מתני' הזורק גט והיא בתוך ביתה. של נכסי מלוג וזרקו לה ע"ג קרקע:

ה"ז מגורשת. דקנתה לה חצירה כאלו נתנו לה בידה כדמפרש בגמ' לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"ז מגורשת. ואפי' היא בתוך ביתו ובגמרא מפרש טעמא:

קלתה. כלי שהנשים נותנין לתוכו מחטין וצינורות:

גמ' וכתב. כלומר כתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אין לי דהוי גט אלא כשנתנו לידה ממש מנין אפי' נתנו לגינתה ולחצרה מדעתה דהוי גט:

ת"ל ונתן ונתן. תרי זימני ונתן כתיב בפרשה לרבות נתינה מכל מקום אפי' ברשותה הוי נתינה כאלו נתנו בידה:

ה"ג עד כדון כר' עקיבא כר' ישמעאל. וה"פ הניחא לר"ע דדורש כל כפל לשון שבתורה אלא ר"י דסובר דלא אתי לדרשא אלא דברה תורה כלשון בני אדם מנ"ל דחצרה קונה ופלוגתייהו דר' ישמעאל ור' עקיבא שנויה בכמה מקומות בש"ס ירושלמי:

אלא מהו מידו מרשותו. הכי נמי ונתן בידה היינו שנותנו ברשותו:

ופריך וגינתה וחצירה אינן משועבדין לאיש לאכילת פירות. בתמיה וכיון דברשותו הן איך קאמרת דקרינן ביה ונתן בידה:

עד שיכתוב לה וכו'. קרא ומתני' איירי באשה שכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך דאין לו בהן אכילת פירות כדתנן פ' הכותב והויין רשותה:

ה"ג ואתיא דר' ינאי כר"מ ודר' הושעיא כרבנן דר' ינאי כר"מ דר"מ אמר ע"י שיד עבד כיד רבו הוא אינו זוכה גיטו מידו וגינתה וחצירה הואיל והן וכו'. וה"פ דר"מ סובר הואיל ויד העבד כיד רבו הלכך אינו זוכה גיטו מידו ע"י עצמו דה"ל כאלו עדיין הגט ביד רבו וה"ה גינתה וחצרה הואיל ויש לבעל בהן פירות לעולם הן שלו והגט המונח בתוכן ה"ה כאלו הוא מונח בידו וברשותו לכך צריך ר' ינאי למוקמי מתני' בשכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך:

וקשיא. מדר' ינאי על אותן רבנן דסברי לר"מ דאמר יד העבד כיד רבו אפ"ה זוכה בגיטו דידו וגיטו באין כאחד א"כ קשיא ר' ינאי כמאן:

ה"ג ודר' הושעיא כרבנן דרבנן אמרין ע"י שאין יד האשה כיד בעלה היא זכתה גיטה מידו. דאף על פי דמשועבדת לו למעשה ידיה מכל מקום לאו כידו דמיא א"כ ה"ה גינתה וחצרה אף על גב שהן משועבדין לו לאכילת פירות זוכין הן לה אפי' לא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך:

ה"ג נפלו לה נכסים אפי' כתב כמי שלא כתב. וה"פ נפלו לה נכסים משניסת לא מהני הכתיבה דדוקא ירושה העתידה לבוא ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה אבל בשכבר נשאה כשלו היא ולא מהני הכתיבה:

היה נשוי בת אחיו. שהוא ראוי ליורשה ולא הואי כנחלה הבאה ממקום אחר אפי' כתב לה בעודה ארוסה דין ודברים וכו' לא מהני אא"כ כתב בלשון מתנה:

אפי' לא כתב לה כמי שכתב. דלעולם אין לו זכייה במתנה זו:

זרקו לה. הגט בחצר שאינו של האיש והאשה ומשכה הגט מי הוי גט או לא:

צריכה לרבנן. בעיא גדולה היא ומיבעיא לה לחכמים ולא איפשיעא:

מחלוקת רב ור"ח. הגדול היא בעיא זו לרב לא הוי גט ולר"ח הוי גט:

חצר שאינה של שניהן. של מוכר ולוקח:

תני ר"ח ופליג. ברייתא דמייתי ר"ח תני לה ופליגא אדרב:

או בחצר שאינה של שניהן. שלא נתן להם בעל החצר רשות לכנוס לשם דה"ל כרה"ר:

ה"ג אבל ברשות הלוקח כיון שקיבל עליו זכה ברשות המוכר לא קנה וכו' וכ"ה בקידושין. וה"פ מוכר שהביא פירותיו לרשות הלוקח למכרן כיון שקיבל עליו המוכר ואמר תבואה זו קנויה לך כל סאה בכך וכך זכה הלוקח מיד אע"פ שלא מדד ולא משך דקניא ליה רשותו:

ברשות המוכר לא קנה. הלוקח במשיכה אלא בעינן הגבהה והיא קונה בכל מקום:

או עד שעה שימשוך. ויוציא מרשות מוכר לרה"ר או לרשותו:

ברשות זה שהיו מופקדים אצלו. שמכר פירותיו שהיו מופקדים אצל אדם אחד ובשעת מכירה עדיין הן ביד הנפקד:

לא קנה. הלוקח במשיכה דמסתמא הקנה הנפקד להמפקיד רשותו וה"ל כרשותו של מוכר ולא קנה עד שיזכה בהן הלוקח בהגבהה או במשיכה מרשות זה לרשותו או לרה"ר:

או עד שישכור. הנפקד ללוקח את המקום שהפירות מונחים שם שמעינן מיהת דבחצר שאינה של שניהן המשיכה קונה:

עולא בר ישמעאל אמר. הא דתנן או לתוך קלתה ה"ז מגורשת לא תקשי לך כליו של לוקח ברשות מוכר היא דקיי"ל דלא קנה דהכא היינו טעמא שמעולם לא עלה על דעתו שיזכה במקום שהקלתה מונחת שם ועד עתה היה המקום ההוא קנוי לה וקס"ד משום דקלתה דבר מועט אינו מקפיד על מקומה:

ופריך הגע עצמך שהיתה קלתה של זהב. דהוי דבר חשוב:

ומשני כ"ש דלא עלתה על דעתו להקפיד על מקום המונח שם תכשיטיה החשובים:

ובלבד במשתמש בה. בקלתה אבל דבר שאין דרכה להשתמש בה אינו מקנה לה מקומה:

ובלבד במשתמשת בה באותה שעה. שזורק הגט לתוכה:

בקשורה. בה הקלתה לכך ה"ל כידה:

ובמגבהת מחמתה. כשהאשה עומדת מגבהת גם הקלתה אבל אם נגררת ע"ג הקרקע אף בעמידתה לא הויא כידה:

בתוך המלוש. מין קדרה ובשלו בפרור מתרגמי' ובשלו במילשא ודייק מינה כרבי יוחנן דהא פרור ודאי אין דרכו להיות קשור בה ואפ"ה מגורשת ש"מ כל שמשתמשת בו מקנה לה מקומו:

מתני' קוראה והרי הוא גיטה. כשהיא קוראה בו רואה שהוא גיטה:

קרוב לה. בגמרא מפרש:

גמ' דרשב"א היא. מתני' אתיא כרשב"א:

עד שיאמר לה. בשעת נתינה הא גיטיך ובמתני' נמי קאמר דבעינן שיאמר כן בשעת נתינה דבמצאו מאחוריו ודאי צריך ליטול הימנה דאמירה לחוד לא מהני דה"ל כאומר טלי גיטיך מע"ג קרקע דלכ"ע לא מהני דכתיב ונתן א"כ רישא דאמר כנסי שט"ח זה נמי צריך שיטלה הימנה דומיא דסיפא והיינו כראב"ש:

כמה הוא קרוב. דתנן במתני' ד' אמות. אם אין בינה לגיטה רחוק ד' אמות היינו קרוב לה דד' אמות של אדם קונות לו וכן קרוב לו:

ר' אלאי היורש. כך שמו:

בפישוט ידים. כל שתפשוט ידה ותטלנו זה קרוב לה:

ותנינן. נמי בברייתא דקרוב לה היינו בפישוט ידים:

ופריך מחלפא שיטתא דרב. לעיל אמר קרוב לה היינו תוך ד' אמות והכא אמר הכי בפישוט ידים דוקא הוא דהוי קרוב לה:

ומשני כאן להלכה. ע"פ הדין ד' אמות הוי קרוב לה אבל למעשה בעינן שיהא בפישוט ידים:

ה"ג תני ר' לעזר קרוב לי מלה. אם יבא הכלב ונטלו אינה יכולה להצילו הימנו כגון שנהר או גבשושית מפסיק ביניהם אינה מגורשת:

שמואל. סבר כהא דר"א ופליג אדרב דאמר בד' אמות או בפישוט ידים אלא הכל בשמירה תלוי כל מי שיכול לשמרו הוה קרוב לו:

המחוור שבכולן. ואמר הנכון שבכולן שאין בו ספק עוד שיתן הגט לידה ממש ואי לאו לא תעביד עובדא וצריכה חליצה וי"מ אפי' זרק לתוך חצירה צריכה חליצה אא"כ מטי גיטא לידה:

היה פישוט ידים בינו לבינה. שהיה הגט מונח במקום ששניהם יכולין ליטלו משם בפישוט ידים מהו:

קרוב לה מלו וכו'. כלומר אז אין הדבר תלוי אלא למי שהגט קרוב לו:

כל הן דתנינן. כל.היכא דתנינן:

מזונות משלו. הבעל חייב במזונותיה דאין ספק מוציא מידי ודאי:

מתני' זרוק לי חובי. ברה"ר:

וזרקו לו. ואבד או נשרף:

נמחק או נשרף ה"ז מגורשת. והוא שקדם זריקת הגט בחצר עד לא היתה הדליקה בחצר שאם קדמה הדלקה מעיקרא לשרפה אזיל ואינה מגורשת:

גמ' ה"ג אדם זוכה במציאה. כשהיא מונחת תוך ד' אמותיו:

מ"ט. כלומר מנ"ל:

אמר קרא ואני בעניי הכינותי וכו'. וקשיא איך קרי לנפשיה עני אחרי שהיה עשיר כל כך להקדיש כל הקדשות האמורים כאן אלא כשהיה במלחמה וראה ממון רב או שארי דברים דה"ל מציאה שבאה תוך ד' אמותיו והקדישה לשמים וכיון דלא באה לידו ממש קודם ההקדש קרי לנפשיה עני:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן אם בשהיתה המציאה תוך ארבע אמותיו הקדישה אם כן כבר היתה שלו והוה עשיר בשעת הקדישו ואם קודם שבאו לתוך ארבע אמותיו הקדישן אין בהקדשו כלום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דכתיב כי יקדיש את ביתו דומיא דביתו שהוא שלו:

קיימונה. תיקום לקרא דאיירי בשהקדיש קמא קמא דמטא לתוך ידו א"כ אפי' בהגבהה נמי דקנייה בהגבהה והקדישו דבכל פעם הוי דבר מועט דכשהגביה השני כבר היה הראשון הקדש הדר ה"ל עני וכשנצטרף עלה לסך האמור בקרא ופליג ארשב"ל וסובר שאין ד' אמותיו של אדם קונות לו דאין מכאן ראיה:

שאין עשירות וכו'. אתרווייהו פליג דודאי עשיר היה והא דקאמר בעניי לשמים קאמר דלגביה עני הוא דכתיב לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות:

שהיה מתענה וכו'. ובעניי לשון ענה ע"י שענה עצמו בתענית והקדיש דמי סעודתו שהיה ראוי לו להכין כשאר מלכים קיבץ סך רב האמור:

והתנינן. ב"מ פ"ק:

זה שהחזיק בה זכה בה. ולא אמרינן זה שנפל עליה זכה בה שהיתה מתחלה תוך ד' אמותיו ש"מ שאין ד"א של אדם קונות לו:

ומשני תיפתר שלא אמר יזכו לי. ד"א. אלא בנפילה רצה לזכות ונפילה לא קניא:

והתנינן. פאה פ"ד:

נפל. אחד מן העניים על הפיאה או שפירס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה ואמאי תיקני ליה ארבע אמותיו:

ומשני עוד היא. אף טעם משנה זו משום שלא רצה לזכות בד' אמותיו אלא בנפילה ונפילה לא קניא:

שנים שהיו מתכתשין על העומר. שמונחין בחוזק על העומר וכותשין זה את זה עליו וכל אחד רוצה ליקח את עומר השכחה ובא אחד מן השוק וחטפו קנאו אע"פ שהשנים כבר היו מונחים על העומר ולא אמרינן שקנאו מפני שהיה מתחלה בד' אמותם:

ה"ג מתכתשין וכ"ה בפאה והוא לשון כתישה:

ה"ג עוד היא בשלא אמרו וכו':

זו בגיטין. דוקא בגיטין אמרי' מי שהוא קרוב לו קנאו אבל לא במתנה אם זרק מתנה קרוב למקבל בד' אמותיו לא קנאו ויכול הנותן לחזור בו:

רובה דר"י. כלומר ר"י רבותא קמ"ל ור"ל רבותא קמ"ל לכך נקט ר"י מתנה ור"ל מציאה:

ה"ג רובה דר"ל מה אם מציאה וכו'. ה"פ רבותא דר"ל דאמר לעיל בסוגיין ד"א של אדם זוכת לו במציאה ולא נקט במתנה לאשמועינן מה אם מציאה שאינו זוכה מדעת אחרת זוכה בד"א כ"ש מתנה:

ה"ג רובא דר"י מה אם מתנה שזוכה מדעת אחרת אינו זוכה בד"א מציאה שאינו זוכה מדעת אחרת אינה דין שאינו זוכה בד"א. ולכך נקט רבותא מתנה אינו זוכה וכ"ש מציאה:

והא תנינן במתני' וכן לענין קידושין. ואיך קאר"י זו לגיטין דוקא:

א"ל הוא גיטין הוא קידושין. דכתיב ויצאה והיתה ולא אתי לאפוקי קידושין:

ופריך מעתה. כיון דבדיבורו דמלוה הדבר תלוי ואיהו אמר זרוק לי חובי הלכך כל שקרוב לו קנה המלוה א"כ אפי' קרוב ללוה יזכה המלוה דהא ע"פ דיבורו זרקו ואנן תנן קרב ללוה זכה הלוה:

ה"ג מעתה אפי' קרוב ללוה זכה המלוה ותנינן וכו' וכ"ה גי' הרשב"א:

ומשני שכן וכו'. מתני' נעשה כאומר לזרוק לי חובי לרשותי דאטו בשופטני עסקינן דשדי זוזי בכדי הלכך קרוב ללוה זכה הלוה שעדיין לא נכנס לרשות המלוה:

כל. הנך קושיות שהקשה ר"ז לר' יסא הקשה ר"ל לר"י והוא מקבל ממנו הקושיות אלו והשיב לו הנך תשובות שהשיב ר' יסא:

נשבר הלבלר שנו. כלומר בדיעבד שאין כאן לבלר שיכתוב גט אחר איירי מתני' ואהא דתנן במתני' הגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת קאי דוקא בדיעבד הוה גט אבל לכתחלה צריך לכתוב גט אחר אם נשרף הגט קודם שינוח:

מתני'. דתנן משהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת איירי בגג שיש לו מעקה דאי לאו הכי לא מינטר דאתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינא ואי לא שדיא זיקא ואירע לו דבר הפסד כגון שבא כלב וקלטו או שירדו גשמים ומחקוהו אינה מגורשת דבעי' אויר שסופו לנוח ודאי ואי איכא מעקה לגג אי אפשר להרוח להעבירו משם:

ושאין לו מעקה. ואם נוקי למתני' דאיירי בגג שאין לו מעקה צריכין למוקמי מתני' שירד לאויר הגג דהיינו סמוך לג' לארץ דאמרינן לבוד והוי כאלו כבר נח:

ה"ג ר' בא וכו' וכן לענין שבת וכו'. וה"פ קשיא ליה א"כ נימא נמי לענין שבת הזורק שלשה טפחים סמוך למחיצה ליהוי כזורק תוך המחיצה חייב:

דלא דמיא. גיטין לשבת:

גיטין מלמעלן. מי שיש לו שני גגין סמוכין זה לזה והשאילה מקום בגג אחד לקבל גיטה וקיבלתו בגג השני אע"ג דהדיורין חלוקין למטה לא אמרי' לגיטין רשויות חלוקות דכיון דאין התשמיש רגיל בהם אם השאיל לה מקום בא' הגגות גם השני שאול לה:

ושבת מלמטן. לענין שבת אם הדיורין חלוקין מלמטה גם למעלה בגגין אסורה לטלטל מזה לזה:

גיטין אפי' לא נח. רבנן דסברי בשבת אמרי' קלוטה לאו כמי שהונחה דמי מודים דגבי גט משהגיע לאויר ומינטר הוי נתינה ומגורשת וכמי שהונחה דמיא:

והוא שירד לאויר מחיצות. הא דתנן הוא מלמעלה וכו' וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת לאו דוקא משיצא מרשות הגג אלא בעינן נמי שיהא הגג בתוך מחיצות החצר כגון שהיו מחיצות החצר עודפות על מחיצת הגג דאמרי' קלוט בתוך אויר מחיצות כמי שהונח בארץ:

מתני' דר'. כר' אתיא ולא כרבנן דר' הוא דעבד אויר המחיצה כממשו אבל רבנן סברי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא:

א"ל. מתני' ד"ה היא דהכא גבי גיטין מודו רבנן דהוי גט כשהוא מנטר כדפרישית בסמוך:

ויתיביניה וכו'. לא שייך הכא מידי אלא בשבת ר"פ הזורק דאמרי' התם מילתא דר"י אמר אפי' אינה מקורה נמי קסבר ר' כמי שהונחה דמיא דא"ר אימי בשם ר"י וכו' מתני' דר' וכו' ואס"ד לא מחייב ר' אלא במקורה ה"ל לר' אימי להשיב לר"י מתני' דלא כמאן רבנן אמרי קלוטה כמי שהונחה דמי ר' בעי מקורה דוקא א"ו ששמע מר' יוחנן דלר' לא בעי מקורה:

מה בין גיטין וכו'. למה אמרי' דמודו רבנן בגיטין:

בשבת כתיב לא תעשו מלאכה. הרי דבעשיה תליא רחמנא וכשהוא באויר אין המלאכה נעשית ממנו שאין כאן עשייה ממש אלא מאיליה היא נעשית הלכך פטרי רבנן:

ברם הכא. אבל כאן בגט כתיב ונתן בידה הרי דלא קפיד רחמנא אלא שיהא ברשותה וכל שהוא באויר מחיצות מקרי רשותה דקמינטר:

מתני' בגט ישן. שכתב לגרש אשתו ונתייחד עמה אחר הכתיבה וב"ש לשיטתייהו דאמרי לקמן סוף מכילתין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה הלכך אין לחוש שמא יבא עליה בין כתיבה לנתינה שמזוהמת היא בעיניו וב"ה לשיטתייהו דאמרי אפי' הקדיחתו תבשילו מותר לגרשה א"כ אינה מזוהמת בעיניו ואיכא למיחש ללעז שמא ישהא הגט שנה או שנתיים בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו תוך זמן זה ואח"כ יגרשנה בו וכשיראו זמן הגט קודם ללידת הבן יסברו שנתן לה הגט בשעת כתיבה ומן הפנויה נולד והוי פגם:

גמ' וכלן אם נישאו. בגט ישן לא תצא שלא להוציא לעז על בניה מן השני לומר שמאשת איש נולדו ובאמת הגט כשר דאינו אלא חששא בעלמא ומשום חששא אין מוציאין אשה מבעלה:

תנן תנינן. במתני' איזהו גט ישן כל שנתיחד עמה מאחר שכתבו לה ואיכא דתנו במתני' מאחר שנתנו לה:

מ"ד מאחר שכתבו לה מסייעא לבית שמאי. דאמר לקמן לא יגרש אלא אם כן מצא בה ערות דבר א"כ אסור להחזירה לאחר שגרשה ואי גט ישן היינו שכבר נתנו לה והחזירה ורוצה לגרש' בה שנית וכדבסמוך אין קידושין השנייה כלום:

מ"ד מאחר שנתנו לה מסייעא לב"ה. דמצי לגרש אפי' משום שהקדיחתו תבשילו א"כ מצי להחזירו הלכך אם החזירו לו הגט שגירשה בו תחילה אוסרין לגרשה בו שנית משום גט ישן וב"ש דמתירין צ"ל לשיטת ב"ה קאמרי:

מתני' כתב לשום מלכו' שאינה הוגנת. אם היה בבבל וכתב לחשבון שנת מלכות אחרת שאין להם שררות במקום כתיבת הגט:

אזי שכתב לשם מלכות מדי. לפי שצריך לכתוב שם המלכות המושל במדינה שהגט נכתב בה משום שלום מלכות שדרכם היה למנות שטרותיהם לשנות המלכות:

תצא מזה ומזה. אם ניסת בגט זה תצא מן הראשון ומן השני וצריכה גט שני מן הראשון ומן השני:

ולא פירות. דין פירות שתקנו לה לאשה שיפרקנה משבי תחת פירות וכל אלו אין לה כלום:

ולא בלאות. הקיימים מבגדים שהכניסה לו וקנסה הוא דאקנסוה דאיבעי לה לאקרויי גיטא:

והולד ממזר מזה ומזה. אם החזירה הראשון וילדה לו בן הוי ממזר דרבנן:

מטמאין לה. אם כהנים הם:

נפסלת מן הכהונה. דזונה היא דסתם זונה היינו אשת איש שמזנה תחת בעלה לאחרים והיינו דמתרגמינן נפקת ברא:

בת לוי מן המעשר. קנסא הוא:

מן התרומה. דכתיב בפ' סוטה ונטמאה ג' פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה:

ואין יורשין של זה. בנים שהיו לה ממנה:

יורשים כתובתה. כתובת בנין דכרין:

חולצין ולא מיבמין. אחיו של ראשון חולצין מדאורייתא ורבנן גזרו דלא ליבם משום קנסא ואחיו של שני חולצין מדרבנן כי היכי דבעיא גט משני מדרבנן:

שינה שמו ושמה. בגט:

וכל הדרכים. המפורשים לעיל במשנתינו ישנו בה:

מתני' כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות. ט"ו עריות שאמרו חכמים צרותיהן מותרות לינשא לשוק בלא חליצה:

הלכו הצרות. של העריות ונישאו לשוק ונמצאו העריות איילוני' ואיגלאי מילתא שקידושי טעות היו ולא היו אלו צרותיהן ולא פטרו העריות את אלו מן החליצה:

תצא מזה. מן הבעל שנישאו ומן היבם:

גמ' עשו את הולד ממזר. אם כתב הגט לשם מלכות אחרת כדתנן והולד ממזר מזה ומזה אע"ג דהגט כשר מהראשון:

מפני הסכנה. שיאמרו המלכיות אין אנו חוששין לכבודם ויש לחוש לסכנת נפשות:

כל הדא פירקא. כל מאי דתנן במתניתין בפרק זה הולד ממזר אתיא כר"מ דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר והם אמרו שלא לכתוב לשם מלכות שאינה הוגנת ושארי דברים הנזכרים במשנתינו:

חוץ משינה שמו וכו'. דלא פליגי רבנן וסברי נמי שהולד ממזר דאל"כ ליערבינהו וליתנינהו בהדי משנה שם מלכות:

אף המגרש. אם גם על פרק המגרש.אמר רב דאתיא כר"מ:

א"ל לית פירק' דידכו וכו'. שר' מנא עסק בפ' המגרש ורבי יסא בפ' הזורק וא"ל רבי יסא שלא על פרק המגרש שאתה עוסק בו אמר רב דאתיא כר"מ אלא על פ' דידן שאנו עוסקים בו והיינו פ' הזורק:

וכל הדרכים אלו בה. מתני' ר"ע היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין:

גמ' לא היתה צריכה להנשא וכו'. כלומר אשה הזקוקה ליבם שניסת בלא חליצה מהו שחולץ לה היבם עודה תחת השני ומותרת לו אחר החליצה או דלמא תצא משני ואחר כך יחלוץ לה היבם ואסורה להשני לעולם:

היך סבר רבי. שאל לרבי פנחס מאי דעתיה לענין הלכה:

דלא כן. אם לא יחזור מדין זה יכתוב עליו שהוא זקן ממרא דמתני' פליגא עליה דרבי ירמיה וכדמסיק:

תצא מזה ומזה וכו'. מתני' דתנן הלכו הצרות האלו ונישאו ונמצאו אלו איילונית תצא מזה ומזה וכו' וי"ג דברים בה ואחד מהן הולד ממזר מזה ומזה אתיא כר"מ שאמר משום רבי עקיבא אבל רבנן פליגי וסברי אין ממזר מיבמה הניסת לשוק:

הא לצאת תצא. מדלא פליגי חכמים אלא שאין ממזר מיבמה אבל בשאר כל הדברים דקניס ר"מ מודו ואחד מהן תצא מזה ומזה ש"מ דמודו רבנן דתצא והטעם דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה דאסרינן להחזירה לבעלה הראשון שמא יאמרו גירשה הראשון ונשאה השני בהיתר וגירשה וחזר הראשון ונשאה נמצא מחזיר גרושתו משניסת אע"ג שבאונס ניסת להשני כ"ש דגזרינן כאן שמא יאמרו חלץ לה היבם קודם שנישאת להשני וגירשה והיבם מחזירה נמצא מחזיר חלוצתו:

מתני' ה"ג כתב הסופר גט לאיש ושובר לאשה וטעה וכו'. וה"פ כתב גט לאיש לגרש בו אשתו ושובר לאשה שתמסור לבעלה כשיפרע לה כתובתה וטעה הסופר כשמסר להן השטרות לאחר דקריוהו העדים ונתן גט לאשה ושובר לאיש והם מסרו זה לזה והלכה זו וניסת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו השובר:

אם על אתר. בגמרא מפרש:

לא הכל מן הראשון. אין הכל כדבריו של הראשון להאמינו ולאסרה על השני דאמרינן קנוניא עשאו האשה ובעלה הראשון והחליפו השטרות לאחר שניסת להשני:

גמ' מה אנן קיימין. במאי עסקינן אי בדידעינן בודאי שטעה הסופר ודאי דאף ר"א מודה דתצא ואי בדידעינן שלא טעה פשיטא דאף רבנן מודו דלא תצא דודאי עשו קנוניא:

אלא. הכא במאי עסקינן בסתם דלא ידעינן אי טעה או לא:

הכא גרסינן רבי אליעזר לא חשש שמא טעה דמסתמא כדין עשה הסופר ואינו אלא קנוני' ורבנן חוששין:

עד שלא נתארסה. זהו לאלתר ומשנתארסה זהו לאחר זמן:

לא הכל מן הראשון לאבד זכותו מן השני. ומשום חשש קנוני' כדפרישית במתניתין ואס"ד בשניסת איירי אין כאן חשש קנוניא שהרי אסורה היא לו להחזיר דתצא מזה ומזה תנן אלא ודאי בארוסה איירי ואיכא למיחש לקנוניא דמותר להחזירה:

גמ' אין בה משום יחוס כהונה וכו'. לב"ה אפילו מיוחסין שבכהונה מותרין בה ואין ב"ד מרחיקין אותה בשום דבר:

אתא עובד'. בא מעשה לפני ר"ח הגדול והכשירה לכתחלה להנשא לכהונה:

מה ראית להכניס עצמך למספק הזה. להכשיר לכתחלה דלמא לא קאמרי ב"ה אלא בדיעבד דלא תצא אבל לא לכתחלה:

היה עמי. והסכים לדברי דאפי' לכתחלה שרי:

המסלדת. המשחקת ומחככת בבנה הקטן:

ב"ש פוסלין. מן הכהונה:

מתני' אינה צריכה גט שני. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' כדעתהון. לשיטתייהו:

ה"ג ב"ש דאינון אמרין וכו' אינון אמרין אינה צריכה הימנו גט שני וב"ה דאוסרין בגט ישן אינון אמרין צריכה גט שני. וה"פ ב"ש דמתירין גט ישן דלא חיישי שמא יאמרו גיטה קודם לבנה גבי לנה עמו בפונדקי נמי א"צ גט שני מידי דהוי כגט ישן וב"ה דאסרי התם ה"נ צריכה גט שני:

דאינון אמרין. סוף מכלתין לא יגרש וכו' אמרין לא חיישינן שמא בא עליה שהרי מאוסה היא בעיניו שכבר מצא בה דבר ערוה:

והוא חשוד עליה. אע"ג דאיכא נמי שמגרשה משום דבר ערוה מ"מ גזירת חכמים היא שמא יאמרו שגרשה משום הקדחת התבשיל א"נ לא חלקו חכמים בתקנתם:

לא תדור עמו וכו'. בכהן איירי אפילו עד שלא ניסת לאחר דגזרינן שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה א"נ בישראל ולאחר שניסת דאסורה עליו וכדמסיק:

זה פותח לכאן וכו'. שלא יהא אחד מהן עובר על דרך חבירו מותרי' לדור בחצר אחד שהוא של שניהן:

הא לא נישאו לא. ואפי' נתארסה:

כנשוא' היא. מפני שלבו גס בה:

שאין מאמר קונה קנין גמור. לעשותה כנשואה אפילו לענין פינוי מן החצר ואיירי שאין לבו גס בה דלא גרע מאירוסין:

מתני' גט קרח. מכרש בסיפא שקשריו מרובין מעדיו דתקינו רבנן גט מקושר משום כהנים קפדנים שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולים להחזירם ותקנו להם גט מקושר שאינו נוח לכתוב מהרה שמא בתוך כך יתפייס וכותב השטר כולו כעין פשוט וכותב שיטה או שתים וכורכו על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ וחוזר וכותב שתי שיטין או יותר מבפנים וכורך על החלק וחותם עד שני על הכרך מבחוץ וכן עד שלישי ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחוריו זהו קרח ופסול דמסתמא למנין קשריו היו עדיו מתחלה וחיישינן שמא אמ' להו הבעל כלכם חתומו והרי אחד שלא חתם ואם ניס' בגט זה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

הכל משלימין עליו. אפי' עבד אפילו פסול לעדות מחמת עברה:

אלא קרובים הראויין להעיד במקום אחר. שאין עליהם פסול עדות אלא קורבה אבל עבד או גזלן לא עבד דלמא אתי לאסוקיה ליוחסין וגזלן דלמא אתי למימר עביד תשובה אבל קרוב הכל יודעין דקרוב הוא:

גמ' ואקח את ספר. המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי:

ה"ג ואת החתו' זה המקושר. דחתום משמע צרור וחתום ומקושר:

זה הפשוט שבמקושר. הטופס שבו שכתוב כעין שלנו:

המצוה והחקים. משמע שיש מיני חילוקי דינין בין פשוט למקושר:

שזה. הפשוט כשר בשני עדים והמקושר בעינן שלשה עדים:

זה. הפשוט העדים חתומים מתוכו ומקושר חתומים מאחריו:

מקושר עדיו לאורכו. מתחילין לתתום מאחריו כנגד שיטה אחרונה זה תחת זה והולכין וחותמין לאורכו של שטר ואם השטר כתיב ערב הם חותמין שתי:

בין קשר לקשר. מבחוץ חותמין ובלבד שיחתמו סמוך לכפילות השטר שאינו יכול להזדייף א"נ ובלבד שיחתמו מבחוץ ע"ג הגט ונראין בין חריצי הקשרים:

ופריך וחש לומר. וניחוש שמא זייף וכתב מאי דבעי בסוף השטר שבמקושר שהרי חתימי סהדי בראש השטר בין הקשרים ולא בסוף השטר:

ה"ג סבר רב הונא לעולם וכו'. וכ"ה לקמן:

עד שיקראו בו מלמעלן. שהרי כתוב למטה אני פב"פ מקבל עלי כל מה שכתוב בו מלמעלן ואם אינן קוראין מ"ש למעלה ודאי דאסורים לחתום א"נ הרי יכולין לראות אם דבר למטה ממנו:

ה"ג וחש לומר שמא חזר וזייף. ניחוש שמא חזר וכתב אחר שכתב אני פב"פ וכו' חזר והוסיף דבר וכתב שנית למטה אני פב"פ וכו':

ומשני סבר רב הונא שטר שכתוב בו שני פעמים מקבל עלי אני פב"פ וכו' השטר פסול:

ופריך חש לומר. וניחוש שמא מחק אני פב"פ הראשון וכתב על המחק מה שרצה וקיימו וכתב בסוף אני פב"פ וכו'. ומשני סבר ר"ה שטר שנמחק בו דבר פסול אפי' נתקיים בעדים והיינו שאותו המחק בסוף השטר במקום שי"ל שהיה כתוב בו מקובל אני עלי וכו' כגון בתר במנא דכשר למקנייה ביה ומחקו והגיה מה שרצה ואח"כ כתב מקובל עלי וכו' אבל באמצע הכתב אין לחוש שהרי ניכר שנמחק ונתקיים קודם שכתב מקובל עלי וכ"מ בבבלי:

לית בה. בכנס בשטר קרח דתצא כמתני' אלא אפי' כנסה בשטר קרת בדיעבד לא תצא:

כמה קופין דעובדא. כמה קופות מלאות כלומר פעמים הרבה שבאו גט קרח לפני ר"י ור"ל ואמרו צאו והשלימו עדיו אפי' בקרובים כר"ע:

מתני'. פלוגתייהו דבן ננס ור"ע בשחסר עד אחד למעלה קודם שחתמו עליו ג' עדים ובלבד שחתומים בו שלשה עדות קודם המילוי והחסר הוא הרביעי אבל אם בקשרים החלקים קודם שחתמו בו שלשה עדים חסירים שנים או שלשה פסול למלאותו אבל אם כבר חתומים בו שלשה ואח"כ חסר אחד למטה מהם כשר:

עד כדון. מר"י לא שמעינן אלא בשלשה עדים חתומין עליו למעלה רצופין זה תחת זה אבל בשהשלשה חתומים מסורגין וריוח ביניהם שחסר אחד ביניהם מאי למלאותו:

ומשני כיי. אתיא כי האי דא"ר בא לקמן בפרקא בתרא עדים פסולין שחתמו תחלה בגט ואחריהם חתמו שני עדים כשרים אע"פ שיש הפסק בין גוף הגט ובין חתימת העדים הכשרים שני שיטין דקיי"ל דפסול גם שטר שחתום בו פסולי עדות פסול אפ"ה כשר שהרי א"א להוסיף שם דבר ואלו פסולים לא חתמו עצמן אלא למלאות ההפסק להכשיר הגט וה"נ אע"פ ששלשה עדים כשרים חתומים בסירוגין והפסול ביניהם כשר:

ה"ג כיי דמר ר' בא בשם רב ירמיה עדים פסולין אינן נעשין כהרחק עדות שלא באו אלא להכשרו של גט וכא כן:

ה"ג היו תשעה אין מתיר שנים ומחתם שנים. וה"פ אם היו ט' קשרים אינו יכול להתיר ב' קשרים ולחתום ב' קשרים התתתונים כיון דשני עדים התחתונים רחוקים איכא למימר שזייף מאי דבעי וחתם העדים למטה או דלמא כיון שאין שני עדים במקושר כלום דבעינן דוקא שלשה כדתנן פ' גט פשוט א"כ יכול להתיר שני קשרים ולחתום אח"כ שנים דהא שני עדים במקושר לאו כלום מאי קאמרת שכן במקום אחר שני עדים כשרים מ"מ במקושר ליכא למיחש לזיופא:

פשיטא שהוא מתיר. קשר אחד וחותם אחד לבסוף דהא עד אחד בכל השטרות לאו כלום הוא:

נמצא התרתו מתירתו. דאי לא התירו והניח הקשר האמצעי חלק פסול דה"ל גט קרח והשתא שהתירו כשר:

ה"ג וכרחב"ג דרחב"ג אומר מקושר שכתבו עידיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט. וה"פ הא דאמרי' התרתו מתירתו אתיא כרחב"ג דמכשיר נמי מקושר שכתבו עדיו מתוכו מפני שיכול להתירו כדתנן ר"פ ג"פ ה"נ בחמש קשרים כדפרישית:

ה"ג ואפי' קושר ואח"כ חותם. מילתא באנפו נפשה היא וקאי אמתני' דגט קרת פסול לבן ננס בשלא מילאו ולר"ע במילאוהו בפסולי עדות אפי' קושר ואח"כ חותם העדות נמי פסול ובסמוך מפרש:

הדא דתימא. לא אמרן אלא בשקשר כל הקשרים ואח"כ חתמו ג' עדים הראשונים אבל אם קשר ג' קשרים הראשונים וחתמו עליו ג' עדים כשרים אפי' קשר אח"כ כמה קשרים ותתם עליהם כמה עדים אפי' פסולין כשר שכבר נתכשר בג' הראשונים והנך קשרים היתרים וחתימת הפסולים לאו כלום נינהו:

ה"ג הילכתא גט המקושר מקשר ואח"כ מחתם. וה"פ מקשר תחלה ואח"כ תותמים עליהם העדים:

היה מקשר ראשון ראשון. ומיד אחר שקשר קשר הראשון חתם עליו עד וכן כל העדיות פשיטא דעדות הראשון והשני אינו כלום שהרי הנך עדות לא חתמו עצמן על גט מקושר דהא אין גט מקושר פחות מג' קשרים:

מה אנן קיימין. אמתני' דר"פ גט פשוט קאי דתנן רחב"ג אומר מקושר שכתב עידיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט במאי עסקי':

אם בשקשרו וחתמו מבפנים. למטה מהגט הכל מודים שיכול לעשותו פשוט שהרי הוא כתוב כדרך שנכתב הפשוט:

אם בשקשרו וחתמו מבחוץ. מי פליג רחב"ג דהא ודאי שאינו יכול לעשותו פשוט שהרי אין עדים חתומים מבפנים ותנן לקמן פ' המגרש כתבו העדים מאחריו בגט.פשוט פסול:

ה"ג אלא כן אנן קיימין בשקשרו מבחוץ ואח"כ חתמו מבפנים. בהא פליגי רחב"ג אומר יכול הוא ליקרע התפירות ולעשותו פשוט ורבנן סברי כיון דהשתא קשור הוא ולא נכתב כהלכתו פסול:

גופו של גט מוכיח עליו. כדמסיק מקושר כתוב בו אני פב"פ מקבל עלי וכו' ובפשוט לא כתוב כן:

א"ר בא. כי האי דאמר ר"ה לעולם אין העדים חותמין על גט מקושר עד שיקראו שכבר סיים השטר וכתוב בו אני פב"פ וכו':

ופריך והא תני טופס שטרות כן הוא. לכתוב מלמטה אני פב"פ וכו' וקס"ד אף בפשוט כותבין כן:

א"ר מנא. ה"ק טופס שטרות מקושרין כן הוא שכתוב. בהן למטה אני פב"פ אבל לא בפשוטין:

א"ר אבין וכו'. אפי' תימא ברייתא איירי אף בפשוט ול"ש פשוט ול"ש מוקושר זהו טופסו והא דאר"ה לעולם וכו' היירו דבמקושר מעכב ואם לא כתוב בו אני פב"פ וכו' פסול אבל בפשוט אינו מעכב אבל אם כתוב בו אינו פוסל:

במוסיף על ההלכה. בא לתרץ תשובת ר' על. רחב"ג וקאמר שאין גופו של גט מוכיח עליו דאפי' בפשוט איכא לאוקמי דאיירי במקומות שמוסיפין על ההלכה והדק וכותבין גם בפשוט טופס זה אני פלוני בן פלוני וכו' לשופרא דשטרא וכן בעדים הוסיף שהרי פשוט בשנים כדתנן במתני' ומנהג בג' וכן מקושר שדינו שיחתמו מאחוריו כדתנן ומנהג שיחתמנו מתוכו ומאחוריו והכל לשופרא דשטרא:

ופריך תניתה הכא וכו'. תנינן הכא בגיטין לקמן פרק המגרש כתבו העדים מן הצד או מאחוריו בגט פשוט פסול ותנינן פרק גט פשוט פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול הא תו למה לי:

ומשני הוי צריכא. תרווייהו איצטרך למיתני דאי תני הכא ולא התם הייתי אומר הכא פסול מפני חומר עריות אבל התם דאיירי בגיטי ממון כשר לכך צריך למיתני התם דפסול:

או. אי תני התם ולא תני הכא הייתי אומר התם שטר בא להוציא ממון לפיכך פסול אבל שטר זה שאינו בא אלא להתירה ולא לגבות בו כשר לכך איצטריך למיתני הכא והתם:

הדרן עלך פרק הזורק