מתני' בכל מערבין. עירובי תחומין:

ומשתתפין. בין בתחומין בין במבואות:

חוץ מן המים ומן המלח. דלאו מידי דמזון הן וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו כל בני החצר כדי מזונם בבית אחת נעשה כאילו כולן דרים בתוכו ונמצאו כולן רשות אחת וכן בעירובי תחומין נעשה כמי ששכב שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך דבר מזון בעינן:

בכסף מעשר. בתוך ירושלים כשהוא מוציאו לצורך מאכלו כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך:

חוץ מן המים ומלח. דלאו פירי מפירי היא ולאו גידולי קרקע כדאשכחן בבשר ויין:

מערבין לנזיר. עירובי תחומין:

ביין. ואף ע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני וכיון דמזונא הוא לגבי אחרינא שרי ליה רבנן:

ולישראל בתרומה. דהא חזיא לכהן:

סומכוס אומר בחולין. אבל לא בתרומה דמידי דחזי ליה בעינן ולנזיר ביין לא פליג סומכוס דהא אי בעי מיתשיל על נזירותו:

ולכהן בבית הפרס. סתמא היא ולאו סומכוס קאמר לה. מניחין עירוב לכהן בבית הפרס אע"ג דבעינן דמצי למיזל ולמישקליה ולמיכליה התם דאי לא מצי אזיל להתם היכי קני שביתה בהאי דוכתא למיהוי כאלו שבת שם ובבית הפרס שפיר דמי דספיקא דרבנן ומותר ליכנס ע"י נפוח:

לחוץ. לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו וכגון שיכנס לה בשודה מבעוד יום אם ירצה אלמא חזי ליה ופלוגתא דר"י ורבנן באהל זרוק דר"י ס"ל שמיה אוהל ורבנן סוברים דלאו שמיה אהל:

גמ' דר"א היא. מתניתא אתיא כר"א ולא כרבנן:

דתנינן תמן. לקמן פ' חלון:

ה"ג מערבין בתחומין ומשתתפין בין בתחומין בין במבואות. וה"פ מתניתין דהכא איירי בעירובי תחומין וכי פליג ר' יהושע לקמן בפרק חלון אדר"א בעירובי חצירות הוא דפליג:

ה"ג מתניתא דלא כרבי מאיר:

עם הפת. שאינו נאכל בלא פת:

בארדקסם ובא. אדם אחד לפניו בשבת מחוץ לתחום ע"י עירוב שעירב ממקומו לארדקסם:

והושיבו ר"מ בארבע אמות שלו. ואסר לו לצאת ולזוז ממקומו בד' אמותיו שהיה עומד בהן בשעת שאלתו דקסבר לאו עירוב הוא ונמצא יוצא חוץ לתחום בלא עירוב ואין לו אלא ד' אמות:

ומשני אף על גב דרבי מאיר אמר בכל מערבין וכו'. כלומר לעולם כרבי מאיר נמי אתיא מתני' וה"ק כל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי מערבין בו וכו' ל"א האי כללא לאו דוקא דלא קאי אלא אדבר שנאכל כמות שהוא חי דהא לרבנן נמי ממעטינן הלוף והקולקס אלא ודאי דכללא לאו דוקא א"כ לר"מ נמי:

הלוף. הוא מין ירק הגדל מן האויר וכן הקולקס:

אין מערבין בהן. דלאו מידי דמזון נינהו:

תנינן. שני כללים במתניתין בכל מערבין והכל ניקח בכסף מעשר:

ולא דמיין. זה לזה הני כללי כדמסיק:

ה"ג בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים והמלח בין בדבר שנאכל חי כמות שהוא בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא. וה"פ בעירוב אינו קונה דבר שצריך תיקון דבעינן שיהא ראוי לאכילה כמות שהוא בשעה שהעירוב חל אבל בכסף מעשר קונין אפילו דבר הצריך תיקון כיון שעל כל פנים ע"י תיקון הוא נאכל והוה כמו בקר וצאן שאינן נאכלים אלא ע"י תיקון:

בכל מערבין וכו'. כלומר ועוד איכא בין הנך תרי כללי דבכל מערבין אתיא ככ"ע כר"י וכר"ע וסיפא הכל ניקח בכסף מעשר לא אתיא אלא כר"ע:

וולד וולדות הארץ. שנבראו מן הארץ במעשה בראשית:

אף אין לי. לרבות:

וולד פרי. שעגל נולד מאמו וכן שה וענבים מחרצנים שזורעים החרצנים:

ומכשירי פירי. שהן מכשירין לפירות אחרים שנאכלין עמהן:

מה נפיק מביניהון. מאי איכא בין ר"י לר"ע:

דגים וחגבים כמהין ופטריות. שאינן נבראו מן הארץ דדגים וחגבים מן המים נבראו כמהין ופטריות מן אויר נבראו:

לפי שאין הגוף ניזון מהן. ועירוב מידי דמזון בעינן:

שהן מין קללה. מים ממי המבול והמלח מסדום:

עשאן מי מלח. כגון שעירב מים במלח וראוי לטבל בו פתו:

נלקחין בכסף מעשר. וכ"ש שראויין לעירוב:

והוא שנתן לתוכו שמן. אז מערבין במים ומלח:

מעתה. כמו אי הכי דשמן משוי ליה לאוכל לא יערב בו עד שיהא בו שיעור שמן הראוי לשתי סעודות וכדתנן במתני' תמן תנינן. במס' פיאה פ' בתרא:

חצי לוג יין. אין פוחתין לעניים כשמחלק מעשר עני בגורן אין פוחתין לא' מהן מחצי לוג יין:

רבי עקיבא אומר רביעית. ותנן בסיפא רביעית שמן רע"א שמינית:

וכן לעירוב. קס"ד דבין איין בין אשמן קאי שמעינן מינה דשמן בעי שיעור לעירוב לת"ק רביעית ולר"ע שמינית:

הדא דתימר ביין. הא דאר"א וכן לעירוב לא קאי אלא ליין אבל שמן לא בעי שיעור לעירוב:

כדי לטבל. חומץ כדי לטבל בו ירק הנאגד מזון שתי סעודות וה"ה שמן:

שלא תאמר הואיל. ואפונים חיים מסריחין את הפה כשנאכלים לבדם וה"א דהוה כדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא ואין מערבין בהן לר' מאיר כדאמרינן לעיל בר"פ קמ"ל דמערבין בהן דאלו לרבנן פשיטא דמערבין בהן:

דתנינן. במנחות פ' שתי הלחם חל להיות יה"כ בע"ש השעיר של מוסף שנאכל לכהנים במוצאי יה"כ והוא ליל שבת ואינן יכולין לבשלן לא ביה"כ ולא בשבת:

הבבליים אוכלין אותו חי. בערב:

מפני שדעתן יפה. ואינן קצים לאכול בשר חי:

כלבודא. מין מאכל הואיל וכותיים אוכלין אותו חי מערבין בו:

פעפועין. ירקות שקורין קקול"י בלע"ז:

וגדגדניות. אליינדר"א בלע"ז וי"מ קירש"ן בלע"ז:

חלוגלוגות. פולפי"ר בלע"ז:

בעון קומי. שאלו מרב שמואל מה הן אלה בלשון בני בבל:

תמן תנינן. בנדרים פרק הנודר מן המבושל:

ובשלוק. בשיל ולא בשיל:

מתניתא אמרה כן. מתני' נמי דייקא דשלוק מיקרי מבושל:

דתנינן. בנזיר פ"ו:

היה מבשל שלמי נזיר או שולקן. אח"כ הכהן נוטל זרוע בשלה מן האיל ובקרא כתיב זרוע בשלה ש"מ דשלוק נמי קרי בישול:

וקרייא אמר. ומקרא שמעינן שהצלי קרוי בישול:

אין תימר שלא כדין. עשו במה שבישלו הפסח:

כמשפט. דכתיב בסיפא דקרא ויבשלו את הפסח כמשפט:

ופריך ותנינן וכו'. כלומר כיון דמתני' דנדרי' אמרה שהשלוק קרוי מבושל ומקרא שמעינן דהצלוי קרוי מבושל למה תנן במתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ושלוק לומר שאינן בכלל מבושל:

ומשני אמר רבי יוחנן בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. שאין דרכו לקרות לצלי ושלוק מבושל:

מה נפיק ביניהון. מאי איכא בין רבי יוחנן ובין רבי יאשיה:

אסור ביום טוב האחרון. דללשון בני אדם אף יום טוב האחרון בכלל חג הוא:

ופריך אף רבי יאשיה מודה. דלא אזלינן בתר לשון תורה אלא לחומרא אבל אם לשון בני אדם לחומרא ודאי דאזלינן בתריה:

אכל חליטין. הם לביבות העשויות במים ואמר לא טעמתי דבר היום לפי שאינן חשובין מזון ובערוך גרס חלטין והן פירות גנוסר:

ופריך ותנינן הנודר מן המזון מותר במים ומלח. אבל שאר כל דבר מיקרי מזון:

ומשני פתר לה. למתני' כר' יאשיה דאמר בנדרים הולכין אף אחר לשון תורה ובלשון תורה הכל איקרי מזון:

מיכן שכל הדברים קרוים מזון. דבר היינו עיבו' ולחם כמשמעו ומה ת"ל מזון אלא היינו צידה לדרך שהן הרבה מיני מאכל ש"מ שכל הדברים קרויים מזון:

מערבין בו. דלא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחריני כדמפרש בסמוך ומידי דהוה אנזיר ביין:

שלא הוא וכו' אין ראויין לאכלו דהקדש אסור בהנאה:

ר"א. פריך וכי אין אדם עשוי לישאל על ההקדשות נמצא שאף הקדש ראוי לו:

ע"ז. שאסורה בהנאה אם עשאה לחי למבוי מתרת המבוי אע"ג שאסורה בהנאה:

והכא את אמר הכין. שאין מערבין בהקדש מפני שאסור בהנאה:

תמן. התם גבי לחי אף על גב שאסורה בהנאה מ"מ הרי המבוי סתומה והתורה לא הקפידה אלא על סתימת המבוי:

והכא מה אית לך. דהכא בעינן סעודה הראוייה לו והרי היא אסורה בהנאה:

אלא אם כן יכול להביא כלי תשמישו לשם וכהן בבית הפרס אינו יכול להיות שם:

סומכוס כבית שמאי. כי היכא דס"ל לב"ש דבעינן מקום שיכול להביא כלי תשמישו ה"נ מצריך סומכוס שתהא הסעודה ראויה לו:

ופריך מעתה אפי' בבה"ק. כי היכא דמתיר בבית הפרס אע"ג דאסור בהנאה מכל מקום מניחין בו עירוב א"כ בבה"ק נמי שהרי ראוי הוא שיעבור הכהן על שבות בין השמשות בשעה שקונה העירוב וילך לבה"ק ע"י שידה תיבה ומגדל:

ולעשות לו. בהן חור פחות מטפח כדי שלא תכנס בהן הטומאה:

ולתחוב. העירוב בכוש או בקיסם להביאו אצלו ויאכלנו:

שודה. מרכבת נשים עגלה עשויה כקופסא:

מגדל. משטיי"ר בלע"ז:

מתני' בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה דמאי:

ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. שנטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדים הלוי בשבלין דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי וזה שהקדים ולקח בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד:

ובמעשר שני והקדש שנפדו. ע"י הבעלים ונתנו הקרן ולא נתנו החומש אין החומש מעכב ומותר באכילה:

אבל לא בטבל. אפילו בטבל דרבנן כגון שזרען בעציץ שאינו נקוב:

ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. כגון שהקדימו בכרי ולקח ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה וקמ"ל דמעכב:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. ואף על גב דמצי פריק להו השתא מיהו לא מפרק ואיירי כשפדאן שלא כהלכתן כגון מטבע שאין עליה צורה וכתיב וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה דה"ל למכתב ונתת הכסף בכיסך:

השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו ולאו בני שליחות הן:

שאינו מודה בעירוב. כותי שאינו מודה בדברי חכמים וכל החשוד בדבר אינו נאמן להעידו:

ואם אמר. המשלח לאחר המודה בעירוב הנני שולח לך עירוב על ידי כותי ויוליכו הכשר לסוף אלפים אמה הרי זה עירוב:

גמ' דתנינן. בסוכה פרק לולב הגזול:

ושל דמאי. אתרוג של דמאי:

בית שמאי פוסלין. דלא קרינא ביה לכם דהא אסור לאכול עד שמפריש ממנו מעשרותיו א"כ ה"ה דאינו ראוי לעירוב כיון דלא חזי ליה:

וב"ה מכשירין. דסוברין מאכילין את העניים דמאי אם כן ראוי הוא לכל אדם דמגו דאי בעי מפקיר נכסיו וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:

ושל מעשר שני בירושלים. ששם מותר לאכול מעשר שני ולא חוצה לה:

לא יטול. מפני שמפסיד למעשר שני שהאתרוג נפסד במשמוש היד:

ואם נטל כשר. שהרי יש בו היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב גבי אתרוג הראוי לכם:

טבל שיש עליו תנאי. שהתנה עליו מערב שבת שיהיו שנים ממאה תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני:

מותר לטלטלו. בשבת:

כיצד הוא עושה. דלהפריש ממש ודאי אסור:

נותן עיניו. במקצת הטבל ואוכל השאר:

הכי גרסינן תני בית שמאי אומרים מערבין במעשר שני בירושלים. וה"פ כיון דיכול לאכלו שם הרי הוא מזון הראוי לו:

הדא דאת אמר. שמערבין במ"ש בירושלים היינו בעירובי חצירות שנותן העירוב בתוך העיר אבל בעירובי תחומין כיון שהוא צריך לתת אותו חוץ לירושלים אין הסעודה ראויה לו בשעת קניית העירוב דהיינו בין השמשות אין מערבין בו ומתניתא סתמא תני ומשמע אפילו עירובי תחומין נמי מערבין במעשר שני:

ומשני תני שנתן עירובו וכו'. לעולם אף בעירובי תחומין והיכי דמי כגון שנתן עירובו בירושלי' והוא שבת בעיר הסמוכה לירושלים בתוך אלפיים אמה והוא רוצה לצאת חוץ לירושלים עוד אלפיים דקונה לו העירוב בירושלים:

כבן תשע וכו'. קטן שהוא בן תשע או בן עשר שאז הוא בכלל עונות הפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הלכך עירובו עירוב:

בעירובי תחומין. דאקנויי שביתה היא וקטן לא אלים למיקנא:

אבל בעירובי חצירות. דעירובי רשותייהו בעלמא הוא:

אפי' קטן. דממילא מיערב ואע"ג דאין מעשה קטן כלום לא איכפת לן כדתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף לשכינו א"צ לערב:

מפני מה מערבין בחצירות. אחר שכבר נשתתפו במבוי:

מפני דרכי שלום. כדי שיבואו לדבר זה עם זה גם שע"י כן יחשבו שכולם כאיש אחד הם חשובים:

דבובה. שנואה ונראה שספרו לשון הרע עליה:

נסתיה. לקחתו:

וגפפתיה ונשקתי'. וחבקו ונשקו:

אתא. הנער ואמר כן לפני אמו:

אמרה. כל כך היתה אוהבת אותי ואנכי לא ידעתי:

דרכיה. של תורה וכל נתיבותיה היינו מצותיה שלום:

וצריך לעמוד עמו. עם החש"ו או עם שאינו מודה בעירוב ויראה שמוליך העירוב ליד מי שאמר לקבלו הימנו והוא נוטל ממנו ומערב בשבילו:

הרי אני מעשר. פירותיך בעבורך:

א"צ לעמוד עמו. דחזקה שליח עושה שליחותו:

והכא. בעירוב אתה אומר שצריך לעמוד עמו:

כאן בגדול. במעשר איירי בגדול שאמר לעשור בשבילו הלכך א"צ לעמוד עמו:

וכאן. במתני' איירי בקטן שגם המקבל קטן ל"א כיון שהמוליך קטן צריך שיעמוד עליו כיון שאינו סומך על הגדול בכל השליחות:

הכי גרסינן ואפי' תימר כאן וכאן בגדול תמן באומר לו וכו'. וה"פ התם במעשר איירי באומר לו חבירו שהוא רוצה לעשר בשבילו הלכך א"צ לעמוד עליו דמסתמא יעשה שליחותו:

ברם הכא. אבל כאן איירי שהמשלח אמר לאחר שיערב בשבילו ויש לספק אם יהיה מרוצה בכך לעשות שליחותו הלכך צריך לעמוד עמו:

הדא ילפא מן ההיא וכו'. מעתה איכא למילף מעשר מן עירוב ועירוב ממעשר. ה"ג הדא ילפא מן ההיא שאם א"ל אני מערב על ידך א"צ לעמוד עמו וההיא ילפא מן הדא שאם אמר לו עשר על ידי שצריך לעמוד עמו:

מתני' למעלה מעשרה טפחים כו'. מפרש בגמרא:

נתנו בבור. והוא נתכוין לשבות על שפת הבור שהיא כרמלית ואף על פי שטעה והניח בבור שהיא רה"י אפ"ה מקנה עירוב ולא קרינן בי' הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר שהרי בין השמשות יכול להביאו מן הבור לשפת הבור שאינו אלא שבות ולא גזרו עליו בין השמשות:

קונדס. שבט דק ועושין ממנו הרמחים ושם הרומח קונדס:

בזמן שהוא תלוש אפי' גבוה ק' אמה. הואיל ואינו רחב ד' למטה לא הוה רה"י ואע"ג דלמעלה ד' דהא עירוב ע"ג מקום ד' בעינן אבל אם הוא מחובר אסור לפי שהקנה רך וקרוב לודאי שיקטמנו כי שקיל לעירוב והוי מלאכה דחייב משום קוצר:

נתנו במגדל. וגם הוא נתכוין לשבות במגדל:

ואבד המפתח הרי זה עירוב. וכגון שהמגדל ברשות היחיד דאי הוה ביה מפתח לא היה בו שום איסור דהוא ועירובו ברשות היחיד:

גמ' למטה מעשרה הרי זה עירוב. ואסור לטלטלו דקמשתמש באילן:

למטה משלשה מותר. אפילו לטלטל העירוב דכל למטה משלשה כארעא סמיכתא דמיא:

אם אסור לטלטלו. דהיינו למעלה משלשה:

לא יהא עירוב. דהא בעינן שתהא סעודה הראויה לו בשעת קניית העירוב:

ומשני ראוי הוא לו. שהרי יכול לעבור על שבות בין השמשות דהוא שעת קניית העירוב ולאכלו דאיסור שימוש באילן אינו אלא שבות כדתנן בביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן הלכך קונה העירוב ואפילו הכי אסרו לטלטל בשבת:

מעתה. אי הכי אפי' למעלה מעשרה יהא עירוב שהרי מותר ליטלו משם בין השמשות ולהביאו למטה במקום שנתכוין לשבות דקס"ד באילן כרמלית איירי והוא עומד ברשות הרבים ונתכוין לשבות למטה:

תיפתר שהיתה כירתו ארבעה. מקום מושבו שהוא עיקרו של אילן רחב ד' וכיון דאילן גבוה יו"ד ועיקרו ארבעה רשות היחיד גמור הוא ואי אפשר ליטלו משם למטה דה"ל כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואסור אפי' ביה"ש דאיסורא דאורייתא הוא אבל למטה מעשרה כרמלית ומותר להוציא ביה"ש ממנו למטה לרה"ר דאינו אלא שבות ולא גזרו על שבות ביה"ש:

והוא שתהא רה"ר מקפתו. למטה מכל צד וא"א להביאו מלמעלה מעשרה שהוא רה"י למטה:

באומר שביתתי תחתיו. ואיירי נמי באומר ששביתתו תהא למטה דאי באומר שביתתי למעלה א"כ יכול לעלות ביה"ש ולאכלו שם וה"ל הוא ועירובו במקום א' מאי קאמרת קמשתמש באילן הא לא גזרו על השבות בין השמשות אלא ודאי באומר שביתתי תחתיו איירי:

ה"ג נתנו בכלכלה ותלאו באילן אפי' למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב וקשיא וכו'. וכ"ה בבבלי וה"פ דקס"ד דאסור לטלטלו דאיירי באילן שגבוה יו"ד ורחב ארבעה ואמר שביתתי בעיקרו ומוציא מרשות היחיד לרשות הרבים:

ראוי הוא להופכה. דהואיל וכלכלה ארוכה יכול לנטותה ולא יעקרנה מתלייתה ויטה ראשה האחד עד שיהא למטה מעשרה ולא יהא עוד רשות היחיד ומותר ליטול עירובו בין השמשות דאינו אלא שבות:

מכיון שהוא ראוי. ומותר להפוך הספסול ברשות הרבים אם נתן עירובו עליו ואמר שביתתי ברשות הרבים עירובו עירוב דה"ל הוא ועירובו במקום א' שהרי יכול להפוך הספסול וליטול העירוב ממנו:

ופריך הדא אמרה וכו'. דמותר להפוך הכלכלה התלוי באילן ש"מ דמותר להשתמש בצידי האילן:

תמן תנינן. בסוכה פ"ב:

שתים באילן. אם שתי דפנות הם אילן העומד שם:

ואחת בידי אדם. שעשאו בארץ וקס"ד דאיירי כשחקק באילן נקבים והניח בהן קנים לדפנות וסיכך על אותן קנים ואין כאן תשמיש אלא בצידי האילן ואפילו הכי קתני אין עולין לה ביום טוב משום דקא משתמש באילן:

והכא. אם נותן עירובו בכלכלה מתיר להפוך הכלכלה משום דלא הוה אלא צדדים:

ומשני אמר רבי ירמיה כאן. בסוכה איירי שסמך קרקעית הסוכה רובה באילן ועשה סביבה בראש האילן שתי מחיצות נמצא שהוא משתמש על גבי האילן שהרי קרקעי' הסוכה מן האילן היא:

וכאן. בכלכלה מן הצד הוא ומותר לטלטלה:

הדא ילפא מההיא. כלומר מעתה ילפי' סוכה מעירו' ועירוב מסוכה שבשניהם להשתמש בצדדין מותר ובאילן עצמו אסור:

שאם היה ב' יתדות יוצאות. מן האילן צדדי אילן איקרי ומותר להשתמש בסכך בי"ט:

שאם היה נתון. העירוב בעובי האילן שאסור לטלטלו בשבת דה"ל משתמש באילן מיהו עירובו עירוב דאינו אלא שבות ובין השמשות היה מותר לטלטלו:

אמר רבי יוסי. לעולם בין בעירוב בין בסוכה מן הצד איירי:

מאי כדון. ואלא קשיין אהדדי דהכא מותר ובסוכה אסור:

ומשני דאמר ריב"א וכו' דרשב"א היא. הא דמתיר בעירוב אתיא כר' שמעון בן אלעזר דמתיר בצדדי האילן ומתניתין דסוכה כרבנן:

היא צדדי בהמה היא צדדי אילן. כי היכי דמתיר ר' שמעון בן אלעזר בצדדי בהמה הכי נמי מתיר בצדדי האילן ורבנן דפליגי עליה דרשב"א כי היכי דאוסרין בצדדי בהמה כך אוסרין בצדדי האילן:

איך את רואה וכו'. אמתני' פריך דקתני נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה ה"ז עירוב וקשיא ליה הא בור עמוקה רה"י היא וה"ל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר:

באומר שביתתי תחתיו. בבור וה"ל הוא ועירובו במקום אחד:

מפני שהוא תלוש ונעוץ. הוא דהוה עירוב:

הא אם אינו תלוש ונעוץ. אלא מחובר גבוה עשרה לא הוה עירוב משום דאי אפשר להפכו למטה מעשרה שמא יקטום ולמעלה מעשרה רשות היחיד הוא משא"כ בתלוש דיכול להפכו:

בשהיתה כירתו. דהיינו עיקרו של אילן ארבעה לכך אסור ליטול עירובו משם אם גבוה עשרה הא בשאינו רחב ארבעה אפי' גבוה הרבה לא הוה רשות היחיד וסתם קנה אינו רחב ארבעה ואפ"ה תנן במתני' דאין עירובו עירוב בגבוה עשרה משום דה"ל רשות היחיד ולית ליה הך טעמא דמחובר חיישינן שמא יקטום:

והוא. דאסור בקנה במחובר למעלה מעשרה היינו בשטבלה שרחבה ד' נתונה עליה הלכך חולקת רשות לעצמה והיינו כדשמואל:

אם בשדה אבד. המפתח:

שאינו יכול להביאו דרך שביתה. אף אם ימצאנו לא מצי לאתויי ליה:

שיכול להביאו דרך פטור. דהיינו דרך גגות וחצרות וקרפיפות שכולן רשות אחת הן כרבי שמעון וכי פליגי רבי אלעזר וחכמים במתניתין בשאבדו בשדה:

יאות. שפיר אר"א דלכך אין עירובו עירוב כיון שהיא בשדה:

הכי גרסינן מה טעמא דרבנן. וה"פ ואלא מאי טעמייהו דרבנן דאמרי דהוה עירוב:

דרבי מאיר היא. ת"ק דרבי אליעזר במתני' רבי מאיר הוא:

דרבי מאיר אמר. במסכת ביצה פ"ד:

אף פוחת הוא בתחלה ונוטל. בית שהוא מלא פירות פוחת לכתחילה ביום טוב ונוטל ולא מיתסר משום מוקצה וסתמא כר' שמעון ואיירי בבית של לבנים סדורות זה על גבי זה בלא טיט ביניהן דלאו סתירה היא:

ופריך כלום אמר ר' מאיר. דפוחת לכתחילה אלא ביום טוב אבל בשבת מי אמר ומתני' בשבת איירי:

א"ר אבא מרי. ת"ק דמתני' רבי אליעזר בן יעקב היא:

דתנינן תמן. בפרק ואלו קשרים:

קושרין לפני בהמה. חבל ברוחב הפתח:

היא קשירה היא נעילה. כי היכא דמתיר ראב"י קשירה בשבת ה"נ מתיר לפתוח החבל שלפני הפתח אם אבד המפתח:

במגדל של אבן. הוא דפליגי ת"ק ור"א:

אבל במגדל של עץ. אפי' ר"א מודה דעירובו עירוב שהרי יכול לשבור המגדל וליטול העירוב מתוכו כי היכי דמותר לשבור החבית לאכול הימנו גרוגרות:

מתני' נתגלגל חוץ לתחום. ארבעה אמות אינו עירוב הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה דממה נפשך כל היכא דקנה שביתה אי בביתו אי בעירובו לא מצי למיזל ולמשקליה:

נפל עליו גל. דבעי מרא וחצינא לפנויי דהוה מלאכה ולא שבות אבל הטלטול של עפר הוה שרי דאינו אלא שבות:

תרומה ונטמאת. דלא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני דאף הכהנים אסורים בה אפי' הוא טמא וכ"ש טהור:

משחשיכה. כבר קנה עירוב בין השמשות ושבת הואיל והותרה הותרה:

ספק. אם מבעוד יום אם משחשיכה באו המקריי' האלו על העירוב:

הרי זה חמר גמל. דמספקא לן אי קני ליה עירוב זה והכא הוי ביתו ומהכא יש לו אלפיים אמה לכל רוח והפסיד אלפיים שמעבר ביתו והלאה או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפיים אמה לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום ומחמת ספק זה נאסר לילך אלא אלפיים אמה שבין ביתו לעירובו דממה נפשך בהנך משתרי אבל אלפים דמעירובו ואילך לא דלמא לא קנה עירוב ומביתו ואילך נמי לא דלמא קנה עירוב נמצא זה מושכו לכאן לילך וזה מושכו לכאן כאדם מנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל הוא מושך וצריך לפנות לפניו ולאחריו:

גמ' לא אמרו. ר' יוסי ור"ש ספק עירוב כשר:

אלא וניטמאת. משהניחה שם שהספק אימתי נטמאת אם מבע"י אם משחשיכה אמרינן אוקמיה בין השמשות אחזקה קמייתא וטהורה הואי והשתא משחשיכה הוא דאיטמי:

ה"ג אבל אם היתה ספק טהורה ספק טמאה אין מערבין בה. וה"פ דקודם שהניח' שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם ואיירי בששני צבורין לפניו אחד תרומה טהורה וא' תרומה טמאה ועירב בא' מהן דליכא חזקה כלל:

אחר חזקות הלכו. כדפרישית:

מתיבין. השיבו:

שמא אינו אסור. בתמיה הלכך אוקי גברא אחזקתיה שהוא בביתו והרי הוא כבני העיר ולמה נתירנו מספק:

לעולם הוא בהיתר. ר' יוסי ור"ש השיבו לכך ספיקו עירוב דלעולם הוא העירוב בהיתירא עד שיודע לך שהוא אסור:

לעולם הוא באיסורו. ר"מ ור' יהודה השיבו דלכך ספיקו אסור דלעולם הוא באיסורו דחזקתו אין עירובו עירוב ומוקמינן ליה בחזקת איסור עד שיודע לך שהוא מותר ל"א:

ה"ג לעולם הוא באיסורו עד שיודע לך שהוא מותר מתיבין ר' יוסה ור"ש וכו'. לעולם הוא בהתירו עד שיודע לך שהוא אסור:

מהו ליתן לו אלפיים אמה. לר"מ ולר"י דאמרו הרי זה חמר גמל מיבעיא להו אם מפסיד גם אותן אלפיים שמביתו לעירובו:

מה פליגין. כי פליגי ר' בא ור' שמואל אליבא דר' מאיר אבל לר' יהודה לדברי הכל נותנין לו:

ולא דמי וכו'. אע"ג דר' מאיר ור"י בחדא שיטתא קיימי ותרווייהו אמרו על ספק עירו' שהוא חמר גמל אפ"ה אינן שוין בדין ספק עירוב:

שלא זכה לו עירובו. כלומר ולא זכה לו נמי עירובו לעקור רגליו מבני עירו ואיירי בשבני עירו עירבו למקום אחר וכיון שעירובו ספק א"כ יש לספק נמי שמא הועיל לו עירוב בני עירו הלכך מספיקו אסור גם מביתו לעירובו דדלמא קני עם בני עירו לצד אחר:

שנתן דעתו לעקור רגליו מבני עירו. ועיקר שביתתו במקום עירוב הלכך מותר מביתו לעירובו ולשאר כל המקומות הוא דאסור ופליגי בפלוגתייהו דלקמן דפרק מי שהוציאוהו מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה וכו':

תמן תנינן. מקוואות פ"ב:

ספיקו טהור. מי שהיה טמא ספק טבל ספק לא טבל ספיקו טהור:

אלא משום הוכח. שרגלים לדבר שהוא טמא כיון שהיה טמא מתחלתו:

ואפילו מקום אחר. שאין רגלים לדבר ויש ספק מטמא ר' יוסי:

ופריך מחלפא שיטתיה דר"י אדרבי יוסי. דהתם מטמא מספק והכא קאמר על ספק עירוב שכשר:

ומשני תמן. התם בטומאה אמר משמיה דנפשיה:

ברם הכא. אבל כאן בעירוב משמיה דאבטולמס אמר וליה לא ס"ל:

הוון בעי מימר. סברוה למימר מ"ד התם בטומאה טהור מתיר הכא בעירוב וקשיא להו דרבי מאיר אדר"מ דמאן דאמר התם ספיקו טהור רבי מאיר דסתם משנה רבי מאיר וגם בתוספתא תניא רבי מאיר מטהר:

ואפי' כמאן דאמר וכו'. כלומר ותו דאפילו מאן דמטמא התם איכא למימר דמתיר כאן דשאני טומאה שיש לה עיקר מן התורה דיש טומאה שהיא מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה אבל תחומין דרבנן ספיקו להקל:

אר"ח. ל"ק דר"מ אדר"מ דאפילו מאן דמטהר התם אוסר כאן:

כלום הם פליגי התם. בספק טבילה לטומאה דרבנן וספיקו להקל ועירוב דאורייתא הוא וספיקו להחמיר:

ופריך ועירוב דבר תורה. מנא לן:

לוקין. על היוצא חוץ לתחום שבת מדאורייתא דכתיב אל יצא איש ממקומו ומהאי קרא ילפינן תחומין:

אלא סקילה וכרת. אבל לאו אין בו:

הכי גרסינן א"ל והא כתיב שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"ל מה כתיב לא אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא מה כתיב לא אל כתיב. וה"פ א"ל רבי יונתן והכתיב אל יצא וגומר הרי שיש לאו באיסורי שבת א"ל רבי חייא אין לוקין על לאו זה כיון דלא כתיב לא יצא איש וגומר אלא כתיב אל יצא ואין לוקין על לאוין שנאמרו בלשון אל אמר ליה רבי יונתן והכתיב אל תאכלו ממנו נא דודאי לוקין והתם מי כתיב לא בתמיה הא כתיב אל ואפ"ה לוקין עליו:

אף על פי כן. שהביא רבי יונתן ראיה מדכתיב אל תאכלו ממנו נא אפילו הכי לא חזר ר"ח וסובר דאין לוקין על עירובי תחומין ור"י פשיטא דלא חזר:

עירוב עשו אותו כספק חרש. מה ספק חרש בשעת קידושין ואח"כ בדקוהו ומצאוהו שהוא חרש אפ"ה קידושיו קידושין דמוקמינן ליה אחזקתיה הראשונה שהיה פיקח כשנולד ה"ה ה"נ בעירוב כיון שהניחו בתוך התחום אף על גב שמצאו אחר כך חוץ לתחום מוקמינן ליה אחזקתו הראשונה:

עד כדון וכו'. עד כאן בשהעירוב קיים איכא לדמותו לחרש אבל אם נשרף העירוב ואינו בעולם איכא לדמותו טפי לנגע באחד בלילה ובשחר השכים ומצאוהו מת שהוא טמא:

קיימתיה כי האי. הא דמתירין ספק עירוב היינו טעמא כדא"ר הונא:

הגיעוך סוף תחומי שבת. כשתדקדק בתחומי שבת תראה שאינן מדין תורה אלא מתקנת חכמים:

ופריך ניחא אלפים אמה. שאינן מן התורה אבל ארבע אלפים אמה הן מן התורה ואם כן בספק עירוב שהולך על ידי ארבע אלפים אמה למה אתה מיקל בספיקו:

אין לך מחוור מכולם. שיהא אסור מן התורה אלא שנים עשר מיל. כמחנה ישראל שהיתה י"ב מיל הלכך גם ספק עירוב לקולא:

מתני' מתנה אדם על עירובו. מניח אדם שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו:

ואומר אם באו עכו"ם מן המזרח. וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיה לי במערב ביתי ארבע אלפים אמה אף על גב דלא אתו עד למחר אמרינן דיש ברירה דבין השמשות קנה לו עירובו דאידך גיסא:

הריני כבני עירי. אלפים מעירי לכל רוח ואין צריך להשתכר כאן ולהפסיד כאן:

גמ' כיני מתניתא. כן היא מתני' מתנה אדם על עירוביו שהרי בשני עירובין שהניח איירי וכדפרישית במתני' מאן תנא אם באו ואם לא באו. מכאן ומכאן הריני כבני עירי שצריך תנאי כפול:

רבי מאיר. היא:

היידן רבי מאיר. כמו הי רבי מאיר:

ברם כרבנן בין שירדו בין שלא ירדו מקודשת. ל"ג בקידושין פ' האומר:

רבי מאיר דעירובין. דמתני' דלעיל בפרקין:

הרי זה חמר גמל. כיון שיש גם העירוב של בני העיר ואמאי ליהוי כתנאי אלא ודאי כיון דלא התנו בתנאי כפול אסור בשניהם:

אלא לחומרין. שלא יהא זוכה בשום הילוך ואפילו אלפים שמצד ביתו לעירובו וכדמסיק ודמי' לשני עירובין:

ויאות. שפיר קאמר ר' יוסה דרבי מאיר לחומרא:

הכי גרסינן בעירובו אינו קונה שלא זכה לו עירובו כבני עירו נמי לא הוה שכבר נתן דעתו לעקור רגליו מבני עירו. וכ"ה בקידושין וה"פ שמא לא זכה לו עירובו וכבני עירו נמי לא שכבר נתן דעתו לעקור רגליו מבני עירו:

והכא. בקידושין נמי אם לא כפל תנאו אזלינן לחומרא:

ולשני אינה מקודשת. אם קידשה אחר אפי' קודם שירדו הגשמים אינה מקודשת לו:

שלא כפל הראשון תנאו. ולא הוה תנאי גמור לעקור קידושיו וצריכה גט מזה ומזה:

ההן אם לא כי לא חד הוא. מיבעיא ליה אם לשון כי לא מהני בתנאי כפול כמו לשון אם לא או דלמא כי לא לא הוה לשון תנאי דהא חזינן משה אמר לשון אם לא:

שנייא היא. לעולם במקום אחר מהני כי לא מיהו הכא היה צריך לומר לשון אם לא משום דהיתה ארץ גלעד מוחזקת בידן ומשה בא להוציאן מידן:

ירדו לסימפון. בשטרות כותבין תנאי כפול כר"מ:

סימפון. שטר:

ולמה כר"מ. למה אתה אומר שהוא כר"מ הא אף כרבנן נמי אתיא:

ה"ג לא כן אר"א וכו'. וכ"ה במסכת קידושין:

ע"מ. ליתן לך סך ממון פלוני:

ומיכנסיניך. ולהכניסך ביום פלוני:

ויימר ע"מ שלא וכו'. ודקשיא לך לרבנן למה ליה למכפל תנאו הא בע"מ לחוד סגי אלא סמפון כר"מ אתיא לאו דיוקא הוא:

אלו לא כפל תנאו מי עקר קידושיו. בתמיה וכי היו נעקרים הקידושין שנתן מתחילה שיהיו לה במתנה אלא הוה אמינא תנאו בטל והקידושין חוזרין אבל השתא דקאמר לא יהוי לי עליך כלום משמע דאף הקידושין הראשונים שנתן לא תחזירם לו:

בכל אתר. בכל מקום סובר ר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ולמה פליג כאן וקאמר דבעינן תנאי כפול:

על שם חומר הוא בעריות. לפיכך מצריך בקידושין תנאי כפול:

לא התנה. תנאי כפול אלא הניח סתמא שני עירובין כיצד הוא עושה:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

הרי שעירב. שני עירובין בשני תחומין בצפון ובדרום:

מהלך בדרום. כפי מה שחסר בעירובו בצפון ואיירי שלא הניח עירובו בסוף אלפים. אמה מן העיר וכיון שכן מה שחסר בעירובו מכאן בצד צפון מרויח כאן בצד דרום וכן בהפוך:

מיצע את התחום. כגון שנתן שני עירובין כל אחד בסוף אלפים אמה מן העיר כיון שאין אנו יודעין באיזה צד קנה עירובו:

אל יזוז ממקומו. מעירו דלכל צד שריוצה לילך י"ל לצד שני קנה:

בהמה של שני שותפין. בי"ט איירי:

איבריו יונקין זה מזה. ואפי' חלקו של כל אחד אסור לטלטל למקום עירובו ולא אמרינן הוברר הדבר שחלקו נטל דכיון דאיברים יונקין זה מזה ה"ל כאלו נכלל בחלקו גם חלק חבירו:

בחבית. שחלקו ביום טוב שמותר כל אחד להוליכו למקום עירובו שזהו ודאי חלקו משעה ראשונה:

כיני מתניתא. וכן צריכין לפרש משנתינו אם באו עכו"ם מכאן וכו' דבאו ולא באו אעכו"ם קאי:

אית תניי תני במזרח. איכא תנא דתני אם באו עכו"ם למזרח עירובי למזרח דלצד שיבואו עכו"ם יקנה לו עירובו ול"ק אמתני' מ"ד במזרח. והיינו תנא דברייתא:

באינון טקסיווט. בהנך מושלי העיר וצריך לילך אצלם לפייס או לצעוק לפניהם בצרכי העיר ורוצה לקנות שביתה במקום שיבואו:

באילין רומאי. בהנך רומיים שבאים לגזול וצריכין לברוח מפניהם ורוצה לקנות שביתה בצד אחר להרחיק מהם:

מתני' בא חכם למזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד תורה מפיו ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבוא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן על ידי עירוב:

לכאן ולכאן. אפי' אחד מהן חבירו ואחד מהן רבו אם יברור למחר מצד שבא חבירו אמרי' יש ברירה שפעמים שדעת האדם נוח' בחבירו שאינו בוש לשאול ממנו כל חפצו יותר מברבו שבוש ממנו:

רבי יהודה אומר. אם באו לכאן ולכאן ואחד מהן רבו ילך אצל רבו ולא אצל חכם דקים לן בגוויה דבשעת קניית עירוב דעתיה למקני ליה אההוא עירוב דלצד רבו ומיהו איהו דלא ידע לאיזה מן הצדדין יבוא והשתא דידע להתם ליזיל:

גמ' אית תניי תני במערב. איכא דמהפך למתני' ותני אם בא חכם למזרח עירובי במערב ובורח מן החכם:

באילין חכימייא. שהוא חכם שיודע לדרוש ברבים ולהוריות בכל הדברים:

ברגיל. שאינו בקי אלא בדברים הרגילים כגון במקרה ובמשנה אבל אינו יודע לישא וליתן:

מתני' מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך יום ראשון לילך למזרח ביתו ארבע אלפים אמה ויום שני למערב ביתו ארבע אלפים אמה יכול לילך מערב יום טוב למזרח ולמערב ולערב שם:

ואומר. עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בבין השמשות דלמחר לצורך יום ב' דקסבר רבי אליעזר שבת ויום טוב לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא ב' קדושות ולכל חד יומא אית ליה חדא שביתה ובכל חדא מיקניא ליה שביתה לאיזה צד שירצה ובין השמשות דקמא לדידי' הוא דקני ולא ליום ב' שאם היה קדושה א' אינו יכול לערב לב' רוחות כשם שאסור לערב חצי היום למזרח וחצי היום למערב:

עירובי בראשון ובשני כבני עירי וכו'. כלומר ואם לא היה צריך לילך אלא בא' מן הצדדין ביום ראשון לבדו וביום ב' א"צ לצאת מתחומו ורוצה שיהיה ביום שני כבני עירו או הפך הדבר שלא יצטרך ביום ראשון לצאת חוץ לתחום העיר ובשני יצטרך יכול לעשות כרצונו דב' קדושות הן:

מערב לרוח אחת. לצורך ב' ימים:

או אינו מערב כל עיקר. אפי' לצד אחד להיות בא' מן הימים כבני עירו:

מוליכו. השליח:

בראשון. עי"ט שלפני השבת:

ומחשיך עליו. עד שיקנה העירוב:

ונוטלו ובא לו. שמא יאבד ושוב אין לו עירוב בשני כדקתני נאכל עירובו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני כו':

בשני מחשיך עליו וכו'. דמספקא להו לרבנן דלמא ב' קדושות הן לפיכך צריך להוליך עירובו בשני ביה"ש:

משתכר בהליכתו. כלומר קנה לו הליכה ליום מחר:

ומשתכר בעירובו. שאוכלו ובי"ט אחר שבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים עירובו ומחשיך עליו ואם רוצה יאכלנו אחר כן:

מודים אתם לי שהן ב' קדושות. דקאמירתו אין עירוב לשני דאי קדושה אחת היא ה"ל כחד יומא אריכא ויקנה ביה"ש של ראשון לשניהן וכיון דב' קדושות הן יכול לערב נמי לב' רוחות ור"א לא ידע דמספקא להו לרבנן:

גמ' כיני מתניתא. כצ"ל במתני' או מערב לרוח א' לב' ימים. דאי כדקתני קשיא היינו לרוח א' היינו לב' הימים:

ה"ג חצי יום בדרום וחצי יום כבני עירו:

כך לא תחלוק לנו ב' ימים. ור"א סובר דשאני התם דה"ל קדושה א' משא"כ בב' ימים דב' קדושות הן:

שלא יתננו. לעירובו בסל שבביתו:

שמא ישכח ויאכלנו. בי"ט ראשון דלכ"ע לא הוי עירוב לי"ט שני. ל"א שלא יתננו לעירובו בסל דהיינו שלא יערב בפת אלא יערב ברגליו דבעירוב דפת איכא למיחש שמא ישכח ויאכלנו מה שא"כ במערב ברגליו:

הכי גרסינן נאכל אחד מהן. וה"פ נאכל אחד מן שני העירובין ביום טוב ראשון:

הרי זה חמר גמל. דדלמא נאכל עירובו של יום שני נמצא שבשני הוא כבני עירו ויש לו אלפיים לכל צד או דילמא נאכל עירובו של יום ראשון נמצא שבשני קנה עירובו ואין לו אלא אלפים שבין עירובו לביתו:

תמן תנינן. בפ"ד דטבול יום:

לגין שהוא טבול יום ומילאוהו מן החבית מעשר טבל. וה"פ לגין הם כדים של עץ שמילאוהו מן חבית שיש בו מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו דהויא במיתה בעודו טבל ואפי' לכהנים אסור:

הרי זה תרומת מעשר משתחשך. כדי שיערב שמשו של לגין ולא יפסול התרומה דאם היתה התרומה חלה מבעוד יום היתה נפסלת בטבול יום אבל כל זמן שלא הפריש התרומה שבו הרי הוא כמעשר ראשון שאינו נפסל בטבול יום:

הרי זה עירוב לא אמר כלום. לפי שאין עירוב קונה אלא בסעודה הראוי' מבעוד יום וזה אינו ראוי עד שיעריב השמש:

הכי גרסינן דר"א אמר מערבין לאדם משתחשך. וה"פ כיון דאר"א דמערב לב' רוחות ע"כ לומר דסובר דתחלת יום השבת קונה העירוב דאס"ד סוף היום של ערב שבת או ערב יום טוב קונה העירוב אם כן לא הוה סעודה הראוייה לו שהרי היה אסור לילך לשם למקום עירובו שבמערב בעוד יום בראשון א"כ לדידיה מותר נמי לערב בלגין טבול יום דהא בתחלת יום השבת כבר הם מתוקנים:

ה"ג ד"ה היא תמן ליום א' ברם הכא וכו'. וה"פ התם בלגין אפי' כר"א אתיא דסובר נמי סוף היום קונה העירוב אבל כאן בשני עירובין היינו טעמא דר"א שאין העירוב קונה בין השמשות שבין י"ט לשבת אלא אלא בביה"ש של עי"ט דהיינו מבחול קונה העירוב על ב' הימים ואז היה יכול לילך למקום שירצה:

על דעתיה דרבי אליעזר. דאמר דמערב לב' הימים בע"ש א"כ גם כאן מערב בחמישי על יום השבת:

ה"ג ע"ד דרבנן לא קנה. שהם סוברים שצריך לערב לרוח אחת ולשני הימים אבל מערב יום טוב אינו יכול לערב שבת לרוח אחרת:

אר"י. לעולם אפי' לרבנן מערבין מחמישי לשבת והכא טעמא אחרינא אית ביה:

ה"ג שכן מערבין מערב לשבת. וה"פ שכן אין מערבין מלילי שבת לשבת לפי ששניהם קדושה אחת הן ה"נ אין מערבין מי"ט לשבת:

ברם הכא. אבל כאן במערב מחמישי לשבת כשם שמערבין מע"ש לשבת ה"נ מערבין מחמישי דהא תרווייהו ימי חול הן:

ואינון מתיבון ליה. ורבנן משיבין לר"א:

שאין מערבין לאדם בתחלה מי"ט. לשבת הסמוך לו ואי ב' קדושות הן למה לא יהא מותר לערב מיום טוב לשבת אפילו לא עירב מערב יו"ט אלא ודאי דקדושה אחת הן:

מתני' שמא תתעבר. שמא יעשו בית דין הגדול אלול מעובר ויהיו ב' ימים טובים והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר:

מערב שני עירובין. ומניח' בערב יום טוב זה לכאן וזה לכאן ואומר וכו' כדלעיל משום דסבירא ליה דשתי קדושות הן:

ולא הודו לו חכמים. דסברי קדושה אחת הן לפיכך או יערב לרוח אחת לשני הימים או לא יערב כל עיקר:

גמ' דאיתפלגון. דפליגי רב ושמואל:

שירי פתילה וכו' שכבו בשבת. מהו להדליקם בי"ט מי דמיא להכנה שע"י שכבו בשבת וניתותרו ראויין הן לי"ט:

מכפלה פתילה לגבי ביצה. עיקרה דהך סוגייא בביצה פרק קמא והתם רוצה לדמות ביצה לפתילה ופריך הש"ס מאי דמיא פתילה לביצה פתילה אסורה משום שהוקצה לשבת ודמיא לנר חנוכה שהוקצה למצוותו שאסור בהנאה לאחר שכבה והלכך גם בי"ט הסמוך לשבת אסורה דקדושה אחת הן אבל ביצה אסורה משום הכנה דכל ביצה דמתיילד' האידנא מאתמול גמרה לה ליכא למשמע מפתילה די"ל דלית ליה הכנה:

מכפלה. לשון כפל כלומר שאין לכפלם זה ע"ג זה דלא דמיין להדדי:

מן מה. שאנו רואין דחכמים מדמין פתילה לביצה שמעינן דאף ביצה משום מוקצה אסורה ולא משום הכנה וכיון דהוקצה לשבת אף ביום טוב אסורה וכן שירי פתילה נמי אסורה משום דהוקצה לשבת:

משום ארבעה זקנים אמרו. יום טוב הסמוך לשבת או שבת הסמוך ליום טוב ונאכל עירובו ביום ראשון:

הרי הוא כבני עירו בשני. משום דשתי קדושות הן ובין השמשות דשני שהיה לו לעירובו לחול כבר נאכל אבל אי קדושה אחת הן כבר קנה עירובו מבין השמשות דראשון אף לשני:

ה"ג תמן הוא עביד וכו'. התם גבי עירובין עביד לי"ט ושבת ב' קדושות מדאמר הלכה כארבעה זקנים:

וכא. והכא גבי שירי פתילה דאסר רב שמעינן דס"ל דקדושה אחת היא וכדפרישית לעיל:

אמר רבי מנא וכו'. סיומא דקושיא היא מדקא משני דביצה ופתילה שוין הן ש"מ דטעמא משום דקדושה אחת וקשיא דרב אדרב:

ה"ג הדא אמרה היא הדא היא הדא. כלומר דא ודא אחת היא:

א"ל. להא דד' זקנים כר"א:

מן אולפן. שכך למד וקיבל מרבו:

מן דיעה. משמיה דנפשיה:

בד' זקנים כר"א. הני ד' זקנים סברי כר"א דמתני' דשתי קדושות הן:

אין הלכה כר' יהודה. בתמיה הא ודאי דהלכה כרבי יהודה א"כ איך נאמר בד' זקנים הלכה כר"א:

מה אם תמן. דפליגי ר' יהודה ור"מ לקמן בפרק מי שהוציאוהו מי שיצא לילך בעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר"י רבי מאיר אומר הרי זה חמר גמל ומה אם התם דודאי לא עירב שהרי היה לו לערב בפת שקרוב לביתו היה ר או שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני:

לא הייתי אומר שיעקור רגליו מבני עירו. אלא מותר לילך וכדר' יהודה:

כאן. במניח שני עירובין שזכה לו עירובו איך נאמר שיהיה בשני כבני עירו:

ובלבד באותו ככר. עירב מאתמול דהשתא כשמביאו ביום שני א"צ לומר דבר אלא הולך משם בשתיקה אבל לא בפת אחר דצריך למקרי שם עירוב בי"ט וה"ל כהכנה שמכין מי"ט לשבת:

ה"ג עירב ברגליו לא יערב בככר בככר מערב ברגליו. וכ"ה בבבלי. וקס"ד דלכך לא יערב בככר משום שנראה כמכין מיום טוב לשבת שעושה דבר חדש מה שלא עשה מאתמול:

ופריך היך מה דאת אמר. ברישא ברגליו לא יערב בככר משום שנראה כהכנה א"כ גם בסיפא בככר לא יערב ברגליו כיון שעושה דבר חדש נראה כהכנה:

ומשני להקל על העני שאין לו ככר. להניחו שנית ביום שני ואכלו בראשון הקילו עליו. שיכול לערב ברגליו:

ה"ג היך מה דאת אמר תמן בככר מערב ברגליו ודכוותה ברגליו יערב בככר להקל על העשיר. וה"פ דפריך כי היכא דמתירין בככר שיערב בשני ברגליו להקל על העני א"כ ה"נ נתיר לערב בככר בשני להקל על העשיר שלא יהא צריך לילך בשני לערב ברגליו:

היך מה דאת אמר וכו'. סיומא דקושיא היא וה"ק אלא ודאי שאין הטעם משום קולא לעני ולעשיר הדרא קשיא לדוכתא כי היכא דברגליו לא יערב בככר ה"ה בככר לא יערב ברגליו:

עשו אותו כהולך לעירו. לעולם כדקאמרת שלא הקילו משום העני והיינו טעמא שאם עירב בככר שמערב ברגליו שאינו נראה כהכנה שהרואה אותו אומר לעירו הוא הולך משא"כ כשהולך וככרו בידו ניכר לכל דלערב הוא הולך:

מתני' מתנה אדם על הכלכלה. של טבל ביום טוב ראשון של ראש השנה ואומר אם היום חול תהא זו תרומה על אלו ואם היום קודש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה ביום טוב דשבות דרבנן היא במסכת ביצה ולמחר אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה מאתמול ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה:

ולא הודו לו חכמים. דסברי דתרווייהו קדושה אחת הן ואין מגביהין בהן תרומה:

גמ' ואומר אם יום טוב היום יבטלו דברי. וכדפירשתי במתני' ויקרא שם. כלומר וקורא שם למעשרותיו ואפ"ה אינו אוכלן עד למחר:

ה"ג מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. וה"פ גבי י"ט הסמוך לשבת קאר"י בברייתא דאם נאכל עירובו בראשון הרי זה חמר גמל דדלמא קדושה אחת היא וקנה עירוב לשני ימים והפסיד אלפים שכנגד עירובו:

וכאן. וכאן בשני ימים טובים של ראש השנה אומר שהוא מתנה עליהן ש"מ דס"ל דשתי קדושות הן:

ומשני תמן. התם בשבת הסמוך לי"ט שניהן ודאי קדושים הם הלכך קדושה אחת היא אלא שהיא ארוכה:

ברם הכא. אבל כאן בב' ימים של ראש השנה אחד מהן ודאי חול:

תמן עבדין ליה ב' קדושות. דרבנן כר"א סבירא להו דהלכתא כוותיה כדאמר רב לעיל:

וכא. וכאן פליגי אדר"י וסוברים דקדושה אחת הן:

כחול אצל שבת. דקדושת יום טוב קלה מקדושת שבת לכן אסרו ושויוהו כקדושה אחת:

מי גרם לי וכו'. מפרש להא דקאמר תחלה שמוני נוטרה את הכרמים לשון רבים ומסיים לשון יחיד כרמי שלי והל"ל כרמי' שלי לא נטרתי וכרמים היינו להרבות בשמחת יום טוב שכן היו דרכן לצאת בכרמים ביום טוב כדתנן בסוף תענית בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים:

להיות משמרת שני ימים טובים. בחוץ לארץ מקום שלא הגיעו השלוחים אבל כשהיו שרויין על אדמתן היו עולין לרגל ולא היו משמרים אלא יום אחד:

סבורה הייתי. שטובה היא לנו בתוספת המצות:

ואינו מקבלת שכר אלא על אחת. דזהו ענשו שלא שמר אחת כתקנה ואין זה אלא תשלומין לעונשו:

שתי חלות בסוריא. דבח"ל חייבו חכמים להפריש ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן כדתנן בפרק בתרא דחלה:

וגם אני נתתי להם חוקים. בענשם שלא היו טובים ולא שמרו מצות ה' וחס לומר שחוקי ה' בעצמם לא טובים דהלא דרכיה דרכי נועם אלא כדפירשנו:

ואטעינון לולבא בשובתא. והיו נוטלים הלולב בשבת דהיינו שהודיע להן שי"ט ראשון של חג בשבת הוא וכיון דמדאורייתא הוא לא חיישינן לגזרה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר:

שמע ר' ואמר. מי ילך אצלם ויודיעם בתמיה וכיון דלאו בכל שנה יכולים לידע מתי איקבע ר"ה הלכך אף כשיודעים בקביעא דירחא לא יטלו לולב בשבת:

אע"פ שכתבו לכם. חכמים שבא"י סדרי מועדות אימתי איקבע ר"ה:

אל תשנו ממנהג אבותיכם. לעשות שני י"ט בכל פעם כי יש לחוש שמא יחזיר הדבר לקלקולו ל"א ה"פ אע"פ שכתבו לכם סדר תפלת המועדים אל תשנו ממנהג התפלות שהנהיגו אבותיכם:

מתני' החליצנו. זרזנו והחליצנו כמו נחלץ חושים:

אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום ואם מחר מחר:

ולא הודו לו חכמים. מפרש בגמרא:

גמ' מפני שאמר אם היום אם אמש. לא הודו לו חכמים דסברי דלאו ספק הוא אלא יום ראשון הוא ראש חדש:

או. אתיא כי האי דאמר ר' יעקב וכו':

אוף הכא כן. אף הכא הא דלא הודו לו חכמים מפני שהזכיר של ר"ח בר"ה ואינהו ברי דאין מזכירין:

הדרן עלך בכל מערבין