מתני' המביא. בפני נחתם חציו. אחד מן העדים חתם בפני:

אחד אומר בפני נכתב וכו' פסול. כשהגט יוצא מתחת יד אחד שהוא מביאו ואין חבירו שליח בהבאתו מש"ה פסול דלשליח אצרכוהו רבנן למימר תרווייהו אבל אם הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר ששנים שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ולמאן דמוקי לה בגמרא בששניהם שלוחים אפ"ה פסול כיון דחד הוא דאיכא אחתימה ואיהו לא מסהיד אכתיבה אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד א':

שנים אומרים בפ"נ וא'. שלישי אומר כו' נמי פסול מהאי טעמא:

ור"י מכשיר. כיון דמצרכי לאסהודי כמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאחלופי ובגמרא אמרינן חלוק היה ר"י אף בראשונה אאחד אומר בפ"נ וא' אומר בפ"נ:

גמ' ופריך ניחא בפ"נ אבל לא בפ"נ. דפסול כיון שאינו מעיד על החתימה לאן כלום הוא אלא בפכי נחתם אבל לא בפ"נ דתנן במתני' דפסול קשיא מ"ט הא עיקר קיומו של גט הוא בחותמיו ולא אמרו דבעינן לומר בפ"נ ובפ"נ אלא משום שאין עדים מצויין לקיימו או משום דאין בקיאין לשמה כדאמרינן לעיל ריש פ"ק והני חששות אינן אלא בחתימת העדים ונראה דלא פריך אלא מסיפא דתנן בפ"נ חציו ובפני נחתם כולו פסול קשיא ליה אמאי פסול הא מעיד על החתימות שהן עיקר:

ומשני אלא כר' יודה. דתנן לקמן פ' הגט ר"י פוסל בטופסי גיטין שנכתבו שלא לשמה הלכך אף שמעיד על חציו האחרון שהוא התורף שנכתב בפניו לשמה מכל מקום כיון שאינו מעיד על חציו הראשון שהוא הטופס נמי פסול לר"י דבעינן טופס לשמה:

ופריך ודר"י בח"ל. וכי פליג ר"י במביא גט בח"ל שצריך שידע השליח שהטופס נכתב לשמה:

המגרש בארץ ישראל. פליג ר"י וסובר שצריך שיהא נכתב לשמה משום דגזרינן טופס אטי תורף:

וכי יש טופסי גיטין בחוצה לארץ. בתמיה הא ודאי שאין השליח. צריך להעיד על כך דהיא גופא דרבנן שצ"ל בפ"נ גזרה שמא יבא הבעל ויערער וטופס לשמה נמי גזרה וה"ל גזרה לגזרה א"נ שינוייא הוא וה"פ וכי יש טופסי גיטין בח"ל וכי יש לחלק בחוץ לארץ בין טופס לתורף ודאי צריך שיעיד שנכתב בפניו גם הטופס דהא במגרש בח"ל בעינן שידע שהוא גט אשה ובתורף אין שם רמז לגט אשה שהרי תורף אינו אלא מקום האיש והאשה והזמן כדתנן לקמן פ' כל הגט וגם צריך שידע השליח שהוא נעשה שליח לגט זה שנכתב לשמה ושזה האיש שולח גט לאשתו ואין השליח יודע שהוא גט אשה אלא אם כן נכתב כולו בפניו דהיינו הטופס והתורף מיהו לקמן משמע שגם הרי את מותרת לכל אדם הוא מכלל התורף:

אם היה נכנס ויוצא מותר. ולא בעינן שיהא השליח עומד ורואה כתובת כל אות ואות:

אלא נתייחד. הגט ברשות הבעל ואין השליח שם מהו מי חיישינן שמא נתן שטר אחר או דלמה אינו חשוד לקלקלה בידי שמים כדאמרינן לעיל (דף א):

אבל אם אמר וכו' כשר. דאל"כ לפלוג בדידיה אם נתייחד ביד הבעלים בין כתיב' לחתימה פסול אלא ש"מ בכה"ג כשר:

ה"ג רב חסדא אמר חציו מתקנה וחציו מדבר תורה פסול רבי אלעזר אמר ר' אבין בעי אמר בפני נכתב ובפני נחתם בעד אחד וכו'. וה"פ רבי אלעזר אומר חציו מתקנת חכמים דהיינו עדו' השליח שהאמינו חכמים כשנים וחציו מדבר תורה היינו שהעידו שנים על חתימת עד השני פסול דבעינן או כולו בתקנת חכמים או כלו בקיום הגט ורבי אבין מיבעיא ליה בחציו מתקנה וחציו מדברי תורה ל"א רבי אבין לפרושי דברי רב חסדא הוא דאתי:

אין כשר אלא זה. ודאי גט כזה כשר הוא דמי איכא מידי אלו אמר אחד דהיינו השליח כשר השתא דאיכא תרי יהא פסול:

רבי אבא לא אמר כך. כל זה מדברי רבי אמי הוא ואמר דרבי אבא לא אמר כן לפסול בכה"ג אלא דוקא באומר שהוא העד השני וכדמסיק:

נעשה נוגע בעדותו. דנראה כאלו בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיי' עדותו בהחתימו':

אילין תרין חורנא. הנך שני עדים אחרונים אין אני יודע מה טיבן מי סגי במה שהעיד בפ"נ מאלו השני' הראשונים או צריך שיעיד השליח אף על חתימת שנים האחרונים שבפ"נ:

תפלוגתא דר"י ורשב"ל. בדבר זה פליגי ר"י ור"ל לר"י פסול ולר"ל כשר:

דאיתפלגון. דפליגי ר"י ור"ל באומר לעשרה כולכם חתומו גט זה וחתמו מקצתן היום ומקצתן למחר:

כשר. שלא נתכוין שיהיו כולן עדי' אלא שנים עדי' והשאר משום תנאי שהטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אא"כ חותמין בו כולן כדי לביישה ברבים:

פסול עד שיחתמו. כולן ביום אחד שכוונתו שיהיו כולן עדים ונכתב ביום ונחתם בלילה פסול:

מה פליגין. כי פליגי ת"ק ור"י במתני' דוקא בשהגט יוצא מתחת יד זה שאומר בפני נחתם וטעמייהו דרבנן דפסלי כיון דלא אמר בפני נכתב דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא שיאמרו קיום שטרות באחד ור"י סובר כיון דאצריכיניה תרי אחריני במקומו לאסהודי אכתיב' תו לא אתי לאחלופי:

ה"ג ר' חנניא אמר רבי זעירא מה פליגין. כי פליגי ביוצא מתחת ידי אחר כלומר מתחת ידי עידי כתיבה דה"ל שנים שהביאו גט וקסבר ר"י שנים שהביאו גט אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ות"ק סובר אפילו שנים שהביאוהו צ"ל בפ"נ אבל ביוצא מתחת יד האומר בפני נחתם לחוד אף ר' יהודה מודה דפסול דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא א"נ קסבר ר"ז כריב"ל לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ומתני' לאחר שלמדו ות"ק סובר גזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולו ור"י סובר לא גזרינן:

ה"ג מתיב ר' אימי לרבי זעירא אם ביוצא מתחת ידי אחר רבי יודה מכשיר אפי' בקמייתא. וה"פ לדידך דקאמרת טעמא דר"י משום שנים שהביאו גט ולא גזר ר"י אם כן לפלוג ר"י אף בקמייתא באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם כיון דיוצא מתחת ידי שנים ליכא למיחש לקיימו ולשמה נמי הא למדו ולקלקול לא חיישינן דודאי רישא דומיא דסיפא איירי:

אייתי רבי אמי לרבי יונה חמוי. כשבא ר"א לר' יונה חמיו תני ליה ברייתא דפליג ר"י אף בראשונה והיינו כר"ז:

ה"ג ואחד אומר בפני נחתם פסול:

ה"ג לישן מתני' מסייע לר' אימי בזה רבי יודן מכשיר. וה"פ לשון התוספתא דתני שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ור"י מכשיר בזה לאו למעוטי אחד אומר בפ"נ ואחד אומרי בפ"נ דלא פליג ר"י ופסול כר' אימי:

וקשיא על דר"ז. והך ברייתא קשיא לר"ז:

עדות עד אחד אם ביוצא מתחת ידי אחר כהדא. כרישא דמתני' דא' אומר בפ"נ וא' בפ"נ ושניהם הביאוהו לא עשו חכמים עדות המעיד על החתימה כשנים קשיא א"כ אימת עשו עדות עד א' כשנים כלומר הא אפי' בשהעיד אחד על הכתיבה והחתימה הכשירו חכמים כדתנן בריש מכלתין:

ומשני בזמן. שאדם אחד מעיד על הכתיבה והחתימה הוא דהאמינוהו כבי תרי דליכא לאחלופי בקיום שטרות דעלמא כיון דצ"ל גם בפני נכתב אבל בשאינו מעיד אלא על החתימה ואתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד א':

וביוצא מתחת ידו. אסיפא דמתני' קאי דתנן א' אומר בפ"נ וב' אומרים בפ"נ כשר בשהגט יוצא מתחת יד עד המעיד על הכתיבה:

והוה ר"ז מסתכל ביה. דקס"ד דוקא נקט וביוצא מתחת ידו דנעשה כשנים על זה ושנים על זה אבל מתחת יד עידי חתימה פסול והיינו כדעתיה דר"ז בסמוך:

ואפי' יוצא מתחת ידי אחר. כלומר וכ"ש ביוצא מתחת ידי אחר פשיטא דכשר דה"ל שנים שהביאוהו דאצ"ל בפ"נ ובפ"נ:

אתיא. הא דר' יסא כר"א עד דלא חזר ביה דבשנים שהביאוהו אפי' רבנן מודו דכשר:

אפי'. לאחר שחזר בו ר' אמי וסובר דאפי' בשהגט יוצא מתחת יד שני עידי הכתיבה נמי פסלי רבנן אפ"ה שפיר קאמר ר' יסא בסיפא אפי' יוצא מתחת יד אחד כשר דודאי יש לחלק בין שנים מעידים על הכתיבה ובין שנים מעידים על החתימה דחתימה בשנים יפה כחה דלא אתי לאחלופי אבל כתיבה בשנים אין כחה יפה:

מתני' בלילה ונתחתם ביום כשר. שהיום הולך אחר הלילה וה"ל חד יומא ואין זה מוקדם:

ביום ונחתם בלילה. מוקדם הוא דמשמע דמההוא יומא איגרשה ולא איגרשה עד למחר ובגמרא מפרש מאי פסולים:

כל גיטין. של מכר ומתנה והלואה:

פסולין. דאתי למיטרף מלקוחות מיומא דכתיבה ושלא כדין:

חוץ מגיטי נשים. דלאו לגוביינא עבידא:

גמ' פסול מפני אכילת פירות. שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל פירות נכסי מלוג שלה כשתדע האשה מתי נכתב ונחתם הגט תגבה ואם לא היה בו זמן יהיה מוכר והולך וכשתתבע לדין יהיה ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גירושין מכרתי לכך תקנו זמן בגיטין ומוקדם פסול נמי משום פירות שתטרוף שלא כדין:

מעתה תחוש לגיטין הבאין ממדינת הים וכו'. קסבר ריש לקיש לכך תקנו לומר בפ"נ משום שאינן בקיאין לשמה וקשיא ליה ומאי מהני שאומר בפ"נ בשלמא לשמה תקנה גמורה דסתמא לשמה קמסהיד דמימר אמר מ"ט אטרחוהו רבנן למימר בפ"נ משמע דצריך לשמה ועד דידע דנכתב לשמה לא קמסהיד אלא ניחוש שמא נכתב ביום ונחתם בלילה:

א"ל זה. נכתב ביום ונחתם בלילה זיופו מדבר אחר שהכתיבה והחתימה בעצמן כשרים אלא שדבר אחר גורם פסולו שלא נעשה ביום א'משא"כ פסול שלא לשמה פסולה בגופו הוא דה"ל כאלו לא נחתם מעולם:

אף ר"ש מודה. דחיישינן שמא פייס אשתו בתוך כך ובא עליה וה"ל גט ישן דפסול א"נ שמא נתפייס וביטל:

ל"ש. בלילה שלאחריו ול"ש למחר ואפי' לאחר כמה ימים מכשיר ר"ש דלא חיישינן שמא פייס דאם איתא דפייס קלא אית ליה למילתא שהשכנים והשכנות שומעין התגר וקטטה שביניהם וכשישקיט ריבם הכל מרגישים:

היידן הוא למחר. איזהו למחר שפוסל ר"ש אליבא דר' יוחנן:

ר' חנניא ור' מנא. פליגי בה:

חד אמר למחר. ממש והיינו היום שלאחריו:

וחרנא. ואחרינא אמר לאחר שני ימים דביום אחד ליכא לספוקי שמא פייס:

ה"ג וקשיא על דר"י לא כן א"ר בא וכו' אתיא דר"ש כר"א. וה"פ וקשיא על ר' יוחנן דאמר לא הכשיר ר"ש אלא עד למחר הא א"ר בא בשם ר"ז הא דתנן לעיל פ"ק ר"ש מכשיר אף גיטי נשים העולים בערכאות של כותים משום דס"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי א"כ אין עידי החתימה מועילים כלום אלא מפני תיקון העולם א"כ למה יפסול הגט לר"ש מפני שאיחרוהו וחתמוהו הא כבר נתגרשה משעת הכתיבה:

כאן ברוצה לחתמו. מתני' דהכא איירי שאינו רוצה למסרו עד שיחתמו וכיון שלא נמסר עדיין ודאי אין לו דין גט עד שיחתמו:

וכאן. מתני' דפ"ק איירי בשאינו רוצה לחתמו בעדים כשרים אלא מסרו בעידי ערכאות ודאי בעידי מסירה ישראל לחוד כשר:

כשר. באותן שנים שחתמו היום שלא נתכווין אלא שיהי' שנים מהם עדים והשאר משום תנאי שהטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אא"כ חותמין בו כולן כדי לביישה ברבים:

פסול. שכוונתו שיהיו כולן עדים:

וכשרון וחשון. והכשירו הגט כר"ש דשעת הדחק היה וקסבר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק חשו לדברי חכמים וצריכין שיחתמו כולן ביום אחד ל"א וכשרון מפני שחשו לתקנת עגונא אבל בלא"ה לא:

ה"ג הדא מסייעא לר"י מן דרבנן ופליג עלוי מן דר"ש. וה"פ ממעשה זה איכא סייעתא לר"י דאמר כולן משום עדים מדחשו לדברי חכמים שלא בשעת הדחק ש"מ דחכמים פסלי במקצתן היום ומקצתן למחר וכר' יוחנן וקשיא אהא דאר"י מודה ר"ש בחתמו למחר דפסול והכ' מוכח דלר"ש כשר למחר ולרשב"ל הוא בהיפך אית ליה סייעתא להא דאמר לר"ש אפי' לאחר כמה ימים וקשיא אהא דאמר והשאר משום תנאי:

מתני' בסיקרא. מין אבן שצבעו אדום:

בקומוס. מין עפר שצבעו שחור ל"א מין שרף אילן גומ"א בלע"ז:

ובכל דבר שהוא רושם. לאתויי מים ששרו בהן עפצים גאלו"ש בלע"ז שהוא רושם ורשומו מתקיים כדאמרינן בגמרא:

על העלה של זית. תלושה:

ונותן לה את הפרה. שאינו יכול לקצצו לאחר כתיבה דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:

ר"י הגלילי אומר אין כותבין וכו'. בגמ' מפרש טעמא:

גמ' וכתב. בגט כתיב וכתב לה דרשינן וכתב דוקא אבל אם חקק בסכין בטבלא לשון הגט פסול:

וכתב לא מטיף שמטיף הדיו שעושה נקודות כעין אותיות פסול:

לא השופך. בסמוך מפרש:

אית תניי תני. איכא דמתני:

אר"ח. ולא פליגי:

כגון הדין דינרא. שהוא מכה בקורנס חותם ומטבע על הדינר ותוכות וסביבות צורת החותם שהיא שוקעת והם מלאים דוחקין את תוכו וסביבות צורת הדינר וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק וממילא הצורה עומדת במקומה:

כגון הדין פנקסא. כעין אותן של סוחרים שחוקקין עליהם בעט:

שלא עירב את הנקודות. שלא חזר והעביר הקולמוס על הנקודות ועשאן אות שלם אבל עירב את הנקודות יחד כשר:

אפי' עירב את הנקודות יחד. פסול דאין זה כתב:

אילין וכו'. אלו בני מזרח חכמים הם ביותר:

וכד וכו'. וכשאחד מהם חפץ להודיע לחבירו דבר סתר הוא כותב על הנייר במי עפצים ואין אדם יודע שנכתב שום דבר עליו והך דמקבל נייר ההוא הוא שופך עליו דיו שאין בו עפצים אלא קומום וקנקנתום והוא קולט מקום הכתיבה של מי עפצים וניכר הכתיבה ואם כתב הגט במי עפצים ושפך אח"כ הדיו עליו פסול:

עשה כן בשבת. ששפך דיו עלי נייר כתוב במי מילין מהו שיהא חייב מי אמרינן טעם דפסול בגט משום שאין כתב ע"ג כתב במי מילין לחוד פסול לפי שאינו ניכר ובשבת פטור על השפיכה או דלמא טעמא דפסול בגט דבעינן וכתב לה בפעם אחת הלכך בשבת חייב:

תמן תנינן. שבת פ' הבונה:

וסיקרא ע"ג סיקרא. הוא דפטור שהרי הוא כבתחלה לא כתב ולא מחק:

חייב. שכתב אחר הוא שנשתנה מראיתו:

משום מוחק. שהוא מוחק התחתונות של סיקרא:

ומשום כותב. העליונות של דיו:

והן חותמין בסיקרא. שהרי כתב חדש הוא:

מפני שאנן עסוקין בהלכות שבת. ואומרים מאומדן לבנו שיש להחמיר:

אנו מתירין את אשת איש. לעלמא ונאמר דהוה גט כשר:

מביא נייר חלק. דעלמא ומקרע בו שם העדים ומשימין על הגט כעין דפוס והעדים ממלאים את הקרעים:

ופריך. ולא הקריעה כתב ידו של ראשון. שקריעה זו במקום כתיבה ולא חידשו העדים שחתמו בדיו כלום א"נ הא אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כדי שיוכל לקיימו לעולם וזה אי אפשר לקיים שהכל יאמרו כתב ידו של הקורע הוא:

אלא מרחיב לפניהן את הקרע. והעדים אינן ממלאין את כל הקרע אלא כפי מה שהם רוצים ואין זה כתב יד של הקורע:

ר' מנא. פריך ולמה אין אנו אומרים רושמין לפניהם במים או בכל דבר שאינו מתקיים והוא ממלאו בדיו:

ומשני אם בא. הבעל וערער קודם שנמחק הרושם מדבר שאינו מתקיים ויאמר מעולם לא חתמו העדים בדיו אלא בדבר שאינו מתקיים והאשה מילאה את החתימות בדיו:

וערעורו קיים. שהרי דברים נכרים הם:

הקורע על העור בתבנית כתב. אע"פ שלא מילאו בדיו כשר:

פסול. דרשימה לאו כתב הוא:

ע"מ שתתנו לי פסול. דה"ל כאלו לא נתן לה כלום וקרא כתיב ונתן לה:

ופריך ולא דא היא קדמייתא. כלומר היינו רישא ומ"ש רישא ומ"ש סיפא:

לכשתדיני. כשתעיין ותדון בו שפיר תדע טעמא של דבר:

אר"י בר' בון. רישא דאמר ע"מ שתתננו לי א"כ בשעת גירושין לאו מידי נקיטא אבל סיפא דאמר ע"מ שתחזירהו לי ה"ל כאומר מעתה היא נתונה לך ע"מ שתחזירהו לי לאחר שנעשה בו מצותו ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:

כהדא. מייתי ראיה דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:

תרונגא. אתרוגים היו דחוקים בבבל שלא היו מצויי' בשנה ההיא ויהב רנב"י אתרוג שלו לבנו וא"ל לאחר שיגמור מצות נטילה יחזירנו לו ש"מ אע"ג דבעינן שיהיה אתרוג שלו אפ"ה סגי במתנה ע"מ להחזיר:

מצפצפים. דחוקים כדתנן עומדים צפופים ומשתחוים רווחים וי"מ כלו' היו מפלפלין שם איך יזכהו לחביריו שיצאו בו ואין פי' זה מחוור ועמ"ש בסוכה:

ובין השיטים שלי. מהו ואיירי שהיו אותיות אריכין המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה דאף כשחותכין בין השיטים עדיין הגט מעורה דאל"כ פסול דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים:

ופשיט ויש כתב. בתמיה וכי זה מקרי שטר והתניא בתוספתא בפרקין עור שנקרע מעצמו כשר לגט שנתקרע ע"י אחרים ה"ז פסול ואיזהו נקרע בשלא נקרע בקרע ב"ד אבל נקרע בקרע ב"ד ה"ז נתקרע ופסול ואיזהו קרע ב"ד כל שנקרע בין כתב לעדים וזה כיון שבין השיטים שלו ה"ל כאלו נקרע בין כתב לעדים ופסול:

ופריך ולא כמקורע הוא. דעל עלה אחד אי אפשר לכתוב כל הגט אלא ודאי על שנים או שלשה עלין הוא ה"ל מקורע וספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים א"נ עלה של זית יש לו חריצין וקצותיו נפרדים וה"ל כמקורע:

בינה שילוח. כך שמו וגי' הרשב"א בונה בר שילא:

אפי' כותב. רק דבר זה בגט אני פלוני מגרש את אשתי פלונית הגט כשר וזה אפשר לכתוב על עלה אחד ושלא במקום שנקרע:

ואתיא. כי האי דא"ר אילא:

אם פירש. הרבה דברים בגט כגון שם עירו ושם אביו ושינה בהן פסול אבל אם לא פירש שום דבר אלא כתב אני פלוני מגרש את אשתי פלונית הגט כשר:

אמר לה הרי גיטיך וכתובתך כאחת. מהו מי אמרינן כיון דלא יהיב לה אלא בתורת פירעון לא הוה גט דבעי למיתב לה מקום הגט במתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פירעון דכתיב ונתן או דלמא כיון דשניהן באין כאחד קרינן ביה ונתן:

מסר לה. הפרה שכתב עליה הגט במוסירה שמסרה לה באפסר או בשערה מהו שתהא מגורשת:

ופריך מדת הדין. לענין ממון תנן בקידושין פ"ק בהמה גסה נקנית במוסיר':

והכא את אמר הכין. ובגט מספקא לך א"נ אף הכא הדין כן דהוה נתינה ומתגרשת בכך:

ומשני או שנייא היא. שאני הכא בגט דכתיב ונתן בידה בעינן שתהא כולה בידה ומוסירה לא מהני א"נ לאו שינוייא הוא אלא סיומא דאיבעיא הוא:

ספר. דכתיב וכתב לה ספר כריתות דמשמע קלף:

ידות האוכלין. הוא הדבר שאוחזין בו המאכל כשרוצין לאכלו כמו עוקצי תאנים ודומיהן מיבעיא ליה אי כותבין עליו גט לר"י הגלילי דפוסל באוכלין או לא מי אמרינן כיון דלענין טומאה הן כאוכלין לענין גט נמי כן או דלמא שאני התם דרבינהו קרא דכתיב טמא הוא לכם ודרשי'לכל צרכיכם:

כתבו. אמר לסופר כתוב גט על קרן צבי וקצצוהו וחתמו ותנו לה כשר טעמא דגרדו דתו לא הוה יד ואח"כ חתמו הא אם חתמו ואח"כ חתכו פסול מפני שהיה יד בשעת חתימה ש"מ ידות אוכלין כאוכלין:

על זכרותו של קרן. שכשהקרן מחובר בבהמה בולט עצם מן הראש ונכנס לתוך חלל הקרן ועצם הבולט נקרא זכרות וקאמר ר' בא הא דצריך לחתוך הקרן קודם החתימה דוקא כשכתב הגט על הזכרות דזהו ודאי מחובר אבל הנרתיק אף שהוא על הבהמה מ"מ כפרוש הוא שאינו מחובר בגוף עצמו וכשר:

ר"י בעי. לר"י הגלילי דסובר בעינן דומיא דספר בכל דבר א"כ כלי דכתיב בהכשר זרעים נמי ממעטינן מיניה כל דבר שיש בו רוח חיים ואם חישב שיפלו המים על הבהמה ה"ל כחישב שיפלו על הקרקע ומים הנופלים על הקרקע לא שייך בהם לרצון ואם נפלו אח"כ המים אלו שלא לרצון על האוכלין אין מכשירין דכתיב וכי יתן מים על זרע וקרינן וכי יותן בעינן כי יותן דומיא דכי יתן לרצון או שיפלו בתחילה על האוכלין ברצון להכשירם לטומאה או שיפלו תחלה על דבר תלוש לרצון אע"פ שנפלו אח"כ על האוכלין שלא לרצון כבר הוכשרו:

והכא הוא אומר הכין. ואף כאן לענין הכשר זרעים אמרי' כן דכמחובר הוא דר"י הגלילי סובר כי היכי דממעטינן מספר מחובר ה"נ ממעטינן מיניה בעלי חיים דשניהם חד מעלה אית להו ה"נ כי היכי דממעטינן מכלי מחובר ה"נ יש לנו למעט מיניה בעלי חיים:

או שנייא היא. או דלמא שאני הכא דכתיב בכל כלי ובכל ריבוייא הוא ומרבינן גם בעלי חיים שהם ככלי שהמים שנפלו עליהם לרצון מכשירין:

ופריך מעתה. דקאמרת בכל ריבוייא הוא נימא אף במחובר מכשיר ואפי' חישב שירדו לבורות יכשיר ובמחובר ודאי ליכא מאן דפליג דאינו מכשיר:

ומשני שנייא היא הכא דכתיב כלי. כלומר אם מרבינן גם בורות א"כ כלי מאי אהני לן אלא כלי למעט מחובר ובכל לרבות בעלי חיים:

מתני' אין כותבין במחובר לקרקע. דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצ':

כתבו במחובר וכו'. ה"ק כתב הטופס דהיינו כל הגט חוץ ממקום האיש והאשה והזמן במחובר ותלשו וחתמו. כלומר שכתב מקום האיש והאשה וזמן אחר שנתלש כשר שאין הטופס שנכתב במחובר פוסלו:

על הנייר המחוק. שיכול למחקו עד חתימת העדים ולכתוב עליו מה שירצה ולא מנכרא מילתא שגם העדים חתומים על המחק:

ודפתרא. אין המחק שלו ניכר:

דפתרא. עור דמליח וקמיח ולא עפיץ:

וחכמים מכשירין. בגיטין בלבד דסברי כר"א דאמר עידי מסירה כרתי והעדים שהגט נמסר בפניהם הם עושין עיקר גירושין לא עידי חתימה אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה מודו חכמים שאין נכתבים לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא:

גמ' לית הדא פליגא על ר"י. בתמיה וכי לא קשיא ממתני' על ר"י:

דר"י אמר כתב תורף. של גט דהיינו הרי את מותרת לכל אדם עם הטופס שלא לשמה כשר ש"מ דסובר שאין חילוק בין טופס לתורף ושם האיש והאשה לחוד פוסלין שלא לשמה דכתיב וכתב לה וקשיא מתני' ברישא תנן אין כותבין במחובר והדר תני כתבו במחובר בשלמא לריש לקיש איכא לשנויי אין כותבין טופס גזרה שמא יכתב תורף כתבו לטופס תלשו וחתמו ונתנו לה כשר אלא לר"י קשיא ואין לתרץ סיפא על שם האיש והאשה קאי דודאי לענין מחובר אין לחלק בין שם האיש והאשה ובין שאר תורף:

ר"ל אמר וכו' פסול. משום דסובר כל התורף דין אחד לו:

כתבו וחתמו בתלוש. ואח"כ חיברו וחזר ותלשו ונתנו לה לר"י מהו מי אמרינן תלוש ולבסוף חיברו כמחובר מעיקרא הוא ופסול דה"ל כאלו לא נתלש קודם כתיבה וחתימה א"כ אחר שחיברו הרי הוא מחוסר קציצה וכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה קודם נתינה או כתלוש הוא וכשר:

ה"ג ר"א אמר ר"א בעי כתבו בתלוש חיברו חתמו תלשו ונתנו לה מה אמרין בה רבנן. וה"פ אפי' תימצי לומר אין החיבור מבטלו דאשעת כתיבה וחתימה קפיד קרא שלא יהא מחוסר קציצה אם נחתם בשעה שהיה מחובר וחזר ותלשו מהו מי אמרי' דהחיבור מבטלו כיון שנעשה מעשה במחובר או לא:

מה פליגין. כי פליגי ריב"ב וחכמים דוקא בגיטין כדפרישית במתני' ה"ג אבל בשטרות אף רבנן מודו:

די פתר לה. שהוא מפרש למתני' בשהשטר על החלק ועדים על המחק הלכך בגיטין כשר ובשטרות פסול כדפרישית במתני' ה"ג בין בשטרות וכו' דו פתר לה שטר על המחק ועדים על החלק. שר"ל מפרש למתני' בשהשטר על המחק ועדים על התלק וניכר הוא שטר שנמחק פעם אחת או נמחק שני פעמים לפיכך חכמים מכשירין שיש היכר בדבר:

וקשיא ר"ל על דר"א. כלומר והקשה ר"ל על ר"א אס"ד דמתני' בשטר על החלק ועדים על המחק איירי למה מכשירי' החכמים הא בודאי יכול למחוק העליון ולכתוב עליו מה שירצה:

חכמים. דמתני' בשיטת ר"א אמרו דאמר עידי מסירה כרתי וליכא שום חששא דאם איתא דהוי ביה תנאי מידכר דכירי:

ה"ג ר"ל דו פתר לה וכו'. וה"פ בין לר"ל דמוקי פלוגתייהו בשטר על המחק ועדים על החלק בין לשמואל דמוקי פלוגתייהו בזה וזה על המחק קשיא שפיר קאמר אריב"ב ומ"ט דרבנן דמכשירין ניחוש שמא ימחקנו שנית:

ניכר הוא וכו'. לכך מכשירין חכמים דליכא למיחש למחיקה שנית אלא בהא פליגי ר"ל ושמואל דקסבר ר"ל לעולם ניכר בין מחיקה פעם אחת למחיקה שתי פעמים אע"פ שאין מחיקה פעם אחת על אותו הנייר עצמו ושמואל סובר שאינו ניכר בין מחיקה פעם אחת לשני פעמים אלא כשיש מחיקה פעם אחת סמוך לו על אותו נייר הלכך בעינן שיהא הוא ועדיו על המחק ואז ע"י חתימת העדים ניכר שלא נמחק השטר אלא פעם אחת:

מתני' אפילו חרש שוטה וקטן. בגמרא מפרש לה:

כותבת את גיטה. ומקנהו לבעלה וחוזר ומוסרו לה לגירושין:

שוברו. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לכותבו ולמוסרו להיות לו לראיה:

מתני' חוץ מחש"ו. דלאו בני דעה נינהו וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן:

וסומא. פסול להביא גט מחוץ לארץ שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בא"י שאצ"ל בפ"נ או בח"ל כשהגט מקויים בחותמיו או להיות שלוחה של אשה לקבל גיטה לכל אלו סומא כשר:

ועכו"ם. דליתא בתורת גיטין וקידושין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני:

גמ' והוא שהיה פיקח עומד ע"ג. דחרש שוטה וקטן ואומר לו כתוב לצורך פלו' דקסבר ר"ה מתני' דר"א היא דבעי כתיבה לשמה וסיפא דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עידי מסירה דרוב גיטין נמסרין בפני החותמין ואמציעתא קאי ולא ארישא לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול עומד על גביו:

והכתיב וכתב לה לשמה. משמע ליה שהכותב יודע לכתוב לשמה ומאי מהני עמידת הגדול הא אינהו לאו בני דעה נינהו אלא מתני' ר"מ היא דלא בעי כתיבה לשמה דדריש וכתב דקרא אחתימת עדי' קאי:

צריך שיניח. החרש שוטה וקטן תורף של הגט וכתב בן דעת את התורף ולא בעי לאוקמי בשגדול עומד על גביו ולא לאוקמא כר"מ:

ואתיא. כי האי דאמר ר"ש בן לקיש לעיל שאם כתב בתורף הרי את מותרת לכל אדם בטופס שלא לשמה פסול דעיקר כתיבה לשמה הוא התורף:

קיבל הקטן. מיד הבעל והגדיל קודם שמסרו לה:

פתוח ונסתמה וחזר ונתפתח. אפי' לא חזר ונתפתח הואיל והיה פתוח בשעת הקבלה מצי למיהוי שליח דהא יכול לומר בפ"נ אלא איידי דבעי למיתני סיפא חזר ונשתפה דצריך שיהא בן דעת בשעת נתינה תני נמי רישא וחזר ונתפתח:

גמ' אתא. בא מעשה לפני ר' אימי בעבד שהביא גט והכשירו ר' אימי:

כשר. כלומר והכשיר:

כבר היינו. מתירין אשת איש לעלמא שהגט פסול:

ופריך ואפי' תימר. דלא שמיע להו לר' אמי ור' אסי הך ברייתא דר"ח אכתי קשיא וכי לא שמיע להו דברי אמוראים שאמרו משמיה דר' יוחנן:

נשמעינה מן הדא ל"ג:

נראין הדברים שיקבל העבד גט שחרור. של חבירו דכיון דאיתיה בתורת שחרור שליח נמי מצי למהוי:

ה"ג ואל יקבל גט נשים. דליתא בתורת גיטין וקידושין:

ומשני סברין מימר. ר' אמי ור' אסי סברו הא דאר"י ואל יקבל היינו לכתחלה אין לעשות לעבד שליח אבל בדיעבד כשר מיהו מברייתא דר"ח שמעו דאפי' בדיעבד פסול:

מעשה היה. בעבד שהביא גט לאשת כהן ולא חשו חכמים לאסרה על בעלה אפי' משום ריח הגט שפוסל בכהונה:

מתני' חמותה ובת חמותה וכו'. אינן נאמנין לומר מת בעלה וכולהו מפורש ביבמות משום דסניין לה ומכוונות לקלקלה:

יבמתו. אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמא ימות אחד משני בעליהן בלא בנים ויהיו צרות זו לזו:

ומה בין גט למיתה. דאמיתה לא מהימנין ואגט מהימנין:

גמ' אפי' נכתב ולא נחתם וכו'. אהא דתנן שהכתב מוכיח פריך מאי מהני הכתב וכי אם הביאה גט שנכתב ולא נחתם מי מהימנינן לה בתמיה א"כ השתא נמי שמביאה גט שנכתב ונחתם לא תהא נאמנת דהא אדיבורא דידה שאומרה בפ"נ ובפ"נ סמכינן אחתימת העדים נמצא שהיא גורמת הכתב וסמכינן אפי' להתירה:

כיי. כי האי דא"ר בון לעיל (דף א) אהא דפריך מאי מהני עדות השליח שאומר בפ"נ ניחוש שמא מעיקרא החתימו הבעל בעדים פסולים והשליח אינו יודע מזה כלום ומשני ר' בון אין הבעל חשוד לקלקלה במזיד בגט פסול ולהכשילה באיסור אשת איש דלמה יעשה ככה הלא ברצונו הדבר תלוי לגרשה או לקיימה:

בב"ד הוא חשוד לקלקלה. פעמים שמתחרט על הגט ואומר שהוא מזוייף כדי שלא תנשא:

מתוך שהוא יודע. שאינו נאמן לערער נמצא שאין כאן שום נקימה אף הוא אינו מחתימו מתחלה בעדים פסולים לקקלה בידי שמים לחוד ולא בפני ב"ד שאינן מאמינין לו וה"נ מתוך שהיא יודעת שאף אם יבא הבעל ויערער אינו מועיל כלום שהיא נאמנת באמירת בפ"נ אף היא אינה משקרת ואומרת אמת:

הגע עצמך וכו'. אהא דתנן במתני' האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שהיא צ"ל בפ"נ פריך אמור לנפשך אם נתגרשה ברומי ושהתה שם עשר שנים ואח"כ באתה נאמר שאסורה לבעלה עד שתבא לפני ב"ד ותאמר בפ"נ ובפ"נ:

אל תגרשי אלא במקום פלוני. בתנאי שתוליכנו עד מקום פלוני וכי מטית להתם אמור בפני ב"ד בפ"נ כדין שליח דעלמא ומשוי ב"ד שליח וליתבוה ניהליך:

הדרן עלך פ' המביא תיניין