מתני' הניזקין שמין להן. נזקן וגובין דמי נזקן בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית וכולן מפני תיקון העולם כדמפרש בגמרא:

גמ' ק"ו להקדש. קאי אהא דתנן הנזקין שמין להן בעידית וק"ו להקדש ששמין לו בעידית:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם להכשר נזקין. דנגח תורא דידן לתורא דהקדש:

הדא דתנינן. בתמיה וכי זהו דתנינן בב"ק כי יגח שור איש את שור רעהו להוציא את ההקדש שאינו משלם הנזק:

אם לנזקי גופו. שהזיק שור הקדש את האדם:

ואין נזקין לגבוה. אם הזיק שור גבוה את ההדיוט פטור ל"א אם לנזקי גופו אדם שהזיק את ההקדש הא תני ר"ח אין נזקין לגבוה כיון דגלי קרא בשור דפטור ה"ה בשאר נזקין וכן עיקר:

אלא. הכא במאי עסקינן:

ה"ג באומר הרי עלי מנה להקדש שלא תאמר וכו'. וה"פ אלא לאו אניזקין קאי אלא לאומר הרי עלי וכו' וקמ"ל ק"ו להקדש שמשלם מן העידית דהא מצינו דמשלם להדיוט מעידית ק"ו להקדש:

נגבין מן המשועבדין. ומן העידית:

ופריך הניחא נזק. שלם שמשלם המועד נגבה מן המשועבדין דמן העלייה משלם אלא חצי נזק דתם איך קאמר דמשלם ממשועבדין הא תם אינו משלם חצי נזק אלא מגופו:

כבר נשתעבד גופו. לניזק וגובה חצי נזקו ממשועבדין דמזיק דקלא אית ליה:

תיפתר. תפרש לברייתא דר"ח שזקף עליו אותו חצי נזק שחייב לו משורו במלוה בשטר וסד"א כיון דמכח חצי נזק קאתי לא יגבה ממשועבדין קמ"ל דכשאר חוב דמיא:

ופריך מעתה. דאיירי בשזקפן עליו במלוה א"כ הוי כבעל חוב ואינו גובה אלא מבינונית:

ומשני מאחר שעיקרו נזק. דמלוה זו מנזק קאתי גובה מעידית:

שדהו. כתיב בניזקין מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם קדריש שדהו למעט שדות אחרים והיינו משועבדים והן עידית ויש לו בני חורין זיבורית אינו משלם אלא זיבורית:

ה"ג אם בשהקדיש ואח"כ הזיק. וה"פ אם בשהקדיש שור המזיק תחלה ואח"כ הזיק שא"צ לשלם מכרמו:

הדא. הא תנן שור רעהו ולא שור הקדש משלם ניזקין:

תיפתר. תפרש דאיצטריך לשור של הקדש שהיה רועה בשדה הדיוט והפסידו פטור מלשלם:

אנן בעינן קרקע הקדש. קרא משמע כרם הקדש פטור מלשלם ואיך קאמרת דאיירי בשרעה שור הקדש בקרקע הדיוט:

והלך הוא. שורו של המקדיש והזיק נמצא שזה המקדיש חייב להקדש כפי הקדשו וחייב תשלומי נזקו סד"א ליהוי הקדש כבעל חוב וקיי"ל מי שחייב לבעל חוב ולניזקין הניזקין קודמין לתשלומין לפיכך צריך קרא למכתב כרמו לאשמועי' דתשלומי ההקדש קודם:

פרט למטלטלין בסמוך מפ':

פרט לראוי כבמוחזק. אם היה לאביו של מזיק קרקעות והן עידית מקרקע של מזיק ונפלו לו בירושה לאחר שהזוק אין צריך אותן לניזק וה"ה לשאר ראוי:

בהן. לענין זה אמרינן פרט למטלטלין שאינו צריך ליתן לו מיד מטלטלין אלא אם רוצה משלם לו ממקרקע אבל אם רוצה לשלם מטלטלין הרשות בידו:

והכא. ואתיא כהת דתניא:

אין לי אלא קרקע. דכתיב מיטב שדהו:

מנין שאם רצה ליתן כסף. הרשות בידו:

מה בעית מימר. מה נאמר שעיקר תשלומי הנזק ממקרקע או דלמא כסף עיקר ואם אין לו כסף נותן קרקע:

ופשיט ויחליטו לו משעה ראשונה. אי ס"ד שקרקע עיקר יחליטו לניזק מיד לאחר פסק דין קרקעו של מזיק ולמה ממתינין לו עד שימציא מעות וכותבין לו אדרכתא תחלה אלא ודאי כסף עיקר ולכך ממתינין לו אולי ימצא מעות:

ה"ג ואנן תמיין רבנן אין מחליטין לו קרקעות:

ה"ג בשחפר בור והזיק בחיי אביו וכו'. וכדפרישית ובור לאו דוקא דה"ה שאר ניזקין:

ניזוק ואת אמר כן. הרי הוא הוזק ואיך קאמרת שהוא ישלם ממיטב שדהו:

איזה שדה יפה. כמו השדה של הניזק ובה שיימינן וכמוה משלם:

יכול אם אכלה מן העידית שמין לו. אותה ערוגה שאכל מן העידית וכן בזיבורית:

היך עבידא. היכי דמי שיהיה בזה הפסד:

עידית שבזיבורית טבא סגין. אם אכלה ערוגה אחת שהיא עידית בשדה זיבורית היא שוה הרבה יותר מערוגה אחת עידית בשדה שכולו עידית נמצא בזה משבית הניזק ובערוגה זיבורית תוך שדה זיבורית נמי משביח ניזק שערוגה זיבורית תוך שדה שכולו עידית אינה שוה כל כך כערוגה זיבורית בשדה זיבורית הלכך רואין את השדה כאלו מליאה עידית ושמין לו ערוגה מתוכה אם היתה עידית שמין לו ערוגה אחת עידית ואם היתה זיבורית שמין לו ערוגה אחת זיבורית נמצא משלם מן העידית על העידית ומן הזיבורית על הזיבורית וקאר"ע דקמ"ל קרא לעולם שמין את הערוגה כמות שהיא בשדה הניזק לטובתו לכך כתיב מיטב שדהו ל"א שמין אתה שדה שלא יהא הפסד לניזק ולמזיק:

מנין לר"ע וכו'. והשתא דקאמרת לר"ע מיטב שדהו לאו לתשלומי עידית קאתי מנ"ל דניזקין שמין להן מן העידית וכי נאמר מתני' דלא כר"ע:

ומשני ליתה מן התורה. קסבר ר"ע אין הניזקין גובין מן העידית מדין תורה אלא מחמת תקנה כדמסיק:

מה בידי גזל. למה אני גוזל:

עד כדון קרקע. תינת קרקע מגבינן מן העידית מפני תיקון העולם כדאמרן אלא המשכון שנוטלין מן המזיקין נמי נוטלין מן העידית מאי טעמא:

ומשני למד. משכון מקרקע כי היכי דקרקע מן העידית אף משכון כן:

ועוקף. ומערים:

ופריך ומעתה לא ישומו. לבעל חוב אלא בזיבורית שלא יערים גם על הבינונית:

וכיני. וכן הוא בדין שיטול בעל חוב זיבורית:

שלמחר. כשיבא אדם ללוות לא ימצא מי שילוה לו שיאמר לבסוף יהא צריך ליטול ממנו זיבורית בחובו:

והאיש. כתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה דרש ר' סימאי והאיש זה שליח ב"ד וה"ק והאיש דהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך ויליף ממקרא זה דב"ח בבינונית:

שאם נכנס. וכו' טעמא דקרא קמפרש:

ה"ג דבר תורה שיוציא הלוה דכתיב וכו':

עד כדון. לר' סימאי פריך תינח משכון בבינונית שמעינן מוהאיש בינונית מקרקע מנ"ל:

ומשני למד. קרקע ממשכון:

פשיטא דא מילתא. כלומר הא פשיטא לן:

מלוה שהיא נעשית כפרנית. הלוהו וכפר בו הלוה ולא היה למלוה עדים ועבר עליו השמיטה ואח"כ מצא המלוה עדים:

אינה נשמטת. דלא קרינן ביה לא יגוש שהרי לא היה חוב זה עומד לתבוע בשביעית:

כפרנית ונעשית מלוה. קודם שביעית כפר בו ובשביעית מצא עדים או ראיה:

משמטת. דהא בשביעית קרינן ביה לא יגוש:

ר"י בעי. אלא הא קמיבעיא לר' ירמיה:

אף למידת הדין כן היא. מי אמרינן שאף לענין הדין כן או לא:

ה"ג מלוה שהיא נעשית כפרנית אינו גובה. וה"פ אינו גובה בו כלל אבל כפרנית שנעשית מלוה גובה בבינונית דסד"א דה"ל כשטר שנמחל שיעבודו ודי לנו שיגבה מזיבורית כדינא דאורייתא והא דקאמר כפרנית ונעשית מלוה משמטת איירי בשלא כתבו לו פסק דין דאם לא כן אינו משמט דה"ל כגבוי:

אין שם אלא עידית. במי שהיה עליו בעל חוב וכתובת אשה וניזקין כולן גובין עידית:

עידית היא. דמיטב כתיב:

זיבורית היא. דאין אומרין לו ליקח בורית גרועים:

היתה עידית כו'. מיבעיא ליה אם היתה עידית שלו כבינונית דעלמא מי אמרי' דבע"ח גובה מהן דלא שייך הכא טעמא שמא ערים דהא כשדה בינונית של כל אדם היא או דלמא בשלו הן שמין ולגביה עידית הוא:

ה"ג ר"ז ור' אילא אמרי נישמעינה וכו':

וכמה וכו'. וכי היכי דאמרינן בעידית ובינונית ניזקין בעידית ובע"ח בבינונית ולא אמרינן בינונית הן זיבורית שלו ועידית שלו בינונית אלא ודאי המיטב שיש לו נקרא עידית ה"נ נימא בבינונית וזיבורית בשלו הן שמין וליהוי בינונית עידית שלו שהרי אין לו שדה טובה ממנה וזיבורית שלו בינונות ויגבה הבע"ח מזיבורית שלו אלא ש"מ בשל עולם שמין ובינונית שלו בינונית דעלמא הן:

ומכרה. לאחר ההלואה דאישתעבדא ליה בינונית לבע"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית בידו:

אבל כתובת אלף דינר. דהיינו תוספת או נכסי צאן ברזל גובה בבינונית כבעל חוב:

ואתיין. פלוגתייהו דהנך אמוראי דהכא כפלוגתייהו דאמוראי דהתם:

דתנינן תמן. כתובות פ' הנושא:

כל זמן. שהאלמנה בבית אביה והיורשים נותנים לה מזונותיה שם:

גובה כתובתה. כשתרצה:

עד עשרים וחמש שנים. שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה:

ואתיא דר"י כר"י. דס"ל תנאי כתובה ככתובה דמי לכל מילי:

דתנינן. ותנינן תמן פיאה פ"ג:

ה"ג רב אמר במזכה על ידיה. הנכסים שחילק לבניו זיכה להם על ידה שנתנה לו סודר שלה להקנות לבנים דמוכחא מילתא מדקא משתדלא בזכיית הבנים גם נתן לה קרקע כל שהוא ואינה מערערה כלום כיון דאיכא תרתי ודאי נתרצית להם בלב שלם להיות קונין מתנה זו שלא תוכל לטרוף מהן כתובתה ומחלה להן השעבוד שעל הנכסים הללו והפסידה כתובתה אם לא תמצא מקום אחר לגבות:

במחלק לפניה. והיא שותקת ואפי' אין מזכה להם על ידה כיון שהיתה שם בשעת כתיבת הנכסים לבניו ולה קרקע כל שהוא נתרצית ושתיק' כהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקתה אינה אלא לעשות נחת רוח לבעל':

מקולי כתובה שנו. כלומר אפילו לא זיכה על ידה ולא חילק בפניה אלא שלא ערער' מיד כששמע' שכתב כל נכסיו לבניו ולה קרקע כל שהוא מחלה שעבודה שעל נכסים אלו אע"ג דבשאר בע"ח לא איבדו זכותם בכך עד שיאמרו בפירוש שהן מוחלין שיעבודן על נכסים אלו בכתובה הקילו כדאקילו נמי בגביית הכתובה שנגבית מזיבורית:

ותני בר קפרא. וכן תני בר קפרא:

טעמא דריב"ח. כלומר לטעמא דר"י בר חנינא לאו דוקא על כתובת מנה מאתים מחלה שעבודה אלא אפי' אם יש לה כתובה אלף אמרינן שמחלה השיעבוד בשתיקת' דמקולי כתובה היא והיינו כר' יוחנן:

ואין נפרעין מנכסים משועבדים. לוה שמכר בינונית שלו והן משועבדים לבעל חוב אין יכול לטרוף מהן אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין כשיעור חובו ואפי' אינן אלא זיבורית:

מתני' אין נפרעין מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת כבעל חוב אין הבע"ח יכול לטרוף אותה מן הלוקח אם נשאר אצל הלוה נכסי' בני חורין אע"פ שאינן אלא זיבורית:

גמ' אלא בשטר שהריבית אוכלת בו. שלוה אביהם מעכו"ם ברבית ואיירי שקיבל העכו"ם על עצמו לדון בדיני ישראל שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו ולא קיבל עליו שלא יקח רבית דאל"כ בלאו הכי נמי יכריחם העכו"ם לפרוע מנכסי אביהם כשיגיע זמן פרעון:

מפני מזונות. דכל זמן שלא גבתה כתובתה ניזונת משל יתומים וכדי שלא יפסידו היתומים מגבין לה כתובתה:

ה"ג דרש"א במזונות הדבר תלוי. דאר"ש פ' אלמנה ניזונת אלמנה מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד למזונות אבל אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת לגבות כתובתה:

מאי כדון. מ"ט דרבנן דנפרעין מנכסי יתומים לכתובת אשה:

משום חינא. כשיהיה לה מעות תמצא חן בעיני בני אדם להשיאה ולא תתעגן עד שיגדלו היתומים:

אף לגזלה. אם גזל אביהם דבר נזקקין לנכסי היתומים להוציא גזלה מתחת ידן:

ולניזקין. אם הזיק אביהם נפרעין מנכסי היתומים:

לגזלה. שמעינן מהא דתנן ב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל אם הניח להן אביהן אחריות נכסים דהיינו קרקעות בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם:

לניזקין. שמעינן מהא דתנן במתני' אין נפרעין וכו':

אלא מן הזיבורית. הא מן הזיבורית מיהת משלמין:

כיני מתני'. כן צריכין לפרש מתני' אין נפרעין מנכסי היתומים לניזקין וכו'. וקס"ד מתני' בין ביתומים גדולים בין בקטנים איירי:

ופריך והתני. מת האב עמד הבן במקום האב ומשלם לניזקין מן העידית וכו' וקשיא מתני' וברייתא אהדדי:

כאן. ברייתא איירי ביתום גדול והוא עומד במקום אב ומשלם לניזקין מן העידית וכו' ומתני' איירי ביתום קטן דאפי' לניזקין משלמין הב"ד מן הזיבורית:

מתני' אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות. הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבתה עם פירותיה מן הלוקח אינו משלם ללוקח כי אם היציאה וחוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרה לו באחריות וכתב לו שטר והרי היא כמלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ובגמרא מפרש טעמא וכן לשבח קרקעות אם השביחם הלוקח בנטיע' אילנות או בזבל וכיוצא בו:

ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה היא ואת תהא יתבא בביתי ומתזני מנכסי ובנן נוקבין די יהויין ליכי מינאי יהויין יתבין בביתי ומתזנן מנכסי וכו' כשבאות לגבות מזונותיהן אין גובין אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים:

מפני תיקון העולם. בגמרא מפרש:

גמ' מפני שאין להן קצבה. כל הני דמתני אין להן קצבה ולא ידע הלוקח כמה יעלו ולא מצי מזדהר:

הכי גרסינן ראובן גזל שדה וכו'. לפרושי מתני' קאתי מה היא אכילת פירות:

ושמעון גובה אכילת פירות. שגזל השדה עם פירותיה ומכרה א"נ גזלה בלא פירות ומכרה לאחר ועשתה פירות ושמעון טוען ארעאי אשבח:

ה"ג מבני חורין של ראובן:

והוא. הא דאמרת שגובה השבח מבני חורין ולא ממשועבדין דוקא שקדם מקחו של לוקח שני זה שהראשון שלקח השדה הגזול' בא לחזור עליו:

לשבחו של. לוקח הראשון שכשלקח זה השני מן המוכר עדיין לא השביח הלוקח הראשון את הקרקע הגזולה:

אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של השני וכו'. דמשהשביח' הכל יודעים שבאחריות מכרה לו ויצא כל אחריות הקרקע עם שבחה ופירותיה על נכסי הגזלן:

ה"ג לוי גובה אפילו השבח ממשועבדין של ראובן:

אף באכילת פירות כך הדין. אם מכר ללוקח השדה הגזולה עם פירותיה השוין ארבע דינרין קודם שמכר להשני ואחר מכירת השדה השנייה השביחו הפירות ושוין ששה דינרין לוי גובה ארבע דינרין מחמת הפירות ממשועבדין ושני דינרין הנותרים גובה מנכסים בני חורין של ראובן. וה"ג מבני חורין של ראובן:

אין לך יורד ברשות. לוי זה נגד שמעון הנגזל כיורד שלא ברשות הוא שהרי שדה גזול' היא הלכך ידו על התחתונה נגד שמעון הנגזל אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו היציאה כשיעור השבח:

ר"י בשם רבנן דתמן אין לך יורד ברשות. הגזלן גדול מזה שהרי לא ידע לוי שהיא גזולה הלכך ידו על העליונ' נגד ראובן הגזלן אם השבח יותר מהיציאה נותן לו כפי השבח ואם היציאה יתירה נותן לו כפי היציאה:

דהיא מתנה. ומתנה איך בה אחריות נכסים כדמסיק:

דהיא מכירה. ומכירה יש בה אחריות נכסי':

ופריך ולא מתנה יהבתינה. א"כ מאי נפק' מינה ללוי אם ניטלה מיד יהודה:

ומשני יכיל הוא לוי. לומר נתתי לו ליהודה מתנה כי היכי דיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי טובה שכבר ניטלה הימנו והריני מבקש ממך שדה שלי:

ראובן גזל שדה משמעון. אביו ועמד עם ראובן אביו בדין ולא הספיקו ב"ד לכתוב שטר לשמעון שיטרוף השדה שגזל ראובן בנו עד שמת שמעון קודם הכתיבה וראובן יורש שמעון אביו:

דמאן היא. שדה זו למי היא מי אמרי' מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו והויא ללוי או דלמא שמעון במקום אביו קאי ויכול לבטל המקח ומחזי' לו מעותיו:

אם נכתב שטר טרפו בחיי שמעון הוא לראובן. דמשעת כתיבה כבר נתבטל המקח:

הוא כתב וכו'. ל"ש נכתב טרפו בחיי שמעון ול"ש לא נכתב בחיי שמעון לעולם השדה ללוי דכל זכות שתבא לידו מכר לו:

מסתברא. ל"ש ככתב ל"ש לא כתב אינו אלא לראובן שיכול לומר ללוי דבר שאינו שלי מכרתי לך והמקח בטל:

לא מסתברא אלא. בהיפך דלעולם דלוי הוא שיכול לומר לו תחילת המכירה אדעתא דהכי מכרת לי למיקם קמאי להיות למכירה יפה וקיימת:

ה"ג דלוי יכיל למימר ליה האי דלאקומיך אקים זביניה טבאית. כלומר כל זכות שתבא לידך:

פרנסה. להשיא הבנות לאחר מיתת אביהן:

מן המשועבדין. ששעבדו האחין לאחר מיתת אביהן:

ר' יסא. הופקד אצלו הון של יתומים והיו שם יתומים הצריכות לפרנסה לנישואיהן:

אעיל עובדא. נכנס הדין הזה לבית המדרש לפני ר"א ור"ש בר יקים אם עישור נכסי ניתן גם ממטלטלים או דלמא ממקרקע דוקא:

ה"ג א"ל ר"א דבר שאילו יביאו וכו' וכ"ה בכתובות:

ואין רבותי נוגעין. דמיבעיא להו פרנסה ממטלטלי או ממקרקע אנן איך נעשה מעשה לגבות ממטלטלי:

אר"י. אני אתן להן ואם יגדלו היתומים ויערערו עלי להחזיר להם משלי:

ה"ג ואפי' כן קמון ולא ערערו וכ"ה בכתובות. וה"פ ואפ"ה כשגדלו היתומים לא ערערו:

גזר דין נפיק. פסק דין יצא על נערה אחת יתומה ושמה ציפור בת אבשלום שחתמו ר' שמעון בר בא וכתוב בו אני ורבותי הגבינו לזו ממטלטלין לפרנסה כמנהג מקומה דהתם רובן בעלי סחורה הם וגביין ממטלטלין שהן להן במקום קרקעות:

ה"ג רב הוה כתיב לרבי עברון ע"ד דר"ח רבא ותלי ליה ביני שיטיא עמדו יתומין וכו' ועמדו ושיעבדו מהו והוה ר"ח יתיב ואמר השיעבוד הזה איני יודע מה הוא א"ל ר' מאי נפקא לך מיניה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וה"פ רב כתב לר' אגרת שלומים בלי ידיעת ר"ח וכתב ליה בין השיטין קיי"ל היתומין שמכרו קרקעות שירשו גובין מלקוחות לפרנסה ולא למזונות עמדו היתומין ושיעבדו הנכסים מהו וא"ר חייא השיעבוד הזה איני יודע מה הוא מכרו או משכנו ופשיט ר' דלא נפקא מיניה מידי וכ"ה בבבלי כתובות דף נא:

לית כאן בשיעבוד האב. סמי מברייתא דלוי בשיעבוד האב דהשתא בחיי האב אינה גובה עישור נכסי אפי' מבני חורין דברצון האב הדבר תלוי כ"ש שלא תגבה לאחר מיתת האב ממשועבדין ששיעבד האב בחייו אלא נכסים שירשו הבנים ושיעבדו הבנות מוציאין לפרנסה:

נישאו הבנות. והכניסה הנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסיו:

ה"ג ר' יוסי כדידיה דאמר ר' יהודה בן אחותו של ריב"ח וכו' וכ"ה פ' י"נ. וה"פ ר' יוסי לשיטתו:

אפי' מתו. הבנות וירשם בעליהן האלמנה ניזונת מהן דלעולם היא ניזונת עד שתינשא או שתתבע כתובתה וה"נ לענין נישואין האלמנה ניזונת מהן:

בני בנים מה הן. קאי אהא דתניא בכתובות פ' נערה באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים ומיבעיא ליה אם מחייבין אותו לזון גם בני בניו הקטנים או לא:

היא בני בנים שכאן. כשם דפליגי לענין מזונות בני בנים כך פליגי לענין ירושה שירשו בני בנים אם הם חייבין במזונות האלמנה והבנות:

בני בנים קפצה עליהן ירושת תורה. והרי הן במקום אביהן ובכל מה שנתחייב אביהן אף הן חייבין לשלם וכן כל זכות שזכתה התורה לאביהן הרי הוא שלהן:

תמן תנינן. שבועות פ"ו מנה לאבא בידך:

מפני שהוא כמשיב אבדה. שכיון שאין המלוה חי מגו דאי בעי כפר הכל הלכך נאמן דהנך חמשים שהודה בהן כמשיב אבדה הוא ותנן במתני' המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם:

תקנה תיקנו בו. בהודאה זו כדרך שתיקנו במציאה כדפרישית:

בשאמר לו שני שוורים. שלי מצאת והלה אומר לא מצאתי אלא אחד הוא דלא ישבע מפני תיקון העולם שתלוקין במה שמצא וזה אינו יכול לטעון ברי אבל אם חלוקין בחזרה שזה אומר שנים החזרתי לך וזה אומר לא החזרתי לי אלא אחד:

לא בזה תיקנו. אלא צריך לישבע:

בזה תיקנו. עיקר תקנת חכמים היא בשחלוקין בחזרה אבל חלוקין במציאה מדאורייתא לא ישבע:

פרט לזה שלא כיחש. הכל א"נ אין זו הכחשה שהרי שכנגדו אינו טוען ברי:

לא בזה תיקנו. כיון שזה טוענו ברי צריך לישבע:

מתני' שסמכו אצל בעל הבית. לעשות על פיו אבל לא נתמנה להן לאפטרופוס לא מאביהן ולא מב"ד מ"מ נחשב להן כאפטרופוס לענין זה שחייב לעשר פירותיהן מפני תיקון העולם משום חייהן של היתומים:

ישבע. כשיגדלו היתומים שאין בידו כלום משלהן:

לא ישבע. וטעמייהו מפרש בגמרא ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא:

גמ' אתם. בתרומה כתיב כן תרימו גם אתם וקרא יתירא הוא:

פרט לשותפין. שאין אחד יכול לתרום על חלק שותפו שלא מדעתו:

פרט לתורם שאינו שלו. הך סיפא מפרש טעמא דרישא למה ממעטין כל הנהו דאתם משמע ולא התורם שאינו שלו והני לאו שלהן הוא א"נ זו ואצ"ל זו קתני:

ופריך והתנינן. פ"ג דתרומות השותפין שתרמו ר"ע אומר תרומת שניהן תרומה וחכ"א תרומת הראשון תרומה ר' יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה וקשיא לחכמים ור' יוסי דאמרי שותפין תורמין זה על זה:

אלא כאן בתרומה גדולה. תרומת השותפין תרומה:

כאן בתרומת מעשר. אין תרומת השותפין תרומה דכי כתיב גם אתם בתרומת מעשר כתיב:

ופריך כלום למדו. כמה דיני תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר והאי קרא דבתריה מכל מתנותיכם תרימו וגו' נמי בתרומה גדולה איירי:

אלא כאן להלכה. מתני' דתרומות איירי לדינא אם עבר השותף ותרם תרומתו תרומה דסתם שותפין לא קפדי אהדדי וחשיב כאלו מדעת חבירו תרם והך ברייתא דתנא בה אתם ולא שותפין למעשה כלומר לכתחלה לא יתרום דגזרינן שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד:

ופריך והתניא יתומים וכו'. וליכא לשנויי כאן להלכה וכו' דמתני' תנן חייב לעשר פירותיהם ודאי לכתחלה קאמר:

כאן. משנתינו בשמינוהו להיות אפטרופוס לעולם לכך חייב לעשר וברייתא איירי בשמינוהו אפטרופוס לפי שעה:

והא דתני. בתוספתא בפרקין מוכר הוא האפטרופוס עבדים אבל לא קרקעות ואי באפטרופוס לעולם למה לא ימכור קרקעות לטובת היתומים:

אלא כאן. ברייתא איירי שכבר נתגדל היתום ומשנתינו בשעדיין היתומים קטנים:

בתחלה מעמידין אפטרופוס ליתומין. לדון עם הבאין להוציא דבר מיד היתומים שמא יתחייבו בטענותיהם כשיגדלו היתומים ידונו עמהן:

אלא לזכות להן. מעמידין אפטרופוס ואם נתחייב על ידי גלגול הטענות אין על האפטרופסים כלום:

מתני'. דפ' שור שנגח קשיא לריב"ח דתנן התם שור חש"ו שנגח מעמידין להן אפטרופוס ומעמידין בפני האפטרופוס והא ודאי לדון הוא:

ומשני שנייא היא. שאני שור שיש לחוש שיזיק עוד לכך מעמידין לו אפטרופוס מפני תקנת עולם:

הזיק. השור לאחר שהעמידו לו אפטרופוס משל מי משתלם הנזק:

ואפי' דלא יסבור ר"י כן. כלומר ואפי' לא א"ר יוחנן כן בפירוש שמשתלם משל יתומים היינו יודעין שסובר כן דהא אמר בסמוך ואם חבו חבו ש"מ שבמקום שמעמידין להן אפטרופוס משתלם הנזק משל יתומים:

שאין דרכו לבחן. לבחור אדם נאמן רק אדם שנראה כאוהבו הלכך ישבע שמא אינו נאמן כל כך:

שדרכו. של ב"ד לברר אדם כשר ונאמן לאפטרופוס ל"א מינהו אבי יתומים אין דרכו של האפטרופוס לבחן לכל עניני היתומים אחרי שכבר מת מי שמינהו אבל מינהו ב"ד לא ישבע שדרכו לדקדק בכל עניני היתומים להיות נאמן או שלא יצערו הב"ד שמינו אותו:

ה"ג אפטריפוס שמינהו ב"ד ישבע מפני שהוא כנושא שכר שמינהו אבי יתומים לא ישבע מפני שיכול לומר וכו'. וה"פ דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא ומינהו אבי יתומים לא ישבע שיכול לומר דברי אהבה וריעות היה ביניהם ולא הנאת ממון:

ואתיא דר' יוחנן דאמר דמשתלם משל יתומים כרבנן דמתני' דאמרי מינהו ב"ד לא ישבע דמלתא בעלמא עבד לב"ד ואי רמיא שבועה עליה אתי לאמנועי מלקבל אפטרופסא על עצמו ה"נ אי קאמרת משל אפטרופוס אתי לאמנועי:

ודרבי יוסי בר חנינא כאבא שאול. דאמר ישבע דבשביל הנאה זו דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא לא מימנע אפילו כי רמינן שבועה עליה ה"נ בשביל תשלומים משלו לא מימנע:

ופריך דר"י כרבנן. קאמרת מנא לך דלמא כאבא שאול נמי אתיא אלא שאני אפטרופוס דאבא שאול שהוקם לאפטרופוס ממש לכל נכסי היתום ודאי ניחא ליה לאיניש לקבלו עליו וליקרייא נפשיה איניש מהימנא מלפרוש ממנו מחשש שבועה אבל אפטרופוס זה שלא הועמד אלא לדון על שור נגח ודאי מימנעי מפני חשש תשלומין:

ה"ג בעי בר נש מיתן ממון דמיקרייא מהימן:

ודריב"ח. קאמרת כאבא שאול אתיא קשה אף אם נאמר דאתיא כרבנן לא קשיא דאדם מבריח עצמו מן השבועה אבל משום ספק תשלומין אדם מכניס עצמו:

מתני' המטמא טהרות של חבירו. כגון תרומה:

והמדמע. תרומה בחולין של חבירו ומפסידן שאסורין לזרי' וצריך למכרן לכהנים בזול:

והמנסך יין חבירו. בגמ' מפרש לה:

פטור. מתשלומין:

גמ' ר' יודן לא. בא פעם אחת לבית המדרש והגיע בר' מנא וא"ל מה חידוש אמרו בבה"מ:

אינו כעושה מעשה. דהיזק שאינו ניכר הוא ולאו שמיה היזק א"נ דוקא מטמא סובר ר' יוסי דאינו כעושה מעשה לפי שאינו עושה דבר בגופו ובמזיד חייב משום קנס:

מן הדא. ומייתי ראיה לדבריו מהא דתנן פרק הגוזל עצים גזל תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך ואי כעושה מעשה הוא יהא חייב לשלם דמי טהורה:

א"ל. לעולם כעושה מעשה הוא ומתני' בשנטמאת מאיליה אבל המטמא בידי' חייב וליכא למפשט מינה כלום:

דהיא מתני'. אלא מהא מתני' דתנן בכורות פ"ד איכא למשמע בהיפך דהוה כעושה מעשה:

טיהר את הטמא. מה שעשה עשוי וישלם מביתו:

במגיע לידו. שהביא לפניו טהרות לישאל עליהן ואמר טמאות הן וכדי להעמי' דבריו שלא יתתקפו עוד בטומאתן נגע בהן בשרץ לפיכך הואיל וטימאן בידים חייב לשלם ש"מ דהמטמא כעושה מעשה:

ה"ג ר"י בר רבי אומר בדין היה שאפי' שוגג יהא חייב ולמה אמרו פטור כדי שיודיע. וה"פ אפילו שוגג חייב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ולא חילוק הכתו' באדם המזיק בין שוגג למזיד דכתיב פצע תחת פצע לחייב על שוגג כמזיד והא דפטור כדי שיודיע שטימא או דומע דאי מחייבת ליה לא אתי מודע לבעליה וקעבדי איסורא:

ה"ג ורבי יוחנן אמר בדין הי' שאפי' מזיד יהא פטור ולמה אמרו חייב משום קנס. וה"פ אפילו מזיד יהא פטור דהיזק שאינו ניכר שלא נשתנהי מכמות שהיה לאו שמיה היזק ולמה אמרו במזיד חייב משום קנס שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו:

חיילי' דר"י. כחו וראייתו של רבי יוחנן מהא דתני' בתוספתא המטמא וכו' בשוגג פטור ובמזיד חייב מפני תיקון העולם ואס"ד דמן הדין אף בשוגג חייב ה"ל למתני בשוגג פטור מפני תיקון העולם:

ואר"י משום קנס. לכך אר"י במזיד חייב משום קנס ושפיר תנן במזיד חייב מפני תיקון העולם:

הנותן עול ע"ג. פרה אדומה של חבירו והיא נפסלה בעליית עול דכתיב אשר לא עלה עליה עול:

פטור. לשלם בדיני אדם:

וחייב בדיני שמים. פורענות לשלם כרשעים שנתכווין להפסיד ממון חבירו ש"מ היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק דאל"כ אף בדיני אדם ליחייב:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן מהך ברייתא אלא בשאינו יודע שהיא תרומה דברייתא איכא לאוקמי בשלא ידע שזו היא ראויה לפרה אדומה וה"ה בשאינו יודע שהיא תרומה וטימאה אבל ידע שהיא תרומה אלא שטעה וסבר דמותר לטמא תרומה מי אמרינן אומר מותר מזיד הוא שהיה לו ללמוד הלכך חייב לשלם או לא א"נ אמתני' קאי ודייק מתני' דוקא בשיודע שהיא תרומה וטימאה הוא דפטור בשוגג אבל בשסבור שמותר לטמא תרומה מיבעיא לן:

הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין. אבל שוגגין פטורין:

מה אנן קיימין. במאי עסקי':

ויש פיגול בחולין. בתמיה וכי שייך מחשבת פיגול בחולין:

אלא. הכא במאי עסקינן בשסבור שמותר לפגל הלכך שוגג פטור ה"נ בתרומה שוגג שסובר שמותר לטמא תרומה פטור:

ה"ג וסבור לו' מותר לטמותה:

והוא שעירב. אבל ניסך ועירבבה בתחלה פטור דאיך יהיה חייב מיתה בתחלה ותשלומין לבסוף א"נ ה"ג שמואל אומר והוא שעירב רב הונא בשם רב ניסך ועירבבה בתחלה חייב מיתה וכו' וכ"ה בבבלי וה"פ שמואל מפרש מנסך היינו מערב דמנסך ממש פטור דקים לי' בדרבה מיניה ורב מוקי לה במנסך ממש דמשעת הגבהה הוא דקני ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך:

הגע עצמך. אמור לנפשך:

שהרג את הנפש וכו'. דחייב בתשלומין ה"נ ליחייב בתשלומין וללישנא בתרא שפירשתי ה"ק וכי חייב בכה"ג בתשלומין הא מיתה ותשלומין לא אמרינן א"כ ה"נ יהא פטור מתשלומין:

ה"ג שהדליק גדישו של חבירו בשבת. על שיבולת הראשון חייב מיתה ועל השאר בתשלומין א"כ ה"נ ליחייב ולל"ב ה"ק ועל השאר פטור כדתנן פ"ג דב"ק:

ה"ג כהני' שפיגלו במקדש שוגגין פטורין מזידין חייבין אר"י משום קנס. וה"פ בדין היה שאפילו מזידין יהיו פטורין דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אלא משום קנס שלא ירגילו בכך:

מתני' החרשת שהשיאה אביה. אע"ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קיבל אביה קידושיה כשהיא קטנה והן קידושין גמורים מדאורייתא אפילו הכי יוצאה בגט ומקבלת גיטה כשהיא חרשת אף על גב דלית בה דעת דאשה מתגרשת בעל כרחה ולא בעינן דעתה ומשום תרתי בתרייתא דאיתנהו משום תקנה תני לה הכא:

ועל קטנה בת ישראל שניסת לכהן. והיא יתומ' דלא הוו נישואי' אלא מדרבנן:

שאוכלת בתרומה. דרבנן ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא:

מריש. קורה:

בירה. בית גדול:

מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו ימנע מלעשות תשובה:

שלא נודעת לרבים. שהיא גזולה:

שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת ואי קשיא איך ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב י"ל שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא:

מפני תיקון מזבח. בגמרא מפרש:

גמ' נראין דבריו וכו'. קאי אהא דתנן ביבמות ר"פ חרש פיקחת ונתחרשת אם רצה יוציא וכו' נתחרש לא יוציא עולמית אריב"ן וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוציא והאיש שנתחרש אינו מוציא א"ל לא דומה שהאשה יוצאה בע"כ והאיש אינו מגרש אלא לרצונו העיד ריב"ג על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט א"ל אף זו כיוצא בה וע"ז אמר ר"ח נראין הדברים בפקחת שיכולה לצאת לדעת אף היא מתגרשת בע"כ שלא לדעת אבל חרשת שאין בה דעת לא תצא בע"כ וכדר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת:

ולא עדות היא. ר' אימי השיב לר"ח הא ריב"ג העיד תנן וכל עדות הלכה ואף פקחת ונתחרשה כיוצא בה ולא שייך לומר נראין הדברים:

ה"ג אף זו כיוצא בו ומוסיפין על העדות. ר"ח השיב וכי מוסיפין על העדות דקס"ד ריב"ג העיד על זו שהיתה חרשת בשעה שהשיאה אביה וקמ"ל אע"פ שהשיאה אביה כיון שהיתה חרשת בשעת נישואין מוציאה בגט אבל פקחת ונתחרשה ליכא למילף מן העדות והדברים נראין דלא דמיא לפקחת שמתגרשת שלא לרצונה א"נ כולא ר"ח קאמר לה נראין הדברים פקחת ונתחרשה שאינה מתגרשת ואי משום דריב"ג ולא עדות הוא ולא שייך לומר אף זו כיוצא בו דאין מוסיפין על העדות:

ה"ג בפקחת שהשיאה אביה ונתחרשה. העיד ריב"ג והא דאמרו לו אף זו כיוצא בו אע"ג דהיינו הך הכי א"ל ר"י העיד בכיוצא דהיינו בפקחת ונתחרשה:

מפני חינה. ואי לא תאכל בתרומה ימנע כהן מלישאנה שיצטרך לקנות חולין למזונותיה:

והוא שתהא יודעת לשמור קידושיה. כלומר שיהיה בה דעת:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דתנן ועל קטנה שניסת לכהן שאוכלת בתרומה ולא קתני חרשת דאיירי בה אלא ש"מ דוקא קטנה דאית בה דעת קאכלה אבל חרשת דלית בה דעת לא קאכלה:

מן מה דאר"י. קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה ולא חרשת מפני חינה ולא קאמר קטנה יש בה דעת אבל חרשת אין בה דעת ש"מ קסבר ר' יוחנן קטנה אפי' אין בה דעת אוכלת בתרומה:

קטנה אין לה חופה שתאכל בתרומה. דבת ישראל גדולה לכהן אוכלת בתרומה משנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אבל קטנה לא מהני לה החופה ואינה אוכלת בתרומה עד שתבעל:

מתני'. נמי דייקא דקתני ועל קטנה שניסת לכהן דוקא ניסת אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אינה אוכלת בתרומה ע"ג חופתה הראשונה. אקטנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה קאי שאוכלת בתרומה דאורייתא כשהגדילה אף על פי שלא נבעלה מכל מקום אוכלת ע"ג חופתה הראשונה:

יקעקע כל הבירה ויתננו לו. שצריך להחזיר הגזלה בעינה:

נותן לו. דמים כפי שווי המריש וא"צ להחזירו בעין מפני תקנת השבים וכדפרישית במתני' מה פליגין. כי פליגי בשגזל מריש שאינו צריך שום תיקון ובנאו כמות שהוא בבירה אבל אם תיקנו אחר הגזלה ואח"כ בנאו בבירה מודו ב"ש דקנאו בשינוי ואין לו אלא דמי עצים:

גזלו. למריש ושיפהו על מקומו שהיה מונח קודם שגזלו מהו שיחזירו בעינו מי אמרינן הא קנאו בשינוי או דלמא כיון דמונח במקומו הראשון לא יטלנו משם:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

שמין לו. להבונה מה שבנה וידו על התחתונה אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה אם היציאה יתירה על השבח נותן לו כשיעור השבח:

ביקש. הבונה ליטול עציו ואבניו אין שומעין לו אלא בעל החורבה נותן. לו דמי עציו ואבניו כיון שבנאום ברשותו כ"ש כאן דמריש שלו הוא שאין הגזלן יכול ליטלו משם ואין לו אלא שכרו:

ה"ג ר"י בר אחאמשום רב נחמן בר יעקב:

הפורק חבילתו לתוך חורבתו של חבירו. שלא מדעתו:

שמא אין שומעין לו. בתמיה וכי אין שומעין לו שיטול את שלו אע"פ שבעל החצר רוצה ליתן לו דמי חבילתו וה"נ אמאי אין שומעין לו ליטול עציו ואבניו:

משום יישוב. א"י שתהא מיושבת וע"י הבתים הבנויים נמצאו דיורין:

ה"ג הוינא סבר מימר בין בארץ בין בח"ל פליגין מן מה דאר"י בר אידי משום יישוב הדא אמרה מה פליגין בארץ אבל בח"ל לא. וה"פ תניא היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות ואמר לו הבונה עציי ואבניי אני נוטל בש"א שומעין לו ובה"א אין שומעין לו וס"ד דר' יוסי ב"ש וב"ה בין בארץ בין בח"ל פליגין וטעמייהו דב"ה דאין שומעין לו דזכתה לו שדהו אבל מדאמר ר"י הטעם משום יישוב א"י ש"מ דוקא בארץ אין שומעין אבל בח"ל שומעין לו:

ה"ג ביקש ליטול דמי עציו ואבניו מהו. כלומר מאימתי צריך בעל החורבה לשלם לו דמיו:

אומרים לו המתן עד שידור בתוכה. ואז ישלם לך:

נותנין לו מיד. או עציו ואבניו או דמיהם:

בדין היה אפי'. חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שלא תהא מכפרת דיאוש כדי לא קני:

שלא יהא המזבח שמם. שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה ונמנעין מלעבוד עבודה ונמצא המזבח בטל:

דאפילו נודעה לרבי' תכפר. דיאוש כדי קני:

שלא יהא אומרים. מזבח אוכל גזילות:

מתני' לא היו סקריקון. עכו"ם רוצח כלו' לא דנו דין סקריקון לו' שהקונ' קרקע של ישראל מיד עכו"ם רוצח שחייב לדון עם הבעלים:

בהרוגי מלחמה. בשעה שהיתה הגזירה קשה על ישראל ליהרג במלחמה שהלוקח ממנו באותה שעה מקחו קיים ואינו צריך לדון עם הבעלים הראשונים ובגמ' מפרש טעמא:

מהרוגי מלחמה ואילך. שלא היתה הגזרה ליהרג דנו דין סקריקון לו' שהקונה ממנו יעשה דין עם הבעלים כמו שמפרש בסמוך:

מקחו בטל. דאמרי' מיראה עבד:

לקח מן האיש. קרקע המיוחדת לכתובת אשתו וכ"ש שאר שדות מקחו בטל דיכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי:

נותן לבעלים רביע. דשיערו חכמים שהסקריקון כיון דלא יהיב דמי מוזיל לגבי הלוקח רביעית דמי המקח:

גמ' שכן מסורת. לאומות:

והיו. בעלים הראשונים באין וטורפין בדין מיד הלקוחות כדין לוקח מגזלן וחזרו הסיקריקון ונטלום מיד הבעלים הראשונים ונחלטו השדות בידם אבל מיד הלוקח לא היו הסקריקון חוזרים להוציאן מידן א"נ ה"ק והיתה הארץ חלוטה ביד הסקריקון לפי שנמנעו הישראל ליקח מהם שלמחר יעמידנו בדין ישראל ויקחנה ממנו לפיכך התקינו שלא יהיה עוד דין סקריקון והלוקח ממנו א"צ להחזירו לבעלים הראשונים דהפק' ב"ד הפקר:

אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה ואילך. לאחר ששקטה המלחמה ולא היו רשאין להרוג ובא זה והרגו ולקח קרקעו אין זה אלא כגזלן בעלמא וחוזרין יורשי הבעלים הראשונים ונוטלים מן הלוקח:

ופריך והרוגים שלפני המלחמה. לא יהו דנין בו כדין הרוגים שלאחר המלחמה שהרי גם אז לא היו רשאין להרוג ישראל:

ומשני תפתר שבא סקריקון וגזל וחמס. קודם הרוגי מלחמה ולא הספיק ב"ד לכתוב טרפו של בעלים הראשוני' עד שבא סקריקון כלומר שעת מלחמה לכל העולם ואז אין דנין דין סקריקון הלכך אף לזה שלפני המלחמה לא דנו דין סקריקון דלא פלוג חכמים:

גליל לעולם יש בו משום סקריקון. דשם לא גזרו כל כך לפיכך לעולם נוטלין מלוקח ומחזירין לבעלים הראשונים:

המטלטלין אין בהן משום סקריקון. משום תקנת השוק דא"כ לא יקח אדם שום דבר המטלטל לפיכך אין חוזרין ומוציאין מיד הלוקח:

חכירי בתי אבות. שדה שאבותיו כבר החזיקו בה להיות חכורים בתוכה ונטל הסקריקון ומכרה אין החוכר הזה יכול להוציאה מיד הלוקח להיות חוכר בתוכה כיון שגוף השדה מעולם לא היתה שלו ובסמוך מפרש לה:

היורד משם חוב. עכו"ם שנטל שדה מישראל מחמת החוב שהיה חייב לו:

ומשם אנפרות. אנפרות גזל בעלמא ואין הישראל מסור בידו להרגו ואנס שדהו ממנו:

אין בו משום סקריקון. אלא מחזיר לו הקרקע בחנם אע"ג דשהתה ביד האנס י"ב חדשים דאמרינן אז לא באת לו שעה לכופו להחזירה ואין מכירתו מכירה כלל:

ואנפרות עצמה. דתרי גווני אנפרות נינהו יש שגוזל ואינו נותן דמים כלל ויש שנותן מקצת הדמים ורישא בשלא נתן דמים כלל וסיפא בשנתן מקצת הדמים לכך ממתנת י"ב חדש:

מכריזין והולכין. אם הבעלים רוצים ליקח:

פתר לה תרין פתרין. הא דתני לעיל חכירי בתי אבות אין בהן משום סקריקון יש לפרשה בשני ענינים בין שלקחה הסקריקון מהחוכר בין שנתנה הסקריקון להחוכר והבעלים באים ליקח מן החוכר:

נסבה. לקחה מן חוכר ונתנה לחוכר ובא החוכר הראשון לטרפה מן השני אומר לו השני הלא אתה לא היית אלא חוכר הניחה לי ומה שאכלת עד הנה אכלת:

נסבה מבעל הבית. ונתנה לחוכר ובא בעל הבית לטרפה אומר לי' החוכר מה הנאה אית לך אם אתה נוטל אותה ממני יחזיר הסקריקון ויקחנה ממך אלא מה שבכחי להוסיף על החכירות ממה שאני נותן לסקריקון אתן לך:

עד כדון. הא דתנן במתני' לקח מבעל הבית וחזר ולקח מסקריקון מקחו בטל דוקא שלקח מכל אחד בשטר בפני עצמו אבל אם הבע"ה וסקריקון חתומים בשטר אחד מיבעי לן אם מקחו בטל או לא:

כ"ש מקחו בטל. דמיראת הסקריקון חתם:

הוא שלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש. בשטר אחד:

כ"ש מקחו קיים. שהרי ניכר לכל שהאשה חתמה תתלה ואח"כ האיש:

והוא שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. אנן במתני' מקחו בטל:

ופריך ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות ואפי' נכסי מלוג שלה כ"ש שיהא מקחו קיים לפחות לאכילת פירות:

וכיני. וכן הוא שהמקח קיים כל ימי חיי הבעל לאכילת פירות אלא מת הבעל האשה טורף כתובתה משדה זו:

מכר לראשון וחתמה. אחר הבעל דה"ל לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דמקחו בטל:

גובה. כתובתה מן האחרון:

לא הספיק. שכתובתה מרובה מן דמי השדה שקנה האחרון:

בנכסים שהכניסו לו בכתובתה. הוא דגובה מן האחרון תחלה שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו:

אבל נכסים שהכניסה לו פרא פרנון. היינו התוספת שכתב לה עבור הנכסים שהכניסה לו גובה מאיזה שתרצה שהמקח בטל מיד ל"א פרא פרנון היינו נכסי מלוג וכ"ה במדרש מהר פרא ומתן פרא פורנון והיינו נכסי מלוג ל"א עלה אמר רב אמתני' קאי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחה קיים דוקא בנכסים שהכניסה לו שום משלה והיינו נכסי צאן ברזל דמקחו בטל לאלתר משמע ואין מקחו בטל אלא בנכסי צאן ברזל ומשום שבח בית אביה אבל בנכסי מלוג גובה מאיזה שתרצה הלכך אין מקחו בטל לאלתר דמאי נפקא לה מיניה מאיזה מקום היא גובה:

הן אומרים וכו'. אמתני' קאי דתנן אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם וקאמר שהן מחולקים שהבעלים אומרים שהיה בידן ליקח והלוקחים אומרים שלא היה בידן ליקח הדין עם מי:

אנא הוה ממניינא. דרבי בשעה שתקנו כל הקודם ליקח זכה:

ולאו שנייא היא. ולא שנא רביע קרקע או רביע מעות לעולם צריך להוסיף חומש על ארבע חומשים דנכיא חומשא זבין:

קרקע דינר אגרמא. אסלע שם צריך ליתן דינר קרקע דהיינו רביעית:

רביע מעות סרמיסין. כשנותן לו מעות נותן לו חמישית ממעות שנתן:

סרמיסין. סרי הוא עשרה ומיסין פי' פלג כלומר מן חצי עשר אחת והוא החומש:

מתני' רומז ונרמז. מה שהוא רומז או אחרים רומזין לו ונתרצה הכל קיים. רמיזה. בידיו ובראשו. קפיצה. עקימת שפתים שנא' קפצה פיה ואינו סימן ניכר כמו רמיזה:

הפעוטות. קטנים בני שבע ושמנה שהן חריפין ויודעין בטיב משא ומתן או בני תשע ועשר שאינן חריפין כל כך:

גמ' שוכר ומשתכר. לענין שכירות לשכור או להשכיר מטלטלין אבל לא למכור וי"ג שוור ומשתוור והוא תרגום של קפיצה:

פרייא. נערים קטנים שהגיעו לכלל גדלות וכדפרישית במתני' מפני חייהן. דאי אמרת אין זבינן זבינא לא ימכרו להן מזונות ולא יקחו מהם דבר שצריכין למזונותיהן:

אע"ג דר"י רבו גבי עיצומי. מחמיר בדבר שהוא בא מכחן כדתנן לקמן בפרקין מציאת חש"ו ר' יוסי אומר גזל גמור מודה בהנך שנותנין בניהן הקטנים לבעלי אומנות שהאומן נוטל מציאותן מפני חייהן שלא יהא להן איבה:

עיצומין. לשון שנים שנתעצמו בדין:

מתני' מפני דרכי שלו'. דלא ליתי לאנצויי והקדימו חכמים לכהן לפי שקדושתו גדולה משל לוי וכן של לוי מישראל:

מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילים לתת עירובן בכל שבת בבית של אחד מהן אין משנין את מקומו ליתנו בבית אחר:

מפני דרכי שלום. שלא יאמרו לפי שלקח מפת שהניחו לעירוב לפיכך אין מניחין אותו עתה שם:

בור שהוא קרוב. למוצא אמת המים הבא מן הנהר מתמלא ראשון ואחריו ימלאו התחתונים:

מצודות חיה ועוף. שאין להם תוך דליקניה ליה כליו:

יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא נפיק בדיינים:

גזל גמור. מדבריהם ונפיק בדיינים דקסבר עשו מפני דרכי שלום שאינו זוכה כזוכה:

המנקף. חותך כמו ונקף סבכי יער:

גמ' מילתיה דרשב"י אמר. מדברי רשב"י שמעינן דמדאורייתא הוא שהכהן. קודם לקריאת התורה משאר כל אדם:

ואח"כ ואל כל זקני ישראל. ש"מ דהכהנים קודמין לתורה לכל זקני ישראל שהן התלמידי חכמים:

מיומיי לא ברכתי לפני כהן. ואי דאורייתא מאי רבותיה דריב"ל:

ה"ג ולא הנחתי ישראל לברך לפני. דריב"ל לוי הי':

מילתיה דר"ח. מדברי ר"ח שמעינן דמדרבנן הוא להקדים הכהן:

ישראל קורא ראשון וכו'. ואי דאורייתא איך רשאין לשנות מפני דרכי שלום וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה:

לאחיהן שבצפון ושבדרום. כלו' לכל העולם שאינן יכולין לבוא לבית הכנסת:

ומי עונה אחריהן. אמן:

עם העומדין אחורי הכהנים אינן בכלל ברכה. דכיון דאינן עוקרין רגליהן לבוא לפני הכהנים להיות מתברכים פנים כנגד פנים כדת התורה דכתיב כה תברכו פנים כנגד פנים נראה שאין הברכה חשובה עליהן הלכך אינן בכלל הברכה:

אינה מפסקת. והברכה חל עליהן:

העומדים מן הצדדין מהו:

נישמעינה מן הדא ממתני דפרה פי"ב:

נתכוין להזות. ממי חטאת על הכלים העומדין לפניו והזה על הכלים העומדים לאחריו:

הזייתו פסולה. דבעינן כוונה לטהרה דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו:

והזה על הצדדין. שיש ממנו ולהלן ולא על הצדדין שהן ממנו ולאחור:

הדא אמרה. זאת אומרת העומדין מן הצדדין של כהן הימנו ולהלן הן בכלל ברכה:

וצריך שיהא החזן ישראל. שנא' אמור להם מכלל שאין המקרא כמותם:

שאינו קורא אלא השבט. של כהנים:

שלא תאמר איש פלוני. כהן מגלה עריות וכו' איך יברכני:

ובדיור ישן. איירי מתני' שדר בו עתה מי שהי' דר בו בראשונ' ומשום חשדא כדפרישית במתני' עוברת על גביו. שמתמלא מאיליו בדרך הלוכו ואינו צריך לסכור הנהר:

אפי'. הנהר עובר מן הצד של בורו נמי הקרוב לנהר ממלא ראשון:

תמן אמרין. בבבל אומרים הרחוק ממוצא הנהר כגון שהוא למטה אלא שמרוצת הנהר סמוך לבורו ונוח לו לשתות מהנהר קודם להעליון שהוא קרוב להנהר ואינו נוח לשתות ממנו אין העליון יכול לסכור הנהר לעכב התחתון שלא ישתה עד שישתה הוא תחלה:

ע"ד דרבנן דתמן ניחא. לא שייך הכא אלא קאי אמתני' דעירובין דתנן התם מזכה להן ע"י עבדו ושפחתו העברים ושפחה העברית אי אפשר שתהיה גדולה שהרי יוצאה מרשות האדון בסימנין וקשיא מי אית לה יד לזכות ועוד בסיפא דהתם תנן אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים וקאמר לרבנן דתמן דאמרי דיש קטן שיכול לזכות ניחא:

כמוציא לאשפה. שהרי אין בו דעת כלל:

אגוז ונוטלו. קטן שנותנין לו אגוז נוטלו וכשנותנין לו צרור זורקו:

מפני דרכי שלום. שיש בו דעת במקצת:

ומביאן לאחר זמן. כשתובעין החפץ ממנו:

אבל לא לאחרים. אם זיכה אדם לחבירו דבר על ידי אותו קטן שמסר לו חפץ וא"ל זכה בחפץ זה בשביל פלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור יחזור:

כשם. שקטן המצניע אגוז וזורק צרור זוכה לעצמו כך זוכה לאחרים מדרבנן ואליבא דרב הונא איירי מתני' דעירובין בשפחה עברית קטנה שיודעת להצניע האגוז והצרור:

שאין מתנתו מתנה. דמשום כדי חייו תקנו לו חכמים קנין דוקא זביני אבל מתנה לא ל"א קסבר רב הונא קטן המצניע אגוז אפי' מן התורה זוכה ומודה במתנה וכן עיקר:

דברי חכמים. כלומר ר"י בן פזי ור' יוחנן דמייתי פליגי על רב הונא וסברי לעולם אין גזלו של קטן מחוור ומבורר שיהא גזל גמור עד שיביא שתי שערות:

הדא דאת אמר. הא דפליג ר' יוסי במתני' ואמר גזלת קטן גזל גמור לא אמרן אלא שמוציאין מן הגזלן בדין:

אבל לקרבן ולשבועה. אינו חייב קרבן מעילה על הקדשו של קטן ואין נשבעין על טענת קטן אא"כ הביא שתי שערות:

כל עמה מודיי. הכל מודים:

ברם כרבנן דהכא. היינו ר' יוחנן דסובר דאין זכייה לקטן עד שיביא ב' שערות קשיא מתני' דעירובין וצריכין לומר דאתיא מתני' כמ"ד קטן תורם:

מעתה. לרב הונא דאמר הכל מודים דאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש ולא קטן קשיא אף לעצמו לא יזכה הקטן מדאורייתא דהא כתיב כי יתן איש אל רעהו דמשמע גדול כמותו:

ירדו לה בשיטת הפעוטות. כי היכי דאמרי' במתני' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר מדרבנן סובר רב הונא דכמו כן זוכה לעצמו ולאחרים מדרבנן ושיתופי מבואות דרבנן הוא:

והא תנינן. בסיפא דמתני' דעירובין אבל אין מזכה שיתוף לא ע"י בנו ובתו הקטנים ש"מ דאפי' בדרבנן אין קטן זוכה לאחרים:

כאן. רישא דמתני' שפחה העברית איירי בשיש דעת לתינוק דהיינו שנוטל אגוז וצרור ומצניע לאחר זמן:

כאן. סיפא דמתני' איירי בקטן שאין בו דעת הלכך אינו זוכה לאחרים:

הדא דאת אמר. לא אמרן דפליגי ר"י ורבנן אלא במצודות גדולות שאפשר להן להמלט ועדיין מחוסרים צידה א"נ בחיות ועופות גדולים שאפשר להן להשמט אבל בקטנים שאינן מחוסרים צידה ה"ל כמונחין בתוך ביתו ויש בהן גזל גמור ל"א לא אמרן אלא בהנך מצודות גדולות שאינן כלים לא קנאם אבל במצודות קטנות דכלים נינהו קנייא לו כליו ויש בהן גזל גמור וכ"מ בערוך ערך אהרי:

בדארעא. שנפלו לארץ מעצמן שלא ע"י עני המנקף בראשו:

אבל. אם כבר לקחן ביד ונפלו אח"כ מידו או שלקחן מתוך ידו גזל גמור הוא:

ה"ג. ומכבסין כלי עכו"ם וכו':

גירדאי. שם מקום גירדא ואנשי המקום ההוא שאלו לר' אימי:

יום משתה של עכו"ם מהו. שיהא מותר לישא וליתן עמהם מפני דרכי שלום ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה לע"ז:

וסבר. להתיר להו דהא אפי' לקט שכחה ופיאה התירו במתני' שלא למחות להם מליטול מפני דרכי שלום כ"ש הא דחששא דאיסורא דרבנן בעלמא הוא:

יום משתה של עכו"ם אסור. דמשום לתא דע"ז מחמרינן בהו והיינו דמסיק וברוך שהבדילנו מהן:

מתני' החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניע מן הביעור ואילך:

לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה מפני שאסור לסייע בידים עוברי עבירה בשעת העבירה:

לאשת ע"ה. החשודה על המעשרות:

ובוררת וטוחנת. לפי שרוב ע"ה מעשרין הן:

אבל משתטיל מים. בעיסה לא תגע עמה שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים שהרי הוכשרה לקבל טומאה וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה:

וכולן לא אמרו וכו'. לא התירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום:

ומחזיקים ידי עכו"ם. בגמרא מפרש:

ושואלין בשלומן. בגמ' מפרש:

גמ' מתני' בסתם. שלא אמרה שצריכה כלים אלו לפירות שביעית דאיכא למימר אימא לפירות ישנים צריכה להו אבל במפרשת שהן לצורך פירות שביעית אסור להשאילן:

וסתמא לאו כפירוש הוא. בתמיה הא אין כלים אלו נצרכים בשביעית אלא לפירות שביעית דפירות ישנים כבר נתקנו קודם שביעית:

במה קנסו. למי קנסו חכמים שלא לסייען לאותן שזורעין ואוכלין פירות שביעית או אפי' לאותן שאוכלין אע"פ שאינן זורעין בעצמן:

ה"ג או במקום שאוכלין ולא זורעין מה נפיק מבינייהן. מאי בינייהו:

ראו אותו לוקח. פירות מן השוק של ישמעאלים:

ה"ג ראו אותו לוקח מן הסרקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסרקי מותר אין תימר במקום שאוכלין ולא זורעין אסור. וה"פ הלוקח מן הסרקי ודאי הוא לא זרען:

ריב"ח בעי וכו'. לא שייך הכא מידי ועיקרה בפ"ה דשביעית והכי קמיבעיא לי' הא דתנן התם סוף הפרק וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום אי קאי אכל מאי דתנן התם בשביעית בהך פירקא ואפי' מכירת כלים דאיכא למיתלי שאינן לצורך שביעית כדתנן התם נמי לא התירו אלא מפני דרכי שלום או לא קאי אלא אהך מתני' משאלת אשה לחברתה וכו' לחודא:

ה"ג מן מה דלא תנינן בגיטין אלא הדא הלכתא הדא אמרה על הדא הלכתא אתאמרת. וה"פ מדלא תנן בפרקין דאיירי בדברים שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום רק הלכה זו דמשאלת וכו' ולא תני שאר הלכות הנזכרות שם פ"ה דשביעית ש"מ דאינך לאו מפני דרכי שלום הן אלא דינא נינהו:

תמן תנינן. ע"ז פ"ד:

לא לשין ולא עורכין עמו. שהלישה והעריכה בעבירה הן ואסור לסייע ידי עוברי עבירה:

לא בוררין ולא טוחנין עמו. דגזרינן אטו לישה ועריכה:

והכא הוא אומר אכין. ובמתני' תנן ובוררת וכו':

כאן. משנתינו איירי בחולין ולא גזרינן והתם בע"ז שהנחתום עושה תרומה:

ופריך והתנינן נחתום. וכי אית לך למימר נחתום תרומה מזבין בתמיה והלא אינו מוכר אלא חולין:

כאן בלותת. התם נחתום איירי בחטים לתותים שכבר הוכשרו במים הלכך אסור לסייעו אפי' בטחינה וברירה דמיד שנוגע בהן מטמאן ופירות הטבולין לחלה כחלה דמו וה"ל כמטמא חלה ומשנתינו איירי בחטין שאינן לתותין הלכך מותרת לטחון ולברור עמה שאין כאן שום טומאה:

אבל משתטיל את המים לא תגע אצלה. ש"מ דקודם נתינת המים לא שייך בהן טומאה דלא הוכשרו:

ר"ח ור"א. פליגי בפירושא דמתני' דתנן ומחזיקין ידי עכו"ם בשביעית במאי מחזיקין:

חרוש בה. בשדה זו בטוב ואני לוקח ממך השדה לאחר שביעית:

וחרנא. ואידך אמר שמחזיקין אותן לו' להעובדים בה יישר כחך:

ה"ג מ"ד חרוש וכו' מה שואלין בשלומן יישר מ"ד איישר לעכו"ם מאי שואלין בשלומן לישראל שלום עליכם וכ"ה בשביעית פ"ה. וה"פ בשלמא למ"ד ומחזיקין וכו' היינו חרוש בה טבאות איכא לפרושי הא דתנן בסיפא ושואלין בשלומן נמי אעכו"ם קאי והיינו לו' לו בשעת מלאכה יישר אלא למ"ד ומחזיקין וכו' היינו דאמרינן ליה יישר א"כ מאי ושואלין בשלומן דתנן בסיפא על כרחך לפרש דושואלין בשלומן אישראל העובד בשביעית קאי אע"ג דאיסורא קעביד שואלין בשלומן מפני דרכי שלום:

דלמא. מעשה בר"ח בר פפא ורשב"נ שהיו עוברין לפני אחד שחרש בשביעית:

ה"ג א"ל רשב"נ איישר א"ל ר"ח בר פפא לא כן אולפן ר' ולא אמרו העוברי' וגו' מכאן שאסור לו' לחורשי שביעית איישר א"ל לקרות אתה יודע לדרוש אי אתה יודע ולא אמרו העוברים אומות העולם עכו"ם שהן עוברים מן העולם וכו' וכ"ה בשביעית ובע"ז. והא דאר"ח בר פפא לא כן אולפן רבי לא קאי אהא דדריש דאין אומרין להעוברים על התורה יישר אלא אקרא קאמר שלמדו א"נ דרך כבוד א"ל כן:

פיסים וזימיונות. מיני מסים הן:

הדרן עלך פרק הניזקין