מתני' כל הגט. קול סופרים כותבי גיטין:

יותר מיכן. בגמרא מפרש מאי יתרא דכולהו:

ונמלך. וחזר בו מלגרשה:

גדולה וקטנה. לאו דוקא:

כתוב לאיזה שארצה אגרש וכו' פסול. דלא אמרינן הוברר הדבר בשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה:

גמ' מלמדי תינוקות. שהסופר מקרא לתלמידיו כשיבא גט לפניכ' כתבוהו כך והזכירו שם אינש בעלמא:

מהו יותר מיכן. מאי רבותא איכא בהא דכתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' טפי ממגרש בגט שהסופר כותב להתלמד הא תרווייהו משום שלא לשמו נפסלין:

תמן. בריש' שמע קול סופרים לא נכתב לשם גט אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' שנכתב לשם גט סד"א דכשר לכך קאמר יתר מכאן נמי פסול:

מהו יותר מיכן. מאי רבותא איכא בהך דכתב לשתי נשים מהך דמצאו בן עירו:

ה"ג תמן לא נכתב לא לשמו ברם הכא. בשיש לו שתי נשים נכתב לשמו אלא שלא נכתב לשמה:

מהו יותר מכאן. דלבלר:

ה"ג תמן נכתב לשמו ולא נכתב לשמה ברם הכא וכו':

אלא שלא היה. ברור משעה ראשונה שנכתב לשמה של זו שניתן לה עכשיו וקמ"ל דאין ברירה:

כולן. כל גיטין השנויין במשנתינו שהן פסולין אין כשאר גיטין פסולין שפוסלין המגורשת מן הכהונה אם בעלה כהן משום ריח הגט אבל הנך דמתני' אפי' ריח הגט אין בהן ולא דמיין למגורשת מאישה ולא התירה לכל אדם דפוסלה מן הכהונה דההוא להך מילתא מיהו נכתב לשמו ולשמה משא"כ כאן:

חוץ מן האחרון. באומר ללבלר שהוא פוסל אותה מן הכהונה דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה מן כהונה:

כולן פוסלין. כל גיטין השנויין במשנתינו שהן פסולין דיניהן כשאר גיטין פסולין שפוסלין המגורשת בהן מן הכהונה ואם בעלה כהן אסור להחזירה משום ריח הגט כדתניא האומר לאשתו הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם פסלה מן הכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה לכהונה:

חוץ מן הראשון. שלא נכתב לשם גירושין כלל:

כולן פסולין. אפי' הראשון דריח גט הוא וכל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל:

ה"ג מילתיה דר"ל אומר כולן אינן פסולין. מדברי ר"ל דמייתי בסמוך שמעינן דאינן פוסלין:

דר"ל אמר כתבו. תורף הגט והיינו הרי את מותרת לכל אדם שלא לשמה בטופס פסול מן התורה ואינו גט כלל אבל ר' יוחנן דמכשיר בכותב תורף שלא לשמה א"כ הרי את מותרת לכל אדם שכתוב בגיטין אלו כשר הוא אלא שם האשה כתוב בהן שללא לשמה מ"מ כיון דהרי את מותרת לכל אדם עיקרו של גט ואפשר אפילו לא נכתב שם האשה כלל כשר לא גרע משאר פסולי גט שפוסלין לכהונה משום ריח הגט וה"ג מילתיה ררבי יוחנן אמר כולן פסולין דרי"א כתבו וכו' כשר:

ה"ג מילתיה דר"א אמר כולן פסולין. מאיבעי' דר"א דבסמוך שמעינן דסובר דכולן פוסלין מספק:

ר"א. בעי קידש אשה בשטר שכתב על הנייר הרי את מקודשת לי ושטר זה נכתב שלא לשמה מה שיתפסו בה קידושין מי בעינן לשמה או לא:

מן מה וכו'. מדמספקא ליה בגיטין אם צריך שיכתוב הרי את מותרת לכל אדם לשמה כר"ל או אינו צריך כר"י לפיכך מיבעיא ליה בקידושין שאינו כותב אלא הרי את מקודשת לי אם צריכין לשמה:

ה"ג אין תימר דאין צריכין ליה בגיטין. אלא פשיטא ליה לר"א דהלכה כר"י:

לא ישאלינה בקידושין. מאי קמיבעי' ליה בקידושין תפשוט ליה דתופסין בה קידושין מק"ו מגט:

מה אם גיטין שהוא צריך. לכתוב שם האיש והאשה לשמה דכתיב וכתב לה לשמה אפילו הכא אם כתב הרי את מותרת לכל אדם שלא לשמה כשר כ"ש בקידושין שא"צ לכתוב שם האיש והאשה לשמה דקידושין תופסין אם כתב הרי את מקודשת לי שלא לשמה:

ה"ג וכתב שלא לשמה נגעו בה קידושין:

ופריך ותהא פשיטא ליה. דלמא לעולם פשיטא ליה בגיטין כר"ל דצריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם לשמה ומיבעיא ליה לר' אלעזר בקידושין אי בעינן לשמה או לא:

ומשני הא כן הוא פשיטא ליה. א"כ דבגיטין פשיטא ליה אף בקידושין פשיטא ליה דהא לא למדו דמתקדשת בכתב אלא מגירושין דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בשטר אף הוי' בשטר א"כ ילפינן נמי מגירושין דבעינן שיכתב שטר קידושין לשמה:

הדא דתימא. כמו דתנן במתניתין אמר ללבלר וכו' דה"ל כותב גט א' לשתי נשיו פסול דכתיב וכתב לה ולא לה ולחברתה:

ה"ג ודכוותה והן שני גיטין פסולין באשה אחת. וה"פ ה"נ נאמר הכותב שני גיטין לאשה אחת באיזה מהן שירצה יגרשנה יהא פסול דהא אינו מבורר איזה מהן נכתב לשם גירושין:

א"ל בעי. בתמיה וכי בעי' היא זו פשיטא דפסול א"נ ודאי בעי' זו צריכה לפנים:

א"ל והתנינן. לקמן פ' המגרש:

שני גיטין ששלחו שנים. ששמותיהן ושמות נשותיהן שוות ונתערבו:

נותן שניהן לזו ושניהן לזו. אע"ג דה"ל שני גיטין לאשה אחת:

ומשני תמן. התם גט של כל אחת נכתב לשמה אלא שאין אנו יודעין איזהו הוא לפיכך נותנין לה שניהן דממ"נ זכתה בגט שנכתב לשמה והשני כמאן דליתא:

ברם הכא. אבל כאן בכותב שני גיטין לאשה אחת ובאיזה שירצה יגרשנה לא נכתב אחד מהן בבירור לשם גיטה הלכך פסולין שניהן:

מכיון וכו'. אמתניתין פריך דתנן אמר ללבלר וכו' פסול אמאי הא משנתינו לה הוברר הדבר למפרע שנכתב לשמה משעה ראשונה:

דר"ש היא. מתניתין אתיא כר"ש דלית ליה ברירה:

ה"ג דתני אמר לאומן עשה לי שני זוגין וכו'. וה"פ אומן שעשה שני זוגין אחד לקרקע לקשקש בדלת ואחד לתלות בצואר בהמה ולא פירש איזהו לקרקע ואיזהו לבהמה וקיי"ל זוג העשוי לבהמה מקבל טומאה והעשוי לקרקע אינו מקבל טומאה:

אחת לישיבה. שמקבלת טומאה:

ואחת לאהלים. אינה מקבלת טומאה:

אחת לשכיבה. מקבלת טומאה:

ואחת לעורות. לפרש ע"ג העורות ואינו מקבל טומאה:

עד שיפרישם בטהרה אבל אם נטמאו קודם שפירש איזהו לקרקע ואיזהו לבהמה אף לאחר שפירש טמא דאמרינן הוברר הדבר למפרע שזה הוא שיחדו לבהמה וטמא א"נ שניהן טמאין עד שיפרש זה לכך וזה לכך ואז פקע טומאה מהאחד:

עד שיפרישם בטומאה. דוקא כשטומאתו עליו בשעת ההפרשה אבל טומאה דמעיקרא לא כיון שלא היה מבורר באותה שעה איזהו מהן לקרקע ואיזהו לבהמה ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע:

כמה. דאמר רבי שמעון התם דבעינן שיהא מבורר לכלי משעה ראשונה ה"נ בעינן שיהא הגט מבורר לאשה זו משעה ראשונה ואם לאו פסול ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע:

אר"י ותני כן. אמתני' קאי הא דתנן אמר ללבלר וכו' פסול תניא נמי הכי שכל תנאי פוסל:

פוסלין בגט. אם כתבו בתוכו:

הואיל והוא פוסל בעל פה. דהוה שיור בגט:

מה פליגין. כי פליגי בשביטל תנאו ומחקו אח"כ מן הגט דאין מועלת מחיקה בהם כי היכי דאינה מועלת בחוץ דגזרי' מחיקה דעל מנת אטו מחיקת חוץ וחכמים סברי חוץ שפוסל בעל פה בשעת כתינה פוסל בכתב אפי' נמחק משום דלא נכתב לשם כריתות על מנת שאינו פוסל על פה משום דהוי כריתות אינו פוסל בכתב אע"פ שנכתב לדעת התנאי אין נפסל בכך כיון שחזר ומחקו:

אבל אם לא ביטל תנאו. אלא שקיים תנאו אף ר' מודה דכשר:

הרי הוא אמר וכו'. ר' יודן מייתי ראיה לדבריו דע"כ לומר דמודה ר' בשנתקיים התנאי דכשר דאל"כ צריכין לומר כל מה ששנינו במתני' בנותן גט על תנאי דכשר דלא כר' אלא ודאי בשנתקיים התנאי מודה דכשר:

אר"ח. מזה אין ראיה דהתם הא דפליגי ר' ורבנן איירי בשכותב התנאי בתוכו הלכך פוסל ר' אפי' נתקיים התנאי אבל תנאים ששנו במתני' איירי בשהתנה בעל פה לפיכך כשר כשנתקיים:

ה"ג הדא אמר אין טופסין כר'. וה"פ כיון דאמר ר' כל התנאין פוסלין בגט משמע אפי' בשכתבו לאחר התורף נמי פוסל דגזר אחר התורף אטו לפני התורף א"כ אין כותבין טופס כלל דאית לן למגזר טופס אטו תורף:

א"ל מן את בעי. מאי קא קשיא לך דלמא ר' כר"י ס"ל דתנן בסמוך ר"י פוסל בטופסי גיטין שנכתבו שלא לשמו דגזר טופס אטו תורף:

כל התנאין פוסלין בגט דברי הכל. דבכתבו לפני התורף אף רבנן מודו דפסול ולא פליגי אלא לאחר התורף דר' גוזר אטו לפני התורף ורבנן לא גזרי:

ועבד כר"ל. ופסל גט שנכתב תנאי בתוכו לפני התורף:

א"ל הורייתה וכו'. וכי הוראת ר"י הוראה והוראת ר"ל לאו הוראה דאת מתמה מדוע עשיתי כר"ל:

לא ר"ל פליג על ר"י. מסברא אלא כשמצא ברייתא כוותי' סמיך עלה ופליג על ר"י:

לא דר"ל מתריס. נגד ר"י להפך סברותיו כדי לחלוק עליו אלא כדי להוציא ממנו הלכה למעשה וכששמע ברייתא דאתיא כוותי' סמיך עלה לחלוק אר"י וכשלא שמע ברייתא כוותי' היה מבטל דעתו נגד דעת רבי יוחנן ורבי יוסי בר' בון בא לפרש דברי ר' אחא בר יעקב:

מתני' הכותב טופסי גיטין. סופר שרגיל לכתוב גיטין וחושש שמא ישכרנו אדם לכתוב גט בעת שהוא טרוד בכתיבת שטרות אחרים לפיכך הוא מזמין מקודם טופסי גיטין וכשיבא אדם לשכרו יהיו מזומנים בידו:

מפני התקנה. התירו לכתוב טופסי גיטין ושטרות שלא לשמן ובגמרא מפרש. מהו מפני התקנה:

ר"י פוסל בכולן. בגמרא מפרש:

חוץ מגיטי נשים. שנאמר וכתב לה לשמה וגזרינן טופס אטו תורף:

גמ' כתב תרפו. דהיינו הרי את מותרת לכל אדם עם הטופס שלא לשמה כשר ושם האיש והאשה לחוד פוסלין שלא לשמן:

פסול. דכל התורף דין אחד לו וכתב לה אספר כריתות דסמיך ליה נמי קאי:

ה"ג מתניתין פליגא על ריש לקיש הכותב וכו'. וה"פ מדלא תנן נמי שצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ש"מ דמותר לכתבו בטופס:

ומשני פתר לה ותורפו עמו. וכ"ש שצריך להניח מקום הרי את מותרת שזהו עיקרו של גט:

בדא חכמים מכשירין. בתמיה הא זהו עיקרו של גט:

מפסולו את למד הכשירו. כלומר אע"פ שזהו גופו של גט מ"מ כיון דאם כתב הרי את מותרת לכל אדם שלא לשמה אינו פסול הלכך יכול לכתבו בטופס:

מפסולו. מדבר שהוא פוסל הגט אם נכתב שלא לשמה את לומד איזה דבר שאינו פוסל אם נכתב שלא לשמו:

שמא אינו פוסל. בתמיה דודאי גט פסול הוא:

הגע עצמך שזיווג. אמתני' פריך דתנן שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה והלוה וסובר טעמא דמלתא משום שלא נודע מי יהיה הלוה או המלוה וקשיא ליה למה תני גיטין עם שטרי מלוה בהדי הדדי הא לא דמיין להדדי דבגיטין לעולם פסולין ובשטרי מלוה אם כיוון שם הלוה והמלוה כשר:

א"ל כן. באמת כשר אלא מלתא דלא שכיחא היא לכך לא חש התנא למיתנייהו בהדדי:

מכיון שאינו מצוי לזווג. פליג אר' ירמיה וסובר דאפי' כיוון הסופר שמות הלוה והמלוה פסול דלא פלוג רבנן כיון דרוב פעמים אינו מצוי לזווג ולא התירו חכמים לכתוב טופסי גיטין אלא משום תקנת הסופר ואין כאן תקנה לסופר:

בדא ר"י פוסל. בתמיה מ"ט דפוסל הא ודאי מדאורייתא א"צ שיכתוב טופס לשמו:

לענין אחר עבד לה ר"י. ר' יהודה מדמי טופסי גיטין כאלו כותב שטר והניח שני שיטין חלק אע"פ שמילאוהו באותו ענין שבשטר והניח חלק כל שהוא פסול וה"נ אי אפשר לצמצם להניח חלק כשם האיש והאשה לא פחות ולא יותר לפיכך פסול:

ותיי כיי וכו'. ואתיא כי האי דאמר שמעון בר בא וכו' לקמן פ' המגרש:

חלק מקום שני שיטין. בין חתימת העדים אע"פ שמילא החלק בענין אחר פסול:

שלא יהו מצויות להתגרש. לפיכך צריך להניח מקום האיש והאשה חלק:

כשר ואת אמר הכין. הא דתנן מפני התקנה היינו דלכך כשר לכתוב טופסי גיטין ולפי טעם זה היה ראוי לפסול כתיבת טופסי גיטין:

אין תימר פסול. אלו אר"י דפוסל טעמא מפני התקנה הוי אתי שפיר אבל השתא דת"ק קאמר מפני התקנה משמע דלכך מותר לכתוב טופסין:

מאי כדון. מעתה מהו מפני התקנה דתנן:

כדי שיהא. פרנסתו מצוי לו וכדפרישית במתני' ופריך נאמר הלכה כר"א. דהא מפורש קאר"א חוץ מגיטי נשים:

ופריך נאמר הלכה כר"י. דהא לפי דבריך כולן פסולין ובמתני' תנן ר"י פוסל בכולן:

ה"ג אלא בגין דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כר"א בגיטין וכ"ה בבבלי פ' המגרש וה"פ אלא לעולם כדקאמר ר"ז והא דלא קאמר הלכה כר' אלעזר בגיטין וכו':

ולא תיסבר מימר. ולא תימא הלכה כר"א בגיטין דוקא ולא בשאר שטרות לכך צריך לפרש דאף בשאר שטרות הלכה כר"א:

מתני' על אתר. מיד כשר ואם לאו פסול:

בחפיסה או בדלוסקמא. אמתחות שרגילין לתת בהם שטרות ויש בהם סימן שהן שלו:

אם מכירו כשר. מילתא באנפי נפשה היא וה"ק מצאו בחפיס' או בדלוסקמא אף על פי שאינו מכירו או שמכיר להגט אע"פ שמצאו בכל מקום כשר:

נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו דאמרינן העמד דבר על חזקתו אבל אם נודע שמת קודם שהגיע הגט לידה הגט בטל דאין גט לאחר מיתה:

מקריבין אותה. ולא חיישינן שמא מת וחטאת שמתו בעליה למיתה עומדת:

גמ' כל שלא עבר שם ברייה. שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד שעת מציאת הגט:

עבר עכו"ם מאי. מי חיישינן שמא ממנו נפל או לא:

ה"ג ואבד מיניה:

סירקי. ישמעאל:

ואכשרון. דעכו"ם כיון שאינו בגט לא חיישינן שמא ממנו כפל:

ופריך נימר סימן הוה ליה ביה. דלמא רבה בר בר חנה סימן הוה ליה בהך גיטא ולכך אכשרוהו ולעולם בעבר עכו"ם ולית ביה סימן חיישינן:

ומשני ולא כן תני אין סימן מהני בגט ש"מ הא דהכשירוהו משום דלא חיישינן שמא מעכו"ם נפל:

ופריך והוא דמר וכו'. דלמא לעולם רבב"ח סימן ה"ל ביה והא דתני אין סימן בגיטין היינו סימן שאינו מובהק כגון שאומר בכמה שורות נכתב הגט אבל אם אמר שאות פלונית היה נקוד כלומר שלא נתחבר הדיו בכל האות ונראה כאלו הוא נקודות דסימן מובהק הוא סומכין עליו:

הכא. אי סלקא דעתך דסימן מובהק מהני בגט הכא במתניתן אם לא מצאו לאלתר אמאי פסול הא סימן גדול יש לו בו שם איש ואשתו הכתובין בו:

ומשני אני אומר. אדם אחר עבר שם שהיה שמו כשמו ושם אשתו כאשתו וממנו נאבד הגט ההוא:

ופריך הגע. עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא שם אדם ששמו כשם הכתוב בגט למה יהא הגט פסול ומתניתין סתמא תנן משמע בכל ענין פסול:

ומשני אלא משום. חומרא דעריות דאשת איש שהיא בכרת החמירו חכמים וחששו שמא אדם ממקום אחר עבר שם ששמו כשמו וממנו נפל ועיקר הטעם כיון דנפל איתרע וחוששין לכל דבר שאפשר לחוש:

ופריך והא תנינן. יבמות פ' האשה בתרא:

הלכו וכו'. רישא דמתניתין משיאין ע"פ בת קול מעשה באחד שעמד בראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו שוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני (בן) איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו ולא חששו שמא אדם אחר היה ששמו כשמו:

האיש הזה וכו'. משנתינו דפוסל לאו משום דחיישינן שמא עבר אדם ששמו כשמו וממנו נפל אלא איירי בשהיה לו לשליח או לבעל שנאבד ממנו גט זה שני גיטין אחד כשר אחד פסול שאינו נכתב לשמו או שאר פסול שאינו ניכר ואבד הכשר והשליך לאשפה את הפסול ועכשיו כשמוצא גט זה חיישינן שמא אחר מצא הפסול לצור על פי צלוחיתו ונאבד ממנו וזהו הנמצא עכשיו דכיון דנפל איתרע וחיישינן לכל מילי דאיכא למיחש:

ועשה בדרך. ושהה השליח בדרך קודם שהביא הגט להאשה מאה שנה:

ולא כן תני. אמתני' דתנן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים פריך דלא תני כן בברייתא:

שהיא אסור' לאכול בתרומה מיד. בת ישראל הנשואה לכהן שאוכלת בשבילו אסורה מיד דכל שעתא חיישינן שמא עכשיו ימות אלמא חיישינן למיתה:

. ומשני תמן. התם באומר ה"ז גיטיך וכו' אפשר שמיד בשעת נתינת הגט נתקלקלה שהרי אפשר עכשיו הוא שעה אחת קודם מיתתו וכיון שאפשר שנפסלה משעת נתינה פסולה לתרומה לעולם אבל הכא ודאי בשעה שהלך לא נפסלה מתרומה שעדיין היה חי אלא דניחוש שמא מת לאחר זמן הא ודאי דלא חיישינן דאוקמינן אחזקה:

מתני' כרכום. תרגום מצור כרכום:

המוטרפת. ועדיין לא טבעה:

לידון. בדיני נפשות:

בת ישראל לכהן. חומרי מתים:

בת כהן לישראל. חומרי חיים:

גמ' כגון זוגין וכו'. ששמו סביבות העיר זוגין ושלשלאות ברזל שישמיעו קול כשירוץ איש עליהם או ששמו סביב העיר כלבים ואווזין ותרנגולים שיזעקו בבוא בן אדם לצאת חוצה:

ואיסטרטיות. חיילות משמרין את העיר סביב:

מעשה היה וכו'. קאי אהא דתנן פ"ב דכתובות עיר שכבשה כרקים כל הכהנות שבתוכה פסולות וקאמר מעשה היה בעיר שהקיפוה כרקום שברחה משם סומא אחת והכשירו כל הנשים דכי היכי דברחה היא יש לכל אחת מגו לומר שברחה משם ומותרת:

היתה שם פירצה א'. שיכולין לצאת משם מצלת על כל הכהנות שבעיר:

היה שם. בעיר ההיא מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להסתתר בתוכה שלא יכירו בה האויבים מיבעיא לן מי מצלת על הכל דכל חדא וחדא אמרינן היינו הא או לא אמרינן הכי וכולן אסורות:

ובלבד כרקום של אותה מלכות. שיושבין בטח ואין עליהם אימה לפי שאין מחנה אחריהן ויש להן פנאי לבעול אבל כרקום של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאה בגבולה עליהן פן יבואו אחריהן אין להן פנאי והרי הן כלסטים:

מתני' המביא גט בא"י. שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ:

משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו ולא בב"ד ודוקא חלה:

ואם אמר לו. בעל לשליח:

טול לי ממנה חפץ פלוני. כשתתן לה הגט לא ישלחנו ביד אחר:

גמ' מפני שחלה. טעמא דחלה דאנוס וה"ה לכל אונסין הוא דיכול לעשות שליח אבל אי לא אנוס לא ישלחנו ביד אחר:

ופריך לית הדא פליגי על ר"י. הא דתנן במתני' שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר וכי לא קשיא לר"י:

ה"ג דר"י אמר שומר שמסר לשומר השני חייב. משום דמסרו לבן דעת אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר א"כ ה"נ אמאי לא ישלחנו ביד אחר:

משום תנאי גיטין. כיון שהתנה שהוא יטול איכא למיחש שמא דוקא קאמ' דרך תנאי ואם נתנה ליד אחר לא נתקיים התנאי והגט בטל:

מה נפיק מביניהון. מאי בינייהו אם אמרי' הא דתנן מתניתין אין רצונו וכו' הוא משום דאמרי' תנאי הוא או משום דאסור לשליח לעשות כן דאין השומר רשאי למסור לשומר אחר:

קידם הבעל. אצל האשה ונטל החפץ ממנה א"ת הטעם משום תנאי גיטין אף בכה"ג איכא למיחש וא"ת אין רצונו וכו' בכה"ג שקידם הבעל הגט כשר ואף שליח אחר יכול למנות:

ה"ג בקידושין אינו כן. וה"פ האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית אין שליח עושה שליח אפי' מסר לו דבר משלו לקדשה בו אפ"ה אינו עושה שליח:

ביד כל אדם מצוי לגרש. דהא יכול לגרשה בע"כ ולא הוי מסיר' הגט כמו מילי אבל קידושין בדעתה תלוי ואם לא תאבה האשה אינה מקודשת ה"ל מילי ולא מימסרן לשליח:

מתני' עושה ב"ד. שליח ומשלחו:

ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם. לפי שהאחרון אינו יכול לומר כן:

ואומר שליח בית דין אני. דמסתמא בית דין עשו דבר בהכשרו:

גמ' לכן צריכה. לא נצרכא ששליח עושה שליח אלא שבא השליח הראשון לארץ ישראל וחלה שם והשליח השני מקבלו שם מן הבית דין דהוה ליה כגיטי א"י וגיטי ארץ ישראל אין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם כמפורש בריש מכילתין:

חלה השליח. השני מהו שיעשה שליח שלישי או לא:

הוה ליה עובדא. בא לפניו מעשה כזה שחלה השליח השני:

ה"ג ושלח ושאל לר"ח וכו' והורון ליה תנן אין השליח האחרון צריך שיאמר וכו'. מדתנן השליח האחרון ולא תנן השני ש"מ דשליח משוי שליח:

צריך למסור לו כל שליחותו. או לא ונפקא מיניה כשמת השליח הראשון אי אמרינן שמסר לו כל שלוחותו אפ"ה שליחות השני קיים דהראשון נסתלק לגמרי ואי אמרינן דלא מסר לו כל שליחותו מת השליח הראשון נתבטל שליחות השני ל"א מיבעיא ליה אי צריך השליח הראשון למסור כל שליחותו להשני כגון שאמר לו הבעל ליתן לה חפץ פלוני או שהתנה תנאי אחר לא יתן הוא החפץ והשני יתן הגט אלא צריך למסור להשני גם החפץ או דלמא יכול למסור הגט להשני והחפץ יתן הוא בעצמו וזה נראה:

אין השליח האחרון צריך שיאמר וכו'. ש"מ דא"צ למסור לו הכל שהרי אינו מוסר לו דבר זה שנכתב ונחתם בפניו:

חזר ביה וכו'. שהרי שנינו אלא אומר שליח ב"ד אני וה"ז כאלו אומר השני שא"ל הראשון בפ"נ ובפ"נ:

מתני' להיות מפריש עליהן מחלקן. כשיפריש התרומה ימכרנה ויעכב הדמים לעצמו בשביל חובו שיש לו על הכהן ומעשר ראשון ומעשר עני יעכב ויאכל בשביל החוב שיש לו על הלוי ועל העני אלא שמפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר לכהן דכיון שאין כאן גזל מתנות שכבר נתן דמיהם לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים:

צריך ליטול רשות מן היורשין. לפי שאין חוב זה מוטל על היורשין לפרוע לפיכך יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו בשבילם יעכבם ממעשרות עצמו:

אינו צריך ליטול רשות. דיש כח לבית דין להטיל חוב זה על כל הכהונה והלוייה ועל עניי ישראל לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלוואה:

גמ' דרבי יוסי היא. הא דתנן במתני' מפריש עליהן אף על גב דלא אתא ליד הכהן מעולם יוצא בהן ידי נתינה אתיא כר"י דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה מפני התקנה:

דתנינן תמן. בכורות פ"ב שתי בהמות אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ור"י פוטר מן המתנות שר"י אומר כל שחליפין ביד כהן שהכהן נוטל אחת מן הספיקות פטור השני ממתנות דעשו שאינו זוכה כזוכה:

ופריך כלום אר"י. אלא בשכבר קיים מצות נתינה שנתן לכהן אחד מן הספיקות:

ברם הכא. אבל כאן כיון דלאו מכר הוא ולא זיכהו עדיין לכהן לא מיקיימא מצות נתינה בכך:

עד כדון. עדיין צריך לזרען כלומר עדיין לא באו לעולם ובכה"ג לא אר"י עשו שאינו זוכה כזוכה:

במכרי כהונה ולויי'. איירי מתניתין כמו איש מאת מכריו שהם מכיריו ואוהביו שאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו מיני' והוה לי' כמאן דמטי לידייהו דהני:

ויש מכר לעני. בתמיה הא צריך ליתן לעני שבא ראשון:

אתא עובד'. בא מעשה לפני ר"א בכהן ולוי שלוו מישראל סתם וכשהגיע זמן תשלומין אמרו לו שיפריש עליהן מחלקו וינכה מחובם ושאל ממנו אם מותר לעשות כן:

הא לא הלווהו על מנת כן. אלא שחייב לו מקודם אסור:

אפילו לא הלווהו על מנת כן. נמי שרי:

חיילי' דרבי זעירא. כחו וראייתו דר"ז מהא דתניא וכן בן לוי וכו':

ה"ג לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי. כלומר שיגבה מאחרים חלק הלוים:

ה"ג לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו מפריש. אע"פ שלא הלוום עליהן כיון דעושה ברשות:

לית כאן אינו חושש. ל"ג במתני' אינו חושש שמא העשיר העני דודאי איכא למיחש שמא העשיר העני ולא מפרישין בשבילו אא"כ ידעינן בודאי דעדיין עני הוא:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

את העני. והעשיר ואת העשיר והעני:

שאין מפרישין על האבוד. שכבר אבד שעבודו דכיון שהעשיר העני אין להפריש בשבילו וכן בעשיר והעני שהרי מתחלה לא ע"מ כן הלווהו ולא היה ראוי באותה שעה להפריש עליו:

ביורשי כהונה ולוייה היא מתניתא. הא דתנן מתו צריך ליטול רשות מן היורשין איורשי כהונה ולויה קאי אבל ביורשי עני לא שייך לומר כן דהא מתני' בשירשו איירי כמפורש בברייתא בבבלי ואין לעני נחלה:

לידי מדה זו. כלומר לידי עניות:

הדא אמרה. הן ברייתא דתני אם העשיר העני אין מפרישין עליהן זאת אומרת שיכול לחזור בו הלוה דמאי טעמא אין מפרישין עליו שיכול העני לומר לו לא משכת ממני פירות כ"ש הכא שרוצה לפרוע לו מעותיו שיכול לחזור בו:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

וזכה העני במה שבידו. ואין בעל הבית יכול להוציא ממנו דבר שמע מינה שאין המלוה יכול לחזור בו:

ופריך לית הדא פליגי. וכי לא קשיא ממתני' אדרב:

יורש כמשועבד. נכסי יורשין דינן כנכסים משועבדין כלו' כלקוחות:

כך אינה נגבית מן היורשין. דקסבר שעבודא לאו דאורייתא. ובמתני' תנן מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ואס"ד אינה נגבית מן היורשין כבר אבד שעבודו ותניא אין מפרישין על האבוד:

ומשני פתר לה. מתני' דאיירי במלוה בשטר דגובה אפי' מנכסין משועבדים וכ"ש מן היורשין:

ובלבד שירשו קרקע. ומתני' נמי בשירשו קרקע איירי:

כהדא. כהא הנך אנשים מדבית ר' נחמיה השאילו לציבור מעות על הכנסת הצדקה שיגבו אחרי כן ובא מעשה לפני חכמים וא"ל אין ציבור כולן עשירים ולא כולן עניים וה"ל כהלוון לעני שהוא עני בשעת הגביה וגובה לעולם שאי אפשר שלא יהו עניים בהן:

מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן וכו'. סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך:

אם אבדו. הלך לבדקן ומצאן שאבדו:

ה"ז חושש. לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפריש מהם שמא כשאמר הרי תרומה בפירות שהקציתי כבר היו אבודין:

מעת לעת. בגמ' מפרש:

בודקין את היין. שהניח להיות מפריש עליו דחיישי' שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין:

בקדים של מוצאי החג. כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג:

בהוצאת סמדר. כתום פרח וענביו נראין באשכול כסדרן:

ובשעת כניסת מים לבוסר. כשהוא כפול הלבן נקרא בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכה שיכול לעצור הימנו כל שהו היינו כניסת המים ל"א היו כותשין הענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכו מים ונעשין חומץ לטיבול:

גמ' זאת אומרת. מדתנן ה"ז חושש מעת לעת ולא תנן חושש עד מעת לעת ש"מ שאינו חושש אלא מעת לעת האחרון משבדקן ומצאן אבודין חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת על פירות אחרים צריך להפריש עליהם מספק וטפי מהכי לא אחמור רבנן למיחש אלא סומכין אחזקה:

אלא יום ראשון בלבד. הרי זה חושש למפרע כל הימים עד מעת לעת של הנחה ראשונה יום אחד שלם מחזקינן להו בחזקת קיימין בידוע ומשם ועד הבדיקה ספק ויחזור ויתרום:

דתנינן תמן. פ"ב דמקוואו':

מקוה. שהיה בחזקת שלם ונמדד לאחר זמן ונמצא חסר כל הטהרות ותרומו' שנגעו בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקוה למפרע טמאות:

זו. ממשנה זו דמקוה שמעינן דחולקין עליו חביריו על ר' לעזר דמתני' וסברי לעולם חיישינן אפי' משעת הנחה הואיל ונמצאו אבודין כי היכי דחיישינן במקוה על כל הטהרות הנעשות ע"ג למפרע ור' יוחנן סובר דלא פליגי חכמים ור"א דלמפרע היינו מעת לעת של המדידה:

תמן תנינן. דמאי פ"ז:

הלוקח יין מבין הכותים. אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון ומיחל ושותה:

ונמצא שותה טבלים למפרע. שלא הובררה התרומה מעולם:

ופריך והדא מתני'. משנתינו דתנן מותר להניח פירות להיות מפריש עליו אתיא דלא כר"י ור"ש:

תמן למפרע נתקלקלה. כשיבקע הנוד הרי הכל מקולקל משא"כ כאן כשנעשה חומץ אין לחוש אלא מעת לעת ולא מקודם:

עד מ' יום. שאינו רגיל להחמיץ תוך מ' יום:

עד הפרק. א' משלשה פרקים השנויים במשנתינו שבודקין היין:

אשכחת אמר. כשתדקדק בדברי חכמים ור"י תמצא שיש בדברי ר"י קולא וחומרא כגון שהפרק רחוק מעשיית היין יותר מן ארבעים יום ה"ז קולא ואם אין מ' יום מעשייתו עד הפרק ה"ז חומרא וכן בדרבנן איכא קולא וחומרא בהיפך וכדכתיבנא:

ה"ג חומרא על ר"י שאם בא עד הפרק ולא באו מ' יום אינו תורם וקולא שאם באו מ' יום ולא בא הפרק תורם חומרא על דרבנן שאם באו מ' יום ולא בא הפרק אינו תורם וקולא שאם בא הפרק ולא באו מ' יום תורם:

למפרע הוא נעשה חומץ. מי אמרינן מיד לאחר שעברו מ' יום נעשה ודאי חומץ או דלמא מכאן ולהבא הוא נעשה חומץ ודאי ובאותן הימים שעברו ספק:

מה נפיק ביניהון. מאי בינייהו:

עבר ותרם. מיין זה על חומץ לאחר שעברו מ' יום:

בדק חבית. לקמן מפרש כיצד הוא בודק:

שלשה ימים הראשונים. סמוך לבדיקה ודאי יין דפחות משלשה ימים אין יין נעשה חומץ גמור:

ואחרונים. שלשה ימים האחרונים סמוך לזמן שמצאו חומץ ודאי חומץ ואם הפריש ממנו תוך הזמן הזה על היין טבל ודאי ועל החומץ תרומה ודאי:

והאמצעים. ימים שבין ג' ימים הראשונים ובין ג' ימים האחרונים ספק יין ספק חומץ:

אני שמעתיה מריב"ל. כדאמר ר' סימון אבל ר"י לא אמר כן:

ה"ג מה ופליג מה דמר וכו'. וה"פ סתמא דש"ס מיבעיא ליה מי פליג ריב"ל ור"י או לא ומשני דלא פליגי מה דאמר ר"י היינו בשמצאו לבסוף חומץ דיהא כלומר שלא היה חומץ גמור לכך אמרינן שאף ימים האחרונים הם בכלל הספק:

בשמצאו חומץ ברור. לכך אמר שבג' ימים אחרונים ודאי חומץ:

ואתיין וכו'. ולטעמייהו אזלי:

דתנינן תמן. פ"ג דטהרות:

או שבורה. בין כלים טהורה ולא אמרי' דטמאה היתה קודם שהוחלדה:

הניחה שיפה. בלא חלודה:

שלשה ימים הראשונים. אחר הנחתה בלא חלודה אם נגע בה טומאה ולא ידעינן אם הוחלדה ודאי טמאה דאמרינן ודאי לא הוחלדה ועדיין כלי הוא וטמאה:

אחרונים. שלשה ימים אחרונים קודם שמצאה חלודה אם נגע בה טומאה טהורה דאמרינן מסתמא כבר הוחלדה בעת ההיא:

ביין ובמחט. שני דינים הנזכרים:

כל שנה וכו'. לר"י קמיבעיא ליה אם צריך לבדוק בכל שנה ושנה בג' פרקים אלו או דלמא אחת לשלשה שנים הוא בודק כל ג' פרקים אלו דהיינו בשנה הראשונה בודק בקדים של מוצאי החג ובשנייה בהוצאת הסמדר ובשלישית בשעת כניסת הבוסר:

חייב באחריותו עד החג. ש"מ דאף בשנה שנייה חיישינן למוצאי החג:

תיפתר. תפרש להך ברייתא בהנך בני גליל שהן בוצרין כרמיהן בתר החג ובשנה הראשונה לא היה יכול לבדוק במוצאי החג וליכא למשמע מינה כלום:

ה"ג דלא קטפין כרמיהון אלא בתר חגא וכ"ה בב"ב פ' המוכר פירות:

והדא אמרה וכו'. קאי אהא דתנן התם בב"ב המוכר יין לחבירו ישן משל אשתקד ומיושן משל שלשה שנים וקאמר מהך מתני' שמעינן דאחת לשלש שנים הוא בודק:

נימר משום הדא מטעומיתא. הא דמיושן הוה שלשה שנים ותו לא דכיון דטעים בג' שנים בג' פרקים תו לא צריך לחוש לדבר דאינו מחמיץ לעולם:

ה"ג הדא אמרה ישן משל שתי שנים ועד אימתי חייב באחריותו עד החג הדא אמרה בכל שנה וכו'. וה"פ מדמצריך שהישן שהוא משל שתי שנים צריך שיתקיים עד החג ש"מ דאף בשנה שנייה צריך לבדוק במוצאי החג דבכל שנה בעינן לבדוק בכל ג' פרקים:

בודק חבית אחת. בכל המרתף וכולן נגררו אחריו שאינן מחמיצות:

ה"ג ואינן מחמיצות או כל אחת ואחת הוא בודק וכ"ה בב"ב:

אית בני נש וכו'. בא לשנויי איך אפשר שיבדוק אחת וכולן תלויות בו שהרי יש בני אדם שמכים על אוצר יין מבחוץ והן יודעין מה טיבו של היין שבתוכו:

הדרן עלך פרק כל הגט