מתני' עושין פסין לביראות. שברשות הרבים וביראות עצמן רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכול למלאות מהן ועושין פסין אלו להכין להן היקף שיהו הפסין הללו עושין לסביבות הבור רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותיכנס בהמתו וישקנה:

דיומדין. עמודין הנראין כשנים שעשויין כמרזב וכשנועצו בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה דופנו אחד למזרח וצדו אחד לצפון והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צידו אחד למזרח וצידו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לארבע הפיאות נמצא לכל רוח ב' אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתיים:

פשוטין. באמצע הדיומדין נותן לכל רוח לוח רחבה ו' טפחים ובבור שהיא מח' עד י"ב אמה פליגי:

גובהן י' טפחים. שאין מחיצה בפחותה מי':

ורחבן ו' טפחים. כיון דאין שם מחיצה אחרת אלא היא בעינן ו' טפחים:

ועביין. דרוחב מחיצה בעינן ולא עבה:

שתי רבקות של שלש שלש בקר. שהן י' אמות ששיעור פרה החורשת אמה ושני שלישי אמה:

קשורות. חומרא הוא למעט ריוח שבינתיים:

אחת נכנסת. ג' פרות המושכות בעול הרוצות ליכנס שם לשתות וימצאו ג' אחרות שיוצאות משם ששתו כבר והוא שיעור יותר גדול משיכנסו כולם בבת אחת:

גמ' לפי שהפרוץ מרובה על העומד. ואמרי' בפ"ק דמכילתין לעניין שבת פרוץ מרובה על העומד אפילו כנגד העומד אסור לפיכך עושין כי היכי דליהוי אמה מכאן ואמה מכאן דופן והשאר חשיב כפתח ואע"ג דאין פתח יותר מעשר כיון דמדאורייתא ה"ל מחיצה בביראות הקילו אבל בפשוטים לא סגי ליה דלא הוי כפתח:

אף הוא מוכיח על עצמו. גם מה שהתירו בדיומדין לא התירו אלא משום ביראות אבל בשאר מילי לא מהני פסין וכדפרישית וכן מוכח ממתניתין דקתני עושין פסין לביראות אבל לא לדבר אחר:

הגיעוך. תבין מכאן עד היכן הגיעו דיני תחומי שבת ומחיצות:

שאם עשה כן. כעין פסי ביראות ברה"ר במקום אחר:

ה"ג וחזר וזרק מרה"ר לתוכו חייב. וכ"ה בבבלי משמיה דר"א וה"פ קמ"ל אע"ג דבקעי בה רבים לא מבטלי להני מחיצות:

שבכל מקום עושה פס ד' טפחים. כגון במחיצות חצר:

וכאן עושין פס של ששה טפחים. כדתנן במתניתין ורחבן ששה טפחים:

בשעת עולי רגלים. מותר אפילו אינו עולה לרגל לאפוקי בזמן הזה הוא דאסור:

מפני עולי רגלים. התירו פסי ביראות ואפילו בזמן הזה שרי:

מתניתא. דמייתי בסמוך מוכחת כן דאפילו בזמן הזה פסי ביראות מותרין:

והא תנינן. כלומר דהא תנינן לקמן פרק המוצא תפילין:

מבור הגדול ומבאר הקר בי"ט:

אלא כשעלו ישראל מן הגולה. ולא היה להן מים:

והתנו עמהן הנביאים שביניהם. חגי זכריה ומלאכי:

שיהו ממלאין מבאר הקר בגלגל בי"ט. ואפילו לעולם הרי שמפני עולי הרגלים התירו בכל מקום ה"ה בפסי ביראות מפני עולי הרגלים התירו בכל מקום:

ומשני לא כל בארות הקר התירו אלא אותה שחנו עליה בלבד. א"כ איכא למידק איפכא:

כמה דאת אמר. התם בבור הקר מה שהתירו התירו והשאר אסור אף כאן בפסי ביראות מה שהתירו לעולי רגלים התירו ולשאר כל אדם אסור:

בחלף. שם מקום:

בפסי ביראות. דמותרין בזמן הזה:

הוון בעיי מימר. סברוהו הבני ישיבה לומר:

ר"מ יודה לר"י. דבדיומדין סגי:

ופריך ר"מ יודה לר"י. בתמיה הא ר"מ בעי דיומדין ופשוטין:

ואת אמר הכין. דר"מ יודה לרבי יהודה:

ומשני מתוך שאת עושה וכו'. לעולם אימא לך דר"מ מודה לר"י דמדאורייתא אפילו בדיומדין הוה מחיצה גמורה והא דמצריך פשוטין היינו טעמא שאם אינו עושה פשוטין יעשה מחיצות כאלו לכתחילה וסובר דמחיצות שבת כך היא ומתחייב באיסור דרבנן לכך מצריך פשוטין:

לא דין מודי לדין. דר"מ סובר דאף מדאורייתא לא הוי רה"ר גמורה כל שאין לה פסין:

אע"ג דלא אמרה רבי יוסי. דבר זה בעצמו פחות מג' שאין הדיומדין רחוקים זה מזה ג' טפחים:

אמרה דכוותה. דאינו מודה ר"מ לר"י:

כמה יהא דיומד ארוך וכו'. לר"מ קמיבעיא ליה:

פחות מג'. שאין הדיומדין רחוקים זה מזה שלשה ודאי דכסתום הוא וא"צ פשוט:

יותר מששה. ה"ל מופלג וצריך פשוט:

אלא כן אנן קיימין. הא דפליגי ר"מ ור"י ברחוקים זה מזה ג' עד ד':

יעשה כדיומד ארוך ולא יהא צריך פשוט. דהא ודאי אלו עושה כן ברה"ר במקום אחר מדאורייתא רה"י גמורה היא דהא אין פרצתו בעשר:

לא נצרך ר"מ לפשוטים. דהא לא מתיר ר"מ פסין אלא עד עשר אמות ונתמעט המקום בפסין שהן הדיומדין:

אלא לר"י. דמתיר עד י"ג אמה ושליש עליה קאר"מ דבעינן פשוטים:

ואפילו משיטתיה. ואפילו לשיטתו דאינו מתיר אלא עד עשר אפילו הכי מצריך פשוטים:

ה"ג מ"מ אין העומד רבה על הפרוץ וכיון שאין העומד מרובה על הפרוץ צריך פשוט. וה"פ אף ע"ג דפרצה שהיא כעשר הרי היא כפתח הכא שאני כיון דהיא פתוחה מד' רוחותיה אין להתיר בלא פשוטים כיון דהעומד רבה על הפרוץ:

רואין. אם האבן מחזיק שאם תיחלק ותיעשה דופן לכאן ולכאן יהיה ו' טפחים בכל צד נידון משום דיומד:

הוון וכו'. סברוהו למימר מ"ד שאם תיחקק האבן הוא סובר דבעינן שיהא אמה מבפנים ומ"ד שאם תיחלק סובר שאם יש מבחוץ אמה בכל צד סגי ונפקא מיניה באבן שהוא משולש ומבחוץ הוא אמה מצומצם כזה נמצא כשחוקקין כל מה שבפנים לא ישאר אלא דבר דק שהוא כאמה שהרי משפעה היא והולכת וכשמודדין מבחוץ א"צ לחקיקה וכאשר הוא עומד ראוי לדיומד:

אר"י ולא עוד בקליפת השום החיצונה. אף אם תיחקק מבפנים ונשאר מבחוץ כקליפת השום והוא הקצה האחרון שבכל צד שהיא אמה שלימה:

את עתיד להעמידה. די בו להעמידה שהרי תנן ועביין כל שהו א"כ אין חילוק בין מדידה שבפנים למדידה שבחוץ:

הוי. הרי דאין חילוק בין שני התנאים דלתרווייהו מודד מבפנים:

מ"ד שאם תיחקק. איירי באבן עגולה שמחוסרת חקיקה לחקוק ליטול בליטת עיגול ולהשוות אמצעה לפיאותיה ותהא מרובעת מיהו מודה דאף חליקה נמי בעינן:

במרובעת. שאינה מחוסר אלא חליקה מבפנים שינטל עובי שבינתיים ותיעשה כמרזב דופן לכאן ודופן לכאן:

דכן תנייה מתיב לחבריה. שכן תנא אחד משיב לחבירו וא"ל איני פליג עליך אלא שדבריך שאתה מצריך חקיקה וחליקה היינו בעגולה ודברי במרובעת שא"צ אלא חליקה:

לא סוף דבר חריץ. לאו דוקא חריץ דמהני:

אלא אפילו גבשושית וכו'. תל גבוה חמשה על בור שהיא עמוקה חמשה מצטרפים לדיומד:

ואין בין קנה לקנה ג'. שבמקום הקנה ממעט המקום מג' כזה הרי ה' קנים ואין בין זה לזה ריוח ג' ומכל צד ו' אמרינן לבוד ונידונין משום דיומד:

ג' קנים. כזה והן מרוחקין ששה טפחים וקשר גמי מלמעלן מקנה לקנה:

מהו שיציל. בפסין כמו שמצלת פיאה:

ומשני כלום מצלת פיאה. אלא כשעשויה כן מכל ד' רוחות אבל הני אינן אלא באמה אחת:

אלא בהנך העשויין בעיגול כזה שהקנים רחוקים זה מזה אמה וקשר גמי מלמעלן הן כסתום שהרי הן כפיאה וכאלו החלל שביניהם כסתום או דלמא אף בסתום לא מהני:

ופריך היך מה וכו'. מאי קמיבעיא לך כי היכא דאמרינן לעיל גבי אבן שהוא בזוית רואין כאלו הוא חקוק:

ומר אוף הכא כן. ונאמר אף כאן כשקשר גמי רואין ויהא נידון משום דיומד:

ומשני תמן וכו'. לא דמי לאבן דהתם אפילו תיחקק מבפנים עד קליפת השום נידון משום דיומד שפיר אמרי' רואין כל שתיחקק:

והכא מה אית לך למימר. שיהא רואין כאלו הוא חקות מבפנים א"כ לאו פיאה היא דהא פיאה בעינן שתהא מסוגרת מד' רוחותיה וזו הרי היא חקוקה מבפנים הלכך אינה מתרת:

ואישות קנים. הרבה קנים מחוברין בעץ אחד סמוך לארץ ומתפרשין למעלה:

עשאן ביד. שהעמידן מתחלה להיותן דיומד:

לחציה. של באר עשה דיומדין ולחצייה לא עשה:

היו שתים. שתי בורות וא' באמצע ועשה לשתים החיצונים:

מהו שיהא האמצעי נידון לכאן ולכאן. ויהא מותר למלאות בו או לא:

מה צריכא ליה. כי קמיבעיא ליה כשהיו שני בני אדם ממלאין זה מבאר זה וזה מבאר זה אבל אם היה אחד ממלא משני הבארות אף האמצעי מותר אע"פ שלא עשה לו פסין ואיירי בשאין בין שני הפסין של שני הבארות יותר מעשר:

הא שתים. שתי חצירות זו אצל זו ומחיצה ביניהן ושתיהן ראשן בין הפסים אסור לטלטל מתוכו לפסין:

לא סוף דבר. לאו דוקא שתי חצירות אוסרין זה על זה אלא אפי' חצר א' ובה שני בתים ושניהם פתוחות לבין הפסין אוסרים זה על זה ואסורים לטלטל לבין הפסים:

סברו. בני הישיבה למימר:

בשלא עירבו. הבתים או החצירות זה עם זה אבל עם עירבו מותרים:

אפילו עירבו אסורות. כדמסיק גזרה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין:

רב הונא כדעתיה. רב הונא לטעמיה:

דאיתפלגון. דפליגי ר"י ור"ה:

שצדו אחד עכו"ם וצדו אחד ישראל. ומבוי ביניהם:

אם עירבו דרך פתחים. כגון שיש בתי ישראלים פתוחות לרשות הרבים ופתוחות לחצרות של ישראל זה שפתחו פתוחה למבוי אע"פ שעירבו הישראלים שבבית עם זה שבחצר אסורים להוציא דרך פתחו למבוי שהעכו"ם אוסר עליהם:

דרך חלונות. שבין בית ישראל לחבירו:

אין העכו"ם אוסר עליהן. להוצי' דרך פתחו של זה למבוי וכ"ש אם עירבו דרך פתחי' שמותרים להוציא דרך פתח שבמבוי מיהו שמעינן מדר"ה שאין העירוב מתיר אלא בחצר או במבוי שעירבו בו אבל לא למקום אחר הילכך גם כאן לא מהני העירוב של הבתים לפסין:

ואפי' דיסבור וכו'. כלומר אפי' תאמר דמודה התם ר"ה לר"י שהוא מותר אם עירבו מודה הכא בפסין דאסור אפי' עירב:

ה"ג הכא שמא למחר וכו'. וה"פ הכא גבי פסי ביראות אסור שמא יחרב הבאר ויאמר שעירוב ע"י פסי ביראות מהני אע"פ שלא עירבו בחצירו':

ואין עירוב מועיל בפסי ביראות. אליבא דכ"ע:

באו מים בשבת. שיבש הבאר מע"ש ובאו גשמים בשבת ומילאו הבאר:

כבר נכנסה שבת באיסור. שבין השמשות לא היה בו מים והיו אסורין לטלטל בין הפסין אסורין כמי בכל השבת:

חרבה הבאר בשבת. כגון שיבשו המים או שאי אפשר למלאות ממנו:

כבר נכנסה שבת בהיתר. טלטול וכיון שהותר למקצת שבת הותר לכולו:

מהו לטלטל בין הפסים. כגון שהבאר עומדת בין רה"י לרה"ר:

כאסקופה אסורה. דינו כאסקופה שהיא אסורה ושניהם אסורים לטלטל לתוכו:

כאסקופה מותרת. ושניהם מותרים לטלטל בתוכה:

ובלבד שלא יחליף. שלא יוציא דרך הפסין הכלים שהכניס מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י:

ישנו כעשר אמות. ששה בקר הן י' אמות:

ה"ג פרה אמה ומחצה ואמה ביניין וה"פ הא דקאמר ר"מ ישנן כי' אמות משום דעוביה של פרה אמה ומחצה הרי ט' אמות לו' בקר ואמה בין רבקה לרבקה הרי עשר ור"י קאמר כי"ג וכי"ד אמות דשמנה בקר הם י"ב אמות ואמה ביניהן הרי י"ג והן אחת נכנסת וא' יוצאת הרי שיצאו מכלל י"ג ולכלל י"ד לא באו א"נ דבמקום ר"י פרה החורשת מחזקת אמה ושני שלישים וכדאיתא בבבלי:

מתני' מותר להקריב. הדיומדין סמוך לבאר ולעשות ההיקף קצר:

ובלבד שתהא. משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה שהן שתי אמות אבל בציר מהכי לא דלמא ממשיך אחר פרתו ומפיק לדוולא חוץ למחיצה וקא מפיק מרה"י לרה"ר:

להרחיק כל שהוא. כל מה שבלבו לעשות היקף גדול:

ובלבד שירבה בפסין. דכל כמה דמרחיק מבור מגדיל ריוח שבין דיומד לדיומד וצריך להרבות בפסין עד שלא יהא בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי' אמות לר"מ או מי"ג אמה ושליש לר"י:

גמ' והוא שיעורא כשיעור הזה. אם יש שם ריוח כדי שתכניס הפרה ראשה ורובה בפנים:

אפי' גמל. שהוא ארוך וכולו מבחוץ מותר וכ"ש פרה שהרי ראויה שתהיה כולה בפנים:

פחות מכשיעור הזה. שתכניס פרה ראשה ורובה מבפנים:

אפילו גדי. שהוא קטן וכולו מבפנים אסור כיון דרוב תשמישן היו בפרות גזרו דלמא יכניס גם פרה לשתות ויוציא הדוולא:

מלא גמל וגמלו. צריך שיהא ריוח בין הפסין לבאר כדי שיעמוד הגמל עם מנהיגו:

מה ופליג. מי פליג רשב"א עלה דמתני' דתנינן דסגי בראשה ורובה של פרה:

ומשני כל מה שהפרה וכו'. כלומר דלא פליג דמתני' איירי כשהפרה פושטת צווארה ורשב"א איירי כשהגמל עוקם צווארו ושיעור שניהם שוין:

מה את בעי. למה מצריך תנא דמתני' שתהא דוקא פרה ראשה ורובה בפנים וכי אין הפרה עומדת ברה"ר ואוכלת ברה"י ה"ה ה"נ תעמוד ברה"ר ותשתה ברה"י:

ה"ג בהוא דמפשיט ליה. וה"פ דמשני דשאני פסי ביראות דאדם מושיט הדוולא וגזרינן שהאדם יוציא מרה"י לרה"ר:

ברם הכא. אבל כאן הבהמה אוכלת מאיליה וליכא למיחש למידי:

דיומדין פשוטין. הא דאמרינן ובלבד שירב' בפסין לר"מ היינו שירבה בדיומדין ופשוטין:

מתני' אלא בגינה ובקרפף. שאין הקיפו לדירה הוא דלא מהני יותר מבית סאתים קרפף היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר:

אבל אם היה דיר. של בהמות שעושין בשדות היום כאן והיום כאן כדי לזבלה בגללי בהמה:

או סהר. מקום מוקף לבהמות של עיר ובית בתוכן לרועה שלהן:

מוקצה. רחבה שאחורי הבתים:

או חצר. שלפני הבתים דכל הני היקיפן לדירה הוא והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם תשמיש דירה מעלייתא היא:

גמ' באר מהו שתעלה ממדת סאתים. ויהיו היקף הפסין מבחוץ סאתים דכל מה שהבור ממעט עולה למדתו או לא ממעט ומהני בסאתים מלבד חלל הבור:

א"צ להרחיק ממנה. אסור להרחיק הפסין ממנה יותר מכדי ראשה ורובה של פרה:

הדא אמרה. זאת אומרת שהבור עולה למדת סאתים הלכך אסור להרחיק יותר מכדי ראשה ורובה של פרה שהוא שיעור להתירה:

מתני' אם היתה דרך הרבים וכו'. דס"ל דאתו רבים ומבטלי מחיצות כאלו שהפרוץ מרובה על העומד מד' רוחותיה שאם היו שתי מחיצות שלימות בהא היה מודה ר"י שאין כח ברבים לבטל מחיצות:

וחכ"א א"צ. דהא מ"מ איכא ד' מחיצות בכל צד ב' אמות וה"ל כצורת הפתח וכדפרישית לעיל בריש פרקין:

באר הרבים. הוא נובע ולא עביד דפסיק:

בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי:

באר היחיד. נמי שרי דלא פסיק:

באר הרבים. דאיכא תרתי למעליותא:

חגורה. היקף של חבלים מד' רוחותיה:

גמ' דתנינן תמן. לקמן פ' כל גגות:

וכן גשרים המפולשין. שיש להן מחיצות מלמטה בשני הצדדין:

אינה מוחלפת. וכדמפרש ר' ירמיה אי נמי כדפרישית במתני' והראשון נראה:

דו סבר. דר"א הוא סובר כרב יהודא:

ה"ג דמר רב יהודה. לקמן בס"פ כל גגות:

הדא דתימר. הא דאר"י גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן היינו כשהן מפולשין לבקעה דהיינו כרמלית אבל לרשות הרבים אסור והני פסין לרשות הרבים הן מפולשין:

ופריך בכל אתר. בכל מקום דברי ר' לעזר יש להם סמיכה וראיה מדברי ר"ח הגדול וכאן דברי ר"ח קשיין ליה:

כיצד מתירין. מבואות המפולשין לר"ה:

ולחי מכאן. או קורה מכאן ומכאן ולא לחי:

וחכ"א לחי. או קורה בראש האח':

ה"ג ועושה צה"פ. בסוף העיר:

וכא אמר הכין. וכאן אומר ר"א דלר"י במפולשין לרשות הרבים מודה ר"י לרבנן:

ומשני כאן בעשר. מבואות המפולשין לרשות הרבים דסגי בלחי או קורה היינו שהן מפולש בעשר ולא יותר:

כאן. בפסי ביראות דפירצתן בי"ג כדאמרי' בר"פ לר"י אי מפולשין לבקעה אין אבל לרה"ר לא:

מיליהון דרבנן. היינו ר' אחא בשם רב הושעיא דבסמוך פליג אהא דקאמר דמבואות המפולשות היינו בפרצה בעשר:

וכא אמר הכין. וכאן הוא אומר דבעשר דווקא איירי:

ה"ג רבנן דקיסרין אמרין. דר"י אדר"י ל"ק:

תמן. התם גבי גשרים המפולשין:

העומד רבה על הפרוץ. בב' מחיצות וכדפרישית במתני' מה בין בור הרבים וכו'. לת"ק פריך:

בור הרבים יש לו קול. והכל יודעין דמשום בור עשו פסין ויודעין נמי שנעשו הפסין להשתמש בבאר:

מעתה אפילו לבארו. של יחיד יהיה אסור לעשות פסין מפני שאין לו קול:

מימיו מצויין לכלות. וכשיכלו ישימו על לב ומדכרי אהדדי כדפרישית במתני' אין מימיו מצויין לכלות. וחיישינן דלמא יכלה ולאו אדעתיה ומטלטל בחנם:

מתני' נמי דייקא עושין פסין לביראות. דוקא אבל לא לבורות משמע דאפי' לבור הרבים אין עושין פסין וכריב"ב:

ופריך והא תנן במתני' אבל לבור היחיד וכו'. הרי שגם ר"ע אוסר בבור היחיד א"כ ליכא למידק מדקתני ביראות ולא בורות דלמא משום בור היחיד:

אלא כאן אנן קיימין. אלא כי דייקינן ממתני' דייקינן הכי:

ה"ג ודכוותה עושין פסין לביראות ולבור הרבים. וה"פ הכי ה"ל למנקט עושין פסין לבארות ולבור הרבים ובארות הן של יחיד ושל רבים מדלא קתני הכי ש"מ דבבאר הרבים לחוד התירו ומאי ביראות דעלמא:

מתני' הגינה והקרפף. שלא ידענו אם הוקפו לדירה אם לאו שהן שבעים אמה וארבעה טפחים:

שומירה. סוכת שומרין ואף על גב דהוקף לדירה בית סאתים הוא דשרי טפי לא:

סמוכה לעיר. דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכהוקף לדירה דמי:

גמ' מחצר המשכן למדו. דשיעור שבעים אמה ושיריים מרובעים הם שיעור לאיסור שבת דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן:

הכי גרסינן וחמשין זימנין מאה. כלומר כשתחלק מאה על חמשים לרצועות הרחבות אמה:

שבעין. פעמים שבעין הם ה' אלפים פחות מאה דע' פעמים חמשים הם ל"ה מאות וע' פעמים כ' הם י"ד מאות הרי מ"ט מאות:

פרא. הוא כמו פחות או חסר וכן הוא בלע"ז:

ותנינן שבעין ושיריים. כדי להשלי' אותן מאה:

ותני שמואל. לפרש משנתינו שבעים ושני שלישי אמה דהיינו ד' טפחים שנו שהן השיריים:

שבעין זימנין מן תרין תלתותין. כלומר רצועה שארכה שבעים פעמים על רוחב שני שלישי אמה וכן לרוחב שבעים אמה רצועה של אורך שבעים אמה על רוחב שני שלישים כדי שיהיה מרובע ע' אמה ושיריים נמצא שכל רצועה מן ק"מ שלישים שהן יחד ר"פ שלישים שהן צ"ג אמה ושליש צא מהן ד' תשיעין לד' רוחות שחלל מקום הקרן מן ב' רצועות הוא ריבוע מן ב' שלישים על ב' שלישים שהן ד' שלישים ברוחב שליש ואמה על אמה יש בה תשעה שלושים על שליש הרי שהמקום הקרנות אינו מחזיק יותר מן ד' תשיעין ושליש אמה מחזיק ג' תשיעין וצריכין למקום הקרנות שליש ותשיעית נשתייר שם י"ט שלישים על אורך אמה שהן ו' אמות ושליש פחות תשיעית כדפרישית:

כהדא דתני. על זה תנו בברייתא שהוא דבר קל ומועט אם תחלק לרצועות לא יגיע אצבע לכל צד:

ולא יכלו חכמים לעמוד עליו. להזהיר העם על זה ולא דקו לחומרא:

שיש בו מידת סאתיים אסור. דבית סאתים כיתר מב"ס ואסור:

היו שנים. שני קרפיפות:

מטלטלין בשני תשלומין לראשון. והרי בין שניהם אינו ב"ס מלא:

אין מטלטלין בשני תשלומין לראשון. דגזרינן שמא יטלטל גם מקרפף שהוא ב"ס לקרפף הסמוך לו:

מודין שמטלטלין וכו'. כיון שיש היכר שהרי אינו מטלטל בשלישי:

קרפף שהוא עד ב"ס. דב"ס כיתר מב"ס:

הואיל והוא ראוי להתיר בשיירא. דמותרין לטלטל אפי' ביתר מב"ס כדאיתא לעיל בפ"ק:

לכשתיירצו שיירה לאסור אסור. פי' כשירצו שיירה לנוח שם אז יהיה חייב הזורק לשם אבל למה יהא חייב כשאין שם שיירה ל"א לכשיעמדו שם השיירה לאסור להם אבל בלא"ה פטור ואין כאן חיוב חטאת. לכשתיירצו לשון עמיד' כמו יתיב ותריץ:

ה"ג מעתה מבוי שקורתו למעלה מך' הואיל ואפשר להורידו למטה וזרק לתוכו יהא חייב. וה"פ אס"ד דאמרי' הואיל וראוי לשיירא א"כ אף כאן נאמר הואיל ויכול לעשות ממנו רה"י גמור יהא חייב:

מעתה מבוי שנפרץ וכו'. ותו קשיא ממבוי שנפרץ וכו' יהא הזורק לתוכה חייב אע"פ שלא עשה שום תיקון אלא ודאי הואיל וראוי לא אמרי':

חצר שהיא פתוחה לקרפף. שהקרפף נפרץ במלואו לחצר ואויר חצר מייתרו ועושהו יותר מבית סאתיים:

מטלטלין מן החצר לקרפף. דשתיהן רשות אחת הן:

אבל לא מן הקרפף לחצר. דבקרפף שיש בו סאתיים איירי וכי מצטרפי גם רשות החצר הרי הוא יותר מבית סאתיים מיהו מחצר לקרפף מותר דחצר מוקפת לדירה הוא ואין הייתור אוסרו דחצר לית בו שיעורא:

שאל מהו לטלטל וכו'. ולא איפשיטא:

מתני' אם יש בה בור או שיח. להתקבץ בהם מי גשמים שנראה שלצורך אדם נעשים ובור ושיח א' הם אלא שבור בחפירה ושיח בבנין א"נ הא' מרובע והשני בעיגול:

או מערה. להסתופף תחתיה מפני החמה אבל אם אין בה זו או זו אסור לטלטל בה:

ובלבד שלא תהא וכו'. ואז אפי' לא הוקפו לדירה מטלטלין בה:

גמ' ופריך מחלפא שיטתיה דר"י. כלומר קשיא דר"י אדר"י:

דתנינן תמן. בפ"ד דביצה:

איזהו קרפף. ומותר להביא ממנו עצים בי"ט:

כל שהוא סמוך לעיר. ואם אינו סמוך לעיר אע"פ שיש בו בור או שיח לא הוה קרפף וה"ה איפכא אע"פ שיש בו בור כל שאינו סמוך לעיר (לא) מהני:

וכא אמר הכין. וכאן הוא אומר דלא קפדינן אסמוך לעיר רק אבור שיח ומערה:

כבית דירה עביד לה ר"י. כל שיש בה בור או שיח ומבית דירה ליכא מאן דפליג דמותר להביא עצים ובביצה איירי בשאינה בית דירה:

מתני' אפילו אמה אחת. אע"ג דמיעט רחבה והוסיף בארכה ואין בכולה אלא בית סאתים אין מטלטלין דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה דס"ל דמרובע' בעינן כר"ע וכר"י בן בבא דדריש ורחב חמשים בחמשים טול חמשים וסבב חמשים:

רי"א אפי' ארכה וכו'. דרבי יוסי לא קפיד אריבוע:

גמ' והדא פליגא על דרבי יונתן. דתני רבי יונתן גבי כלאים היה שם סלע ארוכה י' ורחב ד' מותר לסמוך לו משתי רוחותיה היתה י' על י' מותר לסמוך מד' רוחותיה וכ"ה בירושלמי פ"ב דכלאים משמיה דר' יונתן והשתא ה"ק ר' יונתן סובר כל שיש בו שיעור אורך אע"פ שאין בו שיעור בית רובע מותר לסמוך לו ור"א קאמר דבעינן מרובעות ממש:

הדא מסייעה לר' יונתן. דלא קפדינן אמרובע:

והא תני. ותניא נמי הכי דר' יוסי מיקל גם בכלאים:

ה"ג כמה היא מידת בית רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת ר' יוסי אומר אפילו אורכה כשנים ברחבה כ"ה בתוספתא פ"ב דכלאים וה"פ אם יש שם כ"א אמה אורך על ה' אמות ורביע חשיב והרחקה מאחר דאיכא בית רובע בין הכל:

מתני' אפי' היא כבית כור. דלא דמי לבקעה דבקעה לא מסיימין מחיצותיה אלא בדרך מדרון נכנס ויוצא ממנה אבל בגינה וקרפף דיש להם מחיצות מעלייתא אע"פ שלא נעשו לדור בהם מטלטלין בהו אפילו הן כבית כור:

אנשי חצר ששכח וכו'. ולמחר ביטל רשותו לחבירו שהיה אוסר עליהן מלהוציא ולהכניס מבתיהן לחצר:

ביתו אסור להכניס ולהוציא. לחצר לצרכו:

אבל להן מותר. להביא כלי בתיהן לביתו דרך חצר:

בערקבנין. שם מרור:

ובקשתי לי חבר. לג' דברים הללו אם שמען מפיו ולא מצאתי:

גמ' במחלוקת סאתיים מבית כור היא מתני'. דודאי אף רבי אילעי לא קאמר דמתיר ר"א יותר מב"ס אלא דפליג את"ק ואומר דמתיר ר"א לטלטל בית סאתיים בקרפף שהוא גדול כבית כור ודלא כדפרישית במתניתין:

וכן שמעתי וכו'. ולהן מותר וקשיא ליה הא תנן לקמן בפרק הדר ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו ולהן דהמבטל רשות ביתו לא ביטל רשות חצירו. ומשני תמן רבנן מתני' דהתם רבנן אבל מתני' דהכא ר"א כדא"ר אילעי שמעתי מר"א:

ה"ג רבנן אמרי אדם מבטל רשות חצירו ואין אדם מבטל רשות ביתו רא"א כשם שאדם מבטל רשות חצירו כך מבטל רשות ביתו. וה"פ דלא פליגי ר"א ורבנן אלא במבטל רשותו סתם לרבנן מסתמא לא ביטל רשות ביתו והלכך ביתו אסור אף להן ור"א סובר מסתמא ביטל גם רשות ביתו הלכך להן מותר:

ופריך ויעשה כאכסניא. לגבייהו ויהא מותר להשתמש גם בביתו כי היכא דמותר בחצר משום לאחר שביטל ה"ל כאורח ה"נ נימא בבית:

קנס קנסו ר"א. לפי שלא עירב עמהם לפיכך יהא אסור להוציא מביתו:

רבי שמי. פריך דבר שהוא מדרבנן כגון עירובי חצרות אם עבר עליהן בשוגג מי קנסינן ליה בתמיה ל"א מיבעיא ליה לר"א מי קנסינן לכל מי שעבר על איסור דרבנן או לא:

רבי בא וכו' בעי. אם אמר בפירוש הריני מבטל רשות ביתי מי מודין רבנן לר"א דאסור וכי פליגי בסתם וכדפרישית או דלמא טעמייהו דרבנן משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה לגמרי מבית וחצר ויהיה כאורח לגבייהו והאי כי אמר מבטילנא בטלה דעתו אצל כל אדם:

אמר הריני מבטל רשות חצירי. בפי' דמשמע דאינו מבטל רשות ביתו אפי' ר"א מודה דאינו מבטל רשות ביתו ולא אמרינן דחצירי דקאמר לאו דוקא:

הוינן סברין מימר. סברוהו למימר דהא דקא"ר אילעאי ולא מצאתי לי חבר על שיוצאין בערקבנין לחוד קאי אבל על מה שאמר משמו שאפי' בית כור ושביתו מותר להן מצא חבר:

אשכח. ברייתא דתני בה מפורש דעל כל מה דאמר ר' אילעי משמיה דר' אליעזר במתני' לא מצא חבר וכדפירשתי במתניתין:

הדרן עלך עושין פסין