מתני' האומר התקבל. אם רצה. הבעל:

להחזיר יחזיר. דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא מדעתו ליעשות לו שליח לחובתו:

לא יחזיר. כיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה:

לפיכך. כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אא"כ א"ל הבעל לזה שעשתה אותו שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיות כידה אלא שליח שלי תהא להוליכו לידה:

אם רצה לחזור. כל זמן שלא הגיע הגט לידה:

יחזור. שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והרי אמר לא יהא גט עד שיגיע הגט לידה:

אף האומרת טול לי גיטי. לשון קבלה הוא:

גמ' ופריך בכל אתר. בכל מקום אמרינן האומר התקבל כאומר זכה והכא במתניתין מוכח דהתקבל כהולך דאי כזכה הוא אמאי יכול לחזור:

ומשני שנייא היא. שאני הכא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והכא חוב הוא לה שתצא מבעלה ואפי' אמר בפי' זכה בשבילה גט זה יכול לחזור:

הגע עצמך. אמור לנפשך אשה שצווחה שיגרשנה בעלה דזכות הוא לה אמאי יכול לחזור ומתניתין סתמא תנן ומשמע בכל ענין יכול לחזור:

ומשני אני אומר. אפילו הכי שמא חזרה בה ואינה רוצה להתגרש דאיתתא בכל דהו ניחא לה:

ופריך הא תנינן. לעיל ספ"ב האשה עצמה מביאה גיטה אמאי ניחוש שמא חזרה בה בדרך ובטלה לשליחותה:

ומשני תמן. התם היא עצמה התחייבה נפשה להיות שליח להולכה אמרינן מסתמא חפצה בגט אבל הכא שהבעל בא לחייבה לא סמכינן אדיבורא דידה אע"ג דצווחה מעיקרא:

אמרה. האשה לשלוחה הבא לי גיטי והלך השליח ואמר להבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי ונתנו לו סתם:

שהוא סבור וכו'. הבעל כי קיהיב ליה גיטא אדעתא דשליחות קבלה קיהיב ליה ותתגרש מיד בקבלת השליח ולאו אדעתא דהולכה דלא תתגרש עד שיבוא הגט לידה ואפשר אלו ידע דשליח להולכה הוא לא קיהיב ליה:

ה"ג התיב ר"ה בר חיי' והא תנינן האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזיר הא משהגיע גט לידה מגורשת מעתה וכו' שהוא סבור שמגורשת וכו' וכ"ה בבבלי:

וה"פ מתני' משמע דוקא כשחוזר הוא דאינו גט הא אם אינו חוזר הוי גט אע"ג שהוא טועה וסובר דמתגרשה מיד כשהגט בא ליד השליח שהרי עשאו לשליח לקבלה ובאמת אינה מגורשת עד שיבא גט לידה דהבעל לאו בר שוויי שליח לקבלה הוא וקשיא לרב נחמן בר יעקב דלדידיה אפי' משהגיע הגט לידה לא תהא מגורשת:

ה"ג ביודע הלכה לומ' התקבל כהולך ולא כזכה. וה"פ משני מתני' בשהבעל ת"ח ויודע שאין הבעל יכול לעשות שליח לקבלה והתקבל הוא כאומר הולך אבל כשהבעל טועה וסומך אדברי השליח שעשאתו שליח לקבלה אינו גט:

ופריך והתנינן. לקמן בפרקין:

אינו גט עד שיגיע גט לידה. שאין קטן עושה שליח ולא הוי שלוחא דידה אלא שלוחא דידיה ולרב נחמן אפי' הגיע גט לידה לא ליהוי גיטא דהא לאו שליח להולכה שוייה וה"ל טעות:

ומשני ביודע. הבעל שאין קטן עושה שליח ואין זה שליח לקבלה וגמר ונתן להיות שלוחו להולכה:

אין האשה וכו'. דמסברא קפיד הבעל על כך דקסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלת הגט ממני בעצמה אבל אם עשאה שליח לקבל הגט מיד הבעל אין כאן חששא דהא ידע ולא קפיד א"נ קסבר רב דאיכא למגזר משום חצרה הבא לאחר מכאן שמא יתן הבעל גיטה בחצר שאינו שלה בשעת נתינת הגט ואח"כ נפל לה אותו חצר בירושה ולא הוי גיטא דבעינן שיהא בשעת נתינה שלה דכתי' ונתן בידה או בחצרה דאיתרבאי מידה ואם נאמר שהאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד השליח בעלה אפי' אם קדם הבעל ומסרו לשליח להולכה ואח"כ עשאה היא שליח לקבלה יאמרו אף זה הוי גט דחצר הוי שליח הבעל וכשירשה היא החצר נעשה שלוחה לקבלה:

ולעתה בתרי'. וגרסה אחריו הדא שמעתתא ארבעים פעמים דלא ישכחנה:

ה"ג עד כדון בשאמרה לו הבא לי ואמר לו התקבל לי וכו'. וה"פ עד כאן לא שמעינן מדרנב"י אלא בשאמרה היא שיהא שליח להולכ' והוא אמר להבעל שעשאו שליח לקבלה הוא דאינו גט אפי' משהגיע לידה דכיון דאין הבעל עושה שליח לקבלה אינו שליח כלל אבל בשאמרה לשליח תהא שליח לקבלה והוא אמר להבעל שעשאו שליח הולכה הויא גיטה משהגיע גט לידה דלא יהא אלא שליח הבעל או דלמא כיון דאדיבורא דשליח קסמוך והוא שני בדיבוריה בטל השליחות:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה בין שאמרה היא הבא לי ואמר לו השליח שאמרה התקבל לי או שאמרה היא התקבל לי ואמר הוא שאמרה הבא לי לעולם משהגיע גט לידה ה"ז גט ואם עד שלא הגיע הגט לידה אם רצה להחזיר יחזיר וה"ג אם רצה לחזור יחזור:

והא תנינן וכו'. אהא דאמר ר"ה בשם רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה פריך דבברייתא תניא דעושה שליח:

ת"ל ונתן ונתן. תרי זימני כתיב ונתן בידה בפרשה לרבות דאפי' משלוחו לשלוחה הוי גט:

מה תני. כלו' מאן תני במתני' אי אפשי וקאמר ר' היא וכדמסיק:

ה"ג אמרה התקבל לי והלך ואמר אשתך אמרה התקבל לי והוא אמר הוליכו לה ונתנו לה זכה לה והתקבל לה אם רצה לחזור לא יחזיר ר' נתן אומר הוליכו לה ונתנו לה אם רצה לחזור יחזור זכה והתקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ר' אומר בכולן לא יחזור עד שיאמר אי אפשי שתקבל אלא שתוליכו לה וכ"ה בבבלי ופ"ד דמ"ש ובתוספתא. וה"פ ת"ק היינו ר' וקאמר אם אמר הבעל להשליח בא' מארבע לשונות אלו אינו יכול לחזור:

ה"ג וקשיא על דר' הולך מן דיבורא ואם רצה לחזור לא יחזור קסבר הש"ס דבין בהולך ובין בהילך פליגי ר' ור' נתן וקשיא מ"ט דר' בהולך הא איכא למימר דעקר שליחותה ורוצה הוא שיהא שליח להולכה ולמה קאמר ר' דלא יחזור ולר' נתן קשיא מ"ט בהילך הא ודאי משמע הילך במה שאמרה היא ולמה קאמר ר"נ דיחזור:

נעשה שלוחו ושלוחה. דהיא עשאתו לשליח לקבלה והוא עשאו לשליח להולכה דא"ל הולך ר' סובר אשה עושה שליח לקבל גיטה משלוחו של בעלה הלכך לא יחזיר ומכי מטי גיטא ליד השליח מגורשת ור' נתן סובר אין אשה עושה שליח לקבל גיטה משלוחו של בעלה ואינו אלא שליח להולכה הלכך בטל שליחותו את שליחותה ואינה מגורשת עד דמטי גיטה לידה:

מגורשת ואינה מגורשת. דמספקא לן הלכתא כמאן כר' או כר' נתן הלכך צריכא גט שני ואם מת חולצת ולא מתייבמת:

ואתיין. מי נימא ר' ור' נתן פליגי בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודא:

דתנינן תמן. פ"ד דמעשר שני:

גיטה וקידושיה. או גיטה או קידושיה:

ולא פי'. בשעת נתינה שנותן לה גיטה או כסף קידושיה:

דיו. כיון שכבר הזכיר הענין ההוא מעיקרא:

ואתיא דר' כר' יוסי. דסובר ר' מדא"ל השליח מעיקרא שהוא שליח לקבלה מסתמא אדעתא דליהוי שליח לקבלה נתנו לו והא דא"ל הולך היינו הילך כדקאמרה איהי דאי עקר לדיבורא דשליח הוה ליה לפרש ולומר אי איפשי דתיהוי שליח לקבלה אלא הולך ור' נתן כר' יהודה דלא סמכינן אמאי דאמרי מעיקרא אלא על מה שאומר בשעת נתינה וכיון דבשעת נתינה אומר הולך לשליח להולכ' שווייה הלכך אם רצה לחזור יחזור:

א"ל ואת מה בידך. כיון דמספקא לן אי הני תנאי כהני תנאי ש"מ דאית לך למימר דאפשר דלא פליגי ר' ור' נתן בפלוגתא דר"י ור"י ומה יש בידך דמספקא לך. ה"ג מה פליגין כשהפליגו עצמן לעניינות אחרים וכו' וכ"ה במעשר שני. וה"פ כי פליגי ר"י ור"י דוקא כשפסקו מלדבר בענין גיטין וקידושין עסקו בעניינים אחרים ואח"כ נתן לה סתם אבל אם בשעוסקין בענין גיטין וקידושין נתן לה סתם אף ר' יהודה מודה דדיו בכך והשתא מספקא לי אי איירי ר' ור' נתן נמי בשאין עסוקין באותו ענין או אפי' בעסוקין באותו ענין נמי פליג ר' נתן וקסבר דלשון הולך לעולם עקירה הוא דהולך לא משמע לשון זכה:

אף לענין מתנה כן. מיבעיא ליה האומר לשלוחו צא וקבל בשבילי מתנה מפלוני ואמר הנותן לשליח הולך מתנה לפלוני מי אמרי' דפליגי ר' ור' נתן אם יכול לחזור בו או דלמא מודה ר' דיכול לחזור שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו:

א"ל. התם התורה זכתה האשה לקבל גיטה ובלא"ה אינה מתגרשת לפיכך יכולה לעשות שליח לקבלה שמקבלת דבר שהוא שלה אבל מתנה שהוא דבר שאינו שלו עד לאחר שיקבל ודאי שאין ממש בשליחותו:

ועוד מן הדא. שמעינן דמתנה אינו כגט ויכול לחזור בו לכ"ע:

וביקש לחזור חוזר בו. ואין בו משום מחוסר אמנה במתנה מרובה הלכך אע"פ שא"ל ליתן אינו יכול לעשות שליח דפטומי מילי בעלמא הוא:

והן הוא הין צדק. בתמי' וכי זהו הן צדק שהזהירה התורה עליו שיהא הן שלך צדק שלא לשנות דיבורו:

בשעה שאמרו. ליתן היה פיו ולבו שוין ליתן והיה הן צדק אלא עכשיו נשתני' דעתו וחוזר בו:

ה"ג א"ל הולך גט אשתי גט בתך גט אחותך והלך ונתנו לה אינו גט תבעו השליח וא"ל תן גט לאשתך וא"ל הילך גט אשתי גט בתך גט אחותך והלך ונתנו לה ה"ז כשר וכ"ה בתוספתא. וה"פ כיון דמעצמו אמר הילך גט אשתי ולא אמר לאשתי ודאי לפקדון נתנו לו הלכך אינו גט אבל משתבעו השליח ליתן גט אע"ג דלא אמר לאשתי מסתמא לאשתו קאמר וכשר:

ה"ג אבל חכמים אומרים כאומר יהא לי בידך. אפי' תבעו השליח דכל דלא אמר לאשתי לשון פקדון משמע:

ה"ג הלכה כרשב"ג. ואמשנתינו קאי:

והוא שאמרה לו היא טול לי. או יהא לי בידך אבל אם אמר הבעל טול לי או יהא לי בידך לשון פקדון הוא:

ה"ג אמרה ליה יהא בידך אתא עובדא קמיה דרב אמר אם רצה לחזור יחזור וכ"ה גיר' הרשב"א וכ"מ בסמוך:

מה ופליג. בתמיה וכי פליג רב אכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו גם ר"ח קאמר דהלכה כרשב"ג:

שנייא היא. שאני האומר יהא בידך מאומר יהא לי בידך דיהא בידך לאו לשון קבלה הוא:

אני יודע. המעשה מתחלה ועד סוף איך נהיתה:

מחלפא שיטתי' דרב. קשיא דרב אדרב:

אני אומר. מעשה דרב איירי בשידע הבעל דעשאתו שליח לקבל גיטה משליח בעלה ושתק ש"מ דלא קפיד אבל בסתם אמרינן דקפיד והגט פסול:

מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי. והוא חזר ואמר קבלתי:

צריכה. להביא לפנינו שתי כיתי עדים:

שני'. שיאמרו בפנינו אמרה לו לקבלו:

ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע. בשעת השמד שנו שגזרו על המצות והיו קורעים הגט מיד שלא יראה וצריך שיעידו שהיה נתינת הגט במקום שמדא:

ואפי' הן וכו'. שהשנים שאמרה בפניהם הם עצמם ראו שקבל הגט:

ואחד. שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם:

היא ואביה. או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו:

אינה יכולה להתגרש. דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאה זו שמשלחה וחוזרת לפי שאין בה דעת:

מתני' אם רצה הבעל לחזור. עד שלא הגיע הגט לידה:

גמ' ופריך הוא מודה. הרי הבעל נמי מודה שנתן לשליח הגט למה לי שני עדים הא בעד אחד ושליח נמי סגי:

ומשני תיפתר. תפרש למשנתינו שהיה השליח קרוב לבעל או להאשה ופסול להעיד להן הלכך אי אפשר לצרפו:

הדא אמרה. זאת אומרת שקרוב כשר להיות שליח לקבלת הגט במקום האשה:

כך מחלוקת בקידושין. מגירושין נשמע לקידושין לרבנן אם קידשה עצמה מקודשת ולר"י אינה מקודשת:

ה"ג הכל מודים בקידושין שאביה מקדשה ולא היא וכ"ה בקידושין. והיינו טעמא קידושין דבעינן דעתה והתורה זיכה כסף הקידושין לאביה וכיון דבעינן דעת המקנה הלכך אביה ולא היא אבל גירושין ישנו בע"כ סברי רבנן בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל ליה איהו נמי בע"כ הוא:

מודה ר"ל בנישואין. דאף רבנן מודו דצריך דעת אביה לא הכל ממנה. לאו כל כמינה להפסיד מעשה ידיה לאביה דמשעת נשואין מעשה ידיה לבעלה אבל כשהיא ארוסה מעשה ידיה לאביה לכך באירוסין אין צריכין דעת אביה דאינה מפסידו כלום:

ע"ד דר"י. לסברת ר"י כשאביה קיים היא דמיא כמאן דלית לה דעת וכ"ש שאינה עושה שליח דמידי דליתא בנפשיה לא מצי למיעבד שליח:

מתני'. דריש פ"ב דקידושין דמייתי בסמוך קשיא לר"י:

והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו קס"ד מדסיפא בנערה רישא נמי בנערה. ואפ"ה מתקדשת בה ובשלוחה וקשיא לר"י:

ומשני פתר לה. לרישא דאיירי בגדולה בבוגרת דאין לה לאביה רשות בה:

ופריך והתנינן. לקמן בפרקין:

אינו גט עד שיגיע הגט לידה. הא נערה הרי זה גט ש"מ דנערה עושה שליח וקשיא לר"י:

ומשני פתר לה ביתומה. קטנה שאין לה אב דיש לה יד:

ופריך והא תנינן. בסיפא אם אמר לו אביה וכו' ומדסיפא ביש לה אב רישא נמי ביש לה אב:

ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. מתני' לצדדין קתני וכדמסיק:

רישא ביתומה וסיפא בשיש לה אב. וחסורי מחסרא והכי קתני קטנה שאמרה וכו' אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט בד"א דקטנה לית לה שליחות בשאין לה אב אבל יש לה אב דשייך בה שליחות ע"פ אב אפי' היא נערה אם אמר אביה צא וקבל לבתי גיטה בין נערה בין קטנה ורוצה הבעל לחזור לא יחזור:

בו ובשלוחו. אבל בה ובשלוחו לא אלמא נערה שיש לה אב לא מקדשא עצמה וקס"ד מתני' דברי הכל היא:

פתר לה. למתני' דקידושין דאתיא כר"י דמתני' דאמר אפי' בגט אין שתי ידים זוכות כאחת כ"ש בקידושין:

ה"ג א"ר יוסי חד רב. אחד מרבנן יצא מבית המדרש ואמר שהסכימו כולם הלכה למעשה כר"י וסמכו עליו:

לא. שהיה אותו תלמיד ראוי לסמוך על דבריו שמדקדק בשמועתו שאינו משכח אלא שלא היה רחוק מבית המדרש למקום שאמר הלכה זו אלא כמן הים לעיר ששמה טיגני שהיא סמוכה לים מאוד ל"א לכך סמכו עליו דכיון דמקום קרוב הוא לא משקר כדאמרי' בעלמא הרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל במקום קרוב חייש דלמא אתי איניש אחרינא ומכחישו:

בחצר ובארבע אמות פליגין. ר"י ור"ל ר"י אמ' קטנה יש לה חצר וד' אמות אם זרק גט לתוך חצרה או ברה"ר בד' אמות הסמוכים לה מגורשת דה"ל כאלו נתנו לתוך ידה דקסבר ר"י חצר משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו וכי היכי דאית לה יד דמשיודע' לשמור גיטה מגורשת דלא מיעט קרא אלא שוטה דמשלח' וחוזרת:

ר"ל אמ' אין לה חצר ואין לה ד' אמות. דחצר משום שליחות אתרבי וכי היכי דאין קטן עושה שליח דתנן שאין הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין אף חצר אין לו וה"ה ד' אמות אין לו:

בחצר פליגין. ר"י ור"ל אבל ד' אמות דתקנת חכמים היא דליקנו לגדול תקינו רבנן דליקנו אבל לא לקטן מי אר"י בפישוט ידים. מיבעיא ליה אם זרק הגט סמוך לה שיכולה ליטלו משם בפישוט ידיה מי אמרינן בכה"ג מודה ר"י דהוה גט כמי שנתן לידה או לא:

חצירו של שליח. זרק הגט לחצירו של השליח מי הוה כידו כי היכי דמהני אם זרק לתוך חצירה או דלמא דוקא לגבי דידה רביא קרא אבל לא לגבי שלוחה:

ניסת. והיא נערה וגירשה היא מקבלת גיטה ולא אביה דמשניסת אין לאביה רשות בה:

קטנה. ארוסה אביה מקבל את גיטה ולא היא אם יש לה אב:

ניסת בין היא בין אביה. דהא מתגרשת בעל כרחה:

אם יש בה דעת. אע"פ שהיא קטנה היא ולא אביה דמשניסת אין לאביה רשות בה:

איזו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש. כלומר שהיא ראויה להתגרש:

והיא מוציאה לאחר זמן. ויודעת איזה מהן צריך שימור:

פסול. דאין רצונו שילעיזו עליו באותו מקום וקפידא היא:

הרי היא במקום פלוני. אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה:

גמ' מתניתין דלא כר"א. דפליג בסיפא באשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקיבלו במקום אחר דהגט כשר דמראה מקום היא לו ה"נ בבעל אמרי' לר"א דכשר דמראה מקום הוא לו:

ה"ג ברם כר"א לעולם היא מגורשת עד שיאמר אל תגרשנה אלא במקום פלוני והלך וגירשה במקום אחר אף ר"א מודה שאינה מגורשת ובאומר הרי היא במקום פלוני אף רבנן מודי שאינו אלא כמראה לו מקום. ומתניתין דהכא רבנן ולא פליגי ר"א ורבנן אלא באומר סתם גירשה במקום פלוני:

מתני' אוכלת בתרומה. אם אשת כהן היא עד שיגיע גט לידה:

לאותו מקום. שכך אומרת לו לא תהא שלוחי לקבלה אלא שם:

אוסר מיד. משפירש מאצלה דר"א לטעמי' דמכשיר כשקבלו במקום אחר דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשה לפיכך משעה שפירש מלפניה אסור' לאכול בתרומה שמא מצאו אחורי הדלת וקבל הגט ממנו:

גמ' אני אומר וכו'. כדפרישית במתני' תמן תנינן. דמאי פ"ד:

אינו נאמן. דאפילו ימצא שלקח מאיש שאינו נאמן יאמר בעיני היה נאמן:

ה"ג אינו נאמן מאיש פלוני ה"ז נאמן תני רבי יוסי אומר אפילו א"ל מאיש פלוני אינו נאמן. ר"י פליג אתנא דמתני' וסובר לעולם חיישינן שמא ישקר דמימר אמר נאמן אני בעיני המשלח ולא יחקור אחרי עד שיאמר קח ואני אתן המעות להמוכר דאז ודאי אינו משקר כיון דאיכא לגלויי:

מ"ט דר"י. דחייש דמשקר הא אין לו שום הנא' אם קונה מנאמן או מאיש אחר:

אחד. מקרובי עם הארץ מצאו ולקח ממנו:

ה"ג אתיא דר"א כר"י ודר"י כר"א דר"י ריבה מן דר"א ולא מודה וכו' וכ"ה בדמאי פ"ב. וה"פ ס"ד דר"א ור"י חד טעמא אית להו וטעמא דר"י משום דאף שאמר לו קח מפלוני לאו קפידא הוא וקאמ' הש"ס דלאו בחדא שיטתא קיימו אלא ר"י מחמיר טפי מדר"א דהא אפילו בא"ל מאיש פלוני קאר"י דאינו נאמן ור"א סובר באומ' לו אל תגרשנה אלא במקום פלוני אינה מגורשת דודאי קפידא הוא:

והכא. לר"י אפילו א"ל קח לי מאיש פלוני אינו נאמן ש"מ דטעמא אחרינא אית לי' לר"י ואע"ג דיודע דקפיד המשלח שינה להנאת קרובו:

מתני' כתבו ותנו גט לאשתי. לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות לספר כריתות אשה גט:

גרשוה. נמי כבר נהגו לקרות גירושין:

כתבו אגרת ותנו לה. גם זה לשון הגט שכותבין בו ודין די יהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין:

פטרוה לא אמר כלום. דלמא לשון פטור וחובה קאמ' להקל מעליה חובות שחייבת:

פרנסוה. לשון עשיית צרכיה הלכך לא ידעינן אי צרכי הגט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צרכי מלבוש וכסו' הוא:

כנימוס. כחוק לא ידעינן אי חק גט או חק מזון וכסות וכן כראוי איכא לספוקי בכה"ג:

היוצא בקולר. במסגר ותפיסה:

ואמר כתבו. אע"פ שלא אמר תנו:

יכתבו ויתנו. דאגב פחדי' טריד ולא פריש:

המפרש. מן היבשה לים:

והיוצא בשיירא. לעבור דרך המדבר:

המסוכן. שקפץ עליו החולה:

גמ' האומר תרכוה כאומר גרשוה. דלשון גירושין הוא:

אני אומר למזונות. כדפרשתי במתני' ולא סוף דבר. לאו דוקא היוצא בקולר בשביל עון שיש בו סכנת נפשות אלא אפילו היוצא בשביל עונש ממון נמי אין צריך לומר תנו שכל היוצא בקולר יש בו סכנה וטריד:

מתנתו. של היוצא בקולר דינו כמתנת בריא וצריכה קנין או כמתנת שכ"מ דמי ואין צריך קנין ה"ג מה דהיא צריכה לרבי אליעזר. הא דמיבעי' לי' לרבי אליעזר פשיטא לי' לר"י בר חנינא:

דתנינן תמן. ערכין פרק קמא:

נהנין בשערה. נשים שאין להן הרבה שערות היו רגילין לקשור שער נשים נכריות בשערן והיא נקראת פיאה נכרית אבל שערה המחובר' בגופה אסורי' כגופה:

ה"ג באומר' תינתן שערי לבתי וכ"ה בערכין. וה"פ מתני' שאמרה תנו ולאו כגופה דמייא ש"מ דמתנתה מתנה כמתנת ש"מ ובאמירת תנו סגי אפילו בלא קנין כיון שיוצאת בקולר:

כהדא. כהא מעשה בגניבא יצא לקטלא ואמר יתנו לרבי אבינא ד' מאות זוז מן היין שיש לו לגניבא בכפר פניא ולא נתנו לו שחששו להא דרב:

דאמר רב היורש כמשועבד. הבא להוציא מן היורשים כאלו בא להוציא מנכסים משועבדים וכשם שאין מלוה בעדים בלא שטר נגבית ממשועבדים כך אינה נגבית מן היורשים דקסבר שעבודא לאו דאורייתא וגניבא היה חייב לרבי אבינא ד' מאות זוז:

ופריך לא יתנו לו משום חוב. יתנו לו משום מתנה דהא יוצא בקולר הוה וה"ל כמתנת ש"מ דלא בעי קנין:

ומשני חשון. חששו להא דר"א דמספקא לי' אי הוי מתנת היוצא בקולר כמתנת ש"מ או לא:

ותנון ליה. ותני ליה ברייתא מפורשת דתניא כגיטין של היוצא בקולר אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דנא קנו מיניה זכה:

או. נילף נמי מתנה מגט דלא ליהוי מתנה לאחר מיתה כי היכי דאין גט לאחר מיתה:

א"ל הכא. בא ר' בחכמתו ומפסיד לר' אבינא מעותיו:

לית יכיל. ואי אפשר לומר כן:

דתנינן תמן. לעיל פ"ג:

ה"ג כד"ש. וה"פ הוא ר"ת כ"ד שמ"ע דר"י פליג ארב וכדמסיק נתנו לו לר' אבינא ד' מאות זוז דהא חוב ה"ל עליו כדפרישית לעיל ועשו כר"י ולא חשו לדרב:

ה"ג ובלבד יורשין שירשו קרקע:

הדא דתימר. לא אמרן דמלוה בעדים נגבית מן היורשין באותן עדים שעמדו אצל הלוה משעה שהודה שחייב עד שעת מיתה שיודעין שלא שילם הלוה אבל אם נכנסו ויצאו ממנו אינו גובה מן היורשין שאני אומר כבר פרע לו בחייו בשעה שיצאו ממנו:

מילתיה דר"ח אמר. מדברי ר"ח שמעינן שלא נתנו לר' אבינא כלום:

ר"ח. היה מספר הך עובדא בשם לוי פרוסא דאמר שהי' עובר ממקום למקום ויצאו קרוביו של גניבא לקראתו לאכול עמו ואמר לוי שיתנו לר' אבינא מעותיו:

ואיתגרון לחמא. והתגרו בו מלחמה כלו' התקוטטו עמו ל"א התקוטטו בשעת הסעודה שכל הסעודה קרויה על שם הלחם:

דרך ארץ הקרובים נכנסו אצלו מיד. אם חלה כדרך ארץ הקרובים נכנסין לבקר מיד:

והרחוקים. מבקרים לאחר ג' ימים דלא ליתרע מזליה להטיל עליו שם חולה אבל קרובים הנכנסים ליכא היכירא כל כך:

דלמא. מעשה ברב הונא ור"פ ור"ת שעלו לבקר לר' יוסי לאחר ג' ימים לחליו:

א"ל בי. רציתם לקיים הברייתא דתני בה לאחר ג' ימים ולא עשיתם נכונה דת"ח כקרובים זה לזה:

מתני' כל השומע את קולו. ופירש שמו ושם עירו:

רצה לשחק בה. הואיל ולא אמר תנו:

מעשה בבריא. חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא וכו':

גמ' והן. הא דתנן במתני' מי שהיה מושלך בבור וכו' דסומכין על דבריו והוא שראה צל אדם כשאמר דאל"כ חיישינן שמא שד הוא:

תמן תנינן. פ' בתרא דיבמות:

**ומשיאין ע"פ בת קול.**ששמעו קול צווחה פלוני מת:

הדא דתימר. לא אמרן דצריך לראות בבואה של אדם אלא בשדה אבל בעיר לא חיישינן לשד הלכך אפי' לא ראה צל אדם סומכין עליו:

ואר"י והוא שראה בוביה של אדם. ובור משמע לי' שהי' בעיר:

ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו. מהו מי אמרי' רגלים לדבר כיון שאמר כתבו לאשתו גט ועלה לגג מסתמא מעצמו נפל והוכיח סופו על תחלתו או דלמא לא סמכינן באשת איש ארגלים לדבר והוי גט מספק:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

אם לאלתר נפל. מיד לאחר שעלה על הגג ה"ז גט:

וההן על אתר. והאי לאלתר ספק הוא דהשתא דקא' רשב"ג. אם לאחר זמן אינו גט דאמרי'.השתא הוא דנתן דעתו ליפול א"כ לאלתר נמי ספק הוא שהרי היה קצת שהות בינתיים וניחוש שמא מתחלה לא היה דעתו להפיל עצמו מן הגג וצריך לומר תנו אלא ודאי מפני שרגלים לדבר ה"נ בספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו ה"ז גט:

שחטה. לבהמה וחישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז אבל השחיט' עצמה לא היתה לע"ז דאם כיון לע"ז בשחיטה עצמה דברי הכל אסורה דהוי זבחי מתים:

פוסלת. ואסורה בהנאה דמחשבין מעבודה לעבודה:

והתנינן. חולין פרק ב' השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ור"א פוסל הואיל והבהמה של עכו"ם היא אע"ג דהשוחט ישראל כיון דהבהמה הוא של העכו"ם דסתם מחשבתו לע"ז פסולה ואר"י ה"נ דלא מהני מחשבת בעלים אלא הכל הולך אחר העובד:

מה אם במקום שהמחשבה פוסלת בד' עבודות. שחיטה קבלה הולכה וזריקה דהיינו במוקדשין דכתיב לא יחשב קרי בי' לא יחשוב בשעת שחיטה לאוכלה ביום השלישי כי פיגול יהיה אם חישב באחת מאלו על מנת לאכול הזבח חוץ לזמנו פיגול הוא אין הכל הולך אלא אחר העובד דכתיב המקריב לא יחשב והיינו הכהן שהוא המקריב פוסל במחשבת פיגול אבל לא הבעלים מקום שאין מחשבה פוסלת בד' עבודות אלא בשתי עבודות בשחיטה וזריקה והיינו בחולין לענין ע"ז שאין המחשבה פוסלת בהן אלא בשחיטה וזריק' דהני כתיבין אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר העובד:

ופיגול ונותר המחשבה פוסלת. מעבודה לעבודה ה"נ בחולין תהא המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה דהא ר' יוסי יליף חוץ מפנים:

ה"ג א"ל פגול ונותר המחשבה פוסלת וכו'. כלומר לקולא איכא למילף חוץ מבפנים מק"ו דר' יוסי אבל לחומרא לפסול בחוץ מעבודה לעבודה ליכא למילף חוץ מפנים דארבע עבודות יוכיחו דפסלו בפנים ובחוץ אינן פוסלים אלא שתים מהם שחיטה וזריקה:

לא לאיסור. משום כבודן של חכמים דפליגי אדרשב"ג וסברי לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו:

ולא להיתר. משום כבודן של רשב"ג. דאמר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והכא דזרק דמה לע"ז אמרינן מסתמא בשעת שחיטה היתה כוונתו לכך ואסור':

זאת אומרת לא חשו. לדרשב"ג אלא מפני כבודו דאל"כ היה להם לאסור בפירוש שלא יבואו לידי מכשול:

לא היה להן להורות. בתמיה הא חכמים פליגי עליה לא היה להן לחוש לכבודו דרשב"ג ולהורות כרבנן א"ו מסתבר להן דברי ר"ג לכך חשו לדבריו:

מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי. אע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו יכתבו בעצמן ולא יאמרו לסופר אחר שיכתוב ולא לעדים לחתום דלאו ב"ד שוינהו לצוות על אחרים אלא עדים שוינהו והן הן שלוחיו הן הן עדיו:

או. שאמר לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי אע"ג שהן ראויין ליעשות ב"ד כיון דבהדיא אמר להו כתבו לאו ב"ד שוינהו אלא עדים:

אמר לשלשה תנו. ולא אמר כתבו:

יאמרו. לעדים אחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאן ב"ד:

מבית האסורין. משמו של ר"ע שהיה חבוש בבית האסורים:

נומינו לשליח אמרנו לר' חנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאומרה בבית המדרש:

צריך שילמדו. לכתוב גט ויכתבו בעצמן ויתנו לה:

גמ' מתני' דר"מ. כלומר רישא אמר לג' תנו וכו' נמי ר"מ הוא:

מן דבתרה אמר לשלשה. ומדסיפא רבי מאיר רישא נמי רבי מאיר ודקשיא מאי בינייהו:

אמר רב חסדא מה מצינו. בכל מעשה בית דין שהסופר כותב ובית דין חותמין ה"נ אחרים כותבין והבית דין חותמין אבל ברישא דאמר כתבו קפיד אכתיבה דידהו כדפרישית במתני' מה ראו לומר הלכה כר' יוסי. דר' הוא דאמר הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח כמפורש בבבלי וקשיא ליה הא רבי מאיר ור"ח פליגי עליה:

א"ל שלא ראיתיו. אלו ראיתי אותו הייתי יודע מה הוה שהיה נותן טעם לברר דבריו:

רבי. כשהיה רוצה להשיב על דברי ר"י אמר אנן עלובים איך נשא פנים להקשות על דברי ר"י:

כולם מוליכין. כולם ילכו עם האיש אשר בידו הגט ואחד נותן הגט במעמד כולן:

ה"ג המונה כאומר כולכם. וכ"ה בבבלי וה"פ אם מנה א' ב' ג' ד' ואומר כתבו גט לאשתי הרי הוא כאומר כולכם וצריכין כל המנויים שיכתבו או שיחתמו:

הדרן עלך פרק התקבל