מתני' לכל מי שילך לבית האבל וכו'. דמילי דמצוה נינהו וקי"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה:

וכל מי שקיבל עליו מבע"י. לסמוך על עירוב זה מותר:

גמ' לא תניתה מזכין. לא תני במתני' ומזכה להן כדתני לעיל בפ' חלון גבי עירובי חצירו':

ולמה לא תני מזכין. פליגי בה שמואל ור"י:

תמן. גבי עירובי חצירות דתני מזכין צריך לזכות דעירובי חצירות משום קנין רשות או דירה בבית חבירו צריך לזכות:

ברם הכא. אבל כאן בעירובי תחומין דלא קני רשות אחרים א"צ לזכות:

קולי חומרין בדבר. כלומר קל וחומר הדברי' דבעירובי תחומין צריך לזכות:

מה התם עירובי חצירות. שהוא מדרבנן צריך לזכות. עירובי תחומין שהוא דאורייתא דכתיב אל יצא לא כ"ש שצריך לזכות:

אתיא דרב. דאמר עירובי תחומין צריך לזכות וכדאיתא בבבלי פרק חלון משמיה דרב:

כר"י. דאמר דתני ע"ח צריך לזכות וכ"ש עירובי תחומין:

כדי לעשות וכו'. טעמא דשמואל אתי לאשמועינן דעירובי חצרות צריך לזכות לפי שהזכייה כדי לעשות כל הרשויות שבחצר אחת מה שא"כ בעירובי תחומין וכדפרישית:

מתני' מזון ב' סעודות לכל אחד. מתוך שקנה שביתתו שם צריך להניח שם מזון שצריך לו לשבת:

מתכווני' להקל. בגמ' מפרש:

ככר. הלקוח מן הנחתום בפונדיון כשנמכרים ד' סאין בסלע השתא ס"ד חצי קב הוי ב' סעודות כיצד ו' מעות לדינר מעה ב' פונדיון ודינר י"ב פונדיון והסלע מ"ח פונדיון וסאה ששה קבין לד' סאה כ"ד קבין הרי מ"ת חצאי קבין חצי קב לפונדיון:

ר"ש. ממעט בשיעור ואומר שדי לעירוב בב' ידות לככר של ג' ככרות לקב וככר שלם של ח' ביצים שלישית הקב ושתי ידות שהם חמשה ביצים ויותר הוי ב' סעודות:

חציה לבית המנוגע. סתם מתני' היא וה"ק חצי ככר שלם ששיערו בו העירו' בין למר ובין למר הוא שיעור לשהיית בית המנוגע שנכנס לבית שיש בו נגע צרעת אע"פ שהוא טמא מיד דכתיב והבא אל הבית יטמא אינו טעון כבוס בגדים עד שישהא כדי אכילה דכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו והיינו השוהה כדי אכילה וחצי ככר זו הוי כדי אכילה ולר"י בן ברוקה דאמר ככר שלם הוי רובע הקב שהם ששה ביצים נמצא חציה ג' ביצים והוא פרס דכולא גמרא ולר"ש דאמר ככר שלם הוא שלישית הקב שהם ח' ביצים הוי חציה ד' ביצים והוא פרס אליבא דר' שמעון ואף על גב דר' שמעון סבר דבככר שלם יש ג' סעודות דהא ב' ידותיה קאמר ר' שמעון דהוו שתי סעודות הני מילי בערוב דנתכוונו להקל וא"צ ב' סעודות שלימות אבל בכל דוכתי ס"ל לר"ש דאין סעודה פחותה מחצי ככר של שלישית הקב ובעינן שישהא כדי אכילת חצי ככר זו שהם ד' ביצים:

חצי חציה לפסול את הגויה. דהאוכל אוכלים טמאים כחצי פרס נפסל גופו מדרבנן לאכול בתרומה וחצי פרס הוו ביצה ומחצה לריב"ב וב' ביצים לר"ש:

גמ' בחולא. בימות החול שאין לו לאדם מה לאכול:

הוא אוכל. פת מועט:

בשבתא. בשבת שיש לו לאדם הרבה לאכול הוא אוכל פת הרבה:

רי"א. בחול שאין לו הרבה מינים לאכול הוא אוכל פת הרבה:

בשובתא. בשבת שיש לו לאכול מהרבה מינים הוא אוכל פת מועט:

ותני כן. ותנינן בברייתא:

קרובים דבריהם. של ר' שמעון ור"י בן ברוקה להיות שוין:

ופריך איתא חמי. בוא וראה איך הן שוין:

אהן עביד עיגולא וכו'. ריב"ב הוא עושה ככר משנים עשר ביצים דהיינו חצי קב וכדפרישית במתני' ואהן וכו'. והאי ר"ש עושה ככר משמנה ביצים דהיינו שלישית הקב:

ותימר הכין. ואת אומר כן ששוין דבריהם:

צא מהן שליש ליציאה. לא הזכיר ריב"ב חצי קב ששיער לך אלא בככר הלקוח מן החנוני בפונדיון והרי החנוני משתכר בחצי קב שלקח בפונדיון שליש ומוכר ב' שלישי חצי קב בפונדיון ובהך ב' שלישים אשמועינן ר"י דהוה ב' סעודות הרי בחצי קב ג' סעודות:

נפיק ליה לאילין נחתומיי'. נפק ודרש להנחתומי' שלא ישתכרו יותר מן השליש כהאי דאמר רב הונא:

ולחוד כהן שיעורא. ובלבד בהך שיעורא דהיינו שליש ולא יותר:

מתני' מרפסת. מקום גבוה בחצר הבית והרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולם יוצאין בסולם אחד לחצר וממנו לרה"ר ואע"פ כן אין אוסרין הואיל ומרפסת גבוה עשרה ובלבד שיערבו בני מרפסת לעצמן במרפסת דהויא רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת:

ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן:

כל שגבוה י'. אם יש בחצר תל או עמוד גבוה י' סמוך למרפסת ואין מרפסת גבוה מן העמוד עשרה דניחא תשמישתי' דעמוד לבני המרפסת רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשין הן בו ולא בני החצר:

פחות מכאן לחצר. אף לחצר קאמר ששתי הרשויות שולטין בו המרפסת והחצר ואם לא עירבו זה עם זה שניהם אסורים בו:

חולית הבור. שפת הבור שלמעלה אם גבוה עשרה מן החצר רשות מרפסת שולטת בו חולית הבור קרקע שניטל בחפירת הבור והקיפו בו פי הבור סביב:

בסמוכה. שהחוליא סמוכה למרפסת:

אפילו גבוה עשרה טפחים לחצר. אף לחצר כמו למרפסת ושניהם אסורים אם לא עירבו זה עם זה:

גמ' ופריך ולא של תחתונים היא. אע"פ שהתל גבוה עשרה למה יהא למרפסת הלא התל של אנשי חצר הוא:

כמי שהוא שלו. והאי תל לחורבת שמעון דמי:

פשיטא הדא מילתיה. כלומר פשיטא לן:

לזה בפתח ולזה בפתח. שתי חצירות שלא עירבו ויש רשות אחת סמוכה להן ונוחה לשניהן להשתמש בו כפתח זה שהוא נוח ליכנס:

ה"ג שניהן אסורין מן הבית שבין שתי חצירות. וה"פ כי היכא דאמרינן לעיל בפ' חלון גבי בית שבין שתי חצירות ששניהן אסורין אם לא עירבו ה"ה בכל רשויות. כל זריקה למעלה מעשרה טפחים וכל שילשול עמוק מעשרה טפחים וכל תשמיש נוח דקרינן ליה פתח לא גבוה קרקעיתו י' טפחים ולא נמך י' טפחים:

לזה בזריקה ולזה בשילשול. כגון חצר זו גבוה מרשות שביניהן עשרה וזו נמוכה הימנו עשרה:

שלשול מותר. שהוא כדרכו לגבי זה שהוא לו בזריקה:

רב אמר לא עשה כלום. כלומר לשניהן אסורין דהא לשתיהן מיהת תשמיש שלא בנחת הוא:

כל שגבוה י' טפחי' למרפסת וכו'. וקס"ד מאי מרפסת בני עלייה דגבוהו ממרפס' טובא אבל דרך מרפסת זו עולין ויורדין ותל שבחצר שהוא גבוה עשרה הוי נמוך מן העלייה י' דהוי לזה בשלשול ולזה בזריקה וקתני דבני עלייה מותרין בו וקשיא לרב:

ה"ג לא לזה בזריקה ולזה בשילשול היא מתניתא. וה"פ אין פירוש מתני' כדקאמרת דאיירי לזה בשלשול ולזה בזריקה:

בתוך ג' טפחים וכו'. אלא מתניתא איירי בבני מרפסת ממש שהם דרין למטה במרפסת והתל להן תוך שלשה טפחים ושלש לאו דוקא אלא ה"ה תוך עשרה:

שהיא למעלה מעשרה טפחים לתחתונה. דהיינו לבני החצר דהוי ליה לזה בנחת ולזה בזריקה דיהבינן ליה להנך דתשמישן בנחת:

מה פליגון רב ושמואל. וכי פליגי רב ושמואל:

בשוה. שהיה לשניהן בשוה דהיינו לזה בשלשול י"ט ולזה בזריקה י"ט:

היה שם חורבה. בין שתי חצירות:

נותן חורבה לבעליה. למי שהחורבה שלו הוא מותר להשתמש בה:

עד כדון. עד כאן לא קאמר ר"י שהחורבה לבעליה אלא כשהוא יכול להשתמש בה דרך פתח:

היה משתמש בחורבה דרך חלון. והשני יכול להשתמש בה דרך פתח למי נותנין אותה:

אפילו כן. אף על פי שבעליה אינן משתמשים אלא דרך חלון נותנין לבעליה:

היו שלשה. שיש בין שני חצירות שלשה חורבות מחיצו' פרוצות זו לזו ואין בהן דיורין ואין להן בעלים אלא בני הבתים האלו ויש פתחי' בחצירות הפתוחין לחורבה:

זה משתמש בחורבה. הסמוכה לו דרך פתחו:

והאמצעית אסורה. דכל אחד אוסר על חבירו כבית שבין שתי חצירות:

וזה משתמש באחת ובשנים. והשני מבטל לו רשותו שבאמצעית דאל"כ שניהם אסורין א"נ בשנתן לו חבירו רשות ויותר נראה דה"ג זה משתמש באחת ובשנית וזה משתמש באחת ובשנית:

העומד והחלל מצטרפין בד'. כגון שיש שני מחיצות ואין ביניהם ארבעה אבל בהצטרפות הכתלים הן רחבות ארבעה מצטרפין:

והוא שיהא העומד. עובי הכתלים צריך שיהא יותר מן החלל שביניהן:

ר' זעירא בעי עד וכו'. מי בעינן שיהא העומד שמכאן מרובה על החלל וכן העומד שמצד השני או דלמא העומד שבשני הצדדין מצטרפין ואם הם יתרים על החלל ה"ל כמקום ארבעה:

פשיטא לרבי זעירא וכו'. כלומר הא ודאי לא קמיבעיא ליה שאין העומד שמצד אחד לחוד ואין שם עומד מצד שני מצטרף לעשות מקום ד':

פשיטא ליה שיהא העומד וכו'. כלומר הא נמי פשיטא ליה דבעינן שיהא העומד מצד אחד מרובה על הפרוץ ואין מצטרפין שני העומדים שירבו על החלל:

לא צריכה ליה. לא קמיבעיא ליה:

דלא וכו'. אלא אי בעינן שיהא גם העומד השני רבה על החלל או בעומד מרובה מצד אחד סגי וכדפרישית:

מג' ועד ארבעה הוא מתניתין. הא דתני גבוה י' טפחים למרפסת וכו' היינו כשהתל או החוליא. אינן רחבים מד' ואינן פחותין מג':

פחות מג'. אפילו גבוהין יותר מעשר אף בני החצר מותרין להשתמש בו דה"ל מקום פטור:

אפילו פחות מעשר אסור. דה"ל כרשות בפני עצמו ואין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת:

בשאין שם תקרה. כלומר ולא אמרן דגבוה עשר למרפסת אלא בשאין תקרה על המקום ההוא:

אבל יש שם תקרה. אפילו גבוה הרבה:

של תחתונים היא. דה"ל כבית בחצר:

בשאין שם נקב. ולא אמרן דבגבוה י' למרפסת אלא בשאין שם נקב למטה מי':

אבל אם יש שם נקב. יכולין בני החצר להשתמש שם ואוסרין זה על זה:

מתני' את עירובו. עירוב חצירות:

בבית שער. מקום הסמוך לשער החצר ורגילין להושיב שם שומר שלא יכנסו בני רשות הרבים לחצר:

והדר שם. בבית שער שבחצר:

אינו אוסר. על בעל החצר וא"צ ליתן את הפת דלאו דירה היא:

והדר שם. אם השאיל בעל הבית בית התבן שלו לאחר לדור שם אוסר עליו בחצר הואיל ופתוח לחצר:

אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית. שיש לבע"ה מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע:

אינו אוסר עליו. דכל רשותא דחצר דידיה הוא כאלו דר עמו בבית:

גמ' הדא דאת מר. הא דאמרת במתני' דבבית שער אינו עירוב:

בבית שער דיחיד. דחצר של יחיד שאינו קבוע שאין צריך לו כל כך שהרי יכול לנעול לחצירו:

אבל בבית שער של רבים. שהחצר צריך להיות פתוח תמיד מפני הנכנסים והיוצאין וצריך שימור הרבה ה"ל כבית קבוע ומניחין בו עירוב והדר שם אוסר:

אפילו יתד וכו'. הוה כתפיסת יד:

נשתות. נראה שהוא כיסוי כלי ויש גורסין נששית והוא כמו עששית שהוא חתיכה גדולה של ברזל:

אפילו טבלא. לוח של עץ ל"א אפילו טבלו ר"ל דברים שאינן מעושרים נ"ל וכ"מ בבבלי:

ובלבד דבר הניטל בשבת. הוא דהוה תפיסת יד ופליג אדרבי בא בר חיננא דסובר דדבר הניטל בשבת אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי:

נכנס שלא ברשותו. הוה יכול לכנוס שלא ברשות הבעלים הדרים בבית:

אתא עובדי קומי רב. אם זה הדר בבית יכול לאסור או לא דהא תרנגולים כדבר שאינו ניטל בשבת הן שהרי אסורין לטלטל:

כיון שהוא זקוק ליתן מים. לפני התרנגולים ה"ל כדבר הניטל בשבת:

לעכברי. שם מקום:

וסמכין על הדא דרבי ינאי. שאפי' יתד סגי ואינו אוסר:

מתני' הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים שמה דירה:

אינו אוסר. דלאו שמיה דירה:

רבי יוסי. נמי ס"ל דלאו שמה דירה מיהו עכו"ם אוסר שמא יבא היום אצל בתו. דוקא בתו דעביד איניש דדייר עם חתנו אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל בנו שמא תתקוטט כלתו עמו ויצא:

הסיע. דירת ביתו מלבו:

גמ' הדא היא דר"מ. כלומר רבי מאיר לשיטתו א"נ ה"פ היינו טעמא דרבי מאיר:

בית הנעול אוסר. על אחרים:

יכול לבוא על ידי עירוב. א"נ עבר ובא מהו דודאי קי"ל כרבי שמעון שהוא המיקל בעירוב מיהו כשבא אח"כ בשבת מי אמרינן הואיל והותר למקצת שבת הותר לכולו או לא:

הלכה כר"מ. בהא דבא בשבת דאחד עכו"ם ואחד ישראל אוסרין:

מתני' בור שבין שתי חצירות. חציו בזו וחציו בזו:

אין ממלאין ממנו. שזה ממלא מרשות חבירו ואסור אם לא עירבו חצירות זו עם זו:

בין מלמעלה. שהיו ט' טפחים של מחיצה למעלה מן המים וטפח אחד משוקע במים:

בין מלמטה. שהיו ט' טפחים משוקעים במים וטפח אחד נראה למעלה מן המים:

בין מתוך אוגנו. אע"פ שאין המחיצה נוגעת במים קל הוא שהקילו חכמים במים דאמרי' גוד אחית למחיצה ובלבד שיהא בתוך אוגן הבור שתראה כהפסקה:

מן הכותל שביניהם. שמפסקת בין החצירות ומפסקת על פני הבור ואע"פ שאינה נכנסת לתוך אוגנו:

מתני' כצוצרה. מקום מקורה היוצא מרשות היחיד ובולט ע"ג המים:

אלא אם כן עשה. מחיצה כל סביבות הגזוזטרא או סביב הנקב ארבע על ארבע החקוק באמצעיתה דגוד אחית אמר להכשיר אף על פי שהיא תלויה אבל כוף וגוד כחנניה בן עקביא לא אמר:

בין מלמעלה. למעלה מן הנקב הגזוזטרא:

גמ' מיליהון דרבנן פליגון. רבי יעקב בשם ריב"ל ור' טבלא בשם רב פליגי:

משוקעת במים. שיהו המחיצות מפסקת במים עצמם בין שתי רשויות כדי לשלשל הדלי:

ופריך ולא נמצא וכו'. כלומר מאי מהני המחיצה הרי הדלי הולך לאידך גיסא תחת המחיצה בחלק חבירו:

שיערו לומר. קים להו לחכמים שאין הדלי מהלך יותר מד' טפחים נמצא שאינו יוצא חוץ (מרשו' חבירו) ל"א בעמקו קמיירי וצריך שתהא המחיצה משוקעת ארבע טפחים:

אין חורבה למים. קל הוא שהקילו במים יותר מן החורבה דבמים אפי' מחיצה תלוי' מתרת:

היה שם תקרה. ע"ג הבור:

רואין אותה כאלו יורדת וסותמת. ואינה צריכה מחיצה:

אמלתרא. כלונסאות של ארז ארוכים תחובי' בכותל ואיידי דנפיש משכי' נחשבים כמו מחיצה:

תמן. בפ' בתרא דביצה:

פוטר במים. להוליכן לכל מקום שירצה ואין להן שביתה מפני שאין בהן ממש:

וכא אמר הכין. וכאן אמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן דמשמע דמיהת בעינן כותל או מחיצה מטעם היכירא לפי שקנו המים שביתה ברשות חבירו:

והוא שתהא מחיצה וכו'. הא דקאמרו ב"ה דסגי במחיצה שלמעלה מ"מ בעינן שתהא המחיצה משוקעת לתוך חלל הבור:

מתני' אמת המים. אפילו ברה"י כרמלית היא:

עשו לה מחיצה. בתוך אוגנה על פני רחבה שהוא ניכר שבשביל המים נעשית:

בכניסה וביציאה. שנראה כאלו המים מתחילין בחצר זו:

של אבל. שם העיר והיתה עוברת תוך החצירות וממלאין הימנה בחצירות דמהניא לה מחיצות הכותל התלויה עליה ורבי יהודה לטעמיה דפליג נמי אבור:

שלא היתה כשיעור. כרמלית או בעומק עשרה או ברוחב ד' שאין המים נעשין רשות לעצמן להחשב כרמלית אא"כ בעמוקין עשרה ורחבן ד' וכי הוו ברה"י הוו רשות לעצמן:

גמ' מתניתא. מתניתין איירי באמת המים שרחבה ד' ועמוקה י' דה"ל רשות לעצמה:

ובפרוצה מכאן ומכאן. שהאמת המים יוצאת חוץ לחצר מב' הצדדין:

נותן לחי וקורה מכאן. בצד הפרצה:

לא נמצא וכו'. אנפרצה מרוח אחת פריך דמשמע שלצד השני יש חצר אחרת ואינה פרוצה לר"ה וקשיא ליה א"כ שתי החצירות משתמשין באמת המים:

שהיו בתים מצד א'. ולא חצירות ומן הבתים אינו יכול להשתמש ואינן אוסרין על בני החצר:

שמותר לטלטל ומותר למלאות:

ר' חיננא אמר מותר. דכיון דאינה רשות בפני עצמה אינה אוסרת:

רבי מנא אמר אסור. דהא מיהת כרמלית היא אלו הוה ברה"ר אף כאן חולקת רשות לעצמה:

א"ל מפני שלא היה בו כשיעור לא היתה לא עמוקה וכו'. כל זה מדברי אמרו לו הוא וכ"מ בבבלי:

ה"ג אבל אם היתה עמוקה עשר' ואינה רחבה ד' אסור ואפילו רחבה ד' ואינה עמוקה עשרה אסור. וה"פ ואיכא למידק מינה דוקא הואיל ואית ביה תרתי שלא היתה עמוקה עשרה ואינה רחבה ד' אבל ברחבה ד' אע"פ שאינה עמוקה י' או עמוקה י' אע"פ שאינה רחבה ד' אסורה וקשיא לתרווייהו:

ומשני מה דהוה עובדא הוה עובדא. כלו' מעשה שהיה כך היה ולעולם כל שאינה עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מותר:

בין מלמטה. מחוברת לגזוזטרא לתחתיה:

זו למעלה מזו. ונקב שממלאין ממנו בעליונה מכוון כנגד נקב התחתונה:

עשו לעליונה. שנשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה לעשות מחיצה בעליונה ולא עשו בתחתונה:

שתיהן אסורות עד שיערבו. שכיון שבני התחתונ' שותפין במחיצ' זו של העליונה אוסרין עליהם ואם עשו לתחתונה ולא עשו לעליונה אע"פ שאין לעליונה שותפות במחיצה של תחתונה שתיהן אסורות העליונה אסורה שהרי אין לה מחיצה והתחתונה הואיל ויש דרך לעליונה עליה שגם היא ממלאת מים משם אוסרת עליה:

גמ' כמלוא הדלי. דהיינו ד' טפחים:

ולא נמצאו וכו'. דאם אין המחיצה משוקעת כמלוא הדלי מאי מהני המחיצה שהרי משמשות שני רשויות ברשות אחת:

והוא שתהא המחיצה. סמוכה לכצוצרה תוך שלשה טפחים דאמרינן לבוד אבל ברחוקה ממנה אסור למלאות:

פוחת את המעזיבה. התקרה של הכצוצרה:

והוא שיש בנקב. שפוחת במעזיבת הגזוזטרא רוחב ארבעה טפחים:

והוא שיש בה רוחב ארבעה. והוא שיש בגזוזטרא רוחב ארבע אמות על ארבע אמות שהן עשרים וארבעה טפחים על עשרים וארבעה טפחים נמצא כשחוקק באמצעיתה נקב שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים נשתייר ממנו על כל צד עשרה טפחים ורואין אותן כאלו הן כפופין למטה כעין מחיצה תלויה על המים ואמרינן נמי גוד אחית כאלו יורדת וסותמת עד המים והויין המים שכנגד הנקב רשות היחיד ובציר מהכי לא סגי דאין מחיצה פחות מעשרה גבוה ואין מחיצה פחות מארבעה טפחים חלל ביניהם:

והוא שיהא המחיצות של הגזוזטרא גבוהות עשרה. אמתניתין קאי א"נ לפרושי מילתא דחנניא קאתי וכדפרישית:

ופריך תמן אמר אף על פי שאין מחיצות גבוהות עשרה. לחנניא פריך למה לי רוחב ארבעה נימא פי תקרה יורד וסותם וה"נ אמרינן לעיל היה שם תקרה רואין אותו כאלו יורדת וסותמת:

ומשני נעשית כמשמרת חד. פי' דאיירי שהתקרה של הגזוזטרא עשוי באלכסון כעין גגין שלנו הלכך לא אמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם:

מותר למלאות. בגזוזטרא ע"י מחיצה תלויה לרבנן:

ואסור לשפוך. שופכין בנקב למים מפני שהנהר מוליך השופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא:

כד נמנה חכמים. כשנהיה ממנים חכמים על הציבור אמנה גם אותך לפי שחידשת דבר חכמה:

מגהר היה עמו. דרך שחוק אמר ר' חייה כן לרבי אידי שדבר פשוט הוא שכן הוא שאסר לשפוך ומותר למלאות ל"א משחק היה עמו שאין חילוק בין לשפוך בין למלאות:

אר"י ב"ר בון וכו'. ללשון אחרון פליגא אדר' מנא:

שממלא ממחיצתו. ממים שהן בתוך המחיצה:

אלא בים טבריא. שחנניא לא התיר אלא לאנשי טבריא כדמפורש בברייתא בבבלי:

ההן פיוסרוס. הנך מקומות המוקפות הרים:

זרק מתוכה לרה"ר וכו'. מהו:

על דעתך. דמוקף הרים מהני דלא ליהוי רה"ר א"כ אין רה"ר לעולם שהרי כל העולם מוקף הרים:

מיחלף שיטת ר"ל. דכאן משמע דמכל מקום יש רה"ר בעולם הזה ופליג אאידך דר"ל:

אין רה"ר בעולם הזה. שהרי א"א שלא יהיו הרים באמצע:

כל גיא ינשא. וכל הר וגבעה ישפלו ויהיה העולם מפולש:

מתניתין. דטהרות פ"ו:

ה"ג איזו היא רה"ר שבילי בית גלגול. והוא מקום עגול ועולה ויורד ואין רוב עם יכולין ללכת באותן שבילין:

רשות היחיד לשבת. לאו רשות היחיד ממש אלא כרמלית ואמאי קרי לה רשות היחיד לפי שאינה רשות הרבים:

לא אמר ר' יוסי. במס' סוכה המשלשל דפנות מלמעלה למטה כשם שמלמט' למעל' עשרה כך מלמעלה למטה עשרה:

אלא לענין סוכה. דאינה אלא עשרה:

אבל לענין שבת. דאיסור סקילה הויא:

אף ר"י מודה דהמשלשל מלמעלה למטה דלא הוה מחיצה:

מילתיה דרבי חנינא אמר. מעשה שאמר ר"ח מוכחת שאף לענין שבת אומר ר"י דהוי מחיצה המשלשל מלמעלה למטה:

שלטון בא לציפורי. שר אחד בא לציפורי:

ותלו ליה קטיות. יריעות ע"ג עמודים שהיו שם והיו חצירות במבוי שלא עירבו וע"י סידינין אלו נחלקה המבוי ולא היו מן המחיצה ולפנים אלא אותן שעירבו:

קטיות. סדינין:

בשיטת אביו. ש"מ דאף לענין שבת קאמר ר"י דהוי מחיצה:

כרבי חנינה. אביו:

ותריהון. ר"ח וריב"ח פליגי על הא דאר"י:

הכי גרסינן דאמר רבי יוסי בר חנינא רבי יודן ור"י וכו'. ול"ג דאמר ר' יוחנן וכו' דא"כ קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דהא איהו קאמר לעיל לא אמר רבי יוסי אלא לענין סוכה וכו':

רבי יהודה דגשרים המפולשין. לקמן ס"פ כל גגות מתיר רבי יהודה לטלטל תחת גשרים המפולשים אע"ג דאין שם אלא שתי מחיצות אפ"ה מותר דאמרי' פי תקרה יורד וסותם אפילו מארבע רוחותיו וכ"ש דמתיר במחיצה תלויה:

רבי יוסי הא דסוכה. דאמר מלמעלה למטה סגי בי' טפחים דמחיצה תלויה מתרת:

כצוצרה. הא דאמרן כצוצרה שהיא למעלה מן המים פוחת את המעזיבה ומשלשל וממלא והיינו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם וכ"ש מחיצה תלויה:

עצה שבים. להיות טומנין פירותיהן בעצה והוא פוסלת של קטניות ואף על פי שלקטו מן השדה בהשכמה והטל עליו אינו מכשיר הפירות דתניא השכים קודם היום להביא פסולת תבואה מן השדה להטמין בו פירות אם מפני כך נתכוין להשכים שרוצה ונוח לו בטל שעליו והשכים עד שלא ייבש הרי הוא בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן ואנשי טבריא בעלי מלאכה היו וה"ל כמי שלא יבטל ממלאכתו:

והבאת אלונטית. בגד שמסתפגין בו כשיוצאין מן המרחץ והתיר חנניא לאנשי טבריא להביאו בידו ואין חוששין שמא ישכח ויסחוט:

הדא דאת מר במשתמשות דרך הנקב. אמתני' קאי הא דאמרת שתי גזוזטראות עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו דוקא כשהעליונה באה להשתמש דרך נקב שבתחתונה אבל אם מחיצותי' יוצאין ויכולה להשתמש חוץ לנקב התחתונה אין התחתונה אוסרת עליה דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אבל משתמש מן החצר לגג. כלומר מחוץ לגזוזטראות לגזוזטרא העליונה ואינו חושש:

ה"ג הדא דאת מר מבפנים אבל מחוץ מותר. והיינו דר' אבהו בשם ר' יוסי:

בין מבחוץ בין מבפנים אסור. דאדם אוסר על חבירו דרך אויר:

ה"ג מתני' פליגא על רב שמואל בר' יצחק:

מע"ג זיז. לחצר שתחתיו:

שאין משתמשין מרשות לרשות. פי' מגזוזטרא לחצר:

דרך רשות. היינו החלון אע"ג דלא קא משתמיש דרך חלון אלא באויר אפ"ה אוסר וקשיא לרב שמואל:

מה עביד לה רב שמואל בר' יצחק. איך מתרץ להך ברייתא:

פתר לה בשוה. שזה החלון שבינתיים אינו צריך להשתמש בו דרך אויר או שלשול או בזריקה אלא שהוא שוה לגזוזטרא והלכך אוסר אבל כשמשתמש חוץ לנקב אינו משתמש אלא דרך אויר אין התחתונה אוסרת על העליונה:

מתני' אין שופכין לתוכה מים וכו'. מפרש בגמרא:

עוקה. גומא:

סאתים בגמרא מפרש טעמא דשיעורא:

מן הנקב ולמטה. שמחזיק סאתים. החלל סלה:

בין מבפנים. בין שעשת לעוקה בתוך החצר בין שעשאה ברשות הרבים סמוך לחצר:

צריך לקמור. לעשות עליה כמין כיפה מכוסה מלמעלה כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים:

ביב. חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרשות הרבים:

שהוא קמור. במשך ארבע אמות ברשות הרבים דבד' אמות יש שיעור ליבלע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום:

שופכין לתוכו. דתיימי מיא ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויין ליבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכווין וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפילו מתכוין ליכא איסורא דאורייתא דהא לאו ברשות הרבים זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוין שרי לכתחלה:

לא ישפוך על פי הביב. כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה שפיך מקלחי להדיא ובכח לרשות הרבים והרוא' אומר ששפכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו:

דיוטות. עליות וחצר פחותה מארבע אמות לפניהם ששופכין בה מימיהם:

מקצתן. בני הדיוטא אחת עשו עוקה בחצר ובני האחת לא עשו:

ואת שלא עשו עוקה אסורין. כל זמן שלא עירבו דאי שריית להו להני על ידי עוקה דהנך אתי לאפוקי מאני עם השופכים מן הבתים לתצר עד העוקה וקמיטלטלי בחצר דלא עירבו בה:

גמ' ה"ג שיערו תשמיש לאדם סאתי'. וה"פ שיערו חכמי' שאדם מסתפק סאתים מים בכל יום ואי משתמש יותר ה"ל מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בו רבנן:

וארבע אמות מבליעות סאתים. הלכך אי נמי נפקי לבר לא נתקיימה מחשבתו:

צריך לפוק. לסתום הנקב של העוקה היוצא לרשות הרבים שלא יצאו המים לרשות הרבים:

צריך לשפוך. המים שבעוקה מע"ש דאם נשתיירו בו מים לא מהני שהרי יצאו ממנו בשבת:

חד תנא הוא. מאן דמחמיר לפוק מחמיר נמי לשפוך המים דחד טעמא לשניהם:

רבי יונה אביך. שרבי מנא היה בריה דרבי יונה:

הוה בר קטיפרס. אם העוקה עשוייה במדרון:

ה"ג מבפנים אפילו יותר מעשר אסור. וה"פ אם המדרון יוצא מפנים לחוץ לרה"ר אפילו העוקה עשר אסור שמיד יוצאין לחוץ והרי הוא כשופך לחוץ:

אלא כן אנן קיימין. אלא הכא במאי עסקינן בשוה שפת העוקה לרשות הרבים א"כ מאן דתני צריך לפוק היינו במדרון לחוץ ומאן דתני א"צ לפוק במדרון לפנים א"נ בשוה:

מתני' פליגא על ר"י. דסובר שתי רשויות אחד גבוה ואחד נמוך אין מצטרפין:

פתר לה בשוה. שהיו החצר והאכסדרה שוין בגובה קרקעיתן:

מתני' פליגא על ריש לקיש. דאמר דוקא חצר ואכסדרה מצטרפין אבל גג וחצר אין מצטרפין ובברייתא תניא דאפילו גג וחצר מצטרפין:

עוד היא בשוה. עדיין איכא לשנויי דברייתא איירי שהגג והחצר הם שוין לכך מותר לטלטל בתוכן:

דע לך שהוא כן. כלומר ותדע דיש לחלק בין שוין לשאינן שוין:

אין מצטרפין. וקשיין אהדדי:

לא בשאינן שוין. אלא ודאי דכאן דמצטרפין איירי בשוין וכאן דאין מצטרפין בשאינן שוין:

סילונות שבכרכין. שהן יוצאין לרה"ר יותר מד' אמות:

אע"פ שנקובין לחוץ ומוציאין מים לרה"ר:

אם היה מזחילה. דף ארוך מונח על פני אורך הכותל ומונח בשיפוע והמרזבים כולם שופכים על הדף ההוא:

מותר. לשפוך על פי הביב דלא אזיל להדי רה"ר:

ואם היתה עונת גשמים מותר. ואין צריך עוקה דלא איכפת ליה דליפקו דבלאו הכי חצירו מטונף מפני הגשמים:

צינורות. שפיהם רחב ארבעה טפחים דה"ל כמוציא בהדיא מרה"י לרה"ר אסור:

והתני. בניחותא:

אם היה מקום צנוע מותר. ואין צריך עוקה וצינורות בימות הגשמים ומקום צנוע דמיין שהרי כל הצינורות מקלחין מים בימות הגשמים:

הדא פליגא על דרב. הך דבר קפרא פליגא על רב:

ולית ליה קיום. ואי אפשר לקיים ברייתא זו אליבי' דודאי פליגי:

כל שאסור משום מראית עין. כגון שפיכת מים על פי ביב שהוא אסור שלא יחשדוהו ויאמרו שהוא מתכוין לכך:

אפי' בחדרי חדרים אסור. ואלו בר קפרא קאמר אם היה מקום צנוע מותר:

הדרן עלך פרק כיצד משתתפין