים יום. משום דארחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעי' יום קודם הגיתות:

גמ' הא בגליל לא. מ"ט:

מפני. שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפי' יין ושמן של חברים שבגליל אינו בא לנסכים:

ופריך והא תנינן. במנחות פ' כל קרבנות ציבור:

שנייה לה וכו'. רישא דמתני' תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן ופריך איך מביאין שמן למנחות מעבר הירדן הא ארץ העמים מפסקת ונטמא השמן:

במביא גרגרים. זתים שלא הוכשרו וכותשן שם ביהודה:

אבל לא על הקנקנים. לאחר שעירה מהן הקדש והוא שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן:

ה"ג בן דרום שאמר מדרום הבאתיה נאמן ובן גליל וכו':

בתרומה שנעשית ע"ג קדש. הוא דנאמנים בשעת הגיתות והבדים אבל בתרומה עצמה אינן נאמנים אפילו בשעת הגיתות והבדים:

ה"ג מתני' פליגא על ר' יוסה דתנן צריך וכו'. וה"פ דתנן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין ע"ה כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו וקשה לרבי יוסי למה צריך לעמוד עליהן הרי הן נאמנין בשלמא לרבי ירמיה איכא לאוקמי מתני' בתרומה עצמה אלא לרבי יוסה קשיא:

פתר לה. למתני' דטהרות דאיירי שלא בשעת הבד:

ופריך אית לך מימר. דמתני' דטהרות איירי שלא בשעת הגתות בתמיה דהא ע"מ כן טבל אותם לעשות בגת:

או קודם וכו'. מתניתא דטהרות איירי קודם הגיתות והבדים ואיזהו קודם הגיתות והבדים עד שלא בצרו ג' בני אדם:

ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטהר. בשעת הגיתות וחוזר ומטמא אח"כ דקמפרש לברייתא דאותן טהרות עצמן הן חוזרין ומטמאין:

ומשני ולית וכו'. ואין כל אלו הדברים כן אלא כן היא מתניתא:

ה"ג נגעו בו טהרות קודם הגיתות והבדים טמאות בשעת הגיתות והבדים טהורות:

ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטמא קודם הגיתות וחוזר וטהור אח"כ:

משהוא מלא. שעדיין היין והשמן בתוכו הכלי חרס טהור וכשפינהו ממנו טמא:

בשעה שהוא ריקן. עד שלא מלאוהו ביין ושמן:

ולית כל אילין מילייא כן. כלומר ליתא להך מתניתא:

כושת וכו'. סימני הלכות הן כדמפרש ואזיל:

חומרים. בכולן איכא לספוקי אם להקל אם להחמיר וקמ"ל ר"י דכולן להחמיר:

כושת כי האי דתנינן תמן. במס' עוקצין פ"ג. הכושת כך שמו בלע"ז ובערבי והוא נמנה עם סממני הקטורת והחמס זנגביל וי"מ קנמון:

וראשי בשמים. כגון אגוז מושקאט"ו ונרד וכיוצא בהן שנותנין ריח ערב:

אם נלקחין בכסף מעשר. מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין:

אף הן לא ילקחו בכסף מעשר. דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת שם דבר הראוי לאכילה כמו שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר:

חומרין. לחומרא קאמר ריב"נ דסובר דאינן נלקחין בכסף מעשר ומיטמאין טומאות אוכלין:

דתנינן תמן. בפרה פ"ה:

קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבין בה מים:

שהטבילוה במים. לחטאת ומשום מעלה בעלמא ולא משום טומאה דהא בחדשה איירי שלא נטמאת מעולם:

שהן ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה. אע"פ שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה רי"א אם מקדש הוא בו בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים:

חומרין אין מקדשין בה וכו'. דמדברי ר"י לא שמעינן מה דעתו וקא"ר יוחנן לחומרא קאמר ר' יהושע דאין מקדשין בה בין בתחלה בין בסוף:

מבוי דתנינן תמן. בעירובין סוף פרק כל גגות. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין באותה. שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת:

חומרין. לחומרא קאר"י דאסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא:

ע"ג אחרים. שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו:

שנתמנה להיות חבר. שקיבל עליו דברי חברות כדתנן פרק שני דדמאי:

הרובין. הן בני רבי חייא:

אתיא דר"י. דאמר לעיל דאפילו ע"ג עצמה טהורה כר' ינאי:

ודרבי ירמיה. דאמר לעיל בתרומה שנעשית ע"ג קדש כרובין:

מאחר שהוא נאמן על הקדש וכו'. שקרב על גבי המזבח גנאי הוא שתהא המחובר לו בחזקת טומאה:

שקודחין בהן את הדמע. קנקנים שמכניסין בהן את המדומע כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה:

מתני' מן המודיעות ולפנים. מודיעות כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהם כלי חרס הדקים כגון כוסות קדרות קיתוניות לפי שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשוניות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינו ולא גזרו עליהם שחין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה:

הוא הקדר. מי שהביאו מחוץ למודיעים לו לבד האמינו לפי שא"א שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו:

והן הקדרות. על אותן הקדרות שהביא הוא נאמן ואינו נאמן לצרף עמהן קדרות של קדר אחר שיושב במודיעות או לפנים:

והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים:

יצא. מן המודיעים לחוץ אינו נאמן:

גמ' בכלי חרס הדקין. כדפרישית במתני' אבל הגסין כגון חבית אינן נאמנין:

מתני'. נמי דייקא דאיירי בדקין:

וקדרות לאו כלי חרס הדקין הן. בתמיה:

נאמן על זה וע"ז. ואפי' על המשקה שבתוכו:

נאמן. דמגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה ה"נ נימא מגו דנאמן אקדרה ליתן לתוכה קדש נאמן נמי אתרומה:

תיפתר. תפרש למשנתינו:

עד שאני חבר. כשהיה אצל החבר והיה גם הוא בחזקת חבר:

אין חבירות למים. לא נתנו לע"ה שיהא כחבר אפי' ברגל לענין מים שהרי בחנם הן ולמה יקילו בהם שיהא ע"ה נאמן עליהם:

מתני' גבאים. ישראל שהן גבאים למלך עכו"ם לגבות מסים:

שנכנסו לתוך הבית. לעבוט עבוטו:

וכן הגנבים. שגנבו כלי חרס והחזירו נאמנין לומר לא נגענו לתוכו:

ובירושלים נאמנים. לקדש על כלי חרס בין גדולים בין קטנים:

גמ' ה"ג אם אין עמהן עכו"ם נאמנין לומר וכו'. וה"פ אם יש עמהן עכו"ם אין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו שאימת העכו"ם עליהם אם לא יחפשו בכל המקומות אבל אם אין עמהן עכו"ם נאמנין:

תרין פתרין. שני פירושים פירשו בברייתא:

בשיש עדים שיודעין. שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וכן בירושלים נאמנין אפילו יש עדים יודעין שנגע בכלים:

פתר חורן. פירוש אחר:

לכן צריכה. לא נצרכא:

ה"ג בשאין עדים יודעין ובירושלים אף על הקדש בשאין עדים יודעין. וה"פ בשיש עדים יודעין שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו אבל כשאין עדים שנכנסו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

עיר שהיא עושה כל ישראל חברים. שיהיו נאמנין על הטהרות ועל התרומה:

ופריך מעתה. כמו א"ה אפי' בשאר ימות השנה יהו נאמנים בירושלים ובמתני' לא תנן אלא בשעת הרגל:

ובלבד בשעה שעלו שבטים. והיינו בשעת הרגל:

מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ:

לא יגמור. לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:

רי"א יגמור. טעמו מפרש בגמרא:

מעבירין. בסמוך מפרש כיצד מעבירין:

לפי שאין הכהנים פנויין. להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:

גמ' התירו סופו משום תחלתו. לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו':

ופריך ולא יפתח. ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:

מה פליגון. כי פליגי ר"י וחכמים:

כיצד הוא עושה. אם נשאר לו חבית אחר הרגל:

י"ט. עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה:

תשבות הרגל. אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים:

ויום טבוח. אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת:

אוף אנן תנינן דרבא. אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת:

מתני' ואומרין להן. לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שלא יוכלו להטבילו אחר הרגל שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם הפנים לפני תמיד:

טעונין טבילה. מפני טומא' הרגל:

מפני שהן כקרקע. מזבח נחשת הכתוב קראו מזבח אדמה ומזבח הזהב כתיב המנורה והמזבחות ואתקש מזבחות זה לזה:

מפני שהן מצופין. והוא עיקר כדתנן פ' כ"ב דכלים השלחן והדלפקי שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים אבל אם חיפה כולן בשיש טהור דבתר חיפוי אזלינן וה"נ ה"ל חיפוי דכלי מתכת ומקבל טומאה:

גמ' וכלים טעונין טבילה. מ"ט:

ה"ג אני אומר שמא היה שם א' מן הכהנים שלא הוזה. וה"פ דחיישינן שמא היה כהן א' טמא מת ולא הוזה עליו והרי הוא אב הטומאה ומטמא את הכלים:

ופריך מעתה. א"ה נחוש בכל השנה א"נ ה"פ נחוש נמי ברגל לשאר כלים אפילו שחוץ למקדש וכ"כ עיקר:

צינורא של רוק. והיא עדיין זבה ורוקה טמא:

תמן תנינן. פ"ד דטהרות:

ה"ג ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור. וה"פ ליטמא משקה טהורים שנולד בהם ספק אם קיבלו טומאה או לא ספיקו טמא לטמא טהור משקין טמאים שספק אם נגעו בדבר טהור או לא טהור הוא א"כ אף שנטמאו הכלים דספק משקין טהורים הם:

. תמן בתרומה. הוא דספק משקין טהורים אבל בקדש החמירו דאפילו לספק משקין טמאים:

מטבילין אותו בזמנו. דסובר ר"מ שטומאתו שמא היה הכהן טמא מת ולא הוזה עליו נמצא עושה השלחן אב הטומאה דכלים באדם. שניהם טמאים טומאת שבעה הלכך אין מטבילין אותו אלא בזמנו:

מיד. דאינו אלא חשש טומאה דרבנן הלכך מטבילין מיד ולא בעו אפי' הערב שמש:

מטמא שני לחמים. מלחם הפנים שעמדו על השלחן דלחם הראשון שנגע בשלחן הוא ראשון והשני בראשון שני ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ודי במה שהחמירו שיטמא הראשון את השני א"נ השלחן ראשון שקיבל טומאה מאב הטומאה ולחם המונח על השלחן שני ושנישלישי ושלישי פסול ולא טמא:

תיפתר. שהשלחן ניטמא בספק משקין וסובר ר"מ דמטבילין אותו בזמנו ובעי הערב שמש ורבנן סוברים דמטבילין מיד ומכניסין אותו מיד דלא בעי הערב שמש:

מטבילין גלגל חמה. שאף היא מאירה כלומר שמטבילין דבר שאינו מקבל טומאה שאינה עשויה אלא להאיר:

תמן תנינן. פ"ג דתמיד:

ה"ג שכתוב בחגי ומלאכי. וה"פ כל השמות שאינן נמחקים בהני תרי ספרים אינן אלא צ"ג ושם צבאות לא קחשיב דקסבר שנמחק כדאיתא במגילה והרבה נתלבטו בזה המפרשים ואין צורך:

חישבתים ואינן אלא פ"ג. דלא קחשיב רק שם בן ד' אותיות ואינו בשני ספרים אלו אלא פ"ג:

כנגד פ"ג חותמות שבעזרא. דכתיב אנחנו כורתים אמנה וגו' ועל החתומים נחמיה התרשתא וגו' ומני ואזיל פ"ג מהחתומים והיה כ"א מיחד יחוד שמו יתב' וחותם על יחוד שמו והיינו דכתיב ואנחנו כורתים אמנה:

כיום מרובה של תמיד. כיום שהיו בו קרבנות ציבור יותר מכל ימות השנה והוא י"ט הראשון של חג שהיו בו שלשים מוספים ותמיד של שחר נמצא שלשה כלים לכל א':

וצפית אותו זהב טהור. את גגו ואת קירותיו וגו' מדקרי מה שלמעלה גג ש"מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל"כ הל"ל וצפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא:

את אמר. שהוא כקרקע:

רבוע רבוע. נאמר במזבח הזהב אמה ארכו אמה רחבו רבוע. יהיה ונאמר במזבח נחשת וחמש אמות רוחב רבוע יהיה:

המזבח עץ וגו'. ועץ דבר המטלטל הוא א"נ מסיפא דקרא קדריש דכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ושלחן דבר המיטלטל הוא:

לא ציפוי העומד מחמתו. של קרקע המזבח הוא שהרי אינו ראוי להקטרה שדק היה והרי הוא בטל למזבח:

כעובי דינר גורדיינון היה בו. כלומר דבר מועט:

גורדיינון. שם מקום ודינר שהיה שם היה דק משאר דינרים:

א"ר אילא למלאכתו. דהיינו להקטרה לא היה צריך לעץ:

ה"ג ועשית מזבח למקטר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת. לומר שהמזבח עצמו היה מקטיר הקטרת בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה א"כ אף שהיה הזהב דק היו יכולין להקטיר עליו:

ופריך ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח. כלומר כלי עץ העשוי לנחת ולמה קאמרו חכמים דאף העץ טמא כדתנן מפני שהן מצופין הא מדברי רשב"ל שמעינן דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן שיהא דבר המטלטל דומיא דשק:

אף זה וכו'. כלומר ותו הרי העץ אינו לא תשמיש לזהב ולמה יקבל טומאה ויהא טהור:

כי האי דתנינן תמן פכ"ד דכלים:

שלש משפלות הן. של זבל טמאה מדרס שיש מקל ארוך תחתיה שנשען עליו בשעה שרוצה לפוש:

משפלת. סל או קופה:

אר"ז. מ"ט טמאה המשפלת הא איהי אינה ראויה לישיבה ומקל לבדו נמי אינו ראוי ועוד לא יהא טמא אלא המקל:

מפני שמשתמשין בה ע"ג חבילים. כשהיא מחוברת למקל הלכך אף היא טמאה:

וכא. והכא במזבח נמי כיון שמשתמשין בעץ בשעה שהזהב מחובר בו הרי הוא כזהב וטמא ור"א סובר ציפויין בטל לקרקע וטהור:

הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה