מתני' המביא גט ממדינת הים. לאו דוקא מדינת הים דרחוק מא"י אלא סימנא בעלמא נקט כל הנך מקומות דדמיין למדינת הים שאין שיירות מצויות ואינן בדקדוקי גיטין בכלל הזה:

צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. בגמרא מפרש טעמא:

אף המביא מן הרקם ומן החגר. כיון שאינן בכלל א"י ולא שכיחי שיירות ולא גמיריה מן הרקם ומן החגר. בין קדש ובין ברד. מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:

אפי' מכפר לודים. שהוא מחוצה לארץ:

ללוד. שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל נמי צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אע"ג שבני לודים מצויין שם תמיד שלא חילקו בח"ל ובגמרא מפרש:

מהגמוניא להגמוניא. שני הגמוניא בעיר אחת ומקפידין זה על זה:

הגמוניא. פקידות:

גמ' שמא חש לומר. וכי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ בתמיה ומ"ש גט אשה שצ"ל:

שנייא היא. שאני גט אשה שאין בני ח"ל בקיאין בדקדוקי גיטין ומתוך שהצריכו שיהיה השליח אצל הכתיבה והחתימה ממילא יחקרו הב"ד שניתן הגט בפניהם את השליח אם נכתב ונחתם כראוי בכל משפטיו ודקדוקיו:

קל היקלו עליה וכו'. פליג אריב"ל וסובר שאין הטעם משום שאינן בקיאין בגיטין אלא לטובתה שלא תהא יושבת עגונה תקנו שיהא צ"ל בפ"נ ובפ"נ:

פריך היינו קל. ומאי קולא היא זו הא אינה אלא חומרא שכל שלא אמר בפ"ל ובפ"נ הגט פסול ואסורא להנשא:

חומר שהחמרת עליה בתחלתה. שצ"ל בפ"נ ובפ"נ קולא הוא לה שאם בא הבעל אח"כ ומערער לומר לא כתבתיו ואין שם עדים מצויין לקיימו אינו נאמן דהאמינו רבנן לשליח כבי תרי ואין ערעור הבעל כלום וא"צ לקיים חתימת העדים:

ר' מנא סבר למימר הא דהבעל אינו נאמן לערער דוקא בערער שהוא חוץ מגופו של גט. כגון שאומר שאינו נכתב לשמה וכדומה לו אבל בערר שבגופו כגון שנכתב במחובר או מזויף ודדמיא ליה נאמן דקסבר טעמא דצ"ל בפ"נ משום דאין בקיאין ועל ערר שבגופו לא היו שואלין אותו:

ה"ג בערר שאין בו ממש אבל בערר שיש בו ממש. וה"פ בערר שאין בו ממש הוא דאינו נאמן אבל בערר שיש בו ממש כגון שיש קול המסייעו נאמן:

היקלתה עליה בסוף. שלא יהא הבעל נאמן לערער א"כ אין חילוק ובין ערר שחוץ לגופו וערר שבגופו ויש בו ממש לעולם אינו נאמן:

וחש לומר. למ"ד קל הוא שהקילו בה וכו' פריך אף דמהני עדות השליח בפ"נ דלא מצי הבעל לערער ולומר מזוייף הוא ניחוש מיהת שמא מעיקרא החתימו בעדים פסולים והיינו ערר שבגופו והשליח אינו יודע מזה:

אינו חשוד. אין הבעל חשוד לקלקלה במזיד בגט פסול דחייש דלמה תנשא קודם שיערער ועדיין היא אשת איש אלא דחיישינן שמא יקלקלנה אחר כך לערער עליה בבית דין לומר שהגט מזוייף ומעולם לא עשאו שליח וכיון דתקנו חכמים שאינו נאמן לומר מזוייף אף הוא מעיקרא מהדר שלא יהא בו שום פסול שלא לקלקלה בידי שמים:

הוה כתוב בו. בגט אשה שהביא השליח הי' כתוב גם שטר מתנה והעדים חתומים למטה ואמר השליח בפ"נ ובפ"נ מי אמרינן מגו דמהני עדות השליח להגט ואין הבעל יכול לערער אף על המתנה אינו יכול לערער או דלמה פלגינן דיבורא ונאמן הוא על הגט אבל לא על המתנה:

ה"ג או מאחר שערר קיים אצל המתנה עררו קיים אצל הגט. דבשאר שטרות לא תקנו חכמים דמהני בפ"נ ובפ"נ א"נ ה"ק או אע"פ שערר בטל אצל הגט קיים הוא אצל מתנה:

תנינן דבתרה. גם אסיפא דמתני' כלומר גבי עבד נמי איכא למיבעי כהאי גוונא:

כתב כל נכסיו לעבדו. כלומר ותו מיבעיא לן הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות ושטר זה הוא גט שחרור ושטר מתנה כאחד מיבעיא לן אם הביא העבד שטר מתנה זה ואמר בפ"נ ובפ"נ מי מהני אמירה זו גם למתנה וזוכה גם בנכסים וא"צ לקיימו או דלמה כיון דשניהן כלולין בלשון אחד לא פלגינן דיבורא ולא מהני גם לשחרור עד שיקיים בחותמיו:

ופשיט וייבא כהדא. ואתיא כהך פלוגתא דר"י ורשב"ל:

כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת. שכתב בשטר כל נכסי נתונים לראובן ושמעון והחתים עדים ואלו עדים כשרים לאחד ממקבלי המתנה וקרובים להשני:

איתפלגון. פליגי בה ר"י ורשב"ל:

מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. דלא פלגינן דיבורא ובטלה עדותן אף לגבי זה שהן כשרים לו ומתנה שבטלה מקצתה בטלה כולה וה"נ לא פלגינן דיבורו וערעורו קיים אף על הגט:

וחרנא. אחרינא אמר כשרין לזה שהן רחוקין ממנו ומתנתו קיימת וה"נ מהני בפ"נ על הגט ולא מהני על המתנה:

ר' מנא לא מפרש. פלוגתייהו דר"י ורשב"ל מאן אמר הכי ומאן אמר הכי ור' אבין מפרש דר"י פוסל הכל ור"ל מכשיר:

מתני'. פ"ק דמכות מסייעא לר"י דקסבר טעמו דר"י משום דסובר עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה ואפשר דמודה כאן בגט אשה ושטר שחרור ומתנה דפלגינן דיבורא דהטעם משום שלא נתקיים השטר ולאו משום ביטול הוא:

מה שנים נמצא אחד מהן וכו'. כלומר כי היכי דאמרינן בעדות על פה דעדות הכשרים פסול מפני שהיו הפסולים עמהם דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"נ עדות שבשטר שבטלה מקצתה בטלה כולה:

יאות אר"ל. שפיר קאר"ל דמייתי סייעתא לר"י ממתני' ה"ג נעשה כעדות אחת באיש אחד. הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בשטר אחד כיון דנכסים אינן מוחלקים כחד גופא דמיא א"נ כיון דבחד שטרא הוא ה"ל כאילו מעידים באיש אחד ובעדות אחד ועדות שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה:

נעשה כשתי כיתי עדות. כיון דבתרי גופי מעידין ה"ל כשני כיתי עדים המעידין לכל גוף וגוף בפני עצמו כלומר כאילו העידו הנך סהדי לכל אחד ממקבלי המתנה בפני עצמו וכשרים לאחר ופסולין לזה דודאי לא מיפסיל עדות הכשר בשביל שהעידו להפסול ולא דמיא למתני' דמכות דהתם כל העדיות הפסולים והכשרים העידו יחד באיש א' ובדבר א' ובכה"ג ודאי כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה:

עד שיאמר וכו'. לא סגי שיאמר תיבות אלו בפ"נ ובפ"נ אלא צ"ל בפ"נ ביום וכו' א"נ ב"ד שואלין אותו אם נכתב ונחתם ביום ולשמה וה"ה לשאר דקדוקי הגט:

בעא. לפני רבי יוחנן צריך שיכיר השליח המביא גט ממדינת הים בשעת החתימה ששמות העדים שמות ישראל הם כלומר אבל אם שמותן כשמות העכו"ם הגט פסול משום חשש הרואים או דלמא אינו צריך דהכל יודעי' שיש ישראלים ששמותן כשם העכו"ם ואין דרך לחתום בגט אלא ישראלי' א"נ ה"ק אי סגי באמירת השליח בפ"נ אף על פי ששמות העדי' כשמות העכו"ם או דלמה חיישינן שמא טעה השליח וסבר ישראלים הן:

עכו"ם לוקין חתומין עליו. אם חתומין על הגט לוקס ולוס שהן שמות מובהקין דעכו"ם:

ואתם אמרין אכין. בתמי' איך יטעה השליח לומר שהן ישראלי' אם לא שנתברר לו הדבר הלכך סגי באמירתו בפ"נ ובפ"נ:

הרי אלו כשרין. אפילו בלא עידי מסירה דלא מחזקינן להו אלא בישראל לפי שרוב ישראל שבח"ל שמותן כשמות עכו"ם:

לא אמר וכו'. סתמא דש"ס הוא דמסיק ודייק הכי מלישנא דברייתא:

מאי כדון. מעתה המביא גט בארץ ישראל צריך שידע שהעדי' ישראלים הם או לא:

עד שיכתוב במקום יהודאיקי. צריך שיעיד שנכתב במקום שב"ד יהודים מתאספי' שנקרא בית יהודאיקי:

בבית הכנסת. שיהודי' מצויים שם ולא עכו"ם:

מצטרף עשרה בני אדם. צריך שיכתוב הגט לפני עשרה מישראל דמסתמא יכירו העדים אם ישראלים הם א"נ אם נכתב הגט לפני עשרה מישראל סגי:

נוח לי. טוב לו לשליח שיקיים הגט בחותמיו שא"צ אלא שני עדים ולא יצטרך להטריח עצמו לצרף עשרה:

מאי כדון. מעתה איך יעשה במקום שאין שם בה"כ:

ומשני אפי' נכתב בחנותן של ישראל. נמי מחזקינן לעדים בישראלים:

ולא אמר וכו'. קמיבעיא ליה אם נתן השליח הגט לאשה ולא א"ל בפני נכתב ובפני נחתם כיצד יעשה:

נימר. הך בעי' היינו בעיא דבעי אמורא אחד:

א"ל וויידא. ואיזהו השאלה ששאל האמורא:

ומשני דאמר רבין וכו'. ה"ג ולא א"ל בפני שנים בפ"נ וכו':

א"ל טליהו ממנה. הגט ואמור לה בשעת נתינה השנייה בפ"נ:

ור"י כלומר טעמא דר"י דמצריך שיאמר לה בשעת נתינה ולא מהני אם אומר בפ"נ לאחר נתינה משום דסובר כרשב"א דמצריך שיאמר בשעת נתינה שהוא גטה ולא מהני אם אומר כן לאחר כתיבה ל"א קושיא היא ור"י כרשב"א בתמיה הא ר' פליג עליה וסובר שא"צ לחזור וליטלו ממנה אלא סגי באמירה לחוד אפי' לאחר הנתינה ומשני הא ר"י מחמיר טפי מדרשב"א אלא ודאי טעמא דר"י שאין האשה וכו':

ה"ג דר"י רבא מן רשב"א וכו' שהוא גיטיך ה"ז גט והכא וכו'. וה"פ פריך הא ר"י מחמיר טפי מרשב"א דאלו לרשב"א סגי בשיאמר לה בשעת נתינה הא גיטיך אע"ג שלא אמר בפ"נ בפני שנים עד לאחר הנתינה ולר"י אם לא אמר בפ"נ בשעת הנתינה נמי פסול:

ואלא. קסבר ר"י אין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטי משליח בעלי וה"ל כגט פסול הלכך מצריך ר"י שיאמר כן בשעת נתינה:

ופריך והא תנינן. לקמן ספ"ב:

וחש לומר. וניחוש שמא קיבלה הגט משליח בעלה ואינה נאמנת:

מאי כדון. מ"ט דר"י:

כדי להחזיקה גרושה בפני שנים. אבל לאחר נתינה אף שאומר כן בפני שנים אין כאן חזקה דסברי הנך שנים מילי דכדי נינהו:

אתא עובדא. בא מעשה לפני ריב"ל שלא אמר השליח בפ"נ וכ"ה בבבלי:

א"ל לית צריך. לומר בפ"נ אלא לכתחלה אבל בדיעבד כשר:

ופריך מחלפא שיטתיה דריב"ל. קשיא דריב"ל אדריב"ל:

תמן. לעיל בפרקין אמר לכך הצריכו שיאמר המביא גט ממדינת הים בפ"נ משום שאין בני מדינת הים בקיאין בדקדוקי הגט א"כ אף בדיעבד אם לא אמר בפ"נ ראוי לפסול:

והכא אמר אכין. בדיעבד כשר:

הדא דאת אמר. הא דתנן המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ היינו בדורות ראשונים שלא היו בבני ח"ל תלמידי חכמים:

ופריך והא תנינן. במתני' והמוליך מא"י לח"ל נמי צ"ל בפ"נ ואס"ד דטעמא לפי שאין בקיאין לשמה אפילו נאמר שאין חבירים מצויין בחוץ לארץ הא בארץ ישראל בקיאין הן דתמיד מצויין שם חבירים:

ה"ג אינון מצויין בא"י:

ומשני שלא לחלוף בגיטין בח"ל. שהמביא ממד"ה לא"י צ"ל בפ"נ הלכך אף המוליך מא"י לח"ל צריך שיאמר בפ"נ:

ופריך מעתה. שלא לחלוק בגיטי ח"ל נימא איפכא שאף המביא גט ממדינת הים אצ"ל בפ"נ שאף המביא מא"י לח"ל אצ"ל בפ"נ:

מאי כדון. מעתה מ"ט הצריכו למביא ממדינת הים לומר בפ"נ:

ומשני מחמירין בקל מפני החמור. כן דרך החכמים להחמיר בדבר המותר שלא יגע בדבר האסור אבל להקל בדבר האסור משום שלא תחלוק בינו להקל ודאי אינו נכון לעשות כן:

מה דא דאמר רבי יהושע בן לוי. הא דאמר רבי יהושע בן לוי דאינו צריך דוקא בדיעבד אחר שכבר נתן לה השליח הגט סתם ולא אמר בפ"נ אבל מודה ריב"ל אף עכשיו דבני מדינת הים בקיאין צריך שיאמר בפ"נ דגזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולו:

שנים שהביאו גט אצ"ל בפ"נ וכו'. דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויין לקיימו ומילתא דלא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן:

צריך. אף שנים שהביאו גט צ"ל בפ"נ דסובר טעמא דמתני' לפי שאינן בקיאין ואין חילוק בין אחד לשנים:

אין צריך ליתנו לה בפני שנים. דכיון שהוא עצמו נתנו לה כבר הוחזקה:

לא הכל הימנו לפוסלה. קא סלקא דעתך שאין הבעל נאמן לפוסלה לאסרה על עצמה:

הוא אינו פוסלה. שהרי אומר עדיין אשתי היא א"כ מי יפסלנה עליו:

א"ל מכיון וכו'. ואינו נאמן לאסרה על אחרים ולומר שאינה מגורשת:

נתן לה גיטה. ונמצא שהיה בו פסול וכפוהו ליתן לה גט אחר:

ואכשרון. ע"י גט השני ולא אמרי' דה"ל גט מעושה דתנן לקמן דפסול דאיירי באשת כהן ונאסרה עליו בגט הראשון משום ריח הגט לפיכך כפוהו לגרש בגט שני ל"א ואכשרון והתירו להחזירה לבעלה כהן דגט הראשון פסול היה והשני אינו גט דגט מעושה אם אנסוהו שלא כדין אפי' בישראל פסול והראשון נראה:

ופריך ולא כן איתמר לא הכל ממנו לפוסלה ולמה לן לכופו הא אפי' בגט הראשון יכול לגרשה שאין הבעל נאמן לפוסלה:

ומשני תמן. התם באומר לאחר זמן נייר חלוק היה אין פסולו ברור כי אם על פי דבורו כיון שהוחזקה גרושה בפני שנים אינו נאמן אבל הכא שפסול גט הראשון ברור הלכך הוצרכו לכופו לגט שני:

מיסון. פלגאה אחינו המסו את לבבינו מתרגמינן פלגון לבינו וי"מ רופא והראשון נ"ל ויותר נראה דגרסי' הוה מסוכן:

וזרב. וזרק גט לאשתו וא"ל הא גיטיך:

וצווחת. אשתו ונכנסו שכינותיה וחטף חיננא הגט מיד אשתו ונתן לה נייר חלק:

אתא. בא מעשה לפני חכמים וחשו לפסלה לכהונה א"נ חיננא כהן הוה ואסרוה עליו:

ופריך לא כן אר"י וכו'. לקמן סוף מכילתין תנן יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת מגורשת ה"ז מגורשת ואמר עלה ר"י בשם ר"י בודקין הקול אם יצא מפי נשים או מפי קטנים בטל הקול וה"נ קול זה יצא מפי שכינותיה ולמה חשו לו חכמים:

ומשני תמן. התם במתני' דלקמן לא הוזכר כלל שם הגט אלא מפי נשים הלכך אין חוששין אבל הכא הוזכר שם גט ממנו אלא שאומר שנתן לה מתחלה נייר חלק כיון שהנשים מעידות שהיה מתחלה גט אחר חוששין לה:

ה"ג ואית דבעי מימר הוא אמר גט כשר היה וכו'. וה"פ איכא דאמרי הוא מודה דמעיקרא גט כשר היה והדר חטפיה מינה:

ר"י בעי. פשיטא לי כתבו בא"י וכו':

מפני שכתבו בארץ וחתמו בח"ל. והכל הולך אחר החיתום:

אינו צריך שיאמר בפ"נ. דבין לריב"ל ובין לר"י אין כאן חשש:

נתן לה את גיטה ואח"כ וכו'. הא קמיבעיא לי נתן גיטה שנכתב ונחתם בא"י:

חצירי שבעכו. שהוא ח"ל כדתנן במתני' ועכו כצפון ואמר לה בא"י תזכה לך חצירי בעכו גיטיך שמקנה לה מקום בחצירו מהו מי הוה כמו הלך מא"י לח"ל או דלמא כיון דאומר לה בא"י תזכה לך חצירי בח"ל ה"ל כנותן בא"י א"נ כיון דמוליך אצ"ל בפ"נ לריב"ל אלא משום שלא תחלוק בגיטי א"י כדאמרי' לעיל ולומר לה תזכה לך חצירי בח"ל מלתא דלא שכיח הוא ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן:

ה"ג תזכה לך חצירי שבעכו וי"ג ואח"כ אמר' תזכה לי חצירי:

נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה. והיא עומדת בארץ והשליח בח"ל ופשטה ידה ונטלתו שמא אצ"ל בפ"נ בתמיה ודאי שצ"ל בפ"נ ה"נ כשאומר תזכה לך חצירי בעכו צ"ל בפ"נ:

מאן אמר דלא. מי אמר לך בידה ארוכה שצ"ל בפ"נ דלמא היא גופא קמיבעיא ליה:

לא אתי. לא נתתי לך הגט מעולם אלא שהכינו ליתן או שנכתב לא לשמה:

תפלוגתא. בפלוגתא דרשב"ג ור' דפליגו בשטר מלוה כדמסיק וה"ה בגט אף דקיי"ל האשה שאמרה לבעל גירשתני נאמנת שאני הכא דמעיזה פניה דהגט מסייעה:

שלי הוא שפרעתיו לך. והחזרת לי וממני נפל:

הכל הולך אחר התפוש בעדים. דשטר בלא עידי חתימה לאו שטרא הוא דהאי דכתיב וכתב אעידי חתימה קפיד קרא וכיון דהעדים הן עושין עיקר השטר מי שחתימת עדים בידו לד"ה גובה הכל:

מה פליגין. כי פליגי כשהעדים חתומי' בשטר באורך בשורה אחת וזה תפוס בעד אחד וזה בע"א דרבי סובר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים לי' פליג וכל זמן שלא נתקיים חספא בעלמא הוא ורשב"ג סובר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואע"ג דלא מקיים לי' יחלוקו וה"נ לענין גט מי שתפוס בעדים זכה ואם שניהן תפוסין בעדים לרבי אם לא נתקיים בחותמיו לאו כלום הוא ואפי' ספיקא ליכא והבעל נאמן ולרשב"ג לעולם ספיקא הוי:

א"ל ד"ה היא. בגט לא פליגי דהכא בגט אף כשהיא תפוש בעדים לאו גיטא הוא דאינו גט כריתות עד שיהא כל הגט בידה ואפי' כל הגט בידה וחוט בידו אינו כריתות דבעינן שיהו מובדלים זה מזה והם עדיין אגודים בחוט זה וכל מה שתפוס בידו ה"ל כאלו תפוס בעדים:

מתיב. השיב ר"א לחכמים דמתני' כי היכי דאמריתו במביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפ"נ משום שאין עדים מצויין לקיימו אף אני אומר ממדינה למדינה בארץ ישראל צריך שיאמר שאין עדים מצויין לקיימו בזמן הזה א"כ לא פלוג רבנן:

מלמינא. מן הנמל שבים בקיסרין והוא המקום שהספינות נכנסין לתוכו מן הים הגדול:

אתא. ובא המעשה לפני ר"א אם צ"ל בפ"נ או לא:

ה"ג א"ל צ"ל בפ"נ:

ופריך ואין למינה של קסרין כקסרין. בתמיה וקסרין מארץ ישראל היא א"נ קסרין חוץ לארץ אלא דקשיא לי' דה"ל מדינה אחת:

ספינה מפרש' היתה. הגט נכתב בספינה שעמדה בנמל וה"ל כמדינה אחרת:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

וכן שתים ונעשו אחת. אע"ג שכבר הורגלו לומר בפ"נ א"נ אע"פ שיש לחוש שיחזרו ויפרדו אפ"ה אצ"ל בפ"נ:

מתני' מרקם. עד סוף העולם למזרח הוי מדינת הים:

ורקם. עצמה נידונת כמזרח העולם ולא כא"י והמביא מרקם צ"ל בפ"נ וכן כולם רקם למזרחו של א"י ואשקלון לדרומה ועכו לצפונה אבל מערבו של א"י אין צריך גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב וגבול ים והיה לכם הים הגדול:

מרקם למזרח וכו'. מסיפא דייק דתנן ועכו כצפון ובבל לצפונה דארץ ישראל קיימא דכתיב ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה:

גמ' ה"ג רי"א לציפורי' אתון אמרין בשם רבי אף המביא וכו':

ואפי' תימא חולקין על דבדי ר"י. והיינו רבי מאיר דתנן רמ"א עכו כארץ ישראל לגיטין:

שמא מבבל לכאן. בתמיה וכי פליג ר"מ גם אבבל דהוי כא"י:

משכונה לשכונה. בבבל צ"ל בפ"נ. סתם שכונה שלש בתים:

עשינו עצמינו כא"י לגיטין. כרב דלא פסק' תורה מיום גלות יכני' שהחרש והמסגר גלה עמהם וכיון דשכיחא מתיבת' ליכא למיחש למידי:

בעא. הקשו לפני רב קושיא רבי יוחנן לציפוראי ממתני' ה"ג בעא מיחזר ביה. ורצה לחזור ולפסוק כשמואל דאף בבבל צ"ל בפ"נ וא"ל רב כהנא ומה נעשה לנשים שכבר נישאו בגיטין הבאים ממקומות אחרי' ולא אמר השליח בפ"נ וכי נפסלם ונוציא לעז על בניה':

א"ל ומה בידך. ומה בכך אם יבא הבעל ויערער הא גם אז יכול השליח לומר וליכא לעז על בניהם שיאמרו לאחר שנתן אמר בפ"נ:

ומשני דהוא. רב כהנא סובר כהא דר' דאם לא אמר בפ"נ בשעת הנתונה הולד ממזר אפי' לא ערער הבעל דה"ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין:

תצא בי"ג דבר. המוזכרים במתני' לקמן פ' הזורק גבי הכותב לשום מלכות שאינה הוגנת:

הכל מודים שאם בא. הבעל וערער על גט שאמר השליח בפ"נ שערעורו בטל:

עד. כאן שמעינן שאם ערער משניסת הוא דערעורו בטל ערער עד שלא ניסת וניסת מהו שיהא ערעורו קיים מי אמרי' דלכך תקנו שיהא השליח נאמן משום תקנת בניה מן השני הלכך עד שלא ניסת ערעור קיים או דלמא משום תקנות עגונו' הקילו רבנן ול"ש משניס' ול"ש עד שלא ניסת:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

ואל תזקק. האשה לעדים אם יקרא עליו ערער:

שאם בא. הבעל וערער ערעורו בטל וה"ק הואיל ויצא המעשה בהיתר שאמר בפ"נ יצא דהא מיהת מהני שאין הבעל יכול לערער:

שמא צ"ל בפ"נ. בתמיה ואפ"ה מהני ש"מ דלא פלוג חכמים ולעולם האמינו לשליח יותר מבעל ה"נ ל"ש ערער קודם שניסת או לאחר שניסת ערעורו בטל:

הלכה כר"מ בגיטין. דעכו כא"י לגיטין:

וא"ל. רבי עקב למה חרה לך על אמרי הלכה כר"מ משום דמלתא דפשיטא היא:

דיתמר. דאתה אומר הלכה כדברי המיקל בדברי סופרים ובפ"נ תקנת חכמים היא ואינו כן דלאו מלתא דפשיטא היא דסברוהו למימר דוקא ביחיד לגבי יחיד הוא דהלכה כדברי המיקל אבל יחיד נגד רבים הלכה כרבים והכא אף על גב דרבים פליגי עלי' דרבי מאיר אפילו הכא הלכה כרבי מאיר:

המוכר עבדו לעכו יצא לתירו'. דעכו ת"ל ותנן לקמן פ' השולח המוכר עבדו לת"ל יצא בן חורין:

בעא ואפי' מעכו לעכו. דעכו חציו א"י וחציו ת"ל כדמסיק ומיבעיא אם מכר מצד זה של עכו לצד זה מהו מי אמרינן לגבי ארץ חשבינן צד השני כח"ל אבל לגבי ח"ל חשבינן לי' כארץ אודלמא לכל מילי חשבינן לי' כח"ל:

ואתיא. בעי' דר' ישמעאל כי האי דאריב"א וכו' וכדפרישי':

מן תרין. עובדיי. משני מעשים דמייתי בסמוך משמיה דר' מוכח דעכו יש בה מא"י ויש בה מת"ל:

תמתון. ראה אותן אוכלי' פת נקי' א"ל מפני מה אתם לותתין החטין שהקמח נעשה יפה והלא מכשירין החטין וכשנותנין אותן לטוחן ע"ה מיטמאין ואסור לגרום טומאה לתבואת א"י:

ואנן שלקין. והם שולקין ביצי' ומבשלין במימיהון:

סברין מימר. סברוהו למימר שהוא דורש מי שלקו' של ביצי' אינן מכשירין והוא לא אמר אלא מים שבביצי' עצמן אינן מכשירין:

שלא יהא תלמיד מורה הוריי'. אא"כ נטל רשות מרבו וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק בי' שיהא דבריו ברורים ולא יטעו השומעין את דבריו:

אפי' כהלכה אין הורייתו הוריי'. לענין דיני ממונות קאמר דיכול לחזור ולטעון והמודה בפניו לא הוי הודאה בפני ב"ד א"נ אף באיסור והיתר קאמר דקיי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר והוראת תלמיד לאו הוראה ויכול חכם להתיר מה שאסר:

חייב מיתה. בידי שמים:

אינו מוציא שבתו. שבוע זו ימות:

שכל תלמיד וכו'. ודומיא דבני אהרן שמתו מיד כשהורו בפני משה רבן:

כמחנה ישראל. דכתיב ומשה יקח את האהל וגו' והיה כל מבקש ה' יצא אל משה מחוץ למחנה והיו אסורי' להורו' מפני כבוד משה:

ייתי עלי. יבא עלי כך וכך שלא ידעתי שאין המקום הזה רחוק מציפורי שלש פרסאות:

מן. אותו זמן שנודע לו שאינו רחוק ג' פרסאו' מאז והלאה שוב לא הורה במקום ההוא:

חמא. ראה אדם אחד שהוא עומד למעלה מסלע אשר בעכו ומאותו סלע ולהלן הוא ח"ל:

א"ל. אין אתה בנו של פלוני כהן ואיך אתה יוצא לארץ העמים שהיא מטמאה:

א"ל. אביו הי' גבה עינים כלומר הלך אחר עיניו לזנות:

ונשא אשה. זונה שאינה הוגנת לו וממנה נולד והרי הוא חלל ש"מ שיש מקום בעכו שהוא ח"ל והיינו מכיפתא ולעילא:

עיירות שבתחו' ציפורין. וגם בתחו' עכו וסמוכו' לעכו יותר מציפורי שהן תוך התחום שבין עכו לציפורי ותניא בתוספתא דפרקין עכו ותחומוה כא"י לגיטין דר"מ וחכ"א עכו ותחומיה כח"ל לגיטין:

מה את עביד לון. מיבעיא לי' אם הם כעכו והם כח"ל לשאר דברים חוץ מגיטין או כציפורי והם כא"י לכל דבריהם:

מתני' אם יש עליו עוררין. בגמרא מפרש מי עורר:

יתקיים בחותמיו. אם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים מכירין חתימתן כשר ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו:

מתני' שוין במוליך ומביא. שצ"ל בפ"נ ובפ"נ:

גמ' מי עורר. דערער תד לא מהני דאר"י אין ערער פחות משנים ואי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכית אהני החתומי' על השטר סמוך אהני ואוקמא אשה בחזקת אשת איש:

הלקוחות. שלקחו נכסים מבעלה של זו אחר זמן הכתוב בגט והאשה באת לטרוף מהם בגט זה שבידה דהכי תנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וטוענין הלקוחות מזוייף הוא:

עד כדון בערר שחוץ לגופו. כגון שאומר שלא נכתב לשמה וכדומה לו הוא דמהני הקיום בחותמיו:

בערר שבגופו. כגון שבאו שנים אחרים ואומרים שהוא מזוייף מי מהני הקיום או לא:

ופשיט תפלוגתא דר"י ורבנן דתמן. בפ"ב דכתובות (דף ז ע"ב) קאר"י שנים אומרים מת וניסת ואח"כ באו שנים אחרים ואומרים לא מת אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה בחזקת אשת איש ורבנן דתמן אמרין בשעה שניסת בעדות ברורה ניסת אפי' באו אח"כ מאה ואמרו לא מת אין מוציאין אותה וה"נ לרבנן דתמן משנתקיים בחותמיו אפי' באו אח"כ מאה ועררו ערעורן בטל דשנים הראשונים נאמנים ולר' יוחנן אמרי' אוקי תרי להדי תרי ואתתא בחזקת אשת איש ולא מהני הקיום אלא לבטל ערעורו של הבעל:

ה"ג ע"ד דרבנן דתמן ל"ש ערר שחוץ לגופו ול"ש ערר שבגופו בטל ע"ד דר"י ערר שחוץ לגופו עררו בכול וערר שבגופו עררו קיים:

ה"ג תני המביא גט וכו'. תוספתא בפרקין:

הרי מחזירו למקומו. ממקום שקיבלו ששם מכירין חתימת העדים ומקיימו ע"י ב"ד וכשמביאו למקום האשה אצ"ל בפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני שלא אמרו חכמים שצ"ל בפ"נ להחמיר דאין קיום חותמיו מהני אלא להקל שמשאמר בפ"נ תו א"צ לקיימו אבל ודאי דאף הקיום מהני וכ"ה בתוספתא:

כל גט. כל שטר קרוי גט:

חוץ מגיטי נשים. אם יש עליו עד אחד כותי כשר אבל שניהם כותים פוסל ת"ק אפי' בגיטי נשים:

מעשה. בר"ג שהכשיר אפי' בשני עדים כותים:

בערכאות שלהם. שהעידו העדים לפני השופט במקום מושב משפטיהם והוא שידענו באותו שופט ובאותן עדים דלא מקבלי שוחדא:

לא הוזכרו. בבית המדרש להפסל אלא בזמן שנעשו ע"י הדיוטות שאינן דיינים:

גמ' על הממון נחשדו. הכותים לפיכך הם פסולים לעדות שטרי ממון אבל לא נחשדו על העריות לפיכך כשרים לעדי הגט:

ועדי נפשות. ולענין עדות נפשות אף הכותים כשרים כעל עדות עריות שאינן חשודים על הרציחה:

ופריך מעתה. שאינן חשודין על העריות אפי' שניהן כותים נמי יהו כשרים ות"ק פוסל בשניהם כותים:

ומשני שריא היא. שאני הכא שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין לפיכך כששניהן כותים הגט פסול:

ופריך מעתה אפי' כותי אחד יהא פסול. דהא סתם כותי אינו בקי בדקדוקי הגט ניחוש שמא לא חתם הגט לשמה:

שחתם ישראל בסוף. והרי ראה הישראל חתימת הכותי ומורה ליה שיחתום לשמה:

ה"ג אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה. וה"פ הא דר' אבין אתיא כמ"ד עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה הלכך בעינן שיהא ישראל חתום לבסוף:

ברם. אבל למ"ד אין עידי הגט חותמין זה בפני זה גזרה משום כלכם אפי' חתם הישראל תחלה כשר שהרי היה הישראל שם כשחתם הכותי ולמדו לחתום לשמה:

שטר שחותמו וכו'. מייתי סייעתא לר' אבין דדוקא כששנים הראשונים פסולים הוא דכשר דאין דרך העדים להרחיק חתימתן ומסתמא ידעו הני בהני ומה להם לחתום ד' עדים אלא ודאי הראשונים לכבוד או לתנאי חתמו עצמן ולא לשם עדות אבל כשאחרונים פסולים בטל העדות והיינו דר' אבין ושטר דתני בברייתא היינו גט וכ"ה בתוספתא:

אתיא כמ"ד. הא דר' אבין והך ברייתא תרווייהו אתיין כמ"ד אין העדים חותמין וכו' ואמרינן מסתמא לא הניחו הכשרים לפסולים לחתום עמהן לעדים א"נ מה לו לבעל השטר להחתים להנך פסולים דהא איתנהו לכשרים אלא לכבודם חתמו ולא לעדים אבל למ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה י"ל מעיקרא חתמו הנך פסולים לעדים ואח"כ נודע לו פסולייהו והחתים להנך כשרים עמהן הלכך אפי' חתם הכשר בסוף פסול וכן לר' אבין נמי י"ל הישראל שחתם לבסוף סבר שיחתום עוד כשר אצלו דהא העדים חותמין זה שלא בפני זה:

ופריך ויעשה כהרחק העדות. אברייתא פריך שטר זה שהפסולים חתומים בו בראשונה יהיה כאלו הרחיקו הכשרים חתימתן שתי שיטות וקיימא לן דהשטר פסול:

ומשני לית יכיל. אי אפשר לומר כן:

שלא באו אלא להכשירו של גט. שכל שנתמלא החלוק יהיה באיזה מילוי שיהי' כשר השטר ואין חתימת הפסולי' לשום עדו' אלא למילוי החלוק:

משום גירי אריות. בספר מלכים מפורש ויהי בתחלת שבתם שם לא יראו את ה' וישלח ה' בם את האריות וכותים כתיבי התם דכתיב ויבא מלך אשור אנשי' מכותה:

שמא אין מקבלין אותם. בתמיה וכותיים כיון שחזרו בהם ונתגיירו דכתיב בתר הכי את ה' היו ראי' גירי אמת הן:

משום עכו"ם ועבד וכו'. עבדי שלמה נשאו בנו' ישראל מחמת עשרן ונטמעו בכותים וקסבר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממז':

ופרי' והא ר"ע. חומר כותי' גירי צדק הן:

ומשני על שם וכו'. לכך הן פסולי' שהן מייבמין את הארוסות דוקא אבל הנשואות שמתו בעליהן מתירין לשוק בלא חליצה ויבום דדרשי לא תהיה אשת המת החוצה הך דיתבה חוצה שלא נכנסה עדיין לרשות הבעל לנישואין לא תהי' לאיש זר אבל הך שכבר נכנסה לרשות הבעל חוצה תהי' לאיש זר וקסבר ר"ע בני יבמה לשוק ממזרים הוויין דסובר יש ממזר מחייבי לאוין:

אין ממזר ביבמה. דחייבי לאוין הן ואין ממזר מחייבי לאוין:

ומשני לפי וכו'. כלו' לרבנן פסלוהו מלבא בקהל משום שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין והן נושאין נשי' בגיטין פסולין ובניהם ממזרים:

ופריך הא ר"ג מכשיר בגיטיהן. של כותי' כדתנן במתני' על שנתערבו בהם כהני במות. במלכים בגלות סנחריב שהגלה השבטים בימי הושע בן אלה כתי' ויעש כהני' מקצת העם:

מן הקוצי' שבעם. הא דכתיב מקצת העם היינו מן הקוצים שבעם ודריש לי' לשון קוץ שהוא פסול ל"א מוקצה הן מן העם לפסול:

קול יוצא בארכיים. אמתני' קאי דתנן שטרות העולין בערכאות כשרים לפי שקול יוצא בשעה ששטר נכתב בערכאות הלכך אם לא נכתב כהוגן שמעו ופרשו מיני' ולא אתי למסמך עלייהו:

ה"ג מעתה אפי' בגיטין וה"פ. ואלו במתני' תנן חוץ מגיטי נשים:

ומשני שהי' הוא אומר. דס"ל לתנא דמתני' שאינן בקיאין בדקדוקי גיטין לפיכך פסולין:

ופריך והא ר"ש מכשיר בגיטיהן. וכי סובר ר"ש שהעכו"ם בקיאין בדקדוקי גיטין:

ה"ג אתי' דר"ש כר"א כמה דר"א אמר אע"פ שאין עליו עדים כשר. דעידי מסירה לחוד כרתי וא"צ לעידי חתימה אף ר"ש סובר כר"א ולא איכפת ליה בעידי חתימה כלל ואפי' הן עכו"ם כשר:

ופריך מעתה אפי' נעשו בהדיוט. יהא כשר ובמתני' תנן לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט:

ומשני הוי צורכא. הרי דצריכין להא דאמר רבי יעקב בר אחא קול יוצא בארכיי' ואין אנו סומכין על עידי מסירה אלא בערכאות לפי שיש להן קול:

שטר יוצא וכו'. פעם אחת יצא שטר ממון בבית שאן והיו עדיו עכו"ם:

ר' אבהו מפרש. מי אמר כשר מי אמר פסול:

שלא להפסיד לישראל. המלוה ממונו:

ופריך אפי' וכו'. אע"פ שאין הפסד בזה למלוה מ"מ הרי הוא מפסיד ללוה:

אלא כדי שלא לנעול דלת וכו'. דאין עידי ישראל מצויין בכל מקום ובעידי עכו"ם לא ילוה לו:

מתני' אם רצה לחזור בשניהן. קודם שיגיע ליד האשה והעבד:

יחזור. שאין השליח יכול לזכות בהן לצורך האשה והעבד דחוב הוא להם שמאבדין מזונותיהם:

וחכ"א בגיטי נשים. יכול לחזור אבל לא בשחרורי עבדים שאם ירצה שלא לזון עבדו רשאי לפיכך אין לו הפסד מזונות בשחרורו ולאו חוב הוא לו אבל האשה מפסדת מזונותיה בגטה הלכך אונו יכול לזכות בשבילה:

מפני שהוא קנינו. כלומר הא דהוי אכיל בתרומה אינו אלא מפני שהיה עבדו של כהן מידי דהוי בהמתו של כהן דאוכלת בכרשיני תרומה ולאו משום מעליותא הוא לכך השחרור לאו חובה הוא לו:

לא יתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה ושטר שחרור נמי כי מטי לידיה הא מית ופקע רשותו מיניה:

יתנו לאחר מיתה. אע"ג דלא אמר מנה זה דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:

גמ' ופריך כל אתר. בכל מקום אתה אומר תן ההולך והולך לאו כזכה דמי ואינו זוכה עד שיגיע ליד הזוכה:

והכא. במתני' תנן תן גט זה וכו' זכה ובין לרבנן ובין לר"מ ה"ל תן כזכה:

כיני מתני'. כן צריכין לשנות במתני' האומר זכה גט זה לאשתי וכו':

ה"ג לישנא מתני' אמרה כן. וכ"ה בהרא"ש וה"פ מתני' נמי דייקא דזכה גרסי' ברישא. דבסיפא תנן שזכין לאדם וכו' ש"מ ברישא נמי באומר זכה איירי:

רמ"א חובה הוא וכו'. טעמא דמתני' מפרש:

הגע עצמך. אמור לנפשך הרי שהיה רבו קצין ומפרנסו בריוח דודאי חוב הוא לו:

ומשני לית לך. לתרץ למתני' אלא כהא דמסיק ולאו בזכות וחוב תליא מילתא:

שלא מדעתו. של עבד:

שמא אינו מכור. בתמיה. דודאי א"צ דעתו של עבד וה"ל מכירה גמורה ואינו יכול לחזור בו ה"נ כיון דבא השחרור ליד השליח כבא לידו דמי אבל המגרש אשתו שלא מדעתה שנתן הגט ליד אחר על מנת שתתגרש אשתו בקבלתו ודאי אינה מגורשת דבעינן ונתן בידה מדעתה ה"נ ע"י שליח יוכל לחזור בו:

א"ר אבין קניינו הוא וכו'. טעמא דר"מ מפרש אע"ג דקניינו הוא ויכול למכרו מ"מ השתא מיהת מפסידו בשטר זה ממה שהיה לו זכות בו מקודם והיינו באכילת תרומה:

האומר. פלוני עבדי עשיתי בן חורין וכו'. כלומר באחד מן הלשונות הללו שאמר לעבדו זכה העבד והרי הוא ב"ח:

ובלבד בשטר. הא דתני האומר לאו דוקא אלא כותב שכתב אחד מן הלשונות הללו בשטר ומסרו לעבדו אבל באמירה בעלמא לא הוה בן חורין ולא פקע ממונו מיניה ומצי למיהדר ביה אם לא קנו מידו ע"י חליפין דהוה כקונה עצמו ממנו בכסף א"נ בשכיב מרע נמי נקנה באמירה דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמיין:

יעשה בן חורין ר' אומר זכה. דלשון יעשה משמע שיהא בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו:

ה"ג וחכ"א לא זכה. שאין לשון זה אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן ועדיין לא עשה:

ר' אומר לא זכה. דאין גט לאחר מיתה דתנו כהולך ולא כזכי:

וחכ"א זכה. משום דכופין את היורשים לקיים דברי המת:

בסתם חלוקון. בשאמר תנו לחוד וכדמסיק:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אף ר' מודה. שחייבין לקיים דברי המת וכופין את היורשים וכותבין לו גט שחרור:

אף רבנן מודו. דכתבו ותנו משמע שהוא יתן לו גט שחרור ומחיים הוא דמהני אבל לא לאחר מיתה:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר סתם תנו ר' אומר דה"ל כאומר כתבו ותנו ואין כאן מצוה לקיים דברי המת שלא צוה להיורשים לשחררו:

ורבנן סברי האומר תנו כאומר שחררו. נמצא שצוה כן להיורשים וכופין אותן לקיים דברי המת:

אע"פ שאמר. כהן זה שניתנו לו העבדים בכלל הנכסים:

אי אפשי. אין רצוני לקבלם אפ"ה אוכלין בתרומה כשאר עבדי כהן:

זכו בהן היורשין. ואם הם ישראלים אסורין העבדים לאכול בתרומה:

בסתם חלוקין. ששתק תחלה וכדמסיק:

מה אנן קיימין אם. שאמר מתחלה בפירוש שרוצה לקבלם במתנה והדר צווח שאינו רוצה בהן ודאי אף רשב"ג מודה שאוכלין בתרומה בע"כ של רבן הכהן:

אם בשלא קיבל עליו משעה ראשונה. אלא צווח מיד ואמר אי אפשי בהן אף רבנן מודו שזכו בהן היורשין שאין מקנין לאדם דבר בע"כ:

אלא. הכא במאי עסקינן בשתק מעיקרא ולבסוף צוח:

ר' אומר. אין אדם אומר אי אפשי אחרי ששתק תחלה וה"ל לשתוק מתחל' ועד סוף אלא ודאי מעיקרא קבלו עליו ועכשיו הדר ביה ואין חזרתו מהני דכבר קנה אותן וקרינן ביה קנין כספו הם יאכלו בלחמו:

הוכיח סופו על תחלתו. והא דשתק מעיקרא סבר כי לא אתו לידי למה אצוח:

ואם רצה. המשלח לחזור שאומר לשליח החזיר לי הימנה שנתתי לך שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר:

וחייב. המשלח הזה:

באחריותו. אם יאנסו מיד השליח:

ואם מת יתן ליורשיו. של המשלח:

הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו. של המקבל דכיון דאמר זכה זכה בה המקבל מיד כשבא ליד השליח:

ואם לאחר מיתה זכה. כשאומר לשליח זכה כבר מת המקבל:

יחזיר למשלח. דהוה זכיה בטעות שאין אדם זוכה בכתב לאחר מיתה ולא קנו יורשיו:

והדין זכה לחבריה. ואותו שזכה בשביל חבירו אינו יכול לחזור וצריך לקיים שליחותו:

דלמא. מעשה:

נחתון. ירדו לבבל לגבות לחכמים מעות שהיה להם שם בפקדון ומסרו הנפקדים להם המעות:

ואתאמרת. ונאמר עליהן לשון הרע שאינן נאמנים בשליחותם ובאו הנותנים ורצו להוציא מהן המעות:

אמרי. להו כבר זכינו בהממון לבעליהן ואין אנו יכולין להחזיר לכם:

אמרין לון. אנו חפצים שאתם תקבלו אחריות על המעות:

א"ל שומרי חנם אנחנו. ואין אנו צריכים לקבל אחריות:

אתון. באו אצל רבי דוסתאי בר' ינאי ורצו כהוציא ממנו בע"כ:

א"ל אהן הוא כולה. הנה כולו לפניכם עשו בו כטוב בעיניכם ל"א התם ביד ר' יוסי הוא הכל:

נסבין. לקחו לר"י וכפתו אותו והוציאו ממנו המעות:

כד סלקון. כשעלו לא"י בא ר' יוסי לגבי ר' ינאי וא"ל ראה מה שעשה לי בנך:

א"ל אלו. ישוו עמי לדעת אחת לא היו מוציאין ממני כלום:

א"ל. רבי ינאי לרבי דוסתאי בנו מדוע עשית ככה:

א"ל ראיתי. אותן הנפקדים הם בני אדם אימתני' הן אמה. אנשי מדה גבוה קומה:

וכובעיהן אמה. גם מאוימין במלבושיהן המשונים:

ומדברין מחצין. כלומר קולן עבה ונראה כאלו הדיבור יוצא מטיבורן:

ויוסי אחי. היה כפות על העמוד ורצועה עולה ויורדת עליו שהיו מלקין אותו ואמרתי שמא דוסתאי אחר יש לאבי שאמסור עצמי להריגה בידם שהוא איש חלוש ואינו יכול לסבול המכות:

הדא דתימא לא אמרן שהשליח יכול להחזירו למשלח אלא דוקא שאינו יכול לעמוד עצמו נגד המשלח אבל מי שהוא יכול לעמוד עצמו נגד המשלח והחזירו לו מוציאין מן השליח כפי שקבל תחלה ונותנין למי שזכה בשבילו:

דין דמחל. האי מאן דמחל שטר חוב לחבירו וא"ל הרי חוב שאתה חייב לי מחול לך ולא אמר שגם השטר מחול לו:

עד דמחל ליה שטרא. שעדיין שעבודו קיים וגי' בעה"ע אות מחילה דף צג עד דחזר ליה שטרא:

ה"ג באומר התקבל לי אמר וכו'. וה"פ האומר התקבל לי כאומר זכה דזכה המקבל מיד כשבא ליד השליח:

בשכיב מרע היא מתני'. הך ברייתא איירי בש"מ לפיכך אין היורשין יכולין לעכב דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמיין אבל בברי לא דתנו לאו כזכי דמי:

ופריך אם בשכיב מרע. מאי קאמר אצ"ל זכה לו וכו' הא בשכיב מרע אין חילוק ובאיזה לשון שאמר מהני:

קיימתיה. תוקים להך ברייתא כדאמר ר' בא וכו':

אבל אם הבריא לא. לא הוי כאלו כתב ונתן ויכול לחזור בו והיינו דקאמר ואצ"ל באומר זכה וכו' דהא אפי' אם הבריא אינו יכול לחזור:

היא מתניתא. אמשנתינו קאי דאיירי בשכיב מרע ולכך יתנו לאחר מיתה אבל בבריא שאמר תנו ומת לא יתנו לאחר מיתה דתנו כהולך ולא קנה עד דאתי לידיה:

הדרן עלך המביא קמא