מתני' מי שאינו מודה בעירוב. כותי:

אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר עד שישכור הימנו רשות שיש לו בחצר ולא מהני ביטול רשות כדי שלא ילמוד ממעשיו דהעכו"ם והכותי לא ישכירו דחיישי לכשפי' ולא יבא ישראל לדור עמהם ולא ילמד ממעשיהם:

עד שיהיו ב' ישראלים. דרין בב' בתים ואוסרין זה על זה ובאין לערב ביניהם העכו"ם אוסר עליהן אבל על היחיד אינו אוסר דדירת העכו"ם לאו שמה דירה ואינו אוסר אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו וכיון דעכו"ם חשוד אשפיכת דמים לא שכיח שידור ישראל אחד עמו בחצר ולא גזרי רבנן:

גמ' חצר של עכו"ם כדיר וסהר של בהמה. אע"ג שסתם חצירות הרבה בתים פתוחין לתוכן אין רשות העכו"ם חלוקה להיחשב רשות כל אחד ואחד לבדו דדירת עכו"ם לאו שמה דירה וישראל שאינו דר עמהן נכנס לא' מן הבתים בשבת ומותר להוציא מן הבתים לחצר ולא הוה מוציא מרשות המיוחדת לעכו"ם זה לרשות שהיא לכולן:

שמא אין הבהמ' אוסרת. בתמיה דפשיטא להו לחכמים דבהמה שהיא של איש אחר אוסרת:

מה הבהמה אוסרת. בתמיה דפשיטא ליה לראב"י דאין הבהמה אוסרת:

הלכה כריב"ן. דחפצי הפקר קונין שבית':

מה צריכ'. הא דאפשר לומר דהלכ' כריב"ן היינו לראב"י דמתני' אבל לרבנן דסוברים דעכו"ם אוסר אע"ג דחפצי עכו"ם לחפצי הפקר דמיין אפ"ה אוסרין ואין קונין שביתה ויותר היה נ"ל למחוק כל זה:

מתני' בצדוקי. מתני' חסורי מחסר' והכי קתני צדוקי הרי הוא כעכו"ם ר"ג אומר אינו כעכו"ם ומעשה בצדוקי וכו':

מעשה בצדוקי שהיה דר עמנו במבוי. וביטל לנו רשותו:

מהרו והוציאו כליכם למבוי. והחזיקו בו כיון דקדש היום מיד כדי שלא יחזו' ויזכה בו קודם שזכיתם בו אתם ויאסור עליכם וש"מ דאינו כעכו"ם דאי כעכו"ם ודאי דאגירי מיניה היכי מצי למיהדר אע"ג דאפיק לא אסר דהא נקיט דמי:

ור"י אמר בלשון אחר. דלעולם צדוקי הרי הוא כעכו"ם ס"ל לרבן גמליאל ואותו מעשה אינו ראיה:

מהרו ועשו צרכיכם במבוי. מבע"י דבשבת לא מהני לכו ביטולו:

עד שלא יוציא. היינו עד שלא יצא היום ויאסור קאמר ר"ג ובגמ' איכא אוקימת' אחריתי:

גמ' ופריך דלא כן. אם לא דאמר כהנא אין הלכ' כר"י ה"א דהלכ' כר"י בתמיה הא ר"י וחכמים פליגי ולמה תהא הלכה כר"י ודאי דהלכה כחכמים והא דכהנא ל"ל:

ומשני אלא בגין וכו'. לכך הוצרך לומר דאין הלכה כר"י משום דה"א דהלכה כדברי המיקל בעירוב:

ומדרב נחמן ב"י אמר בשם ר' יהושע בן לוי דהלכה כריב"ן. דחפצי הפקר קונין שביתה:

וקשיינן עלי'. דרנב"י:

ולא כן ארנב"י הלכה כריב"ן. והא תו ל"ל דהא ריב"ן מיקל הוא:

ה"ג ומתרצינן עלה סברין מימר וכו'. וה"פ הא דהלכה כדברי המיקל בעירוב דוקא יחיד נגד יחיד אבל יחיד נגד רבים לא הלכך איצטריך לאשמועינן דהלכה כדברי ריב"ן אע"ג דרבי' פליגי עליו:

ה"ג אתא רנב"י בשם ריב"ל הלכה כריב"ן:

וכא תהא וכו'. כלומר והדרא קושיא לדוכתא ל"ל דכהנא מהיכא תיסק אדעתין דהכא הלכה כר"י הא חכמים פליגי עליו ונגד רבי' אין הלכה כדברי המיקל בעירוב. ל"א ה"פ והכא סד"א דהלכ' כר"י דמיקל אע"ג דרבי' פליגי עלי' להכי איצטריך דכהנא:

חצר שיש לה שני פתחים. לשני מבואות:

בישראל את מהלך אחר הרגיל. ואינו אסור במבוי שאינו רגיל לעבור בתוכו:

ובעכו"ם את מהלך אף אחר שאינו רגיל. ואוסר בשני המבואות דשמא ימלך בשבת לצאת בפתח שאינו רגיל:

היה בית של ישראל מכאן וכו' ועכו"ם באמצע. כיון ששני הישראלים והוא רגילין בפתח אחד לא חיישינן שיצא העכו"ם בפתח השני בשבת דנגרר אבתרייהו:

ביטל. הישראל רשותו הרגיל נמצא שאין לו רשות במבוי זו אוסר במבוי שאינו רגיל שעכשיו פתח זו רגיל הוא שהרי ביטל השני וכן הדין בהשכיר רשותו הרגיל:

עירב. עם בני המבוי שאינו רגיל לא הותרו בני המבוי הרגיל דסד"א כיון דעירב עם שאינו רגיל נעשו הרגיל כאינו רגיל ומותרים קמ"ל דלא דלחומרא הוא דאמרינן הכי ולא לקולא דבעינן עד שיערב עם שאינו רגיל שלשה פעמים:

בגילוי פנים. בפרהסיא:

הקסטור. שם פקידות הוא כמו סרדיוט והוא שוטר:

אוסר מיד. כשבא לישב שם בחצר:

ואכסנייא. חיל של מלך:

ברגיל. לבא לשם וגם מחוייבי' להניחו לשכון שם הלכך אוסר מיד כא' מבעלי בתים שבחצ':

ה"ג באילין דעאלין ברשות. שהקסטור נכנס ברשות המלך הלכך ה"ל כבע"ה:

באילין דעיילין בלא רשות. המלך אבל הנכנסים ברשות המלך כדידהו דמי:

ביטול רשות ביניהון. בין ת"ק דמתניתין דהוא רב מאיר ובין ר"י יש לו ביטול רשות צדוקי יכול לבטל רשות כישראל:

ופריך רמ"א יש לו ביטול רשות. א"כ למה אמר ר"ג מהרו והוציאו וכו' כיון שכבר ביטל רשותו:

ומשני אע"ג וכו'. מודה הוא שצריכין לזכות במבוי דכשיוציא חוזר ואוסר עליהן:

ופריך ותני כן. והא לא תני הכי:

כיני מתניתא וכו'. סיומ'. דקושיא היא דמוקמינן למתני' דר"מ סובר בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר א"כ קשיא למה אמר מהרו ל"א דפריך כיון דאר"מ דבין בשוגג בין במזיד אוסר א"כ מאי מהני שזכו תחלה ומשני דכן היא מתני' דאינו אוסר:

כל עמא מודיי. הכל מודים שיש לצדוקי ביטול רשות:

ה"ג רמ"א מבטל רשותו ואינו חוזר בו רבנן אמרי מבטל רשותו וחוזר בו:

ה"ג רמ"א מבטל רשותו ואינו חוזר בו ואת אמר מהרו. וה"פ כיון דאינו חוזר בו ל"ל למהר:

מודה הוא שצריכין לזכות במבוי תחלה. גבי צדוקי:

ותני כן. ותניא נמי הכי דמבטל רשותו ואינו חוזר בו דימיא דישראל כדמוקמינן מתני' אליבא דר"מ:

מתני' ביתו אסור מלהכניס ולהוציא. מביתו לחצר בין הוא בין אנשי החצר וכגון שביטל להם רשות שיש לו עמהם בחצר ולא ביטל להם ביתו הלכך ה"ל ביתו רשות דידי' וחצר רשות דידהו:

ושלהם. בתים שלהם מותרים להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת הם והוא אע"ג דלא עירב ה"ל כאורח לגבייהו שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו:

נתנו לו. הם רשות חצירן:

הוא מותר. להוציא מביתו לחצר שהכל ברשותו:

והן אסורין. אפי' מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת הן דחד לגבי רבי' הוי אורח אבל רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:

היו שנים. ששכחו ולא עירבו ושאר בני החצר בטלו להן רשותן שניהן אוסרין זה על זה מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו ואע"ג דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה אינו מועיל הואיל ובשעה שבטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא ערבו היו אוסרים זה על זה אישתכח דבטול קמא לא מהני וכי הדר מבטיל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא ערבו אותן שלא ערבו מבטלין רשותן לאותן שערבו ואין אותן שערבו מבטלין רשותן לאותן שלא ערבו דאסרי אהדדי והמבטל רשותו לבני החצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:

גמ' שביטל רשותו. והרי הוא כאורח לגבייהו וכדפרישית במתני' מהו שתחזור חלילה. שנים הדרין בחצר אחד ולא עירבו מהו שיהא זה מבטל רשותו לזה עד שיעשה צרכיו ואח"כ יבטל זה שעשה צרכיו לזה שביטל מתחלה:

ופריך מתניתא פליגא וכו'. דס"ד הא דרשותן מותר לו היינו ע"י שיבטלו הם רשותן לו וש"מ דחוזר חלילה:

ומשני שביטל רשותו. לכך מותר בשלהם הואיל וביטל רשותו וכדפרישית:

ופריך והתנינן בסיפא נתנו לו רשותן הוא מותר וכו'. הרי שהוא ביטל להם והם חזרו וביטלו לו וקשיא לשמואל:

ומשני פתר לה לצדדין היא מתניתא. אם הוא ביטל להם שלהם מותר לו ולהם ואם הם ביטלו רשותן לו הוא מותר והן אסורין אבל אחר שביטלו הם לו או הוא להם אינן יכולין לחזור ולבטל כל אותו השבת:

ה"ג תני אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב שנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב אבל לא אחד שעירב נותן רשות לאחד שלא עירב ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. כ"ה בבבלי ובתוספתא וה"פ אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב כגון שלשה דיורין בחצר השנים עירבו והג' לא עירב מבטל לאחד מן המערבין ודוקא כשמת השני שעירב עמו בשבת:

שנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב. ולא אמרינן כיון דלא עירב לקנסיה:

ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו. הא קמ"ל שצריך לבטל לכל אחד ואחד:

או לאח' שלא עירב. איצטריך דסד"א כיון דכולן לא עירבו לקנסינהו כדי שלא תשתכח תורת עירב קמ"ל:

אבל אין אחד שעירב עם אחר נותן רשותו ליחיד שלישי שדר עמהן ולא עירב דכי בטיל ליה איהו רשותי' אכתי איכא חבריה דאסיר עליה ואיידי דתנא רישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב תני ליה הך סיפא:

ואין שנים שעירבו וכו'. ואפילו בטיל ליה חד מינייהו לחבריה לא משתרי כיון דבעידנא דבטיל לא הוה ליה שריותא בחצר:

ואין שנים שלא עירבו וכו'. איירי באמר קני על מנת להקנות:

כל אחד צריך להשכיר רשותו. ואיירי שכולם שותפין בו דאי לאו הכי ליהוי כשכירו ולקיטו דמבטל אפי' בעד בעל הבית כ"ש שיכול לבטל בשביל השוכרים:

סברון מימר. סברוהו בני הישיבה למימר דאפי' שמשו ולקיטו של עכו"ם אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו שמשו לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף:

הלכה. פסקן של דברי' שישראל יכול לבטל דוקא ולא משכיר דדלמא ישכור ממנו בפחו' משוה פרוטה:

והעכו"ם משכיר. דוקא אבל ביטל דעכו"ם לא מהני:

ופריך ויבטל הוא העכו"ם דהא מסלק נפשיה מהך רשותא לגמרי:

ומשני חזר הוא בו. חיישינן שמא יחזור בו:

ופריך מעתה אפי' משכיר. ניחוש שמא יחזור בו:

ומשני מיכן והילך וכו'. אם משתמש בו לאחר שהשכיר הרי הוא כגזל ולא חיישינן ליה:

עד איכן. כמה יתן להעכו"ם בשכירת רשותו:

ייבא כיי דמר. אתיא כי הא דאמר ר' יסא וכו':

אין קרקע נקנית בפחות מש"פ. אם כן הוא הדין שכירות קרקע אינה בפחות מש"פ:

אפילו באגוז אפי' בתמרה. שהן פחותין מש"פ משכיר בהן מעכו"ם דבן נח נהרג בפחות מש"פ:

כד נפיק לאכסנייא. כשהיה יוצא בדרך במלון:

אין הוה משכח. אם מצא מקום לעשות תקנה לשכור מהעכו"ם עשה:

ואין לא. שלא רצה העכו"ם להשכירו לישראל:

מבדר מנוי. הי' מפזר כליו בכל פנות הבית:

יהב חוטרא הכא. היה נותן מקלו בצד זה וסנדליו במקום אחר כאילו כל הבית שלו:

דיסקייא. הוא אמתחת:

הדא דתימר. כלומר לא אמרן:

מתני' בש"א מבעוד יום. דסברי בטול רשות מקנה רשותא הוא ומקנה רשות בשבת אסור:

ובה"א משתחשך. דסברי בטול לאו אקנויי רשותא היא אלא אסתלוקי מרשותא ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי:

מי שנתן רשותו והוציא. שחזר והשתמש ברשות שבטל:

ה"ז אוסר. דמיהדר ומשקל רשותו הוא וחזר בו מביטולו:

אחד שוגג ואחד מזיד. דגזרו שוגג אטו מזיד:

גמ' כיני מתניתא. כן היא מתניתין:

מאימתי מבטלין רשות. דנותנין משמע שהקנה להם רשותם ובהא מודו ב"ה וכדפרישית במתני' ל"א דמי שנתן רשותו בשכירות משמע ולעיל אסיקנן דאין שוכרין מישראל והראשון נראה עיקר:

כיני מתניתא בה"א משתחשך. נראה שהיה במשנתם בהיפך בש"א משתחשך ובה"א מבע"י לפיכך הגיה ואמר דכן היא מתני' בה"א משתחשך:

דל כן. כלומר דאם לא כן אלא בה"א מבע"י א"כ ה"ל ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וקשיא ליתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה:

כיני מתניתא אינו אוסר. דהא ר"מ ס"ל לעיל דצדוקי מבטל רשותו ואף ע"ג דדרכו לחזור ולהוציא אינו אוסר וכדפרישית לעיל:

עד שלא חשיכה. שעדיין לא קנה עירובו של ראשון ה"ז מן השוק אוסר ואף ע"פ שאינו דר כאן:

משחשיכה אינו אוסר. שהרי הותר למקצת שבת:

דב"ש היא. דאלו לב"ה כשם שמבטלין רשות משחשיכה כך אוסרין משחשיכה ותו למה מבע"י אוסר ניבטיל:

אין ביטול רשות גדול מזה. אבריית' פריך דסובר ר"י בר בון דכל שאינו דר בהחצר אינו אוסר דמקום דירה גורם וקשיא ליה א"כ למה יאסור זה מן השוק עליהם:

ה"ג ונפל הבית ירושה לאחד מהן עד שלא חשיכה אינו אוסר משחשיכה אוסר וכ"ה בבבלי. וה"פ אם נפל הבית לא' מבני החצר ומת עד שלא חשיכה אינו אוסר שהרי עירב זה עם שכניו על דירתו שהיתה לו כבר בחצר:

עוד היא דב"ש. אף זו כב"ש אתיא הלכך משחשיכה אוסר ואינו יכול לבטל שאין ביטל רשות משתחשך:

ה"ג מהו לשכור רשות משתחשך. וה"פ מי אמרי' שוכר כמערב דמי מה מערב מבע"י אף שוכר מבע"י או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי ומה מבטל רשות אפי' משתחשך לב"ה אף שוכר אפי' משתחשך:

לחמתא דגדר. דתרי חמת הוו:

שמעון ר"י. שמע ר"י ששכרו בשבת ואמר יפה עשיתם ששכרתם דשוכר כמבטל רשות דמי:

מה פליגון. מי פליגי ר"י ור"ל או לא:

לא עשיתם יפה שטילטלתם. כולם כאחד דאחר שבא העכו"ם בביתו בשבת בטל ליה העירוב וכי הדר שכרו אין העירוב חוזר לקדמותו וצריך שיבטלו כולם רשותם לא' מהן ולא שיטלטלו כולם:

בעי אף לענין מחיצות כן. מי אמרי' אף לענין מחיצות שניתוספו ע"י עכו"ם בשבת דיכולין לבטל זה לזה או לא:

היך עבידא. היכי דמי:

היו שנים. כגון ב' בתים משני צידי רה"ר ובא עכו"ם והקיפום מחיצ' בשבת מכאן ומכאן ונשאר לפני הבתים כמו חצר לפני הבתים:

ועירבו עירוב אחד. פי' כל אחד עירב לעצמו:

כבר נכנסה שבת באיסור. ואינן יכולין לבטל זה לזה:

היו ג'. מחיצות:

ועירבו שני עירובין. כלו' שעירבו שניהם עירובן יחד:

ובא העכו"ם ופיחת. אחת מהן בשבת:

חיילי' דר' בא וכו'. כלומר כוחו וראייתו דר' בא דאמר מקצת השב' ככולה בין לחומרא בין לקולא:

מן הדא. מהא דתני בברייתא כל שבת וכו' חוץ מן המבטל רשות שאף בשבת מבטל:

ה"ג ואית דאמרי חוץ מן המבטל ומן המשכיר. וה"פ אף המשכיר אע"פ שנאסר למקצת שבת חוזר להיתירא ע"י שישכיר בשבת:

פונדק. יש בו חדרים פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסים בהן ואוסרין זה על זה בשבת והוו דיירי בההוא חצר ב' ישראלי' וחד עכו"ם ששכר את דירתו מחבירו עכו"ם ואותו שבת לא היה שם אותו עכו"ם השוכר אלא עכו"ם המשכיר והיו יראים שמא יבא עכו"ם בשבת ומיבעי' להו אם מותר לשכור מהמשכיר היכא דמצי לסלק לי' לשוכר אע"ג דהשתא לא סלקי' או לא:

מאחר שהעכו"ם. השוכר בא בשבת ויכול להוציאם מהפונדק בשבת לא מהני מה ששכרו מהמשכיר:

מעתה. לרשב"ל אף בבית ישראל יהא אסור להכניס ולהוציא שהרי יכול העכו"ם לבוא ולהוציא אותנו מבתינו בעל כרחינו:

אין בתינו שלנו. לענין זה שיכולין לדור עמנו אבל אינן יכולין להוציא אותנו מבתינו לגמרי הלכך אין אוסרים עלינו בשבת דאינן אלא כאורחים:

ובפונדק. אבל בפונדק יכול השוכר להוציא אותנו לגמרי כיון שנכנסו בלא רשותו שהרי לא הי' בביתו הלכך לא מהני מה ששכרו מהמשכיר:

מתני' שהי' שותף עם שכניו. שבמבוי לשם שותפות בעלמא ולא לשם שיתוף:

לזה ביין ולזה ביין. בגמ' מפרש לה:

לזה ביין ולזה בשמן. אין זה שיתוף אחד ואין יכול לסמוך עליו:

גמ' בדרך הארץ שנו. בדבר שדרך העולם לערב תני במתני' וכדמפרש:

הואיל ואינו מקפיד על תערובתו. הלכך אע"ג דלא ערבי' סמכינן עליה:

בנתונין בכלי אחד היא מתניתין. אבל בנתונין בשני כלים אפי' יין ויין צריכין לערב אף ע"ג דעירוב אפי' בשני כלי' כשר היינו דווקא אם נשתתפו לשם עירוב אבל הכא לא לשם עירוב נשתתפו:

שכן דרכן לשתותן אניגרון. שנותנין יין ושמן למיא דסילקי לתתו לתוך גרונו הלכך ראויין לערב ואפי' הן בשני כלים ה"ל עירוב:

בין כך ובין כך. אפילו לזה ביין ולזה ביין צריכין לערב דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב:

היידן ר"מ. כלומר הי ר"מ:

דו אמר. שהוא אמר:

על ידי עירוב ע"י שיתוף. שאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב והיינו כר"א בן תדאי:

שאין מערבין לאדם אלא לדעתו. וכיון ששיתו' זה שיש לבע"ה זה עם שכניו לא לשם עירוב ניתן אין יוצאין בהן:

על דעתי' דרבי מנא. דאמר ר"מ היא דאמר ע"י עירוב וכו' א"כ הלכתא כר' מאיר דהא הלכתא כר"א בן תדאי:

אתיא. כר"ז דאמר בסמוך דנהגו העם כר"מ:

ה"ג על דעתיה. דרבי יוסה דלא כר"מ. וה"פ לר' יוסה דאמר דלר"מ דאמר אין מערבין לאדם וכו' א"כ לא אתיא כר"ז דבהא לא נהגו כר"מ:

בעירובין. דבעינן עירוב ובעינן שיתוף:

ובתענית ציבור. דאף במנחה ובנעילה יש בהן נשיאת כפים:

אף במגילת אסתר נהגו הכל כר"מ. דאמר דבעי לקרות כולה:

מתני' בטריקלין א'. וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכין לערב עם שאר בני החצר. טרקלין בית גדול ורחב מושב מלכים:

בש"א. רשויותין חלוקי' וצריך שכל חבורה וחבורה תתן פת לעירוב החצר דה"ל כה' בתים וה"ה אם באו להוציא מזו לזו שצריכין לערב:

ובה"א. אין מחיצה זו חילוק רשות דמחיצה שפלה היא כדמפרש בגמרא הלכך עירוב אחד לכולן ובתוך הטרקלין נמי מוציאין מזו לזו בלא עירוב שהטרקלין מחברם. וכיון דביניהם אין צריכין עירוב נעשה אחד מהן שליח לכולן:

ומודים בזמן שמקצתן שרויין וכו'. דה"ל כה' בתים ולא דמי לה' שגבו עירובן שאחד מערב לכולן דהכא שאני שהרי לא עירבו:

גמ' טריקלין לפניהן כחצר של בתים. הלכך צריכין הני בני טרקלין לערב לב"ש:

פפיליונות. חדרים קטנים סמוכין לטרקלין ל"א פפיליונות היינו מחיצות שמפסיקות בין החבורות נ"ל:

כמי שהן בתים. וצריכין לערב אפילו לבית הלל:

מה נן קיימין. במאי עסקינן:

כל עמא מודיי. הכל מודין בין לב"ש בין לב"ה:

אלא. הכא במאי עסקינן שהיו המחיצות גבוהות עשרה ב"ש סברי כיון דגבוהות י' מחיצה מעלי' נינהו וכל חד וחד נחשב לבית בפני עצמו ובית הלל סברי כיון דאינן מגיעות לתקרה לא מחלקי וכולן כחד חשיבי:

שוין. ב"ש וב"ה:

שאם היו שותפין בעיסה ובתבשיל. אע"פ שכל א' אוכל בחדרו:

מעת'. אם היו שותפין בעיסה ובתבשיל אפילו מקצתן שרויין בחדרין או בעליו' נמי סגי בעירוב א' לכולן:

שני בתים זה לפנים מזה. חיצון פתוח לחצר ופנימי דריסת רגלו עליו שאין לו יציא' אלא דרך פתח זו:

אין החיצון צריך לערב. דנעשה כבית שער לפנימי והדר שם אינו אוסר על בני החצר כי אם הפנימי לבדו:

אף במצרים חליפין. במוכר לחבירו שני בתים זה לפני' מזה הוא בהיפך:

נתן על הפנימי. כלומר החזיק בפנימי לקנות אותו ואת החיצון לא קנה החיצון כיון שאין החיצון צריך לפנימי. החזיק בחיצון לקנות שתיהן קנה שתיהן דהפנימי צריך לחיצון בדריסת רגלו:

ופריך למה. מ"ט א"צ לערב:

ומשני נעשה בית שער. כלומר לכך אינו אוסר על בני החצר לפי שנעשה בית שער לפנימי וכדפרישית בסמוך:

מילתי' אמרה. אמרו בבית המדרש שאין בית שער ליחיד וכיון שבפנימי אין דר אלא יחיד אינו יכול לעשות בית החיצון לבית שער:

הדא דתימר. דתנן לקמן פ' כיצד משתתפין הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר וקאמר רב עלה לא אמרן אלא בבית שער של יחיד וכו' ש"מ דיש בית שער אפי' ליחיד ואינו אוסר:

בשני בני אדם. הדרים בבית שבחצר:

אחד יש לו רשות. פי' שהרשות שלו והשני דר שם שלא ברשות:

מתני' האחין השותפין. ה"ק האחין האוכלין על שלחן אביהם והשותפין האוכלים על שלחן אחד ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהם ואוכלין אותו כל אחד בביתו וכן השותפין עושין מלאכה אצל בע"ה בשותפו' ונוטלין מזונותיהן מבע"ה ואוכלין כל אחד בביתו ל"א להכי נקט האחין השותפין לאשמועינן אע"ג דאינן אוכלין על שלחן אביהן אלא מקבלי פרס מכל מקום ה"ל כשותפין באכילתן:

וישנים בבתיהם. והם ואביהם ואחרים דרין בחצר אחת:

צריכין עירוב לכל אחד ואחד. אם רוצין לערב עם שאר בני החצר:

מבטל את רשותו. צריך לבטל את רשותו:

אימתי בזמן שמוליכין את עירובן. לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת והואיל וחלוקין הן דיוריהן בלינה והלכך אין אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא כל אחד נוטל פרוסתו ואוכל בביתו:

אבל אם היה. עירוב כל החצר בא לבית אביהן שלא הוזקקו לעירוב דבית שמניחין בו עירוב א"צ ליתן את הפת והם כולן נמשכין בו:

או שאין עמהן דיורין. אחרי' שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב:

א"צ לערב. דכיחידים הן:

גמ' עיקר דירה היכן הוא. אם במקום לינה. או במקום אכילה:

איתפלגון. פליגי בה רב ושמואל:

במקום פיתן. היינו מקום אכילה:

ופריך מתניתין פליגא על שמואל. דאמר מקום פיתן:

האחין שהיו אוכלין וכו'. וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ש"מ מקום לינה גורס דאי הוו ישנים בבית אביהן אפי' מוליכין עירובן למקום אחר לא היו צריכין לערב אלא אביהם וקשיא לשמואל דהא הני אוכלין בבית אביהם וחשבינן להו חלוקין:

במקבלי פרס. שאינן אוכלין תמיד על שלחן אביה':

ופריך מ"מ אינן שותפין במה שהן אוכלין. בתמיה כיון דבשבת אוכלין משל אביהן שותפין הן ואם אינן אוכלין משל אביהן אפי' עירוב בא אצלן מיהו צריכין לערב:

אסברה. למה לא מהני להם אכילה זו שאצל אביהם:

אלא מה שהן אוכלין בלבד. אבל אינן יכולין ליקח המותר לביתן ואם ירעבו אח"כ יאכלו משלהן הלכך לא מיקרי מקום פיתן ממש:

ופריך מעתה אפי' אם עירובן בא אצלן. יהו צריכין לערב כל אחד ואחד שהרי חלוקין בבתיהן:

ומשני עשו אותו וכו'. אם העירוב בא אצלן עשו אותן כבית שמניחין בו עירוב שא"צ לערב דלהא ודאי מהני מה שאוכלין אצל אביהן:

ופריך מה ופליג. בתמיה וכי פליג שמואל דידיה אדידיה:

במקום פיתן. משמע שכל שאינן אוכלין אצלו אפילו בניו ובני ביתו צריכין עירוב לכל אחד:

והכא אמר הכין. דיוצאין בככר שלו וע"כ דשמואל איירי בשאינן אוכלין אצלו דאי בשאוכלין אצלו פשיטא דיוצאין בעירוב שלו דודאי ישנים אצלו דהא בני ביתו קרי להו:

בשהיו שנים שותפין בו. שהיו לבניו ובני ביתו שותפות בככר:

ותייא כיי דמר. ואתיא כי הא דאמר:

ותנינן וכו'. כלומר ואקשינן על הא דאמר מערבין בחצי ככר הא תנן במתניתין לקמן מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה דבעינן דוקא ככר שלם:

פתר לה. ושנינן דהא דאמר מערבין בחצי ככר היינו שחצי ככר הוא שלו וחצי ככר של חבירו אבל לעולם ככר שלם הוא א"כ ה"נ סגי לשנים בככר אחד:

דמכת אימי'. מתה אמו ולא הי' יכול ללמד להן דאבל אסור בדברי תורה:

תני לה. שיהא הוא שונה להן בית שמניחין בו העירוב אם חייב בעירוב או לא:

בית שמאי אוסרין. אם לא עירב הבית שמניחין בו העירוב:

ובית הלל מתירין. בדיעבד:

א"צ כלום. דפיתן ה"ל כאלו דיירי כולהו בבית זה וכל שכן בעל הבית שהוא דר שם ממש בתוכו ואפילו אין לו פת בכל הבית שפיר דמי:

נעשה כשותף. ומה לי מונח בסלא דידיה או מה לי דמונח במקום עירוב ואיכא בינייהו דאם אין לו פת בבית אוסר:

הכי גרסינן א"ל רב המנונא מיליהון דרבנן. דברי ר' יוחנן פליגון עלך ר"ח:

שצידו אחד עכו"ם וצידו אחד ישראל. ומבוי ביניהם:

עירבו דרך פתחים. כגון שבית ישראל אצל ביתו של ישראל זה פתוחות לרשות הרבים ופתוחות לחצירו של ישראל זה שפתחו פתוחה למבוי אף על פי שעירבו הישראלים שבבי' עם זה שבחצר אסורים להוציא דרך פתחו למבוי שהעכו"ם אוסר עליהם דאסור לדור יחיד במקום עכו"ם שלא ילמד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו כדי שיהא יחיד וירא מן העכו"ם שלא יהרגנו ויצא:

דרך חלונות. שבין בית ישראל לחבירו:

אין העכו"ם אוסר עליהן. להוציא דרך פתחו של זה למבוי וכ"ש אם עירבו דרך פתחים שמותרים להוציא דרך פתח שבמבוי:

אין תימר וכו'. ואס"ד דכשותף הוא אם כן אם הניחו עירובן בבית שבחצר יאסור השני עליו דה"ל כשנים אצל עכו"ם דאוסר עליהן:

אם מבלי מקום. שלא היה להם מקום להניח העירוב במקום אחד מותר:

אם בשביל לחלוק לעירובן. היינו שחילקו אותו מדעת אסור:

מיקל לההיא דאמרה וכו'. פעם אחת ראה אשה אחת שחלקה עירובה ושאל לה ר' יוסה למה חלקה ואמרה מפני שהככר היה גדול לא מצאה כלי להניחו במקום א' והיה ר"י מקלל אותה שידע דשקר ענתה בו שמתחילה היתה דעתה לחלק:

מברך עלוי. על פת שעירבו בירך בליל שבת דהואיל דאיתעביד בי' חדא מצוה ליתעביד ביה מצוה אחריתא:

תמן תנינן. במס' גיטין פ' הניזקין:

בדייר ישן. לא בבית שהוא ישן אלא במי שהיה דייר בו מישן דטעמא דלא לחשדו שגנב מהעירוב הלכך נטלו ממנו ונתנו בבית אחר הלכך אם זה שהיה דר בו מתחלה יצא ממנו מותר לשנותו וליתנו בבית אחר:

מתני' עירבו בחצירו'. כל אחת לעצמה:

מותרים בחצרות. כל בני החצר לעצמן:

ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף:

ואם נשתתפו. נמי במבוי לאחר שעירבו בחצירות מותרין כאן וכאן:

ושכח אחד מבני החצר ולא עירב. בחצירו להתיר חצירו אבל בשיתוף היה לו חלק:

מותרין כאן וכאן. דטעמא מאי אין סומכין על שיתוף במקום עירוב כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות והכא דרוב בני החצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא משתכח תורת עירוב:

מותרין בחצרות ואסורין במבוי. שאין העירוב מועיל למבוי שהרי אפי' מחצר לחצר שלא על דרך המבוי אסור לטלטל:

שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף ולא תימא דלא דמי דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רשות הרבים אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:

גמ' מפני שהן וכו'. כלומר טעמא דהואיל והן פתוחות זו לזו ופתוחות נמי למבוי הוא דמותרין הא אם לא היו פתוחות למבוי והיו צריכין לעבור דרך החיצונים למבוי:

אפי' עירבו. בחצירות אסורות בהן מאי טעמא:

דר"ע היא. מתני' אתיא כר"ע דלקמן בפרקין:

דריסת הרגל. שיש לפנימיים על החיצוניים אוסרת להחיצוניים להוציא למבוי:

דר"מ אמר ע"י עירוב וכו'. כלומר אין סומכין על עירוב במקום שיתוף וכדפרישית במתני' אף במגילת אסתר. דקורין כולה נהגו כר"מ:

בעירובין. הא דאמרן:

ובתענית ציבור. דאף במנחה ובנעילה יש בהן נשיאת כפים:

אע"ג דר"מ אמר יש לו ביטול רשות. במבוי א"כ עכ"ל דמתני' בדלא בטיל רשותו איירי דאי בדבטיל קשיא סיפא אם שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתפו למה אסורין במבוי אלא ודאי בדלא בטיל איירי לא תיקשי לך בעירבו בחצירות ונשתתפו במבוי ושכח אח' מבני חצר ולא עירב למה מותרים כאן וכאן דהיינו טעמא דמודה ר"מ דבשכח א' ולא עירב בחצר שסומכין על השיתוף וכדפרישית במתני' מאן אית ליה וכו'. השתא מפרש דבריו הראשונים:

א"ל מה את משכת עלייהו הלכות עירובין. ר"מ הוא דאמר הכי ש"מ דטעמא דר"מ שלא לשכח וכו' וכיון דעירבו רובן לא שייך שכחה דתינוקות:

ייבא כחד מנהון. הא דקשיא סיפא א"כ מבני מבוי ולא נשתתפו נמי יהיו מותרין כאן וכאן אתיא מתני' כאחד מהם:

חצר הרוגלת. שרגילים להניח בה השיתוף דבית שמניחין בו השיתוף אינו צריך להשתתף וה"ה החצר:

ואין עירוב מועיל בלא שיתוף. הלכך בשכח ולא נשתתף מחמרינן דאין עירוב מועיל בלא שיתוף דהא מהאי טעמא חשש ר"מ להצריך תרווייהו אבל בשכח ולא עירב ליכא למיחש שהרי רואה העירוב וגם השיתוף:

וחרנה אמר. ואידך אמר:

ה"ג והוא רואה אותן לא מערבין ולא משתתפין. וה"פ שכבר שיתפו ויסמכו גם על השיתוף משום עירוב ויטעה לומר שא"צ לא עירוב ולא שיתוף לכך מצריך ר"מ תרווייהו ולפי טעם זה אפי' שכח אחד מבני החצר יש לאסרו אבל לטעמא קמא שפיר יש לחלק ביניהם:

פשיטא וכו'. כלומר הא ודאי פשיטא ליה:

אם רצו להשתתף במבוי. על סמך העירוב אינן משתתפין שאין העירוב מועיל בלא שיתוף:

אם רצו לערב. לסמוך על השיתוף במקום עירוב סומך עליו:

ותני מערבין וכו'. כלו' ותניא נמי הכי:

מערבין ומשתתפין כאח'. בעינן עירוב ושיתוף:

אין פחות משתים. אפי' אין בחצר אלא בית א':

אפי' חצר מכאן ובית או חנות מכאן. סגי וא"צ חצר כלל:

חצר אין פחות משני בתים. שיהו נפתחות לחצר:

הכין דרייא וכו'. כלומר אל תתמה אם במשהו סגי א"כ לא מצינו שיהו שוים ולמאי נ"מ אמרו שאם ארכו כרחבו דמי יצמצם ארכו כרחבו הלכך קאמר שכן דירות שבא"י הן מרובעים בריבוע מכוון:

עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בבבל שמעתי קולו של ר"י ששאל לשמואל:

הפריש שקלו ומת מהו. שיפול לתרומת הלשכה או לא:

מותר עשירית האיפה. של כה"ג מהו כגון שהפריש מעות לעשירית האיפה וניתותרו ושוב אינו יכול לצרפן למחר מה יעשה בהנותר:

יוליכם לים המלח. שלא יהנה בהן:

יפלו לנדבה. דהיינו נדבת ציבור שגם היא נקראת חטאת:

מהו לבטל רשות מחצר לחצר. חצר אחד ששכח ולא נשתתף עמהן מהו שיבטל רשות לשאר חצירות ויהיו מותרין לטלטל במבוי:

כמה דאת מר. כמו שאתה אומר התם בכלים ששבתו בחצר אע"ג דלא עירבו בחצר ואסור להוציא מבתים לחצר אפ"ה מטלטלין הכלים ששבתו בחצר בכל החצר:

ודכוותה וכו'. ובעו מיניה מי אמרינן כמו כן בכלים ששבתו במבוי:

ובשבת שואלין לה. אינהו שאלו מר' יוסה. כשהיו עסוקין במסכת שבת:

ולא אגיבון. ולא השיב להם:

ה"ג דלא הוה ר"י וכו'. שלא היה ר"י משיב על כל דבר אלא במקומו הראוי לו ושאלה זו מקומה בעירובין:

כד אתו. ללמוד מסכת עירובין ושאלו ג"כ ממנו והשיב להם דפליגי ביה רב ור"י:

אין מטלטלין. כלים ששבתו במבוי שלא נשתתפו אלא בד' אמות:

רב כדעתיה. רב לשיטתו. ור"י לשיטתו:

ר"י. שהוא אומר דקורה לבד מתרת המבוי אפילו בלא שיתוף לכך קאר"י דכלים ששבתו במבוי מטלטלין בכל המבוי:

ופריך לר"י לאיזה דבר משתתפין במבוי. דהא בלא"ה מותרין לטלטל בכל המבוי:

כדי לעשות כל הרשויות כאחת. שיהא מותר לטלטל במבוי אף מן הכלים ששבתו בבית:

פשיטא. הא ודאי פשיטא לן שנסמכין על השיתוף שהבעלי בתים משותפין במבוי כדתנן במתני' בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לשתף:

מהו לסמוך וכו'. הא קמיבעיא לן מהו לסמוך על השיתוף שהבעלי בתים משותפין בפת משום עירובי חצירות:

מדוחק. אם לא עירבו מחמת אונס ודוקא בשבת ראשונ' אבל מכאן ואילך לא דלא לשתכח תורת עירוב:

כדין אנשי בר דליה. כהנך אנשים שהן שותפין שאין מקפידין זה על זה הלכך ה"ל כעירוב דבעינן שלא יקפיד כל אחד על עירובו אבל בשאר שותפים דמקפידין לא הוה עירוב:

ואפילו לא וכו'. כלומר ואפילו בכל שותפין דעלמא נמי מהני השיתוף לשבת ראשונה:

שהיו מסובין. לאכול באויר החצר:

מכיון שהתחילו. לאכול בתבשיל אחד מבע"י מותר וסומכין עליו משום עירוב ומשום שיתוף:

הדא אמרה. זאת אומרת ואפי' מסובין באויר חצר מהני משום עירוב ולא בעינן בית:

ואפילו לא עירבו. סומכין עליו אף משום שיתוף של המבוי:

ואפי' לא כיוונו. לערב מהני השותפו':

שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. דדוקא באויר שבחצר הוא דמהני אבל באויר מבוי לא מהני כיון דאויר מבוי הוא רשות של כל בני המבוי אסורין להשתמש בו עד שיערבו ממש ולא מהני שיתוף דידהו:

עירוב צריך בית. צריך להניחו בבית שבחצר:

מילתיה דרב אמרה עירוב צריך בית. אבל לא שיתוף:

ה"ג מתניתא פליגא עלוי דשמואל. וה"פ דתניא בברייתא שיתוף נותנו אפי' בבית שער:

נותנו. לשיתוף של מבוי בין באויר חצר בין באויר מבוי ולא זו אף זו קאמר:

מתני' זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרשות הרבים ודריסת רגלה של פנימית על החיצונה לצאת לרשות הרבים:

עירבה פנימית. לעצמה לטלטל בחצרה:

שתיהן אסורות. דהויא פנימית רגל האסורה במקומה שהרי לא ערבה לעצמה ואוסרת בדריסת רגלה על החיצונה:

מותרת לעצמה וכו'. דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת:

רבי עקיבה אוסר. דקסבר אף רגל המותרת אוסרת במקום שלא עירב' שם:

וחכמים אומרים אין וכו'. דקסברי אפי' רגל האסורה במקומה כגון שלא עירב' הפנימי' לעצמה אינה אוסרת על החיצונה:

גמ' דר' עקיבה היא. רישא דקתני החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות אתיא כר"ע וכדפרישית במתני' וקשיא לי' מציעת' עירבה זו לעצמה וכו' כמאן:

דריסת הרגל אסורה ואוסרת. כלומר ג' תנאי בדבר ת"ק סבר דרגל המותרת אינה אוסרת ורגל האסורה אוסרת הלכך עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה:

מתני' שתיהן אסורות. דהויא פנימה רגל האסורה ואוסרת:

נתנו עירובן במקום אחד. שעירבו שתיהן זו עם זו ונתנו העירוב באחד מהן:

שתיהן אסורות. כדמפרש בגמ' ואם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד:

א"צ לערב. זה עם זה משום דריסת הרגל כיון דיחיד הוא והפנימית הויא רגל המותרת ואינה אוסרת וסתמא כרבנן ואם היו שנים אפי' בחיצונה גזרינן דלמא אתי למשרא שנים בפנימית ואחד בחיצונה:

גמ' שכח אחד מן החיצונה וכו'. פי' הא דקתני במתני' שכח אחד בין מן החיצונה וכו' שתיהן אסורו היינו טעמא דאם שכח אחד מן החיצונה אסורה החיצונה שהרי שכח אחד מלערב והפנימית אסורה:

שנתנו עירובן במקום אסור. דהיינו בחיצונה:

ופריך שכח אחד מן החיצונה. כשהניחו העירוב בפנימית דקאמרת שניהן אסורות הניחא שחיצונה אסורה שלא עירבה אלא הפנימית למה תהא אסורה:

מפני שנתנו עירובן במקום אסור הרי לא נתנו עירובן במקום האסור. שהרי נתרו בפנימית:

אלא. אין לך טעם לאסור אלא מפני דריסת רגל האסורה והרי גם זה לא שייך בפנימי שהרי תיחוד לדשא ואסתלוקי מהחיצונה ומשתמשא באנפי נפשה:

נעשו כולן רשות אחת. הלכך אחד מן החיצונה ששכח ה"ל כאלו שכח אחד מן הפנימית:

שאם היה שרוי בעליונה. פי' בחיצונה ובפנימית שני ישראלים:

את מורידו לאסור. על התחתונה והרי הן כאלו כולן שרויין בחצר אחת:

אין תורת דקה לעכו"ם. אם דר בפנימית ועשה מחיצה גבוה י' טפחים לפני פתחו וסילק דריסת רגלו מהחיצונה אפ"ה אוסר על החיצונים:

עד שיהו שניהן ישראל. דרים בפנימית ולא מצטרפין החיצונים להו שיאסור לדור עם העכו"ם אלא הוה כישראל יחיד הדר עם העכו"ם שאינו אוסר עליו:

ובעכו"ם אוסר. דאין תורת דקה בעכו"ם:

כותל. שהוא גבוה עשרה טפחים:

הכי גרסינן שהקיפוהו סולמות מערבין אחד ואין מערבין שנים. וה"פ דסולמו' הן כפתח ומערבין א' ודקה לא גריע מסולם ואע"פ שהפנימי סילק עצמו החיצונים יכולין לכנוס לפנים וקשיא מ"ט אינה אוסרת עליהן:

הן נדונין כפתחים. ממש הלכך מערבין א':

דרך העליונים. פירוש החיצונים דרכן לירד למטה אבל אין דרך הפנימים לעלות למעלה ולירד למטה לחצר החיצונה שהרי סילקו נפשם מהם בעשיית דקה:

הדרן עלך פרק הדר