מתני' השולח. והגיע. והשיג בשליח שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו אלא שנשתהה השליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט אפ"ה בטל ולא אמרינן לצעורא קמיכוין שאם בדעתו לבטלו הי' רודף אחריו:

אינו יכול לבטלו. הא קמ"ל דאע"פ דחזינן ליה דמהדר עליה מעיקרא לבטוליה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבטליה:

גמ' אדם מבטל שליחותו בדברים. וא"צ לומר לשליח דבטליה אלא אומר בפני אחרים שלא בפניו שביטל לשלוחו וקשיא מתני' דתנן דוקא והגיע בשליח:

ומשני פתר לה. תפרש למתני' משום חומרא דעריות החמירו שלא יבטל אלא בפני השליח כדתנן בסיפא דמתני' דאפי' בפני ב"ד לא מהני לאחר התקנה:

עשה שליח להוליך הגט. ממדינת הים לא"י או ממדינה למדינה שצ"ל בפ"נ ובפ"נ:

ואין השליח עולה משום שנים. אלא צריך שנים והוא דכיון דלקיומי שטרא הוא בעינן תלתא אע"ג דשליח נעשה עד אפ"ה יכול להיות דיין דבקיום שטרות עד נעשה דיין:

הלך שליח לבטל הגט. כלומר עשה הבעל שליח שילך אחר שליח הגט לומר לו שביטל הגט:

צריך. הבעל לבטל בפני שנים לפרסם הדבר הלכך השליח ממנין השנים:

אשכחיה. הבעל לשלוחו:

באיסטרטא. ברחוב:

א"ל. הבעל האי גיטא שנתתי לך מה עשית בו:

א"ל יכילית לה. כבר מסרתיו לה:

יכילית. מדדתי לה כדכתיב אלפים בת יכיל:

ה"ג מי משתעי נפל מיניה. בעוד שהיה הבעל מספר עם שלוחו נפל הגט מיד השליח:

א"ל. הבעל לא אמרת לי שכבר נתת לה הגט ועתה הנה הוא נופל מידך:

א"ל. השליח אמת שכבר מסרתי לה הגט אך החזירה לי ואמרה שיהא בידי לפקדון:

מה. מאי מי אמרינן כיון שביד השליח היה לגרש בנאמנותו קאי או דלמא מאחר שנמצא בידו איתרע נאמנותו וביד הבעל לבטלו:

חלה שליח. ששלח לבטלו מי מצי לעשות שליח אחר כשליח גירושין וכדתנן לעיל פ"ג או לשליח קידושין מדמינן ליה:

אין תעבדינה כגיטין. דאמרי' דעביד שליח אחר דליכא נפקותא בדבר דגירושין בע"כ ויכול לגרשנה ע"י כל אדם וה"נ ביד כל אדם יכול לבטל דהא בע"כ מבטל ליה:

אין תעבדינה כקידושין. דכי היכי דקידושין לאסור אף ביטול זה לאסור הלכך אינו יכול לעשות שליח אחר וטעמא דמלתא למה בקידושין אינו עושה שליח אחר משום דלאו ביד כל אדם מצוי לקדש דקידושין מדעתה דוקא וצריך לפייסה ולדבר על לבה וקרוב הדבר דקפיד הבעל על השליח אולי ירבה או ימעט בדברים ועוד כיון דבדעתה הדבר תלוי ה"ל כמו מילי ומילי לא מימסרן לשליח:

מתני' בראשונ'. לא היה מבטלו בפני האשה ולא בפני השליח אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שנים ושנים נמי ב"ד קרי להו כיון שאין צריכין לישא וליתן בדבר:

מפני תיקון העולם. בגמ' מפרש:

מתני' בראשונ' היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות אחד כאן ואחד מדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם:

מפני תיקון העולם. שנא יוציאו לעז על בניה מן השני לאמר לא גרשה בעלה שאין זה שמו ואדם שהוחזק בשני שמות בשני מקומות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה אינה מגורשת עד שיכתוב שם מקום הנתינה ומקום הכתיבה אבל אם הוחזק בשני שמות במקום אחד וכתב אחד מן השמות כשר בדיעבד ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך שכותב בגע שמעון וכל שם שיש לו. ובאמת אין זה שמו נמצא שהוא אינו כתוב בגט כלל דבעינן דוקא איש ששמו ראובן ומה מהני תקנתו של רבן גמליאל:

גמ' ופריך לית וכו'. וכי לא קשיא ממתני' על ריש לקיש דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים שאומר שלא בפני השליח ובמתני' תנן בראשונה היו עושה ב"ד ומבטלו ותקנת ר"ג לא היתה אלא בגיטין כדמסיק:

ומשני פתר לה בב"ד. אף רשב"ל מודה דיכול לבטל שלא בפני השליח דכח ב"ד יפה:

אמרין בשם ר"ל. איכא דאמרי משמי' דר"ל שהטעם הוא שלא תבא לידי ממזרות כדמסיק בסמוך:

ואמרין. ואיכא דאמרי בשם ר"ל מפני תקנת עגונות וכדמסיק בסמוך:

ה"ג סבורה שביטל. מיקמי דלימטי לידה והוא לא ביטל עד לאחר שבא לידה ומיעגנא שלא כדין א"נ אפי' לא ביטל כלל חוששת שמא ביטל:

סבורה שביטל וכו' ובא אחר וקידשה וכו'. כלומר ועוד בענין אחר יש לחוש אפי' בצנועות שיבואו בניה לידי ממזרות:

תופסין בה קידושין. שהרי באמת לא ביטל:

והיא הולכת וניסת. בלא גט מן השני:

אית ליה שלא תבא לידי ממזרות. איכא למיחש ששמעה שביטל וסברה שביטל מיקמי דלימטי לידה ולא תפסי בה קידושין וכו' כדאמרן:

עבר וביטלו. בפני ב"ד לאחר תקנת ר"ג מהו:

מבוטל. דאע"ג דעבר אתקנתא בטל שליחותו:

ולא להוסיף. על תנאו אם היה בו שום תנאי דא"כ מה כח ב"ד של תקנת ר"ג יפה אם זה יכול לבטל דבריהן:

ופריך יאות. שפיר קאר"ג ומ"ט דר':

דבר תורה הוא שיבטל. הגט שהרי ביטלו קודם שבא לידה ואין האיש מגרש אלא לרצונו ואין להתיר משום כח ב"ד יפה אשת איש לעלמא:

ודבריהן. תקנת חכמים עוקרין דבר תורה בתמיה:

ה"ג וכי זיתים על השמן וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום והן אמרו שלא יתרום מפני גזל השבט ולא עוד אלא שאמרו וכו'. וה"פ בפ"ק דתרומות תנן אין תורמין זיתים על שמן ולא ענבים על היין אם תרם בש"א תרומת עצמן בהן ובה"א אין תרומתן תרומה וקאמר התם בירוש' הטעם מפני גזל השבט שהוא מבקש לתרום לפי שמן ואינו תורם אלא לפי זיתים והא התם דמדאורייתא תורם ורבנן הוא דגזרו ואפ"ה אמרו ב"ה אין תרומתן תרומה ואפי' הנך דתרם הדרי לטיבלא הרי שיש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה:

באגדה דסבך. בדברי זקנך היינו ר' שר' יודן נשיא בנו של ר"ש בר ר' היה:

מאן דייק לן. מי הוא שיפרש אותן לן על בוריין:

גמ' אלא. תקנת רבן גמליאל היתה שיהא כותב אני פלוני יכו' וכיון שכותב אני כבר נכתב זה האיש בגט המוסרו בפני עידי מסירה ותו ליכא למיחש למידי:

וכתב. שם זה שביהוד' לגרש את אשתו שבגליל:

מתניתא. מהך ברייתא משמע דוקא שכתב בגט שם שביהודה לגרש בו אשתו שבגליל או איפכא הוא דפסול דצריך לכתוב שם שיש לו במקום הנתינה אבל אם כתב בגט שם שיש לו ביהודה לגרש בו את אשתו שביהודה אע"ג דלא כתב בו שם שיש לו בגליל כשר:

בתחלה. לכתחלה ל"א בתחלה צריך לכתוב שם מקום הכתיבה ואח"כ כותב כל שם שיש לו במקום הנתינה:

אם היה. הבעל בשעת הכתיבה במקום אחר לא ביהודה ולא בגליל מגרש באיזה שם שירצה ואיירי בשלא היו מוחזקין במקום ההוא שיש לו שני שמות ביהודה ובגליל:

הדא דאת אמר. אם היה שרוי במקום אחר א"צ לכתוב אלא שם אחד דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לכתוב שני שמית שיש לו ביהודה ובגליל וכדר' אילא א"ר אבין:

אם יצא לו שם. חדש במקום אחר צריך לכתוב שלשתן דהיה לו שני שמות דתני בברייתא לאו דוקא וקמ"ל דלא סגי במה שכותב סתם וכל שם שיש לי אלא צריך לפרוט את שמותיו:

תמן תנינן. ב"ב פ' גט פשוט:

כותבין גט לאיש וחותמין ומתי שירצה מגרש בו:

ואע"פ שאין אשתו עמו. שהרי אין צריכין דעתה שמתגרשת בע"כ:

ושובר. שכותבת האשה לבעלה על כתובתה דחוב הוא לה וזכות לבעלה וזכין לאדם שלא בפניו:

ובלבד שיהא מכירן בסמוך מפרש לה:

והבעל נותן את השכר מן הגט ומן השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחריני:

ובלבד שיהא מכיר את שניהן. קס"ד הסופר והעדים צריכין שיכירו האיש והאשה בשמותיהן בין בגט בין בשובר שאם אינן מכירין חיישינן שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחד ששמו כשמו ויכתוב בו שם אשת האיש ההיא וימסרנו להאשה ההיא ותוציא הגט ותנשא ותגבה בו כתובתה וכן בשובר:

א"ר אילא צריך שיהא וכו'. ר' אילא פליג אר' אבהו וסובר דמשנה דוקא תני שם האיש בגט ושם האשה בשובר:

שהביא. לפני הסופר והעדים אשה אחרת הנשואה לאיש אחר ששמו כשמו אבל שם אשתו אינו כשם האשה ההיא:

לכשיבואו העדים ויעידו. שזו היא האשה שחתמו לה הגט:

ופריך ולא כן אר"ל עשו עדים וכו'. ותו אינן נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

תמן. התם בשאמרו העדים לא חתמנו שטר זה מעולם הוא דאינן נאמנין וה"ה בשאר דברים שמבטלים בו השטר:

ברם הכא. אבל כאן שמודים שחתימת ידם הוא זה אלא שאומרים לזה חתמנו ולזה לא חתמנו נאמנים:

מתני'. משנתינו קשיא לר' אבא:

אם במכירה איך שינה הסופר שמו או שמה הרי נודע לו. שמותם:

ומשני אית בר נש. יש אדם שמכיר לחבירו כשרואה פניו ושמו לא נודע לו ה"נ הא דתנן ובלבד שיהא מכירן היינו שיכיר שזו היא אשתו של הנותן הגט ושמו לא נודע לו:

מתני'. קשיא לר' אילא וכ"ש לר' אבא:

ה"ג התקין ר"ג וכו' איש פלוני וכל שם שיש לו. מדאינו יודע שמו ש"מ אפי' בשאינן מכירין האיש כותבין וחותמין:

ומשני מתני' במגרש בע"כ. באלו שכופין אותו להוציא כדתנן פ' המדיר הלכך לא החמירו חכמים וסגי בכתיבת וכל שם שיש לו ור' אילא איירי במגרש ברצונו צריך שיחקרו הטיב אחר שם האיש:

ואית דבעי מימר. ואיכא דאמרי מתני' איירי במגרש במקום אחר שאי אפשר לידע שמו ור' אילא איירי במגרש במקומו שבקל אפשר לידע שמו המובהק:

כהדא וכו'. הך מילתא לא שייך הכא אלא קאי אמתני' דפ' גט פשוט ואגב גררא מייתי לה הכא וה"פ אדם אחד ודושו שמו אחיו של אדם אחר מפורסם ששמו דודו גירש אשתו בא המעשה לפני חכמים מי יתן שכר הגט להסופר ואמרו היא תתן השכר:

ופריך והתנינן במתני' והבעל נותן השכר:

במוחלת כתובתה. איירי מתני' דזכות הוא לו הלכך הוא נותן שכר הסופר אבל כשמשלם כתובתה היא נותנת שכר הסופר דגובה בה כתובתה:

מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים. את כתובתה:

אלא בשבועה. שלא נתקבלה כלום:

נמנעו. הב"ד מלהשביעה שקרוב הדבר דמוריא היתירא לעצמה שלא לקחה כלום אע"ג שלקחה דבר מועט סבורה בשכר טרחה שאני מטריח עצמי לפני היתומים אני נוטל ואינו מפרעון כתובתי וע"י כן היתה מפסדת כתובתה:

התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי:

וגובה כתובתה. ואם נתקבלה תחלה הרי היא נאסרה בכל מזון ולא הדרא ושקלה דלא חשודה לעבור על נדרה:

העדים חותמין על הגט. כל אלו מתקנת ר"ג הזקן:

מפני תיקון העולם. אכולהו קאי באלמנה שינשאו הנשים לאנשים ולא ידאגו להפסד כתובתן ובעדים מפ' טעמא בגמרא:

גמ' שנאמר לשוא. על עסקי שבועת שוא הכיתי את בניכם לפיכך נמנעו מלהשביעה:

ועוד. טעם אחר למה נמנעו הב"ד מלהשביעה:

אם נשבעה. שקפצה ונשבעה מהני שבועתה וגביא:

אילולא. אי לאו שאני וותרן אפי' צעיף שעל ראשך הייתי נוטל ממך שהוא שלי דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דנמנעו מלהשביע' ובשני דרב קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם ולא סמיך אנדרה לאגבוייה:

זכת בכלים שעליה. אפי' בלא שבועה קסבר שמואל אלמנה אין שמין בגדיה שעליה בכתובתה:

מתני'. ערכין פ' שום היתומים:

מסייע ליה לשמואל. דתנן התם המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ורב משני לה שאני הכא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל למיקם קמיה אקני לה וכ"ה בבבלי פ"ד דכתובות:

הלך והקדים זמנו בגט. ואמר שגירשה קודם שנבעלה באיסור כדי שתידון כפנויה ולא תידון כאשת איש שחייבת מיתה אבל עכשיו שעדים חותמין על הגט ואין חותמין אלא על גט שיש בו זמן ליכא למיחש למידי ואי לא חתמו בו עדים לא מהני כלום שהרי עדיין יכול לחפות שיכתב לה גט אחר ויקדים זמנו:

כמ"ד מעשרות. בבית שני מדרבנן ניחא דתיקן הלל פרוזבול ועקר שמיטת כספים דאתי דבריהן ומבטל דבריהן אלא למ"ד מעשרות אף בבית שני דאורייתא דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא קשיא איך תיקן הלל דלא תשמט ועקר דברי תורה:

וכי משעה וכו'. כלומר אפי' למ"ד מעשרות בזמן בית שני דרבנן דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא מי ניחא דהא לא נפטרו בשעת גלותן אלא ממעשרות התלויות בארץ אבל ממעשר כספים נהג אפי' בבבל דמצוה שאינה תלויה בארץ היא וכיון דמעשר דידיה נוהג בח"ל השמטתו נמי נוהג בח"ל:

חזר ר' יוסי ואמר. למ"ד מעשרות דרבנן לא קשיא דתניא וזה דבר השמיטה שמוט שתי שמיטות כתובות כאן אחד שמיטת כספים ואחד שמיטת קרקעות והקישן הכתוב בשעה שנוהג שמיטת קרקע בארץ מדאורייתא נוהג שמיטת כספים בארץ ובח"ל מדאורייתא ובשעה ששמיטת קרקעות בארץ דרבנן שמיטת כספים בארץ ובח"ל דרבנן:

תמן תנינן וכו'. עד מדבריהן ל"ג וכ"ה פ' בתרא דשביעית:

תמן אמרין. בבבל אמרו:

ה"ג שהיא מדבריהן דתני וזה וכו':

ר' אומר שני שמיטין. הכתובים כאן אחת שמיטת השמיטה ואחת שמיטת היובל ללמדך שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ובבית שני שפסקו היובלות כדמסיק אף שמיטות פסקו ואינן נוהגות בין בקרקעות בין בכספים אלא מדבריהן:

לכל יושביה. דכתיב גבי יובל וקראתם דרור בארץ לכל יושביה:

ה"ג היו עליה אבל היו מעורבבין:

ת"ל יושביה לכל יושביה. דה"מ למכתב ליושביה וכתיב לכל יושביה ללמד דבעינן שישב כל שבט ושבט בחלקו המיוחד לו ובבית שני לא ישבו כן:

מתני' עבד. כנעני:

שנשבה. ופדאוהו ישראלים אחרים:

ישתעבד. בגמ' מפרש טעמא:

אפותיקי. אפה תהא קאי מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר:

ושיחררו. בגמרא מפרש לה לכולה:

גמ' בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד. דמוקי למתני' שפדאוהו לאחר יאוש של בעלים ראשונים לפיכך היה בדין דלא ישתעבד אפי' פדאו לשם עבד:

ה"ג שלא יהא העבד מפקיע עצמו מיד רבו ומבריח עצמו לשבויין כ"ה בבבלי:

מתני' אמרה כן. תניא נמי הכא:

ה"ג רבו נותן את דמיו לא אמר אלא רבו וכו'. וה"פ מדתנא לשום עבד ישתעבד ורבו נותן את דמיו ש"מ שמן הדין לא ישתעבד לכך לא ישתעבד אלא לרבו הראשון שלא יהא מבריח עצמו אבל לא לאחר:

בדין היה אפי' לשם בן חורין ישתעבד. ר' אילא מוקי למתני' בלפני יאוש הלכך אפי' פדאו לשם בן חורין ישתעבד:

שלא להוציא. לעז על שאר עבדים בני חורין שיאמרו אפי' לאחר ששחררו מותר להשתעבד בהם:

א"כ בין לר' אבהו בין לר' אילא קשיא הא דתניא בברייתא רשבג"א וכו':

אהן תנייא קדמייא. מכלל דת"ק סובר מצווין הן לפדות בני חורין ואינן מצווין לפדות עבדים הלכך לשם עבר ישתעבד לרבו ראשון דאיירי בלפני יאוש ולשום בן תורין לא ישתעבד לרבו ראשון דילמא ממנעי מלעשות מצוה ולא פרקיה ועלה קאמר רשב"ג כשם שמצוה וכו' ולא ממנעי ופרקיה הלכך בין כך ובין כך ישתעבד:

המתייאש בעבדו. ומצאו אח"כ:

לא מאשה. שנא' וכתב לה ונאמר להלן או חפשה לא ניתן לה:

אף עבד אינו יוצא משום ייאוש. לפיכך צריך גט שחרור:

עבד. כנעני של ישראל שנשבה וברת מן בית אסורין של עכו"ם אצל רבו הראשון:

וצריך לכתוב לו גט שחרור. להתירו בבת ישראל:

ה"ג ואינו צריך לכתוב לו גט שחרור:

כל עמא אמרין. כל התלמידי' אמרו משמיה דר"י שהוא צריך ולמה אמרת משמיה דאינו צריך:

שמא. הכי שמעת מר' יוחנן שהמפקיר עבדו הערל אינו מעכבו לאכול בפסח ודנת שאף אינו צריך גט שחרור ואינו כן דאכילת פסח היינו טעמא כהא דתני וכל וכו':

בשעה שעובד את רבו. דאיש יתירא הוא למדרש כל זמן שעובד את רבו אני קורא בו עבד איש וכשאינו עובד את רבו כגון שהפקירו אין אני קורא בו עבד איש:

סימא שתי עיניו. של עבדו כנעני כאחת:

יוצא בהן לחירות. ולא אמרי' כיון דיוצא בעין אחת דמי עין יתירא ישלם לו דכל שסימא שתיהן כאחת פטור משתיהן והעבד יוצא בהן לחירות:

זו אחר זו. כיון שכבר יוצא לחירות בראשונה ה"ל ישראל גמור וחייב הרב על השני לשלם לו:

כמאן דאמר. הך ברייתא אתיא כמאן דאמר היוצא בשן ועין אינו צריך גט שחרור וכשסימא את הראשונה כבר יצא מתחת ידו:

ואת אומר משלם לו. השנייה בתמיה הא עדיין עבדו הוא דמעוכב גט שחרור הוא ולמה ישלם לו השנייה:

היוצא בכיפה. שכתב גט שחרור על גבי כיפה והיא כובע של צמר:

ובהרנורק טיאנוס ובתרות של מלכים. הם מיני בגדים שרוקמין אותו במחט ורוקמין עליו אותיות אם ריקם עליהם גט מנין שצריך גט שחרור אחר דהנך לאו כתב בינהו שאינו קבוע אלא מוטל על הבגד ושתי ראשיו תחובין:

מכל מקום. לעולם צריך שישלחנו לחפשי ע"י גט שחרור:

בניו. של זה היוצא בשן ועין או ליוצא ע"י הפקר הנולדים לו עד שלא קיבל גט שחרור מה הן דיניהן כעבד או דלמא כמשוחררים הן מיד או משקיבל אביהן גט שחרור הן נעשין משוחררים למפרע:

ופשיט היוצא בשן ועין בניו עבדים וכו':

לא מסתברא. אלא בהיפך:

היוצא בשן ועין הואיל ושיחררתו התורה. דמפורש בקרא שיוצא בו לחירו' אע"פ שהוא מעוכב גט שחרור בניו בני חורין אבל היוצא משום ייאוש אע"פ שאינו רשאי שעבדו מ"מ איני מפורש בקרא שיוצא לחירות בניו עבדים:

גר שמת. ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר:

יצאו לחירות. שהן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר לפיכך יוצאין לחירות:

ופריך למה. יוצאין לחירות לא יהא אלא הפקר הא אין כאן מי שיתן להם גט שחרור ואנן אמרין המפקיר עבדו צריך גט שחרור:

ומשני שהן יצאו במיתת רבן. דמאי טעמא אמרינן המפקיר עבדו צריך גט שחרור משום דבעינן דומיא דאשה מה אשה אינה יוצאה בהפקר אף עבד כן אבל השתא שמת מה אשה משתלחת בלא גט אף עבדיו כן:

ה"ג מעתה אפי' קטנים כיון שהן יוצאין במיתת רבן אפי' קטנים נמי יצאו לחירות:

ופריך מחלפא שיטתיה דריב"ל. קשיא דריב"ל אדריב"ל:

ה"ג אינו רשאי לשעבד בו וצריך לכתוב לו גט שחרור שמע ר' יוחנן ואמר יפה לימדני ריב"ל והכא אמר הכין אמרין מה דאריב"ל לשעבר דלא יהב לא יהב דלמא הלכה כאבא שאול אמתיה וכו'. וה"פ צריך לכתוב לו גט שחרור דגט שחרור מגט אשה ילפינן וכדלעיל א"כ נילף נמי מאשה מה אשה בין גדולה בין קטנה יוצאת במיתת בעלה אף עבד בין גדול בין קטן יוצא במיתת רבו ומשני אמרין מה דאריב"ל בדיעבד דלא מצי למיהב ליה גט שחרור כגון הכא שמת הוא דאמר הלכה כאבא שאול:

אמתיה דרבה בר זוטרא ערקת וכו'. שפחתו של רבה בר זוטרא ברחת מיניה ואתייאש ממנה:

מהו. שיהא צריך לכתוב לה גט שחרור:

א"ל אם כתבת. אם תכתוב לה גט שחרור יפה אתה עושה דלכתחלה צריך לכתוב לה גט שתרור א"נ כי היכי דתנשא לבן חורין דבלאו גט שחרור אסורה בבן חורין א"כ כיון דהיא מעוכבת גט שחרור אסורה בעבד ובבן חורין:

ה"ג עבד שנשא בת חורין לפני רבו יצא לחירות. דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין:

זכה. וקידושין אלו הן קידושין:

אהן תנייא קדמייא. הך ת"ק דהיינו ר' ישמעאל בר' יוסי כר' ס"ל דאמר זכה הלכך אמר דיוצא בו לחירות:

מי משחרר. הא דתנן במתני' ושחררו מי שחררו רבו הראשון או רבו השני:

בין רבו ראשון. ושורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני דשחרור מפקיע מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו השני ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו:

בין רבו השני. דכיון דעשאו לו אפותיקי הרי הוא שלו ומצי לשחררו שורת הדין שאין העבד חייב כלום לרבו הראשון אפי' על העודף מחובו של השני שהרי עשאו אפותיקי לשני אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו הראשון ועושה אותו בן חורין:

אלא רבו הראשון. שגופו קנוי לו אבל רבו השני לא שהרי אין לו עליו אלא שעבוד לחוד:

מתניתא. ברייתא פ' כל שעה קשיא לרב:

ישראל שהלוה עכו"ם על חמצו. ולא אמר מעכשיו יהא קנוי לך מותר בהנאה דלעולם ברשות העכו"ם הוה דאין בעל חוב קונה משכון:

ה"ג אין תימר ברשות ישראל הוא. ואי כרב דאמר כיון שהלוה עליו ברשותו קאי אמאי מותר בהנאה הא חמץ של ישראל הוא:

מה עבד לה. רב במאי מוקי לה:

קל הוא בשחרור. הקילו חכמים בשחרור אע"פ שאינו שלו לגמרי אפ"ה אם. שחררו מהני דהא מתחייב הוא במצות:

כהדא דתני. מהך ברייתא איכא סייעתא דהקילו חכמים בשחרור:

מכרו. רבו הראשון אינו מכור ש"מ דאינו כשלו ואפ"ה אם שחררו משותרר וטעמא משום דהקילו בשחרור:

חייליה דר"י. כחו וראייתו דר"י מהא:

מן הדא. ממשנתינו:

אינו כותב. שטר על דמיו אלא המשחרר כותב שטר על הדמים ואס"ד רבו השני שחררו למאן כותב הלא הוא שהפסיד לעצמו:

אלו המשעבד וכו'. טעמא דרשב"ג מפרש למה כותב רבו הראשון דהיינו המשחרר משום דשחרורו הוא כמכר וחייב לשלם משלו ל"א קושיא היא דפריך הש"ס למה לא יכתוב העבד שטר על דמיו הא שיעבודו של השני עליו ולא יהא אלא שדה המשועבדת לבעל חוב ומכרו שהמלוה טורף מיד הלקוחות:

ה"ג פתח לנו ר"י פתח מאיר כאורה וכ"ה בפסחים. וה"פ פתח לנו ר"י פתח קטן ומאיר כחלון גדול:

לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד. כיון שנאסר איסור שאין לו פדיון לא עדיף בעל חוב שטרף מנתינת דמים והיינו דוקא רבו הראשון אבל לא השני:

ופריך מעתה. שאין העבד משתעבד לאחר שחרורו מרבו הראשון למה קאמר ת"ק שהעבד כותב שטר על דמיו לרבו השני:

א"ר אילא. היינו טעמא טובה היא לעבד שיתן לרבו השני דמי שווי' או כפי חובו שלא יאמר לו רבו השני עבדי אתה ולא יוציא לעז על בניו:

כמה דר"מ קונס בדברים. דקונס במאן שעשה שלא כהוגן דאפי' היתר שיש באותו מעשה מפסיד:

כן רשב"ג קונס בדברים. כיון דעביד איסורא ושחרר העבד מחייב נמי לשלם היזיקו של השני והעבד פטור:

שטר שיש בו רבית. שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה בשכר כך וכך לשנה:

מתני' מי שחציו עבד וכו'. בגמרא מפרש:

תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום:

לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:

בת חורין. אינו יכול לישא מפני צד עבדו' שבו:

לא תוהו בראה. יוצר הארץ לא על תהו להיות ריקנין ברא אותם כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה:

גמ' ופריך האיך איפשר. שיהיה העבד חציו בן חורין וחציו עבד דהא גמרינן לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף העבד נמי חציו לא ואי בכסף הא כתיב והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה מה בשטר חציו לא אף כסף חציו לא:

ומשני תיפתר. תפרש מתני' דאתיא או כר' דאמר אדם משחרר חצי עבדו אפי' בשטר דכתיב והפדה לא נפדתה כפל לומר דאיירי קרא בחציה שפחה וחציה בת חורין והוקש שטר לכסף דכתיב או חופשה לא ניתן לה:

או ד"ה בעבד של שני שותפין. דכיון דאין לו בו אלא חציו אף רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי:

ה"ג ולית מחר בעי לעבדו ליה למריה. וה"פ כיון דביום של רבו עבדו הוא ומה שקנה עבד קנה רבו א"כ אף מציאה זו של רבו היא:

אין חוששין לקידושיו. דעבד אין לו קידושין:

קידש אשה אין חוששין לקידושיו. דה"ל כמקדש חצי אשה דקיי"ל דאינה מקודשת:

כוותה אם גירש. עבד עברי חצי' שפחה וחצי' בת חורין שייחדה לו רבו אין גירושיו גירושין דאין הגירושין תופסין בכולה:

תמן תנינן. מ"ק פ"ק:

מפני ביטול פריה ורביה. דאי שרינן נשואין בי"ט אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת לנישואין ולי"ט נמצא מתבטל מפריה ורביה עד המועד:

עבד מהו שישא אשה במועד. מי אמרינן כיון דאינו מצווה על פריה ורביה מותר לישא או דלמא כיון דמצווה אשבת אסור:

והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה. קאי אשבת יצרה וקרי ליה פריה ורביה ש"מ דשבת הוא כפריה ורביה א"כ אף העבד אסור לישא במועד דהא אר"ש וכו' כל שהוא מצווה על פ"ו אסור לישא במועד והעבד בכלל הזה:

מתני' יצא בן חורין. אם ברח מן העכו"ם או שקנסו אותו ב"ד לפדותו לא ישתעבד לו כשיפדנו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן המוכר לח"ל יצא לחירות מפני שהוציאו מא"י לח"ל:

מתני' מפני תיקון העולם. שלא ימסרו העכו"ם עצמם להרבות להביא שבויין לפי שרואין שמוכרין אותם ביותר מכדי דמיהן:

ואין מבריחין שבויין מפני תיקון העולם. שמא יקצפו על השבויין העתידים לבוא לידם ויתנום בשלשלאות וישימו בסד רגלם:

רשבג"א מפני תקנת שבויין. שהן עתה בידם אבל אם אין עתה עמהם שבויים אלא אלו הבורחים מותר להבריחם ואין לחוש על השבויים העתידים לבוא בשביה:

מפני תיקון העולם. אי משום דוחקא דציבורא אי משום דלא לייתיוליגרבו טפי:

גמ' לעכו"ם אפי' בא"י. דסד"א מכרו לעכו"ם מח"ל לא"י לא קנסוהו קמ"ל דאפ"ה קנסוהו לפדותו ולהוציאו לבן חורין דהא מיהת מפקיעו ממצות. ה"ג ובח"ל אפי' ישראל מי משחררו רבו ראשון נותן את דמיו והשני משחררו נימר וכו'. וה"פ אם מוכרו לישראל לח"ל נמי חייבוהו חכמים לפדותו כדפרישית במתני' ומיבעיא ליה מי משחררו ופשיט דרבו ראשון צריך ליתן דמיו לרבו השני דמקח טעות הוא והשני משחררו דמן הדין שלו הוא ופריך נאמר אם רבו השני ידע מזה שהוא עבד ישראל מא"י ואפ"ה קנאו מי אמרינן כיון דידע שאין קנינו קנין מעות אלו לשם מתנה קיהיב ליה והשתא הוא דהדר ביה או דלמא כיון דקנם חכמים הוא ראוי שיתנו שניהם המוכר והלוקח את הקנס:

ואם לאו. שלא ידע הראשון שהוא עבד ישראל מא"י:

אני פלוני וכו'. כתב בשטר מכירת עבדו אני פלוני מוכר עבדי לפלוני אכטיוכי דמשמע שמוכרו לו שיקחנו לאנטיוכי שהוא ח"ל הלכך יצא לחירות והראשון נותן את דמיו אבל אם התנה בשטר משהוא בלוד כלומר שמוכרו לו כל זמן שהלוקח בלוד שהוא א"י אם הוציאו הלוקח אח"כ למקום דירתו לח"ל לא יצא לחירות שהרי לא מכרו על מנת כן:

יוצא העבד. לאו דוקא שאם אינו רוצה לצאת מארץ לסוריא אין רבו יכול לכופו לצאת אלא תני יצא העבד:

לפיכך אם מכרו לשם. לאחר שיצא העבד מדעתו עם רבו לח"ל מכרו רבו שם בח"ל לא יצא לחירות דלא קנסו אלא בשמכרו מא"י לח"ל:

בא. עם עבדו מח"ל לא"י על מנת לחזור:

כופין אותו למחר. כשירצה רבו לחזור לח"ל שיחזור עמו:

ע"מ שלא לחזור. מתחלה הלך עמו לא"י על מנת שלא לחזור לח"ל:

ברח מח"ל. לארץ רשאי להחזירו לח"ל:

מותר. למכרו לח"ל:

בלמוד. העבד לברוח לשם שעשה כן שנים או שלשה פעמים:

ה"ג מ"ד מותר באינו יכול להביאו משם מ"ד אסור ביכול להביאו משם:

ופריך ניתני. אמאי לא תני במתני' או בברייתא אם התנה עם העבד בשעת הקנייה שיהא מותר למכרו לח"ל שמותר דהא אפי' ביצא רבו לח"ל תני לעיל שיוצא עם העבד לח"ל ל"א הכי פריך ה"ל לחלק דלא פליגי כאן בשהתנה וכאן בשלא התנה:

ומשני עד כדון. עד כאן בקונה עבד גדול שייך תנאי אבל בלוקח עבד קטן לא שייך בו תנאי שהרי אין בו דעת:

ופריך ניתני שיכול להתנות עם רבן הראשונים שלקחם מהם שלוקח ע"מ למכרו לח"ל:

ומשני עד כדון. תינח בשקנאו מישראל שייך בו תנאי אבל בשקנה מעכו"ם לא שייך בו תנאי זה:

דהבן. שם עיר:

ערקין. ברחו עבדיו מח"ל לעיר ששמה בנתהון ל"א לכפרים מלשון ואת בנותיה:

אוני אסור. אם הנך כפרים שייכים לעיר ששמה אוני אסור להוציאן משם לח"ל דאוני מא"י היא כדכתיב לוד ואוני:

אנטריס. אם שייכים לעיר ששמה אנטריס מותר להוציאן משם דאנטריס מערי ח"ל היא:

אפרכרים. לעיר ששמה אפרכרים:

צריכא. מיבעיא לן אם היא מח"ל או מא"י:

לקלוסייא. שם מקום:

גמ' דלא יהוון קטריגון. שלא יהיו הבורחים לקטרוג לשבויים אשר עתידים לבוא שלא יתנום לפדיון אלא בדמים רבים:

אסור ליקח ממנו. לקרות בו שנא' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה:

בעכו"ם וכו'. האי עכו"ם דציידן עכו"ם שנתגייר וחזר לסורו מחמת יראה שלא יהרגוהו העכו"ם והוא כתב לשמן לכך כשר:

מתני' משום שם רע. שיצא עליה לעז שזינתה:

משום נדר. שנדרה ואמר אי אפשי באשה נדרנית:

לא יחזיר. ואפילו נמצאו דברים בדאים או שהתירו החכמים הנדר וטעמא מפרש בגמרא:

נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. דסבר ר"י הא דאמרו המוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים הלכך נדר שידעו בו רבים דהיינו עשרה מישראל או יותר איכא פריצותא טפי קנסוהו ולא יחזיר ושלא ידעו בו רבים ליכא פריצותא כולי האי ולא קנסוהו:

לא יחזיר. דסבר ר"מ טעמא משום קלקולא הלכך נדר שאינו יכול להפר בעצמו אבל החכם יכול להתירו חיישינן שיקלקל הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתיר נדר זה לא הייתי מגרשה ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו להחזירה קודם שתנשא לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אלו הייתי יודע וכו' שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא הפר:

לא אסרו זה וכו'. בגמרא מפרש:

אריב"י וכו'. חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בשנדרה היא אבל נדר הוא שיגרשנה וגרשה יחזיר ולא חיישינן לקלקולא ואריב"י מעשה נמי בצידון באחד שאמר לאשתו קונם כל פירות שבעולם עלי אם אינו מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירנה:

מפני תיקון העולם. כלומר לא אמרו חכמים המגרש את אשתו משום נדר לא יחזירנה אלא מפני תיקון העולם דחיישינן לקלקולא והא לא שייך אלא בנדרה היא אבל כשנדר הוא אין כאן תיקון העולם והתירו להחזיר:

גמ' **אף הוא נותן לה גט שלם.**שאפי'ימצאו הדברים בדאין יהיה גט גמור:

תדע לך וכו'. ר' זעירא פליג אתנא דברייתא וסובר שאין הטעם משום קלקולא אלא משום שלא יהו בנות ישראל פרוצים בעריות וקאמר תדע דת"ק אפי' בנדר שאינו צריך חקירת חכם נמי קאמר לא יחזיר ואס"ד משום קלקולא הא בנדר שאינו צריך חקירת חכם ליכא למיחש לקלקולא דהיה יכול להפר אלא שעלילה היה רוצה למצוא לגרשה שאינה חביבה עליו אלא הטעם משום שלא יהו בנות ישראל פרוצים בנדרים:

שהרי נדר שלא ידעו בו רבים היה. ר"ז מפרש למתני' נדר שידעו בו רבים היינו נדר שהודר ברבים שאין לו הפרה ושלא ידעו בו רבים היינו נדר סתמא שלא נדרה על דעת רבים וכיון דסובר ת"ק דאפי' שלא על דעת רבים לא יחזיר אע"פ שהיה יכול להפר ש"מ שהטעם משום שלא יהו בנות ישראל פרוצות בנדרים:

בדין היה וכו'. ר"א סובר טעמא משום שלא יהו פרוצים בנדרים הלכך בנדר שהחכם מיפר ליכא חששא דפרוצות דהא החכם עוקר הנדר מעיקרו ואין כאן עונש כלל אבל נדר שא"צ חקירת חכם ודאי יש לחוש לעון נדרים שעשתה נדר שאינו נעקר לגמרי ואיכא עונש על מה שעברה קודם ההפרה ואפשר שבעון נדרה זה ימותו בניו:

ה"ג מפני מה אסרו נדר שצריך חקירת חכם מפני נדר שאינו צריך חקירת חכם וכ"ה בקידושין פ"ב:

מתני' המוציא את אשתו. בגט:

משום איילונית. שלא הכיר בה משכנסה ומכל מקום צריכה גט דאין אדם בועל בעילת זנות ובעל לשם קידושין:

לא יחזיר. בגמרא מפרש:

וחכמים אומרים יחזיר. מאן חכמים רבי מאיר דאמר בעינן תנאי כפול והכא במאי עסקינן דלא כפליה לתנאיה שלא אמר לה הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך ואם אין את איילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט אפילו אינה איילונית:

והיא תובעת כתובתה. שאיילונית אין לה כתובה ועכשיו שנמצא שאינה איילונית תובעת כתובתה:

שתיקותיך יפה ליך מדיבוריך. שיאמר אלו ידעתי שאינך איילונית לא הייתי מגרשך:

גמ' תדע לך וכו'. ר' זעירה פליג אברייתא וקסבר הא דתנן המוציא את אשתו משום איילונית איירי בשהכיר בה שהיא איילונית ואר"י לא יחזיר דר"י לטעמיה דתנן פ' הבא על יבמתו ר' יהודא אומר איילונית היא זונה האמורה בתורה וקנסינן ליה דלא יחזיר הואיל ועשה מעיקרא שלא כהוגן ובעל בעילת זנות וחכ"א לא יחזיר דקסברי אין בעילת איילונית בעילת זנות כדקאמרי התם אין זונה אלא גיורת ומשוחררת וקאר"ז תדע שאין טעם ר"י משום דחייש לקלקולא כדתני בברייתא שהרי הרבה מקיימין אשה איילונית ע"י שיש להן נחת רוח מהן אלא ודאי זה עלילה מצא לומר שאינו חפץ באיילונית ובאמת דעתו לגרשה אפי' אינה איילונית וליכא למיחש לקלקולא אלא ודאי הטעם כדאמרן:

ואת אמר כן. לר' זעירא פריך דאמר טעמא דר"י משום קנסא למה אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך הא איהו מיהת שלא כדין עשה דהא סבר דאיילונית היא ואפ"ה נשאה והגירושין היו ברצון לשם גט שלם וליכא למיחש לקלקולא א"נ אפי' לתנא דברייתא פריך כיון דקא' דלא יחזיר כי היכי דיתן גט שלם משעה ראשונה א"כ תו ליכא למיחש לקלקולא א"כ מאי קאר"י שתיקותיך יפה מדיבוריך הא כבר נתן גט שלם בלי שום תנאי:

לית כאן ר"י. תני במתני' רמ"א אומרין לה וכו':

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מתני' אין פודין אותו. הואיל ורגיל בכך כדמפרש בגמרא והוא שמכר ושנה:

מתני' הלוקח מביא ביכורים. דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות וכשלוקח הישראל ממנו מן הדין אינו מביא ביכורים אלא מפני תיקון העולם מביא הלוקח ממנו ביכורים:

גמ' ללודים. אומה שאוכלין בני אדם:

אין פודין אותו. כיון שמסר עצמו למיתה אין לאחרים לחוס עליו:

מפני חייו עשה. שלא היה לו במה להחיות את נפשו וראוי לפדותו וברייתא איירי בשהיה לו כדי חייו:

גמ' ה"ג מתני' דלא כרבי מאיר דרבי מאיר אמר וכו'. ואגב שיטפא דסוגיא דדמאי נשתבש הגירסא כאן. וה"פ מתני' דתנן מריני תיקון העולם מביא ביכורים אבל מדאורייתא לא ש"מ דיש קנין דאי אין קנין להפקיעה מקדושתה ה"ל לענין קדושתה ברשות ישראל כאלו משכנה וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות חייב לוקח להביא ולא דמי למעשר דאפי' למ"ד אין קנין לא מיחייב לעשר פירות העכו"ם דמעשר טביל ואסור ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עליה היא אא"כ אוכלן או מכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא זהו לגי' רש"י אבל לפי הגירסא שלפנינו הקושיא פשוטה כשלוקח השדה פשוטה למ"ד אין קנין דחייב להביא מדאורייתא:

והתנחלתם אותם. בקונה עבד כנעני כתיב:

ואין הם קונים מכם. דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים אחד מכם:

לצמיתות. תרגומו לחולטנית שתהא לחלוטין ועכו"ם כל קניינו לחלוטין דבנמכר לישראל כתיב ויצא ביובל ושב לאחזתו אבל לא בעכו"ם ש"מ שאין קנין לעכו"ם:

ה"ג כל גרמא אמרה וכו' וכ"ה בדמאי. וה"פ כל עצמו של מקרא הזה איכא סייעתא לר"ש דקאמר לא תמכר לצמיתות ש"מ דאיכא מכירה שהיה לצמיתות וע"כ לומ' דהיינו במוכ' לעכו"ם דאי במוכר לישראל הא כתיב והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו ש"מ דיש קנין לעכו"ם בא"י:

כהדא דר"ש. דיש קנין:

אכילת פירות. העכו"ם קונה השדה לאכול ממנה הפירות דמהיכא קיליף ר"מ דאין קנין מעבדים ועכו"ם קונה ישראל למעשה ידיו דכתיב וכי תשיג יד גר וכו' או לעקר וה"ה אחוזה נמי קונה לפירות:

והתנינן. בניחותא כלומר ותדע דר"מ סובר דקונה השדה לפירות דתנן הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם ואס"ד דאין קנין אפי' מדאורייתא חייב להביא ביכורים וסתם מתני' ר"מ אלא ש"מ מודה ר"מ דעכו"ם קונה קרקע לפירות ואתיא מתני' אפי' כר"מ:

קנה שדה ביובל. בזמן שהיובל נוהג:

קנה קרקע. אע"ג שגוף הקרקע חוזרת ביובל מ"מ עד היובל קנה גם הקרקע:

יחפור בה וכו'. יהא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות שהקונה קרקע סתם מותר לחפור בה כמו שירצה:

ושב לאחוזתו בעינו. צריך להחזירה ביובל כמו שהיא בשעת מכירה:

שמועתא קדמיהון. הביא הך פלוגתא דר' אילא ור' אבא בר ממל לפניהן ולא ידע דפליגי בפלוגתא דר"י ורשב"ל דר"י דאמר מביא וקורא סובר דקנה קרקע דכל שאין לו קרקע אינו מביא ורשב"ל סובר דלא קנה קרקע לפיכך אינו מביא וקורא:

כל עמא מודיי. הכל מודים ר"י ורשב"ל דמביא דהא אפי' בקונה שתי אילנות דלא קנה קרקע תנן דמביא אלא בקריאה פליגי ר"י אומר קורא שיכול לומר על האדמה אשר נתת לי דקסבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי ורשב"ל סובר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל לכ"ע לא קני קרקע לחפור בה שיחין ומערות לפי שהיא חוזרת ביובל בעין:

הדרן עלך פרק השולח