מתני' כיצד מעברין. מפרש בגמרא לשון אשה עוברה ותנן לקמן הנותן עירוב בעיבורה של עיר אלמא יש עיבור לעיר ומפרש השתא כיצד יש לה עיבור אם בית א' נכנס ובית א' יוצא או פגום נכנס וכו' מוציאין המד' כנגדו כשבא לציין סימן תחום העיר ובא למדוד אלפים חוצה לה ואין לעיר חומ' חלק' אלא חומה מן הבתים המחוברים והסמוכים ויש בית נכנס לתוך העיר יותר מחבירו ונראית כניסתו פגומה מבחוץ ויש בית בולט ויוצא לחוץ יותר מחבירו:

או פגום נכנס וכו'. שהיתה עיר מוקפת חומה ויש מגדלין עגולין בולטין בחומה שפעמים בולטין בפנים ופעמים בחוץ או שהיו שם לאחת הקרנות העיר:

גדודיות. והן שברי החומות של חרבות בתים וישנן בתוך ע' אמה ושיריים לעיר:

או נפשות כעין שעושין על הקבר והוא שיהא בהן בית דירה וצריך שיהי' ד"א על ד"א:

מוציאין את המדה כנגדן. אם בליטות הללו אצל קרן מזרחית צפונית רואין כאלו יש בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית וחוט מתוח מזו לזו ומודד מן החוט ולחוץ כדי שיהא התחום שוה לשתי הקרנות ולא יהא כאן קצר וכאן ארוך:

ועושין אותן. את התחומין מרובעין:

כדי שיהא. אלפים לצדדים כבאמצע ולא עגולים שיהא להן אלפים באמצע ובצדדים הם מתמעטים כדרך דבר עגול ובעיר מרובעת עסקינן שאין בה אלא אלפים על אלפים דהוו נמי תחומין מרובעין ואם אינה מרובעת כגון שארכה יתר על רחבה או בהיפך לא הוו מרובעין דתחומין מרובעין לאו דוקא שיהא ארכן כרחבן שהרי רחבן למדת העיר הוא אם קטנה אם גדולה ואורכן אלפים אלא מרובעין דקתני למעוטי עגולים:

כדי שיהא נשכר הזויות. דלעול' בעינן למלאות הקרנות טבלא של אלפים על אלפים אמה:

גמ' בית נכנס מוציאין. התחום בצד זה עד כנגד הצד שיש שם בתים חוצה לו:

מוציאין את העיר כנגדו. ומחשבינן ליה כאלו הוא בית:

מאברין. באל"ף:

מוסיפין לה אבר. שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאלו אבר גם בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם:

תמן תנינן. בפ"ח דברכות:

ה"ג לדעת לעות יעף דבר. לעות לשון עת הוא. וה"נ משעה שהוא עת שצריכין לאורו:

תמן תנינן. בעכו"ם פ"ק:

ה"ג לפני אידיהן רב תני אידיהן ושמואל תני עידיהן:

יום אידם. היינו עכו"ם כדכתיב בהאי פרשתא יקומו ויעזרכם:

ועידיהם. הם העכו"ם עצמה תבוא ותעיד על עובדיהם לחייבם:

שהן עתידין להתבייש וכו'. ועידיהם לשון ביזה כמו מעדה בגד ביום קרה שהוא בגד מבוזה שאין לובשין אותו:

מוסיפין לה אבר. כדאמר רב לעיל:

תלה עינוי. הגביה ר' הושעיה עיניו והסתכל בר"י דרך צחוק:

א"ל ר' יוחנן למה אתה מסתכל בי דרך צחוק:

ה"ג צריך לך צחק לך לא צריך לך הפליג עליך וכ"ה בפ' הנחנקין. וה"פ מי שהוא צריך לך אתה מצחק בו ומי שאינו צריך לך אתה מפליגו ומגדלו:

עביד עליל. היה נכנס רבי יוחנן לפני ר' הושעיה רבו ואע"פ שלא היה צריך לשאול ממנו דבר:

אילולא דיו. אילו לא שמע דבר ממנו די שכרו שיהיה לו על הקבלת פני רבו שהוא כמקבל פני השכינה:

מיל. כענין שנא' רחוק יהיה ביניכם וביניו אלפים אמה והלא אליהו טירונין לנביאי' היה גדול שבנביאים היה ואיך אמר חי ה' אשר עמדתי לפניו דמשמ' שקיבל הנבואה בעמיד' כשהוא חזק וער וזה אינו שהרי לא קיבל הנבואה אלא כשהיה בתרדמ' כדכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים אבל שאר נביאים כתיב במראה אליו אתוודע:

טירונין. לשון שררה כ"פ הערוך:

כאלו עמד לפני השכינה. ושפיר קאמר אשר עמדתי לפניו:

אפי' אליהו היה מבקש מים וכו'. שכל כך היה אלישע מהדר לשמשו:

והלא לא משרת אלא לפני עלי. שהרי נער קטן היה ולא היה ראוי לעבודה לה':

וכי לפני האלהים אכלו. והלא לפני משה אכלו ומה שלא נזכר משה לפי שהיה עומד ומשמש עליהם כדאיתא במכילתא:

כנגד השקוף. מן המשקוף של בית האחרון שבעיר:

עד אלפים אמה מעברין. ומוסיפין אבל לא יותר שלא יהא התוספת מרובה על עיקר התחום:

לא מסתברא. לומר דאין מוסיפין יותר מאלפים אלא דוקא כנגד הפגום שאם הפגום גדול יותר מאלפים אין מוציאין את המדה כנגדו:

אבל מכנגד בתי העיר. היוצאין מוסיפין אפי' יותר מאלפים:

א"ל מה חמית מימר וכו'. כלומר רבי יסא אמר דאיכא למידק דכנגד הפגום דוקא אין מעברין דמה ראית לומר פגום דמשמע פגום אחד הוא דמעברין:

הכי גרסינן או נאמר ההן פגום. ואם מעברין אפילו נגד פגומים הרבה שזה בתוך שבעים אמה ושיריים של זה הוה ליה למימר אלו פגומים מעברין או במתני' ליתני פגומים נכנסים:

עד ראשה דמדינתא. עד מקום אחר יכול לעבר ע"י דירות בתים ופליג אר' יוחנן דאמר אין מעברין אלא עד אלפיים:

מילתי' דרבי שמעון. דברי רבי שמעון דבסמוך מסייעים לרב נחמן:

מצור לצידון. היה יותר מד' אלפים. ואפ"ה אר"ש שיכול להלוך ע"י מערות ובורגנין הרי שמוסיפין יותר מאלפיים:

מהו ליתן פגום לפגום. אם עיברו העיר ע"י פגום ואח"כ יש פגום אחר בתוך ע' אמה ושיריים מהו שיועיל ל"א אם יש פגום מצד זה במזרח וכשתמשוך החוט עד מערב נמצא שבמקום הזה פגום מצד מערב אם מושכין החוט אחר כך ממערב למזרח או לא:

בית מעון. שם מקום:

האיצטדין. מקום לשחוק ורואין אותו כאלו הוא מלא בתים:

והקצרין. בתי כובסין:

ואין תמשח. ואם תמדוד מהפגום היוצא מטבריא אין הנפשות של גזלנים בתוך ע' אמה ושיריים של מדת העיר דטבריא ואין מתעברין עמהן אבל אם תתחיל למדוד מדת העיר מן פחורתא שהוא הפגום השני שבטבריא נפשות הסיקריקין בתוך שבעים אמה ושיריים לטבריא והאיצטדין בתוך שבעים אמה ושיריים של הנפשות ש"מ שנותנין פגום לפגום:

פחורתא. נוטריקן פה חור שהיה שם:

מהו ליתן עיבור לעיבור. כגון שלאחר שעיברו העיר מצד אחד יש מצד השני בית או גשר ודומיהן אם מעברים משם ולחוץ ל"א לאחר שנתנו שבעים אמה ושיריי' יש ממנו ולהלן בתוך שבעים אמה ושיריים בורגנין והדומה לו מי מוסיפין אותו או לא:

מצור לצידון. שהיה יותר מד' אלפים אמה הרי שנותנין עיבור לעיבור:

כאן להילוך וכו'. כלומר מהא ליכא למשמע דעד כאן לא קאמר רבי שמעון אלא שיהא מותר להלוך על ידי בורגנין ומערות שהן בתוך שבעים אמה ושיריים אבל לעשות עיבור על ידן ולמשוך החוט על פני כל העיר ולמדוד לכל העיר מכל הצדדין משם ולהלן אלפים אמה לא אמר:

איתפלגון. פליגי בה ר"ח וב"ק אם מוסיפין יותר על אלפים אמה או לא:

הדא דאת אמר. שמוסיפין יותר מאלפיים דוקא בעיר גדולה שיש בה יותר מאלפיים:

לא תהא התוספת יתירה על העיקר. שהיא העיר:

בין. שהעיר גדולה או קטנה מוסיפין אלפיים בעיבור ולא יותר:

דו אלפיים. כמו הוא אלפיים וי"ג דיו אלפיים וגי' הרא"ש דין אלפים:

עיר שהוא בנוייה כמין קשת. שאין הבתים במקום יתר הקשת כזה :

אם יש בין זה לזה. היינו אורך מקום היתר והיינו מן א' לב' ד' אלפים אמה חסר אחת שתחום ראשה זה נבלע בתוך תחום ראשה האחר נעשי' עיר אחת ומודדין לה מן היתר ורואין כאילו היא מליאה בתים:

ארבעת אלפים. אין מצרפין אותה להיות אחת ומודדין מן הקשת לכל אחד מפתח ביתו וחלל העיר הפנוי שאין בו בתים הוא מן המדה:

אמר רבי אחא סבר ר' שמואל. פי' ר' שמואל אסברה:

אין יתן סנדלוי הכא וכו'. לכך בפחות מארבע אלפים אמה מותר ואפילו יש מן הקשת ליתר יותר מן ב' אלפים שהרי אם יתן כליו באמצע היתר אם בא מצד זה ע"י סיבוב יכול ליקח אותן שהרי הוא בפחות מב' אלפים אמה ואם יסבב הקשת ויבא מצד אחר יכול ליטלן וגם אם יתן אותן באיזה צד שירצה יכול לסבב הקשת וליטלן:

מן כאן אתא ברא וכו'. מיבעיא להו אם יכול לבוא מכאן לחוץ ומכאן לחוץ כגון שיש פרצה באמצע העיר מלבד היתר מהו מי אמרינן כיון דמצי לבוא לשם כגון שאין בפרצה אלפים מותר א"ד כיון שנפרצה אסור:

ה"ג מרוח אחת מותר משתי רוחות אסור. וה"פ כגון עיר העשוייה כקשת שאינה מובדלת אלא מרוח אחת הלכך עד דהוי ארבע אלפים:

משתי רוחות. כגון עיר העשויה כקשת ונפרצה בראש הקשת שהפרצות זו כנגד זו כשני עיירות הן ואסור:

ואם לאו. שאין החריץ כלה בתוך העיר אלא עובר מקצה לקצה בתוך העיר רואין אותו כמפולש והרי הן כשתי עיירות:

שפת הנחל. עמוק:

אם יש. בין חומת העיר לנחל ארבע טפחים מודד מן החומה שהנחל כחלוק מן העיר ונמדד מן האלפיים שלהם:

ג'. טפחים בין החומה לנחל:

מודד משפת הנחל החיצונה. הרחוקה מן העיר:

יותר משבעים ושיריי'. שאז הוה כמקום בפני עצמו ואינו בטל לגבי העיר:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

אם הנחל. אם נאמר שפת הנחל עמוק שמתלקט מעט מעט עד שיש עשרה טפחים בגובה במשך ג' אמות:

מודד. משפת הנחל החיצונה לכ"ע דכיון שזקוף הוא כל כך רשות היחיד הוא:

אם מתוך ד'. שמתלקט י"ט מתוך ד' אמות דניחא תשמישתה קצת ה"ל כרה"ר ופשיטא דמודדין מן החומה:

אלא. כי עסקינן בשהוא מתלקט י"ט מג' עד ארבע אמות דה"ל כרמלית דניחא תשמישתי' קצת:

עיר שהיא בנוי' אוהלים. ואינן בקבע ואפילו יש הרבה במקום אחד כשיעור מהלך מאה אמה אינן חשובין עיר להיות כארבע אמות וכל אחד מודד מפתח ביתו אלפיים לכל רוח אם בא לצאת:

צריפין. דירה של הוצין וערבה:

האיך היו נפנין לחוץ. דבמדבר לא היו נפנין לא לפניהן חוץ לענן שמא ילכו הענן והארון לשם ולא לצידיהן חוץ לענן שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור אלא לאחוריהן חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחריו אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לחחוריו שלשה פרסאות שכך היתה מחנה שכינה וישראל במדבר יושבי אוהלים היו שאינן קבוע ואפ"ה מהלכין את כל המחנה כארבע אמות:

האיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה. דכתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה ואיך היו יכולין לילך לשם בשבת שהרי לאותן שהיו שוכני' מצד אחר היה רחוק יותר מאלפים:

ומשני משה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין. דה"ל כעיר ובטיל' כולהו אוהלים לגבייהו וה"ל המחנה כארבע אמות:

אמר רבי יוסה אין צריכין לומר שעשה משה שלשה צריפין וכו' דבלאו הכי נמי חשבינן לאוהלי' כקבועים:

הכי גרסינן כיון שהיו חונין על פי הדיבור כמי שהיו חונין לעולם וכ"ה בשבת פרק כ"ג וס"פ הבונ' וה"פ כיון שחנו על פי הדיבור חשובה היא חנייתן להיות נידונים כקבע:

הכי גרסינן מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה:

עליה אמר רבי אבין. מפני כך שהיו אהלים שלהם דירת עראי הוצרך לומר שעשה שלשה צריפין וכו' שיהיו כולם חשובים כארבע אמות:

אם אינו יודע לכוין את הרוחות. לרבע ריבוע של עולם:

צא ולמד מן התקופה. לפי הילוך סיבוב החמה ניכר איזו רוח דרומית ואיזו רוח צפונית:

ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז וכו'. לפי שהחמה לעולם ביום ממזרח לדרום מהלכת כדכתיב הולך אל דרום והליכת החמה ביום הוא אבל בלילה אינו הולך אלא סובב מחוץ לכיפ' ובתקופת תמוז שהוא יום הארוך זורחת בקרן מזרחית צפונית ומהלכת מזרח דרום ומערב ושוקעת בקרן צפונית מערבית ובלילה סובבת פני צפון ולמחרת היום נקצר מעט ואינה יוצאה בקרן אלא נמשכת מן הקרן ולמזרח מעט ויוצאה ובערב שוקעת בתוך המערב משוך מן הקרן מעט ובלילה סובב' אותו מעט וכל הצפון ומעט במזרח וכן בכל יום מתמעטת בזריחתה ובשקיעתה עד שבתקופת תשרי יוצאת באמצע מזרח ושוקעת באמצע מערב לפיכך היום והלילה שוין וחוזרת ומתמעטת עד תקופת טבת שאז זורחת בקרן מזרחית דרומית ושוקעת בקרן דרומית מערבית נמצא מקום שהיא זורחת בתקופת תמוז הוא קרן צפונית מזרחית ובמקום שהיא זורחת בטבת הוא קרן מזרחית דרומית ומקום שהיא שוקעת בתמוז הוא קרן מערבי' צפונית ומקום שהיא שוקעת בטבת הוא קרן דרומית מערבית ומעתה הוא יודע לכוין גם דרום וצפון שמה שהיא מהלכת בתקופת טבת הוא דרום ומה שהיא סובבת בתקופת תמוז הוא צפון כולו:

אלו פני מזרח ומערב. שלפעמי' מהלכתן ופעמים סובבת אותן כדלעיל לכך כתיב סובב והולך:

ניחה בשילה ובית עולמים. כיון שהיו מכוונין עמידתו בראשונה נגד ריבועו של עולם תו לא היו צריכין והיו מכוונין בזריחת השמש ובשקיעתה בתקופות כדלעיל אבל במשכן במדבר שהיו נוסעים וחונים כמה פעמים איך היו מכוונים ומסיק שדבר גדול הוא לכוין הרוחות:

שתהא החמה מצמצמת בו. פי' שתהא זורחת בתקופת טבת בקרן מזרחית דרומית מכוון ובאחד בתקופת תמוז תהא זורחת בקרן צפונית מזרחית:

שבעה שמות. איידי דבעי למימר שנקרא שער חריסית על שם שמכוון כנגד זריחת החמה מזכיר כאן שבע שמות שהיה לו לשער הזה:

שער סור. דכתיב במלכים גבי מעשה דיהוידע והשלישית בשער סור:

שער היסוד. בד"ה בענין יהוידע כתיב והשלישית בשער היסוד:

שער חריסית. בירמיה בפרשת בקבוק כתיב פתח שער החרסית:

שער איתון. ביחזקאל בבנין דלעתיד כתיב ועל פני שער האיתון:

שער התווך. בירמיה בפרשת החרבן כתיב וישבו בשע' התוך:

שער חדש. בירמיה בראשית ממלכת יהויקים כתיב וישבו בפתח שער ה' החדש:

שער העליון. בד"ה בפ' יהוידע ויבואו בתוך שער העליון:

ששם היו טמאים טומאת מת ושרץ פורשין שמשער מזרח ולפנים והוא השער נקנור נקרא מחנה שכינה ואסורין מדאורייתא ליכנס לשם והא דתנן בפ"ק דכלים מהחיל ולפנים אין טמאי מתים נכנסים היינו מדרבנן:

ששם היו מייסדין את ההלכה. ששם היו סנהדרין שבלישכת הגזית יושבים ומשם הוראה יוצא' לכל ישראל:

שהוא מכוון כנגד זריחת החמה. כדפרישית:

שהוא משמש כניסה ויציאה. שכל הבאים לבית המקדש נכנסין ויוצאין בו שהוא מכוון כנגד בית קדשי קדשים ואיתון מלשון ואתא מרבבות קדש:

שהוא מיוסד בין שני השערים. ששער ההיכל היה לפניו ושער עזרת נשים היה מאחוריו ששלשתן מכוונין זה כנגד זה ותווך הוא לשון אמצע:

ששם חידשו הסופרי' את ההלכה. ואמרו מצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס במחנה לויה כדכתיב ביהושפט ויעמוד יהושפט בקהל [וגו'] חצר חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנוס למחנה לויה חידשו חכמים בטבול יום זה שמותר לכנוס הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו כן נ"ל והרב בעל י"מ לא פירש בזה כלום:

ה"ג שהוא למעלה ממחנה ישראל והחיל ועזרת נשים. וה"פ שמשער זה מתחלת מחנה שכינה ומהר הבית עד השער הזה היא מחנה לויה ומחומת ירושלים עד הר הבית הוא מחנה ישראל:

ומעלה יתירה היתה בבית העולמי'. זו היא המעלה יתירה שהיתה בבית העולמים שבו עצמו היו נכללין מחנה שכינה ומחנה לויה משא"כ במשכן שבמדבר ושילה שלא היה במשכן עצמו אלא מחנה שכינה בלבד:

ובמדבר מי היה מכוון להם הרוחות. כיון שדבר גדול הוא לכוין כמו שיגעו נביאים הראשונים איך היו מכוונים בכל פעם מיד בשעת בואם:

ארון היה מכוין להם הרוחות. שצד מערבו של ארון מעמיד עצמו למערבו של עולם מכוון:

ונסעו הקהתים וכו'. דכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם משמע שבני קהת הקימו המשכן וזה ודאי אינו דא"כ מאי עד בואם דמשמע עד שיבואו הגרשונים והמררים והם היו קודמים לקהתים במסעם ואם קאי על בני מררי שהעמידו המשכן אין כאן מקומו כלל דהא בעניינא דנסיעה קיימין לכך מפרש לקרא הכי שבני קהת הקימו עם בני מררי עם המשכן ולא נעשה בו דבר עד ביאת בני קהת עם הארון כדי שידעו איך יעמידו המשכן לאיזה צד:

כתיבה. שהיא מרובעת כך היו נוסעים דגל יהודה במזרח וראובן בדרום ואפרים במערב ודן בצפון:

כקורה. תחלה דגל יהודה ואחריו ראובן ואחריו אפרים ואחריו דן:

כאשר יחנו כן יסעו. וחנייתן ודאי כתיבה היתה דכתיב סביב לאהל מועד יחנו שהמשכן היה באמצע וארבע דגלים מכל צד וכמפורש בקרא:

ומה מקיים. קרא דמייתי מ"ד כתיבה הלכו והיינו קרא דכאשר יחנו כן יסעו:

מה בחנייתן על פי הדיבור. שיהיו הלוים באמצע כך נסיעתן הלוים באמצע שמתחלה נסעו יהודה וראובן ואח"כ הלוים ואח"כ אפרים ודן:

לפי ששבטו של דן מרובה באוכלסין. יותר משני שבטים שבדגלו היה הוא הולך באחרונה שאם יבואו למלחמה מאחוריהן יעמדו הם כנגדן ל"א דגלו היה יותר מדגל ראובן שבדרום ששת אלפים והיה מחנה דן מתפשטין והולכין אחורי כל המחנות כדי שיהיה מרובע בריבוע שלם והיינו דכתיב מאסף לכל המחנות אע"פ שהלכו לצבאותם:

אף זיזיה וכותליה נמדדין עמה. הא דאמרי' לעיל גבי עיר העשויה כקשת שאין מודדין לה אלא מפתח ביתו כשיש יותר מארבע אמות וכן באוהלים מודדין אף הזיזי' והכותלים של החומה בתוך אלפיים אמה:

אויר חצר. שלפני בית אם הוא נמדד עמו או לא ואיירי בחצר שנפרץ מלפניו דאם לא כן כסתום הוא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

כשנטלה קורתו. של בית היא דאין נמדד עמו כשנפרץ משתי רוחותיו אבל אם לא ניטלה קורתו אפילו משתי רוחותיו נמדד עמו:

אם כשנטלה קורתו לא כאויר חצר הוא. בתמיה ואפילו הכי מרוח אחת נמדד עמו אם כן הוא הדין אויר חצר נמדד עמו:

ומשני תמן. בית:

הוקף לדירה. הלכך מרוח אחת נמדד עמו אבל חצר שלא הוקף לדירה אפילו מרוח אחת אינו נמדד עמו:

וכשהוא מודד. תחומי העיר לאחר שריבעה לא ימדוד מאמצע קרן זוית של עיר כנגדו באלכסון אלפיים אמה לכל קרן וקרן למתוח חוט מתחום קרן זה לתחום קרן זה:

מפני שהוא מפסיד. את הזויות לכל קרן וקרן מפסיד מה שהאלכסון של אלפיים על אלפיים עודף על ריבועו וכשמותח החוט לא תמצא באורך התחומין מן העיר והלאה לכל צד אלא אלף ותכ"ח אמות:

מתני' נותנין קרפף לעיר. כשבא למדוד התחומין אין מודדין מן החומה אלא מרחיק שבעים אמה ושיריים כחצר המשכן שהיה מאה על חמשים וכשמרבעי' אותן הן בריבוע שבעים אמה וארבע טפחים כדאמרינן לעיל בפ"ב ומתחיל למדוד:

מאה וארבעים ואחת ושליש. היינו שתי קרפיפות:

להיות אחת. והיוצא ללכת דרך חברתה חוצה לה מודד מחומת חברתה ואילך:

וכן שלשה כפרים וכו'. מפרש בגמרא:

גמ' הכי גרסינן רב חונה בשם רב רבי מאיר ורבנן. וכו':

מיכן שנותנין קרפף לעיר. וה"ק קרא תן חוצה דהיינו קרפף ואח"כ מדוד:

ופריך הדא אמרה. בין לרבי מאיר ובין לרבנן נותנין קרפף לעיר ובמתני' תנן דלרבנן אין נותנין קרפף אלא בין שני עיירות:

סלקת מתני'. ליתא למתני' אליבא דרב ועל כרחך לומר דסובר רב דלא פליגי רבי מאיר ורבנן ושניהם סברי שנותנין קרפף אפי' לעיר אחת:

בעשוייה שורה. שעומדין שלשתן באורך בשורה אחת זה אצל זה:

בעשוייה צובה. כחצובה כל א' כנגד אויר של שני כזה :

היידני אמצעי. איזהו מהן האמצעי:

ניחא מאן דאמר וכו'. בשלמא למאן דאמר שעומדין כשורה ניחא דלעולם השני הוא האמצעי:

מאן דאמר בעשוייה צובה. קשיא איזה מהן האמצעי שהרי כשתמדוד מן א' לב' הג' היא האמצעית וכשתמדוד מן א' לג' באלכסון הב' היא האמצעית וכן בכולן:

אין תמשח וכו'. כלומר באמת הדין כן מאיזה שתרצה למדוד יכול לעשות השלישי לאמצעי ל"א פריך כיון שהן עומדין כחצובה אין בהן אמצעי דלא שייך אמצעי אלא בשלשה העומדין בשורה אחת ומשני ר' שמואל אם תמשח מן א' לב' אמרינן רואין אם יכול להכניס השלשה ביניהם ויהיו מאה וארבעים ואחת ושליש מכאן וקמ"א ושליש מכאן עושה האמצעי את שלשתן להיותן אחת ופי' זה נראה עיקר:

ובלבד שלא יהא האמצעי מופלג. מהחיצונים יותר מאלפים אמה דדוקא באלפים הוא דאמרינן רואין הואיל ויכול לבוא מזו לזו בלא עירוב אבל לא ביותר מכאן:

קשייתה. כלומר שאלתי:

היו שנים. שאחד מחיצונים רוצה לילך לחיצונים השני ואחד מהאמצעית רוצה למדוד לאחד מהכפרים החיצונים:

האמצעי מהו שידון לכאן ולכאן. לחיצון ולאמצעי ל"א היו שנים כזה:

:

האמצעי מאי שתיהני לכפרים אלו ואילו ופי' זה עיקר:

מה צריכה לה. כי קמיבעיא ליה כשהיו שנים מהלכין אחר מהכפרי' שבצד זה ואחד מכפרים שבצד זה אבל אם היה אחד מהלך אמרינן הוברר הדבר שלכפרים אילו נידון ומותר לילך:

מתני' לא פחות ולא יותר. בגמרא מפרש טעמא:

ולא ימדוד אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום לשום כנגדו ראש החבל שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון והתחומין מתמעטין:

מבליעו. אם אינו רחב חמשים אמה משפתו לשפתו מלמעלה אע"פ שיש במדרונו הילוך יותר מאלפים אין אומרים תעלה מדת מדרונו לתחום אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ויבליע מדרונו בחבל אחד:

לגדר. חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו:

וחוזר למדתו. שאם היה רוחבו של גיא או גדר כנגד העיר יותר מן חמשים אמה ואינו יכול להבליע בחבל ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו הולך ומבליעו שם ואח"כ חוזר לכנגד אותו המקום שכלה שם רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדתו ומשלי' את מידת התחומין:

הגיע להר מבליעו. והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע שבהלוך חמשה אמות ממנו לא יגבה אלא עשרה טפחים אבל אם הוא זקוף יותר מזה אינו מבליעו אלא אומדו בלבד:

ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. כשהולך המודד להבליע ההר או הגיא לא יצא חוץ לתחום למקום שראשי הגיא קצרים שיכול להבליעם שם כדי שיחזור אח"כ למדתו כנגד העיר גזרה מפני שהרואה אותו מודד והולך שם יאמר שמדת תחומים של צדי העיר באה עד לשם:

בזו אמר רבי דוסתאי. בזו למעוטי ערי מקלט ועגלה ערופה דאין מקדרין בהן:

מקדרין. נוקבין רואין כאלו נוקבין אותן ומודדין דרך הנקב למעט מדת מדרונו שמודדין אותו בחבל של ארבע אמות והתחתון מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומתמעט מדרונו של כל ד' אמות חצי קומת אדם:

מתני' ה"ג אין מודדין אלא מן המומחה. בקי במדידה:

גמ' ארבעים חבלים. של חמשי' אמה הם שני אלפים:

שהוא נמתח. כשהחבל קצר יכול למותחו ומאריך המדה והתורה אמרה בחבל של חמשים אמה ימדוד:

שהוא נקמז. מתכפל מפני כובדו ומתקצר באמצעיתו:

של שלשלת. של ברזל:

ה"ג אלא שלשלת. וה"פ שלשלת יפה למידה שאי אפשר למתחה:

וכתיב בנביאים. במשכן של יחזקאל:

היה ממנו. ממקום שעומד שם עד הנחל ע"ה אמה ואיירי בנחל שרחב יותר מעשרים וחמשה אמה שאינו יכול להבלע תוך חבל זה שאנו מודדין ביבשה שאם לא היה רחב כל כך ימדוד חבל אחד של חמשים אמה ויכול למדוד ממקום שכלה מדת חבל זה עוד חבל אחד ונמצא מדתו כלה בסוף הנחל בשפתו שבעבר השני:

וחוזר לאחוריו עשרים וחמשה אמה. כדי שיהא החבל של חמשים אמה שלם עד הנהר:

כאלו מלא עפר וצרורות. ומבליעו בחבל של חמשים אמה:

כי מתרפס ועולה. פירש מקדר ועולה כדפרישית במתניתין:

היה הנחל מעוקם. שהיה מתעקם והולך וסובב העיר וכשהוא מודד תחום מערב אינו יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה ברוח מערבית עד שהוא מתעקם לצפון שם הוא מתחיל להשוות ואותה הבלעה אינה מועלת למדת תחום מערב כיצד הוא עושה ל"א היה הנחל מעוקם שהיה מדרונו משופע ונוח להילוך:

מצופו' ומשער בה בעיניו במישור. רואה ומשער כפי מדת ראות עיניו וזהו השיעור:

וחוזר ועושה כן בהר. במקום שמתחיל המדרון לשפע ולעלות וזהו אשר קורא אותו הר:

והוא שתהא המדה. מה שמשער בעומק תלך ותגיע עד ארבעה טפחים שבצד השני:

כדי מקום. שארבעה טפחים הוא מקום חשוב:

העליון כנגד ראשו. הא דתנן במתניתין מקדרין היינו שהעליון אוחז החבל כנגד ראשו והתחתון כנגד רגליו:

הכי גרסינן כל עמא מודיי שמקדרין. וה"פ הכל מודים בין ר' מאיר בין רבנן דמתני' מודין שמקדרין בענין זה:

העליון וכו'. כלומר לא זו שאם התחתון כנגד רגליו שמקדרין לכולא עלמא אלא אפילו התחתון כנגד מתניו הכל מודי' דמקדרין:

מה פליגון. כי פליגי רבי מאיר ורבנן אם מקדרין שזה כנגד ראשו וזה כנגד לבו התחתון כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו דלרבי מאיר מקדרין ולרבנן אין מקדרין:

הכי גרסינן אין מקדרין לא בערי הלוים ולא במקום עגלה ערופה וכן הגי' במסכת מכות וסוטה. וה"פ באותן אלפיים אמה שנותנין לערי הלוים למגרש ולשדות וכרמים לא היו מקדרין אלא מדקדקין במדה ובעגלה ערופה כשמודדין לידע איזו היא העיר הקרובה אל החלל אין מקדרין:

ופריך הניחא למאן דאמר. הא דכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה היינו אלף אמה למגרש ואלפיים לתחום שבת אם כן תחום שבת מקרא שמעי' שפיר מצינן למימר דבתחומי שבת מקדרין ובערי הלוים אין מקדרין:

ברם כמאן דאמר אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים. פלוגתא דתנאי בסוטה פ' כשם וסובר דתחום שבת ילפינן מגזרה שוה דמקום מקום מערי הלוים כדאמרינן לעיל קשיא כלום למדו תחום שבת שיהא אלפיים אלא מערי הלוים למדו וקשיא:

לעיקר אין מקדרין. דהיינו לערי הלויים עצמן:

לטפילה מקדרין. בתמיה איך נאמר דלתחום שבת דילפינן מערי הלוים דמקדרין:

ומניין שלא היו קוברין וכו'. אגב שיטפא דמסכת מכות מייתי לה הכא:

ולא לקבורה. אלא נותנין להם חוץ למגרשיהם מקום לקברות:

ריבה במקום אחד ומיעט במקום אחר. שנמצאו סימני תחום קרן זה ארוכין ובולטין מכנגד סימני תחום קרן שכנגדו:

שומעין למקום שריבה. ומוציאין מדה הקצרה מפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכו ונתקצרה וצריך למותחה בכל כחו:

ה"ג שומעין למקום שריבה ריבה לאחד ומיעט לאחר שומעין למרבה. וה"פ ריבה אחד מן המומחים ומיעט אחר מן המומחים שומעין למומחה שריבה:

שלא אמרו חכמים כו'. כשגזרו שלא לצאת חוץ לתחום לא אמרו להחמיר בתחומין אלא להקל בתחומין:

גמ' הגיעוך. ממתני' שמעינן דתחומי שבת דרבנן לא אמרו חכמי' הדבר להחמיר וכו':

הניחא אלפיים אמה שמעינן דאינן מה"ת אבל ארבע אלפים אמה נימא שהן מה"ת אסורין:

אין לך מחוור מכולם. שיהא אסור מן התורה אלא י"ב מיל דהיינו כשיעור מחנה ישראל שהיתה י"ב מיל:

מתני' עיר של יחיד. כגון שאדם אחד בנה כולה והוא משכיר כל ביתה לבני אדם הדרים בה ולא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא של בני אדם ולא חשיבא רה"ר ולא דמיא לדגלי מדבר:

ונעשית של רבים. שניתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים:

מערבין את כולה. כבתחלתה בלא שיור ואין מבואותיה צריכות תיקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה רה"ר גמורה של ט"ז אמה:

ושל רבים שנעשית של יחיד. רבותא אשמועינן דאע"ג דנעשית של יחיד:

אין מערבין את כולה. הואיל ותחלתה של רבים דדלמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובא כולה ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור ואע"ג דאין בה רה"ר גמור' שלא תשתכח תורת רה"ר וההוא שיור הוי היכירא דטעמא משום עירוב הוא:

אא"כ עשה חוצה לה. שיור שלא עירבו עם שאר העיר אלא לבדן:

כעיר חדשה. כך שמה והיא העיר היותר קטנה שביהודה והיתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה:

גמ' ואין מערבין אותה חציין. עיר של יחיד ונעשית של רבים דתנן מערבין את כולה דוקא כולה אבל לא לחצאין דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי הני אהני והוי כמבוי ששכח א' מן החצירות ולא נשתתפו בו דאסרוה אכולהו ואיירי שרה"ר עוברת בתוכה:

רה"ר. מבוי המפולשת לרה"ר שהוא רחב ט"ז אמה ומצויין בו ששים ריבו' ודומה לדגלי מדבר:

לחי מכאן ולחי מכאן. לראשי רה"ר:

וקורה מכאן. או קורה מכאן ומכאן:

וחכ"א לחי. או קורה מכאן וצ"ה מצד השני:

והכא אמר הכין. שאין מערבין לחצאין והא ודאילא גרע מרה"ר ממש:

ומשני לא על הדא איתאמרת. לא על עיר של יחיד ונעשית של רבים אר"י שאין מערבין לחצאין אלא על הא דתניא אפי' עיר גדולה וכו':

ואין לה אלא דלת אחד. ולאו מפולשת היא ולא דמי לדגלי מדבר:

מערבין את כולה. עליה תני בשם ר"י שאין מערבין אותה לחצאין דכולא כחדא חשובין:

ה"ג בני מבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין אותן שנתנו מותרין עד מקום הקורה:

נתנו אלו ואלו. שמקצת בני מבוי החיצונים נתנו קורה בפני עצמם ולא עירבו יחד:

אלו ואלו אסורין. דכיון דהורגלו לערב יחד כל המבוי אי אפשר ליחלק להשתמש אלו בחצי מבוי ואלו בחצי מבוי:

כיצד הוא עושה. כשרוצי' כל בני המבוי להשתמש יחד בכל המבוי:

חמשה מבואות. פתוחות למבוי אחד ונתנו כל אח' על פתח המבוי שלו שנכנסת לאמצע המבוי הגדולה:

ה"ג חד זמן רבי פנחס סליק להכא:

חזא וכו'. ראה בפתח של שוק שיושבין בו המוהלים מונחת הקורה והיו שם עוד מבואות אחרות הפתוחות למבוי:

חלקתם עירובכם. בתמיה וכי ראוי לעשות כן לחיזוק בתים נעשית. ולא לשם קור':

צנן וחדש' ומגדל גד. שלש עיירו' הן ביהודה וסמוכות זו לזו:

ה"ג שיש בה חמשים דיורין:

ובלבד ישראל. שיהיו הדיורין של ישראל אבל של עכו"ם לא הוי שיור:

בפתוחין לתוכה. אדר"ש קאי דקאמר שלש חצירות של שני בתים קאמר דבעינן שיהו הבתים פתוחי' לתוך החצירות:

נעשין כולן רשות אחת. ומאי מהני שיור הבתים אלא בתים בפני עצמן בעינן:

מתני' מי שהיה במזרח. בשדה וקדש עליו היום בהיותו שם וכבר אמר מבע"י לבנו לערב לו במערב רואין אם כשקדש היום לא היה ממנו ולביתו יותר מאלפים אבל ממנו ולעירובו יותר מאלפים:

מותר לביתו. לדין ביתו כלומר למנות שביתתו מביתו כאלו לא עירב:

ואסור לעירובו. לדין עירובו למנות שביתתו לעירובו דכיון דקדש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים נמצא שאינו יכול לילך וליטלו שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפים לכל רוח וכיון דאינו עירוב ה"ל שביתתו בביתו שהרי בתחום ביתו הוה:

אסור לביתו. למנות מביתו אלפים לכל רוח:

בעיבורה של עיר. באחד מן הבתים העומדין בתוך ע' אמה ושיריים:

לא עשה ולא כלום. שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר לו כד' אמות:

נתנו חוץ לתחום. חוץ לעיבורה של עיר:

מה שנשכר. לרוח זה הוא מפסיד לרוח שכנגדה שהרי מנה מן העירוב אלפים לכל רוח ואם נתנו בסוף אלף למזרח נמצא שכלות אלפים של מזרח בסוף ג' אלפים לעיר ונשתכר אלף ואלפים של מערב כלומר בסוף אלף של מערב העיר והפסיד אלף וקמ"ל דאין העיר עולה לו מן חשבון של מערב אלא כולה כד' אמות:

גמ' מן קשויי מקשי לה בר קפרא. משום קושיא דקשיא ליה לבר קפרא כדמסיק צריכן לומר דלמזרח היינו למזרח בנו ולמערב היינו. למערב בנו:

ניחא וכו'. כלומר והיינו דקשיא ליה לבר קפרא אס"ד דלמזרח היינו מזרח ביתו ואמר לבנו לערב לו במערב ביתו נמצא שביתו עומד בינו לבין עירובו קשיא הניחא ממנו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מכאן משכחת לה שהיה יכול לילך לביתו בלא עירוב אבל לעירובו לא הוי מטי אלא הימנו ולעירובו אלפים אמה ולביתו יתר מכאן דקתני במתני' מותר לביתו ואסור לעירובו היכי משכחת לה לפיכך צריכין למוקמי מתני' למזרח בנו ולמערב בנו:

מתני' את כל עיר קטנה. לבד מדת התחומין:

ר"ע אומר אין לו אלא ממקום עירובו וכו'. ולא פליגי אלא בנותן עירובו אבל עיר ששובת בה לכ"ע אינה אלא כד' אמות:

גמ' כיני מתניתא. כן צריכין לשנות במתני' אנשי עיר קטנה אינן מהלכין את כל העיר הגדולה. כד"א ואין הולכים בה אלא עד סוף תחומן דהיינו עד ד' אלפים אמה מביתם:

לית כאן כיצד. כלומר ודקשיא לך א"כ מאי כיצד תריץ דל"ג במתני' כיצד:

עיר מהו שתעלה ממיד' אלפים. מי אמרינן כיון דחשבינן לעיר כד' אמות אין לו מעירו אלא אלף ותתקצ"ו אמות או דלמא יש לו מיל מלבד העיר:

בראשונה וכו'. כך שנוי בברייתא:

מהלכין את כל חמתה. לפי שחמתה היתה עיר קטנה והיא לבני טבריא כד"א ומשלימין להם את השאר:

ובני חמתה. לא היו מגיעין בטבריא אלא עד הכיפה. והוא סלע שבעיר לפי שכלתה שם מדתן של בני חמתה אם נמדוד גם העיר טבריא עצמה:

עיר אחת היא. שניתוספו דיורין ובתים עד שהם אחת:

ברועה אחד זקן. אע"ג דרועה פסול לעדות גבי תחומין נאמן דלא יהא אלא עבד או שפחה דתנן במתני' שנאמנין:

מפני הרשויות. דגדר עיר העשויה כקשת הוי ולא היה בין ב' ראשיה ד' אלפים אמה ומודדין לה מן היתר לפיכך באין לחמתן אבל בני חמתן אינן יכולין לעלות לגדר לאמצע הקשת ואפשר שמחמתן אף לראשי הקשת של גדר היו יותר מאלפיים אמה ואיירי שעמד חמתן מן הצד של גדר או באלכסון שלא היו יכולין לילך אף לראש הגדר:

אלא בגין דתנינן אנשי וכו'. וגדר עיר גדולה היתה וכשעולין בני חמתן לגדר כלת' מידתן בחצי העיר וחמתן עיר קטנה וכשיורדין לה בני גדר כלתה מידתן בסוף עיר וה"ק ר' שיהו בני גדר יורדין לחמתן להיות להן כולה כד' אמות ומשלימין הן את השאר אבל גדר עולה לבני חמתן במדת התחום:

מה פליגי. ר"ע וחכמים:

בפלטיא. שהי' רחב' גדולה כמו מבוי:

לא כמי שנתנו עירובן בבתים. וכי היכא דמהני לאנשי העיר ה"ה דמהני אף להנותנים עירובן בתוכן:

עיר שחרבה. מדיוריה אבל מחיצותיה קיימות סביב לה:

אין לו אלא ממקום עירובו אלפיים אמה. דכי אמור רבנן כל העיר לו כד' אמות במיושבת כדתנן בהדיא אימתי בזמן שאין בה דיורין אלמא בחריבה מודו:

ודיר וסהר לא כמו שחרבו בתים ודיורין. בתמיה שהרי לא היו בהן דיורין מעולם ואפ"ה מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה שמעינן דרב כר' לעזר סבירא ליה:

בנה בתים ואח"כ בנה חומה. הרי החומה טפלה לבתים אין מודדין אלא מן הבתים:

בנה חומה ואחר כך בתים. שהבתים טפלים לחומ' מודדין מן החומה וישנה וחדשה אחומה קאי:

בין זו ובין זו חדשה. כל זמן שלא נתמלאה דיורין ואין מיושבת כולה אין מודדין אלא מן הבתים:

כל שהיו בה דיורין וחרבו. וכל שכן כשיש בה עכשיו דיורין עד החומה דהוה ליה ישנה ומודדין מן החומה:

דאיתפלגון. דפליגי:

הכי גרסינן הרי הוא כדייר ורבי זעירא אמר אינו כדייר. וה"פ ר' אלעזר סבר כל שבנה לשם דיורין בין בתחלה בין בסוף הרי הוא כדיורין ורבי זעירא סובר בעינן שיהא בניינו מתחלה ועד סוף לשם דיורין:

מתני' נמצא קל תוכה. משום דיורין:

מעל גבה. שאין שם דיורין ואלו נתנו על גבה לא היו לו אלא אלפיים ממקום עירובו:

למודד שאמרו וכו'. ואע"פ שחכמים חלוקים על ר"ע בנותן עירובו לעיר לומר שכל העיר לו כד' אמות מודין הן שהבא מעיר אחרת או ממקום שביתתו וכלתה מידתו של אלפיים פסיעות בינוניות אפי' במערה שיש בה דיורין שאינו נכנס להלן ממידתו כלום:

גמ' הקונה שביתה בקרפף מהלך את כולו. אם הוא בית סאתים ליחיד וכדאמרינן לעיל בפ"ב:

אין לו ממקום עירובו וכו'. לפי שאין דיורין בקרפף:

רבי זעירא פריך אמר תקנה לי שביתה בקרפף. לימא בשעת הנחת העירוב ותקנה לו שביתה בקרפף ועוד כל מקום שמניח עירובו הרי הוא כאלו שובת שם א"כ לעולם יהא מהלך כולו וחוצה לו אלפים אמה ל"א רבי זעירא מיבעיא ליה באומר תקנה לי שביתה שם בקרפף אם הוא כשובת ממש וכולו כארבע אמות או הוא כנותן עירובו שם ואין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ופי' זה עיקר:

מחלוקת רבי מאיר ורבי יודה. דבר זה תלוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יודה בפרק מי שהוציאוהו:

עיקר עירוב בככר. ואינו אומר כלום דממילא קונה שביתה ואין לו אלא אלפיים ממקום שביתה:

באומר תקנה לי שביתה בקרפף דהמערב ברגליו צריך שיאמר תקנה לי שביתתי במקום פלוני נותנין לו הקרפף כולו וחוצה לו אלפיים אמה:

נידון כעיר. ומהלך את כולו וחוצה לו אלפיים:

נידון כשדות. ונמדד במדת אלפיים של תחומו:

מה דיורין ממש. מיבעיא ליה הא דתנן במתניתין אבל בזמן שיש בה דיורין. וכו' מי בעינן שידורו בה בני אדם או בראוי' לדירה סגי:

את רואה. את המערה שאין בה דיורין כאלו היא מליאה מים וטיט ש"מ בשאינה ראוייה לדירה איירי כאלו מליאה מים וטיט אבל בראוייה לדיורין אע"פ שאין בה עכשיו נחשבת כד' אמות:

הדא אמרה. ממתניתין שמעינן מדמשיב ר"ע גבי מערה תיפוק ליה ע"ג מערה היא כעיר שיש לה שני פתחים אלא ודאי דאף בעיר שיש לה שני פתחים נמי סוברים חכמים דאינה אלא כד' אמות:

עיר שיש לה שני פתחים. ואע"ג דאמרינן לעיל דדוקא עיר שיש לה פתח אחת הוא דמערבין כולה אבל שני פתחים אין מערבין את כולה אבל בנותן עירובו אפילו בעיר שיש לה שני פתחים כולה כד' אמות היא לו בזמן שאין בה אלא ד' אלפים אמה חסר אחת דאז שני התחומין שמצד זה ומצד זה נבלעין בהדי הדדי והרי היא כעיר אחת אבל כשהיא ד' אלפים אמה כל צד נחשב לתחום בפני עצמו:

אין יתן וכו'. כלומר אם יתן כליו באמצע העיר אם יבא מצד זה יכול ליקח אותו שהרי הוא בפחות מב' אלפים אמה וכן בבא מצד האחר יכול ליטלן:

ונסי לון. פי' ונסב להם:

הכי גרסינן מה בין אתא ברא וכו' משתי רוחות מותר ל"ג ליה הכא ואגב שיטפא דריש פירקין מייתי ליה הכא:

ארבעת אלפים אמה מהלך את כולה וכו'. אבל יותר מארבע אלפים אמה אין לו אלא ממקום עירובו אלפיים אמה דלא עדיפא מעיר שיש לה שני פתחים:

על גבי חומה. של עיר אפי' יותר מארבע אלפים אינה אלא כארבע אמות:

ע"י נבריות. הם דקלים קטנים הנטועים שם:

אחורי הגגין. מה שהגגין בולטין חוץ למחיצות הבנויים מתחתיהן:

מה הן. כמה יהא בהן ויהיו נתשבין כד"א:

מילתיה דרב פליגא עלוי דשמואל. וסובר דאפילו לר"מ מטלטלין בכולו:

רב אמר מטלטלין בהן אפילו כור וכו'. מאן קאמר כל גגות העיר רשות אחת הן ר"מ ואפ"ה קאמר רב דמטלטל בכולה:

היא אחורי הגגים היא אחורי הספינה. כי היכי דפליגי רב ושמואל באחורי הגגים כך פליגי באחורי הספינה לרב מהלך את כולה ולשמואל אין לו אלא אלפיים:

הדרן עלך פרק כיצד מעברין