מתני' מי שאחזו קורדייקוס. מי שנתבלבלה דעתו מחמת שד השולט על השותה יין חדש והאי שידא קורדייקוס שמו:

לא אמר כלום. שאין דעתו מיושבת:

אין דבריו האחרונים כלום. ואין צריך לחזור ולשאלו אחר שנתיישבה דעתו עליו אלא סומכין על דבריו הראשונים:

נשתתק. לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אאדם שנעשה אלם מחמת חולי קאי:

הרכין. הטה:

בודקין אותו. בדברים אחרים שואלין אותו דברים שראוי להשיב עליהן אם ראו שדעתו מיושבת עליו ואומר על לאו לאו ועל הן הן:

הרי אלו יכתבו ויתנו. אם הרכין על נתינת הגט הן:

מתני' אמרו לו. לבריא או לשכיב מרע חכם:

נכתוב גט לאשתך. שלא תיזקק ליבם:

מתני' לא אמר כלום. דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה:

גמ' סימן שוטה. מנא ידעינן שהוא שוטה ואין דעתו מיושבת עליו:

והן. והוא שיעשה כל הני דקחשיב אז נקרא שוטה ודאי אבל אם חסר אחת מהן י"ל טעמא אחרינא אית ליה וכדמסיק אבל בשעושה כולהון אין סברא לומר כן:

דל כן. דאם לא כן אלא שעשה איזה מהן ודאי דאין לקרותו שוטה דעל כל אחד מהן י"ל דלאו משום שטות עשאו אלא טעמא אחרינא אית ליה וכדמסיק:

היוצא בלילה. יחידי איכא למימר קניטרופוס הוא והיינו חולה מחמת דאגה או שנתחמם גופו ויוצא יחידי ליישב דעתו:

והלן בבית הקברות. י"ל שהוא עושה לקטר שם לשדים שתשרה עליו רוח הטומאה והמקום מיוחד לכך:

קינוקוס. בעל מחשבות:

ה"ג רי"א אפי' אחד מהן אר"א מסתברא כמה דאר"י אפי' אחד מהן ובלבד וכו' וכ"ה פ"ק דתרומות. מסתברא הא דאר"י אפי' באחת מהן לאו בעושה אחת מאלה שוטה הוי אלא דוקא במאבד מה שנותנין לו הוא דהוה שוטה דאפי' שוטה שבשוטין איכו עושה כן אבל לא באינך:

קורדייקוס אין בו אחת מכל. הנך השנויין לעיל ולאו משום שוטה פסול אלא משום שאין דעתו צילותא:

המים. כך שם החולי הזה בזמן ההוא:

אתא. בא מעשה לפני ר"י באורג אחד שהיו נותנין לו דבר אדום בתוך דבר שחור והיה מדבר וחזר לבריאותו וכשהיו נותנין לו דבר שחור תוך דבר אדום לא היה מדבר ואמר ר"י זהו קורדייקוס שאמרו חכמים דפעמים חלים ולאו כל השעות שוות בו וה"ג אכים גו סמיק ולא הוה לעי:

אמר הא וכו' וכ"ה בתרומות:

חלים. בריא:

אמר. כשהוא חלים יתן גט ולא אמרינן מידי דהוה נכפה דאפי' בשעת חלומו אין סומכין עליו דהתם לעולם דעתו משובשת משא"כ כאן:

ופריך מה שמואל כר"ל. בתמי' וכי שמואל כר"ל ס"ל דבעי' דוקא שיסתפה וכדמסיק ודלא כר"י:

ה"ג רובא דשמואל מדר"ל וכ"ה פ"ק דתרומות. וה"פ שמואל מיקל טפי מר"ל דסובר אין כותבין עד שישתפה ממש ושמואל סובר אפי' כשלא נתרפא עדיין אפ"ה יתן גט בשעת חלומו דבשעתו פקח הוא:

ותחלימני ותחייני. הרי כשאדם חלים מיקרי חי אע"פ שדרכו להשתנות א"נ ותחלימני הוא לשון בריאות ש"מ דחלים בריא מיקרי:

עודהו קורדייקוס עליו. אם אמר קודם שאחזו הקורדייקוס שיכתוב גט אע"פ שעדיין הקורדייקוס עליו יכתבו ויתנו דמדמי ליה לישן:

לכשישתפה. ויחזיר לבריאותו אז כותבין ונותנין ואין צריך למיהדר ולאמלוכי ביה ולעולם אין כותבין עד שישתפה דבשעת קורדייקוס לשוטה דמיא:

נדחית חטאתו. שהפריש קודם לכן:

לא נדחית חטאתו. ומקריב אותו בשעה שהוא חרש וכו' וקשיא דר"ל אדר"ל דהכא סובר דדוקא כשישתפה הוא שיתן גט אבל בשעה שהוא קורדייקוס לא יתן גט:

ר"י מיחליף שמועתו. איפוך ור"י סובר לא נדחי' חטאתו ור"ל סובר נדחי' חטאתו ובהוריות הגירסא ר"י בר' בון א"ר אחא מחליף שמועתא:

דלא. תיקשי לן דר"י אדר"י:

הגוסס זורקין עליו. כשהוא גוסס מדם חטאתו ואשמו וגוסס לשוטה דמיא:

רבי חייא ור' יסא. פליגי חד סובר כתנא דהכא דרי"א נדחית חטאתו ור"ל אמר לא נדחית וחד מחליף כר"י בר בון:

מתני' קשיא לר"ל. אין בדבריו אחרונים כלום. משמע דמיד יכתוב ויתן גט:

ומשני פתר לה. תפרש למשנתינו לכשישתפה אין צריך למיהדר ולאמלוכי ביה וכדפרישית:

תפלוגתא דר"י ור"ל. פליגי בה ר"י ור"ל לר"י לא גרע מאומר תנו גט ואחזו קורדייקוס שנותנין בשעה שהוא קורדייקוס ה"נ הוי גט למחר ולר"ל אין נותנין:

זרק לה גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר. ונעשה קורדייקוס נמי פליגי בה ר"י ור"ל דכל שהוא קורדייקוס אין הגט חל כלל לר"ל:

תרם את. כרי של תבואתו ואמר שלא תהא התרומה חלה עד למחר שעדיין דעתו תלויה אם להערים או לא ובתוך כך נעשה קורדייקוס מיבעיא לר' אבין מי פליגי בה ר"י ור"ל אי הוי תרומה או דלמא לא פליגי:

מתני'. ברייתא דמייתא בסמוך קשיא לר"ל ואי אפשר לפרשה לדבריו:

מגוייד. מחותך בחתיכות לשון גודו אילנא:

ה"ג כותבין ונותנין בחזקת וכו':

ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת. בתמיה הא אי אפשר שתהיה דעתו מיושבת עד שתצא נפשו ואפ"ה הוי גט ש"מ כל שאמר כתבו ותנו בשעה שדעתו צילותא כותבין ונותנין עוד שהנשמה באפו וקשיא לר"ל ואי אפשר לתרצו:

אין תרומתו תרומה. כדתנן פ"ק דתרומות וה"ה שאין גיטו גט:

בד"א. דלא הלכו בגיטין אחר רמיזת החרש:

שהיה חרש מתחלתו. שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו ובבבלי פריך אפי' חרש מתחלתו נמי כשם שהוא כונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ומוקי לה ביבמתו:

אבל אם היה פיקח. שלמד לכתוב מדעת צלולה:

כותב. גט ואחרים חותמין ומקיימים כתב ידו:

ה"ג חולקים על השונה הזה. כלומר חולקין עליו חביריו על רשב"ג וסברי אפי' פיקח ונתחרש אינו יכול לגרש אפי' יודע לכתוב:

אמרין. בני הישיבה והא מתני' דיבמות פ' חרש פליג ארשב"ג דתנן נתחרש הוא וכו' לא יוציא עולמית ואמאי לא יוציא יכתוב הוא הגט ואחרים יקיימו על ידו:

ומשני קיימניה. מתני' איכא לאוקמי בחרש שאינו יודע לכתוב אבל חרש שלמד כתב בצילותא כותב גט בחרשותו וכשר:

והא מתניתא פליגא. והך ברייתא דמייתא קשיא לרשב"ג:

ה"ג הרי שכתב בכתב ידו או שאמר אמרו לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ וכו'. וכ"נ פ"ק דתרומות. וה"פ שכתב בכתב ידו שיכתוב הסופר וכו' או שאמר בפיו שיאמרו לסופר לכתוב לא מהני ש"מ כתיבה לא והא אפי' בבריא איירי וכ"ש בחרש:

אמור דבתרה. דוק מסיפא דמתני' לאו דוקא:

ה"ג עד שישמעו את קולו שאמר לסופר כתוב וכו':

סוף דבר. משמע דוקא שישמעו קולו אבל הרכנת ראש לא מהני:

ולא אפי' הרכין ראשו. בתמיה וכי לא סגי בהרכנת הראש כדתנן מתני' גבי נשתתק כ"ש בבריא:

ואת אמר לית כן. ועל כרחך לומר עד שישמעו קולו לאו דוקא דבהרכנת הראש סגי מרישא נמי ליכא למידק מידי דכתב בכתב ידו נמי שכתב אמרו לסופר איירי ואי קשיא הא אפי' אמר כן בפיו לא מהני שדרך התנא הזה למתני דבר שאינו צריך כדתני עד שישמעו את קולו:

אית כן. לעולם אין התנא תני דבר שאין צריך והא דתני עד שישמעו את קולו דוקא הוא דהרכנת הראש מיקרי שמיעת קול דכיון דידעינן בודאי דמתרצה בכך ה"ל כאילו דיבר בפיו:

ה"ג כמה דתימר עד שירכין בראשו ג' פעמים ודכוותה עד שישמעו את קולו ג' פעמים א"ל לשמיעת הקול פעם אחת וכו' וכ"ה בתרומת וה"פ מיבעיא לר"ז לר' מנא דאמר הרכנת הראש הוא כהשמעת הקול א"כ כי היכי דבעינן בדיקה להרכנת הראש ג' פעמים כדתנן מתני' ה"נ בשמיעת הקול ניבעי שיאמר כן ג' פעמים ומשני הרכנת הראש ג' פעמים הוא דה"ל כשמיעת הקול פעם אחת דבקול א"צ בירור משא"כ בהרכנת הראש כדמסיק:

באומר וכו'. בא לשנויי רומיא דברייתא ארשב"ג דברייתא איירי שכתב שאמר לסופר לכתוב וכיון שמעיד בכתבו על דבר שעבר לא מהני אבל רשב"ג איירי שכותב ומצוה לסופר לכתוב והיינו דבר דלהבא לכך הוי גט:

ר' בנימין בר לוי בעי. פריך אר' יודן:

ה"ג אם יש בו דעת לבא יש בו דעת לעבר אם אין בו דעת לעבר אין בו דעת לבא וכ"ה בתרומות. וה"פ קשיא ליה כיון דסובר רשב"ג דיש דעת בחרש לכתוב א"כ אפי' בדבר דלשעבר נמי יהא נאמן:

בחרש אנן קיימין. הא דתנן בברייתא דכתיבה לא מהני דוקא חרש דכתיבה ה"ל כשליחות ואין שליחות לחרש דאימעיט מאיש אבל בבריא מהני כתיבת יד ואם כתב לכתוב גט ועדים חתומים על כתב ידו דלאו מזוייף הוא כותבין ונותנין:

בבריא אנן קיימין. ברייתא בבריא איירי דלא מהני כתיבת ידו:

למה וכו'. ולמה בבריא אינו גט הא קיי"ל כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת וזה יכול לדבר וקאמר דחיישינן שמא לא כתב אלא כמתעסק בעלמא ולא היה דעתו לשליחות:

בד"א. אמתני' קאי דתנן נשתתק צריך שירכין ראשו ג' פעמים דוקא נשתתק מתוך בוריו שהיה בריא ופתאום נשתתק אבל נשתתק מתוך חולי אמרי' כחישותא הוא דאית ביה ודעתיה צילותא היא הלכך בבדיקה פעם אחת סגי:

ובלבד במסרגין לו. אמתני' קאי דתנן בודקין אותו ג' פעמים היינו דוקא במסרגין ששואלין אותו בסירוגין דרך דילוג וכדמסיק אומרים לו נכתוב גט לאשתך וכו' וה"ל בדיקה ששה פעמים:

אף בעדיות כן. מיבעיא ליה אם בא להעיד על דבר ע"י הרכנת הראש אי סגי בהכי או דלמא בעינן שיעיד דוקא בפיו:

אדם מעיד עדותו מיושב. דהא דכתיב ועמדו שני אנשים אבעלי דינים קאי ולא אעדים ונראה דהנך שני דינים בהדי הדדי אמרן:

אף בנדרים כן. אם נדר דבר ע"י הרכנת הראש מי הוי נדרו נדר או לא:

בירושות. שמעיד שזה הוריש לזה:

ובמקח וממכר. למכור וליקח נכסים:

ובמתנות. שנותן מתנה לאחרים וה"ה בנדרים:

אמר להן כתובו. והם אמרו לסופר וכו':

גמ' ה"ג ואמר לא יעשה כן בישראל. וה"פ הגט כשר אלא לכתחילה לא יעשה כן בישראל דחיישינן שמא תשכור עדים לכך שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום:

ה"ג ר' ירמיה שאל לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמר לסופר וכתב וחתמו הן מהו א"ל ה"ז תנא והדבר צריך תלמוד וכ"ה בבבלי דף ס"ו וכ"מ בסמוך. וה"פ מספקא ליה אי כתבו דקאמר היינו שיחתמו הן עצמן או שיאמרו לאחרים לחתום והם יתנו וקאמר שמואל אם ניסת בגט זה תצא מספק דמספקא לן אי כשר או לא ואין הדבר הזה ברור לן וצריכין אנו ללמוד מן הגדולים אי כשר או לא:

ופריך מחלפא וכו'. קשיא דשמואל אדשמואל דס"ד דטעמא דשמואל דה"ל אמר אמרו דפסול וקשיא ליה הא אמר שמואל יעשה ויעשה:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דחיישינן שמא שינו עדותן דאיהו אמר שאחרים יכתבו והן בעצמן יחתמו אבל אם אמר בפירוש אמרו לסופר וכו' ועשו כן הגט כשר:

ניחא וכו'. אמתני' קאי דתנן א"ל נכתוב גט לאשתך ואמר כתבו ואח"כ אמרו לסופר וכו' פסול ששינו בשליחותן ולא תנן קודם ששאלו לו אמרו לסופר לכתוב גט אלא ודאי לכ"ע בעינן שיהא נכתב לדעתו וכל שלא לשמו פסול א"כ ניחא מה שחתמו העדים פסול דה"ל כאלו נחתם שלא לשמה אלא כתב הסופר למה פסול אלא ודאי כתיבת הגט מפסיל נמי שלא לשמה:

לית הדא. וכי לא קשיא ממתני' דמהכא על ר"י דאמר כתב תורף הגט בטופס שלא לשמה כשר:

ומשני פתר לה כר"י. תפרש למתני' דאתיא כר"י דתנן לעיל פ"ג ר"י פוסל בכולן אפי' כתב הטופס שלא לשמה וכ"ש התורף:

זה גיטיך מחולי זה. משמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה:

מהיום ולאחר מיתתי אינו גט. ר"ל גט ואינו גט דמספקא לן אי תנאה הוי מהיום אם אמות וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינה או חזרה הוי שחזר ממאי דאמר מהיום ואמר לאחר מיתה יהא גט ואינו כלום כיון דלא אמר מהיום אם מתי:

חולצת. שמא אינו גט:

ולא מתייבמת. שמא גט הוא וה"ל גרושת אחיו וקיימא עליה באיסור כרת:

גמ' ורבותינו אמרו ה"ז גט. אהא דתנן לקמן סוף פירקין ה"ז גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב תדש ומת תוך י"ב חדש אינו גט אמרו רבותינו ה"ז גט דסברי כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו דלהכי איכתוב זמן בשטר לידע אימתי מסר לו וה"ל כאומר מעכשיו דמיא וה"נ האומר זה גיטיך אם מתי הוה גט דלר' יוסי אע"ג דלא כתב מהיום כמאן דכתב מהיום דמי ותנן מהיום אם מתי ה"ז גט:

בגיטין. הא דאמרן:

ובשמן. שהתיר שמנו של עכו"ם דמעיקרא אסרי ליה כדאמרינן פ"ק דשבת:

ובסנדל. פ"ג דנדה תנן המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה ורבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים וכל שאין לו צורת פנים טהור:

בית דינו חלוק עליו בגיטין. וסוברים דאינו גט:

מהו שתהא מותרת לינשא. לרבותינו דאמרי ה"ז גט אם מת תוך י"ב חדש דודאי לא יבא עוד מי אמרינן כבר קיים התנאי ומותרת להנשא מיד או דלמא אסורה לינשא עד לאחר י"ב חדש דאז איקיים ליה תנאה:

אסורה לינשא עד לאחר י"ב חדש. דאמרי' שמא יעשה לו נס ויחיה ויבא ויקיים תנאו:

ה"ג רבי ורבותינו לרבנן. הקשו:

ה"ג מתיב ר' לרבנן למה אתון אמרין. אמתני' מקשה דתנן בסיפא באומר מהיום אם מתי ה"ז גט מ"ט הוה גט משום דאמר אם דה"ל מעכשיו:

ה"ג והא רישא ואם אתון אמרין אינו גט. דתנן ברישא זה גיטיך אם מתי לא אמר כלום:

אלא. בשביל דאמר מהיום אתם אומרים דהוה גט א"כ במהיום ולאחר מיתה נמי ליהוי גט:

ה"ג מתיבין רבותינו לרבנן וכו' והא סיפא מהיום ואתון אמרין אינו גט. דתנן בסיפא מהיום ולאחר מיתה אינו גט ש"מ דמהיום לא מהני:

אלא. בשביל דאמר אם לכך הוי גט א"כ אף באומר זה גיטיך אם מתי הוי גט:

תמן מחלפין. בבבל מחליפין הקושיות דר' לרבותינו ודרבותינו לר':

דברי ר' תמן. הא דפליגי ר' ורבנן התם כדתניא בבבלי בפרקין דף ע"ד כרבנן דהכא סתם מתני' דר' ולכך מהיום אם מתי מהני דה"ל כאומר ע"מ אבל באומר מהיום ולאחר מיתה מודה ר' דאינו גט:

ע"מ אם מתי וכו'. האומר ע"מ סתם לר' מי הוי כאומר ע"מ אם מתי או דלמא כאומר ע"מ לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה:

א"ל ע"מ אם מתי. משמע דהאומ' ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

ה"ג דברי רבנן דהכא דהוא רבנן דתמן. דר' ורבנן במהיום ולאחר מיתה פליגי וקסבר ר' דתנאה הוי ורבנן מספקא להו אי תנאה הוי ומתני' דהכא רבנן:

תמן תנינן. פ' יש נוחלין:

הכותב נכסיו לבניו. במתנת בריא צריך שיכתוב מהיום ולאחר מותי דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום ולא תאכל פירות עד לאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אין המתנה כלום דאין מתנה לאחר מיתה:

אינו צריך. לכתוב מהיום:

זמנו של שטר מוכיח עליו. שמאותו היום התחילה המתנה דאלת"ה זמן שנכתב בשטר למה נכתב:

אינה אוסרתה. דוקא מתנה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הוי מתנה אבל אם נתן גט ואמר מהיום ולאחר מיתה לא מהני כדתנן במתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט:

אינה בגיטין אינה במתנה. מהיום ולאחר מיתה לא מהני בין בגט בין במתנה:

א"ר אילא במתנה וכו'. ר' אילא פליג אר"ז וסובר דאיכא לחלק בין גט למתנה כדאמרי חברייא ול"ק מתנייתא אהדדי:

כגט כרות הוא. בתמיה וכי נאמר דגט כרות הוא דא"כ למה אמר ולאחר מיתה דליכא למימר לשייר לו גופה כל ימי חייו שהרי גופה הוא מגרש וכיון דלאו כרות הוא אלא חזרה הלכך אינו גט וגי' הרשב"א אין גיטו ברור:

לשייר לו מעשה ידיה. דלמא ה"ק מהיום יהיה גופה מגורש מיד ומעשה ידיה יהיו שלו עד לאחר מותו:

לא מצינו אשה נשואה לזה. דהא קאמרת ה"ז גט וא"כ מותרת לינשא לאחר איך יהיו מעשה ידיה של הראשון:

והוה ר"ז. משבח ליה לר' אילא וקרא עלוי בן התורה כלומר איש שהוא מגודל על ברכי התורה ויודע להסביר טעמיה וי"מ אומן בונה בניין של תורה והראשון נ"ל:

אף בגט שחרור כן. מיבעיא ליה האומר לעבדו ה"ז שחרורך מעכשיו ולאחר ל' יום מי פליגי ר' ורבנן כדמסיק או דלמא אף רבנן מודו דהוי גט ומעשה ידיו הוא דשיירי:

ע"ד דר' ה"ז גט. ואינו יכול לחזור בו בתוך שלשים דהא דקאמר ולאחר ל' יום תנאי הוי ולא חזרה:

ע"ד דרבנן אינו גט. דחזרה הוא דהוי ויכול לחזור בו:

אף בהפקר כן. בהפקר נמי מיבעיא לן האומר שדי זו מופקרת מעכשיו ולאחר ל' מי פליגי רבנן וכדמסיק או דלמא מודו הכא דהוי הפקר ופירות הוא דשייר לעצמו כל ל' יום:

אף בהקדש כן. מיבעיא ליה האומר שדי זו הקדש מעכשיו ולאחר ל' יום מי פליגי רבי ורבנן או דלמא מודו רבנן דפירות הוא דשייר:

ופשיט כל עמא מודיי. הכל מודים בהקדש דודאי באופן המועיל הקדיש דאמיר' לגבוה כמסירה להדיוט דמי ותנאי הוה ולא חזרה ואינו יכול לחזור:

אף בקידושין כן. מיבעי' לי' האומר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום מי פליגי רבנן או לא:

אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה ר' אומר מקודשת קידושין גמורין אבל רבנן פליגי עליו:

מתני' לא תתייחד עמו. זה שנתן גט ואמר לה מהיום אם מתי לא תתייחד עמו שמא יבא עליה ותהא צריכה גט שני דחיישינן שמא בעל לשם קידושין ואפילו מאן דלא חייש לקידושין מכל מקום פנויה היא ואסור להתייחד עם הפנויה:

מה היא באותן הימים. לאו ארישא קאי באומר מהיום אם מתי דההוא ודאי כי מיית איגלאי מילתא דהוי גט משעת נתינה והבא עליה פטור אלא באומר לה במסירת הגט ה"ז גיטיך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי רבי יהודה סובר סמוך למיתה הוא דהוי גט ומקמי הכי אשת איש היא והבא עליה במזיד בחנק ובשוגג במיתה:

רבי יוסי. סבר מכי יהיב לה גיטא כל שעתא מספקא לן דלמא שעה זו סמוכה למיתה והוי גט מספק ואע"ג דחי טפי אין ברירה הלכך ספיקא היא והבא עליה באשם תלוי:

גמ' אכל. מאכל גריסין אכילה גסה ומת אע"פ שאכילה זו עלולה קצת להמית בן אדם אפ"ה הוי כמת מאותו חולי:

פונדקאות עצמן. והן מין פרי קטן שנותנין אותן במקפה של גריסין אם אכל מאותן פונדקאות לחוד אכילה גסה ולא עמד מחולי ומת ודאי חיישינן שמהן מת ולא מחולי הראשון:

אם מתי אמר ה"ז גיטיך אם מתי מחולי זה ינפל עליו גל בהיותו במטה או שנשכו נחש:

ה"ג. אינו גט שלא מת מאותו חולי:

שלא עמד מאותו חולי דאם לא עמדתי משמע בין מחולי זה בין מחולי אחר:

תני אף המסוכן. לא תתייחד עמו דחיישינן שמא יבעול:

ה"ג מעשה היה כיון שבעל מת. שבעל כשהיה מסוכן ומת ש"מ דיש לחוש גם במסוכן שמא יבעול:

שלא עמד מאותו חולי. ל"ג ליה הכא:

ופריך ועבד ושפחה נאמנין. להעיד שלא בעל בתמיה הואיל וראו עדים כשרים שנתייחדה איך נאמר שאלו נאמנין לומר שלא בעל וקס"ד דעדות כשרים מכחישין את אלו איירי:

ומשני יודעין הן. עדים הרואים הייחוד יודעים שעבד ושפחה שם א"כ אין זה ייחוד נמצא שאין אלו סותרים עדות הכשרים וקמ"ל מתני' דבכה"ג אין עדותן עדות:

כהדא. כהא דתניא דבעינן לענין ייחוד דוקא עדות ברורה משני עדים אבל עד אחד לא מהני:

באחד בשחרית. עד אחד ראה בשחרית שנתייחדה עמו ועד אחד בערבית:

נתייחדה עמו. זמן מה שיכול לבעול באותו זמן ומפורש פ"ק דסוטה:

ואין חוששין לה משום קידושין בבעילה. להצריך גט דלא בעל לשם קידושין:

אין חוששין לה משום כלום. וריב"י פליג אפי' לא נתיחדה כדי בעילה חוששין לה משום קידושין דאמרי' מסתמא נתן לה כסף לקידושין:

בו אין חוששין וכו'. לומר כיון דנתייחדה עמו מסתמא בזמן מועט כזה נתן לה כסף לקידושין ואתיא ככ"ע:

אף חוששין לה וכו'. דכיון שכבר היתה אשתו ונתייחדה עמו מסתמא קידשה בביאה:

אתיא דב"ש כרבנין. דתנן לקמן פ' הזורק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בש"א אינה צריכה גט שני צריכה גט שני ש"מ דסברי ב"ש אע"פ שנתייחד עמה לא אמרי' ודאי בעל וכרבנן דהכא וב"ה סברי כריב"י:

ה"ג ליידא מילה דתנינן תמן וכו' ואמתני' קאי דתנן רי"א כאשת איש לכל דבריה וקאמר לאיזה דבר היא כאשת איש וקאמר דתנינן תמן כתובות פ' נערה:

וזכאי וכו'. הכי תנן האב זכאי בבתו בקידושיה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' ניסת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל:

ה"ג ובהפרת נדריה ליידא מילה ר' לעזר אומר ליורשה ריש לקיש אומר להפרת נדריה אר"ז זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר. וה"פ בכתובות אמרי' לאיזה דבר היא ברשות הבעל וא"ר לעזר ליורשה ור"ל אמר להפרת נדריה ואר"ז כי היכי דפליגי התם פליגי נמי הכא לדברי ר' יהודה לאיזה דבר היא כאשת איש:

ופריך מחלפא שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

תמן. ריש יומא תנן רי"א אף אשה אחרת מתקנין לו לכה"ג קודם יה"כ שמא תמות אשתו ואינו יכול לעבוד ביה"כ דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ודרשינן ביתו זו אשתו ש"מ דר"י חייש למיתה והכא תנן רי"א כאשת איש לכל דבריה והבא עליה חייב חטאת ולא אמרינן שמא עכשיו הוא שעה סמוך למיתתו:

ומשני תמן. התם עבודת יה"כ שהכה"ג עושה היא עבודת הציבור הלכך חייש ר"י אבל הכא ביחיד איירי לא חיישינן להחמיר:

ה"ג והא אשכחנא דר"י מחמיר ביחיד דתניא וכו' וכ"ה ביומא דף ג':

שופר. תיבה שנותנין בה מעות והיו במקדש י"ג שופרות כדתנן פ"ו דשקלים ואר"י לא היה שם שופר לקיני חובות שהיולדות מקריב שתי תורים או בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה לא היו זורקין מעות לאלו לשופר משום תערובות חטאת שמתו בעליה ש"מ דחייש ר"י אפי' ביחיד לשמא ימות:

בעילתה מהו. האומר לאשתו ה"ז גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ובנתיים בא אחד עליה ואח"כ מת מהו הויא כודאי מגורשת ופטור או באשם תלוי קאי:

בעילתה ברורה. דמעת שאני בעולם קאמר וה"ק אם מתי יהא גט משעת נתינה וכשמת איגלאי מילתא דגרושה הואי בשעת ביאה ואם לא מת הבא עליה בחטאת:

בעילתה ספק. לכשימות דמספקא לן על שעת ביאה או גרושה הואי דשעה זו סמוכה למיתה שמא אינה זו ואינה גרושה:

ה"ג מ"ד בעילתה ספק מביא אשם תלוי ומ"ד בעילתה ברורה אם מת פטור לא מת מביא חטאת וכדפרישית וכ"מ בבבלי א"נ מ"ד בעילתה ברורה מביא חטאת ומ"ד בעילתה ספק מת באשם תלוי לא מת מביא חטאת והראשון נראה:

מתני' הרי זו מגורשת. מעכשיו משעת קבלת הגט וחייבת ליתן מאתים כמו שהתנה עמה:

ארשב"ג מעשה בציידן. חסורי מחסרא וה"ק אם אמר ע"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו דוקא קאמר לה וכל זמן שלא נתנה לו אצטליתו אבדה כתובתה רשבג"א תתן לו את דמיה שלא נתכוון זה אלא להרווחא דידיה ומעשה נמי בציידן וכו' ואמרו חכמים תתן את דמיה:

גמ' תני. האומר לאשה ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי מאה זוז ולא הספיקה ליתן עד שמת:

תינתן לאביו וכו' דקסבר רשב"ג ע"מ כמעכשיו דמי ותנאה הוא דהוי ולי משמע אפי' ליורשי כשאיני הלכך הוי גט למפרע ופטורה מחליצה ויבום:

בשאבדה. בשאומרת שאבדה האיצטלית באונס איירי מתני' ונאמנת לומר כך ופטורה מן השבועה שעשאו אותה כשומר חנם שהתנה שיהא פטור משבועה דמהני תנאו ופטור:

א"ר יוסי. וכ' הכא בא התנא ללמד דין זה דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה בתמיה דהא ודאי לאו לש"ח דמיא דא"כ תהא פטורה מלשלם דמיה ואנן תנן תתן לו את דמיה:

אלא כשאבדה בפשיעתה איירי מתני' לכך תשלם דמיה ופטורה משבועה ורשב"ג סובר איצטלית דקאמר לאו דוקא אלא ה"ה דמים עשו כאיצטלי' וכדפרישי' במתני' ורבנן פליגי וסברי איצטלית דוקא:

רבנן. פליגי אר' יודן ור' יוסי וסברי דאם נאבדה בין באונס בין בפשיעה נותנת דמיה משום חומרא דתנאי דגיטין שלא יקילו בהו:

מתני' כמה היא מניקתו שתי שנים. שיהא לולד שתי שנים שכך היא זמן הנקתו:

רי"א י"ח חדש קסבר זמן הנקת התינוק עד שיהיה לו י"ח חדש:

שלא בהקפדה. היא לא הכעיסתו ואין העכבה הימנה אינו גט וכ"ש אם העיכוב בהקפדה:

כזה גט. הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה:

הימנה:

גמ' בחייו. כל זמן שהאב והבן בחיים אע"פ שהתנה בפירו' ע"מ שתשמשנו כל צרכו או שתניקנו כל צרכו אפי' לא שמשו או לא הניקתו כל צרכו אפ"ה הוי גט מיהו שימוש או הנקה בעינן אלא אפי לא שימשו או לא הניקו אלא שעה אחת סגי:

לאחר מיתה. מת האב או הבן אע"פ שלא שימשתו או לא הניקתו כלל ה"ז מגורשת:

ה"ג מתני' פליגא על ר"ח בר' בא. וה"פ מתני' קשיא דלדידיה בחייו סגי בשימוש או בהנקה שעה אחת ובמתני' תנן דבעינן שתניק שתי שנים לת"ק וי"ח חדש לר"י:

בשכר מניקה שנו. לא פליגי אלא כמה שכר תשלם דהא לצעורה קמיכוין אבל שתניק בעצמה סגי אפי' בשעה אחת:

סדר סימפון כך הוא. פי' שטר התנאים וכל דבר המבטל דבר קרוי סימפון שלו כגון שובר הוי סימפון של שטר וכאן קורא סימפון דבר המבטל את הקידושין:

ע"מ ליתן ליך סך ממון. זה הכתוב בשטר וממון האדם נקרא יקום כדכתיב וכל היקום אשר ברגליהם:

ומנכסיך ליום פלן. וזמן הנישואין יהיה ביום פלו' ואם יבא יום הקבוע ולא אכניסך לא יהיה לי עליך כלום והקידושין יהיו בטלים למפרע:

אירע לו אונס שלא כנסה ליום הקבוע מחמת אונס שאירע לו מהו:

אונסא רמאן דלא עבד. אין טענת אונס ובקידושין אע"ג דבגיטין יש טענת אונס שאני גט שאין הדבר תלוי אלא בו והוא לא נתרצה לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון אבל קידושין דבעינן גם דעת האשה וכוונתה אם לא יתקיים התנאי בין באונס בין ברצון לא יהיו קידושין דאונס רחמנה פטריה אמרינן אבל אונס רחמנה חייביה לחייב האשה שתהא אגידא ביה לא אמרינן:

אונסא כמאן דעבד. כאלו לא עבר על התנאי דיש טענת אונס בקידושין כמו בגיטין:

היך צריך למיעבד. לר"ל איך יכתוב הסמפון שלא יכול לטעון טענת אונס ולא כנסתה לי. שהאשה לא תתרצה בנישואין הקידושין בטלים וכשיבא זמן הקבוע ולא ישאנה אף היא תחזור בה וממילא נתבטלו הקידושין:

ר"י מי דמך. כשהגיע זמנו של ר"י למות צוה לבנותיו כשיתקדשו יכתבו סמפון כר"ל דשמא יבא ב"ד אחר ויפסקו כר"ל והם יסמכו על דברי אביהן וינשאו בלא גט ולא יחושו לטענת אונס שיטעון המקדש נמצא בניהן ממזרים לדברי אותו ב"ד:

חד בר נש. אדם אחד הקדים ונתן שכר הספינה שתעבירנו ונתיבש הנהר בא המעשה לפני רנב"י אמר הא הספינה לפנינו ואין על המשכיר כלום אלא על השוכר מוטל להביא הנהר ואינו יכול הלכך אין שכיר צריך להחזיר כלום:

הוה מצלי וכו'. כשהקדים זוזי לאילפא ורצה לחזור היה מתפלל שיתייבש הנהר ואמר להספן החזר לי מעותי שהרי אין אתה יכול להעבירני:

ה"ג אשכחת אמר ר"י ורבי אבא לא סברין כרשב"ג ור"ל ורנב"י סברין כרשב"ג כ"ה גי' הרשב"א. וה"פ כשתימצי לומר ר"י ורבי בא כת"ק ור"ל ורנב"י כרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט כיון דאנוס' היא ואינה יכולה לקיים התנאי בטל התנאי המעשה קיים ה"ה בכל התנאי' אין האונס מבטל המעשה:

ה"ג חתיכה ידה כמי שעיכבה. הואיל והיא בעצמה חתכה שאינו יכולה לשמשו העכבה ממנה. וגי' הרשב"א חתכה דדה כמי שעיכבה נחתכ' דדה כמי שלא עכבה:

נחתך ידה. אנוסה היא ואין העכבה ממנה הלכך הוי גט:

מתני' אם לא באתי. בגמרא מפרש:

והגיע לאנטיפטרס. שהוא גבול שבין ארץ יהודה וגליל וחזר מיד:

תנאו בטל. (בגמ') ושוב אינו כשר לגרש בו שכבר נתבטל:

לכפר עותנאי. שהוא קצה גבול גליל:

לעכו. קס"ד עכו במדינת הים קיימא:

כל זמן שאעבו' מכנגד פניך ל' יום. כשאשתהא להיות עובר מכנגד פניך ל' יום יהא גט:

והי' הולך ובא וכו'. ונשתהא אח"כ ועבר מכנגד פניה ל' יום ה"ז גט ולא אמרי' הואיל והי' הולך ובא מסתמא פייס קטטא שביניהם ונתבטל הגט אלא כיון שלא נתייחד עמה אמרינן מסתמא לא פייס:

גמ' ליידא מילה. מיבעיא ליה לאיזה דבר אמר אם לא באתי אם לא יבא לביתו או שלא יבא חוץ למדינה שהוא שוכן בה עתה תוך ל' יום:

למקומות. אם לא באתי חוץ למקומי ר"ל חוץ למדינה שהוא יושב בה:

ופריך מתניתין מסייע' וכו'. מקשי' למ"ד למקומות דתנן הגיע לעכו וחזר בטל תנאו למה לי חזרה הא אפילו לא חזר נמי בטל שהלך תוך ל' מא"י למדינת הים אלא ש"מ לביתי קאמר וכיון שחזר לביתו תוך ל' יום הוא דבטל תנאו הא לא חזר תנאו קיים ולעכו דנקט לאו דוקא:

תיפת' מתני' אתיא כמ"ד עכו כא"י לגיטין. וכיון שחזר מעכו לא"י ולא הלך חוצה לה למדינת הים תנאו בטל:

ופריך ואפילו תאמר עכו כא"י לגיטין. היינו דוקא לענין זה שאין השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ כא"י שהן בקיאין לשמה ומצויין לקיימו:

שמא לתנאי גיטין. כגון האי דהכא שהתנה אם ילך למדינת הים יהי' הגט בטל והלך לעכו בתמי' מי איכא למ"ד דלאו מדינת הים הוא:

ואסור להתייחד עמה מכבר. האומר ה"ז גיטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל' יום אסור להתייחד עמה משעה שנכתב הגט דחיישינן שמא יבא עלי' ותתעבר ואח"כ יעבור מכנגד פניה ל' יום והוי גט מאותה שעה וזמן הכתוב בגט היא קודם ליצירת הולד וכשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהו סוברי' שניתן לה משעת הכתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד משגרשה והוי פגם:

מתני' אינו גט. כיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן וצריכה לייבם:

ה"ג זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת:

גמ' ה"ג בגין דאקדים כתוב' ולא אקדים נתינ' וכו'. וה"פ קאמ' טעמיה דר"י מדה"ל למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי ש"מ דה"ק כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי ואיך רבנן אמרין בסיפא דאינו גט ורבנן סברי לא צוה לכתבו אלא לאחר י"ב חדש אפילו אמ' תחלה כתבו וכ"ה בבבלי:

ה"ז גיטיך. אם לא באתי עד אחר החג עד כמה לא יבא ויהא גט:

כל שלשים וכו'. ואם בא תוך שלשים יום שלאחר החג לא קיים תנאו ואינו גט:

ה"ז גיטיך. אם לא באתי ערב פסח ובא תוך ל' יום שלפני פסח מהו ואפי' למ"ד ל' יום שלאחר החג כלאחר החג הן מ"מ ל' יום שלפני פסח לא הוי כערב פסח ולא נתבטל התנאי אם בא תוך ל' יום שלפני פסח או כיון דשלשים יום לאחר פסח כלאחר פסח הוא ה"ה ל' יום לפני פסח כערב פסח הן:

ה"ג א"ל ואפי' כמ"ד וכו' כל ל' שלפני פסח אינו כלפני פסח כ"מ ברשב"א:

במוצאי שבת. עד אימתי אסור ביין:

א"ל במ"ש. הבא אסור ודאי ובע"ש שלאחרי' מותר ודאי ובימים שבין מ"ש לע"ש אסור מספק אם בכלל מ"ש הם או לפני שבת הבא נקראים בלשון בני אדם:

והכא. בגט נמי האומר כתבו ותנו גט לאשתי במ"ש אם נתנו בליל מ"ש ה"ז גט ודאי נתנו בע"ש הבא ודאי אינו גט נתנו בימים שבינתים ה"ז ספק גט:

הדרן עלך פרק מי שאחזו