מתני' המגרש ואמר לה. בשעת מסירה:

גמ' אפי' לא התירה אלא לאדם אחד. ה"ז מגורשת:

שמועתא רובא ממתני'. טעמו דר' אילא מיקל טפי ממתני' דאלו במתני' התירא לכל אדם ולא אסרה אלא לאדם אחד הוא דאר"א ה"ז מגורשת ואלו לטעמא דר' אילא אפי' לא התירה אלא לאדם אחד מגורשת וקשיא ה"ל לפלוגי במתני' בכה"ג דכחא דהיתירא עדיף:

מ"ט דר"א. אלא מהו טעמא דר"א:

מה מיתה מתרת ומחצה דכתיב וכתב לה וגו' או כי ימות וגו' מקשינן גט למיתה מה מיתה לא לכל אדם שהותרה קודם נישואין מיתה מתירה שהרי הנאסרי' עליה משום קורבה דבעלה אסורים לעולם אפי' לאחר מיתת בעלה אף גט נמי אף שאינה מתירה לכל אדם הוה גט:

ה"ג הקיש יציאתה להווייתה מה הוויתה אין לה הויה אצל אחר אף יציאתה אין לה יציאה אצל אחר. וה"פ מה קידושין אם אמר הרי את מקודשת לי ותאסר לכל אדם חוץ מפלוני ודאי דאינן קידושין אף גט אם אינו גט לכל אדם אינו גט:

אין משיבין את הארי לאחר מותו. אם היה קיים שמא יחזיר לכם תשובה:

והלכה ונישאת לאחיו של זה. שאסרה עליו בגירושין ואח"כ מת בעלה השני בלא בנים:

לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה. כלומר גורם לעקור דבר מן התורה שעוקר מצות יבום:

ופריך מעתה לא ישא בת אחיו. שנופלת לפני אביה שאסור ליבמה:

סברא. סברה להך שמעתתא דר' טרפון ואמר בה טעמא:

תמן התורה אסרה עליו. האיסור בא ע"י קידושין בלא שום תנאי אבל הכא אסרה ע"י תנאו ל"א התורה אסרה להתייבם ואין איסורא תלוי באדם אבל הכא ע"י המגרש בא שהיה לו לגרש סתם או להתירה ליבם קודם שמת אחיו המת שנשאה:

ליתני. במתני' ריש יבמות תנן ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וקשיא ליה ליתני שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן והיינו זו שנשאת לאחיו של זה שאסרה עליו וכר"א דאמר ה"ז מגורשת:

תמן. התם ביבמות לא קחשיב אלא ט"ו נשים שהתורה אסרה עליו אבל זו המגרש אסרה עליו:

ה"ג נענה ר"ש בן אלעזר הרי שאמר וכו' והלכה וניסת לאחר וגירשה ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם האיך זה מתיר מה שאסר ראשון וכ"ה בתוספתא וה"פ דתניא התם בתוספתא ומודה ר"א שאם נתארמלה או נתגרשה שמותרת לינשא לזה שנאסרה עליו ומקשה רשב"א איך אפשר שיתיר זה האחרון מה שאסר הראשון:

מילתיה אמרה. מדבריו שמעינן דמודה ר"א שמיתתו וגירושין של השני מתירין מה שאסר הראשון וכדפרישית:

ה"ג א"ר ירמיה לא אמר אלא גירושין אבל מיתתו לא. וה"פ ר"י פליג אסתמא דש"ס וקאמר לא שמעי' מדברי רשב"א אלא דר"א מתיר בגירושי השני שאומר בפירוש הרי את מותרת לכל אדם אבל מיתת השני אפשר דסובר דאינה מתרת איסורו של הראשון:

ה"ג אר"י הגלילי היכן מצינו וכו':

לא נמצאת אלמנה לו. לכהן זה שאסרה עליו דהא לגביה לא איגרשה:

וגרושה לכל אחיו הכהנים. דע"י צד גירושין שבה כבר הותרה לכל אדם חוץ מזה ואפ"ה אסורה גם לזה מחמת גירושין:

ה"ג ובמה החמירה התורה וכו' יותר מן האלמנה ומה אלמנה קלה נאסרה מן המותר לה מצד גירושין שבה גרושה חמורה אינו דין שתיאסר מן המותר לה מצד אשת איש שבה וכו' וכ"מ בתוספתא. וה"פ החמירו התורה בגרושה שאסורה לכהן משא"כ אלמנה וק"ו הוא ומה אלמנה הקלה אסורה לכל אחיו הכהנים מצד גירושין שבה שמתחלה התירה לכל אדם גרושה החמורה כזו אינו דין שלא תותר משום אדם מצד אשת איש דשבק בה לפלוני שאסרה עליו:

אפי' אצלו נגעו בו גירושין. אמר ק"ו פריכא הוא דגם לו אסורה דאע"ג דהיא לו אלמנה מ"מ מצד גירושין שבה אסורה לו שהוא כהן הלכך חזר ודן דין אחר:

ה"ג ומה גרושה שהיא קלה נאסרה מצד גירושין שבה אשת איש החמורה לא כ"ש שתיאסר מצד אשת איש שבה וכ"ה בבבלי. וה"פ ומה גרושה שהיא קלה אמרת שתיאסר למותר לה דלגביה לא היו גירושין כלל אלא שאסורה מצד גירושין שבה לכ"ע לא כ"ש שתיאסר גרושה זו מצד אשת איש שבה על אותו אדם שחסרה עליו:

והלכה וניסת. לאותו שאסרה עליו:

לא. נמצא גט בטל למפרע שהרי אמר לה על מנת שלא תינשאי לפלוני ונמצאו בניה מן האמצעי ממזרין וקורין לאמצעי אחרון כדכתיב ולאה וילדיה אחרונים:

ה"ג מילתיה אמרה שאין מיתה מתרת מה שאסר הראשון. מדבריו שמעינן אף על פי שמת האמצעי באיסורה עומדת על האסור לה מפני הראשון ופליג אמ"ד לעיל בהיפוך:

מצינו אשה וכו'. למ"ד אין מיתה מתרת פריך וכי מצינו אשה שהיתה מותרת לו מתחלה ועכשיו שמת וניסת להנאסר לה הויא לה ערוה על האמצעי:

ה"ג א"ל ר' מנא למה לא למה זה דומה וכו'. מצינו כיוצא בזה בהיפך לאחד שאמר וכו' בתחלה הוא אסור לבעול שלא יאמרו נשותיהן נותנין זה לזה במתנה א"נ הואיל ועדיין לא חל הגט אסור לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע שכבר נתקיים התנאי:

הלכה כרשב"א. דאמר לעיל פ' הזורק בכנסי שטר תוב זה וכו' דאינו גט עד שיאמר בשעת נתינה ה"ז גיטיך:

היא דרשב"א. מתני' כרשב"א אתיא:

אף ריח פסול אין בו. באומר אלא לאיש פלוני ואם נתארמלה מותרת אפילו לכהן לרבנן:

זאת אומרת לא חשו. חכמים לתנאי שבעל פה ומתני' בתנאי שכתוב בתוכו איירי דאס"ד דמתני' בבע"פ איירי ל"ל שיטלנו מידו ויחזור ויתננו לה יאמר לה בעודו בידה הרי את מותרת לכל אדם:

זאת אומרת שחשו. חכמים לתנאי שבעל פה דאם לא כן יבטל התנאי שבכתב ויאמר לה בע"פ סתם הרי את מותרת לכל אדם אלא ודאי דגזרינן בע"פ אטו כתב א"כ ה"ה תנאי שבע"פ גזרינן אטו תנאי שבכתב:

ה"ג כל שאלו בתנאי פסול כל שאלו נתנו ע"מ פסול. דע"מ תנאי הוא א"נ יש לקיים הגירס' הישנה וה"פ כל שאילו בתנאי שבכתב פוסל בתנאי ע"מ שבע"פ כגון שנתנו לה ע"מ נמי פוסל:

מתני' אלא לאבא ולאביך כו'. לאו שיורא הוא דבלאו איסור אישות נמי לא תפסו להו בה קידושין:

אלמנה לכה"ג כו'. כיון דקידושין תופסין בחייבי לאוין ולהאי לא תפסו משום איסור אישות שבה אשתכח דשייר בגיטא:

ולכל מי שיש לה עליו קידושין. אם היתה פנויה אפי' בעבירה דאיסור לאו:

פסול. דהוי שיור:

מתני' גופו של גט. עיקר כתב הגט כך יכתבו בו:

ודין דיהוי ליכי מינאי. שצריך להוכיח מתוכו שע"י ספר זה הוא מגרשה ואי לא כתיב ביה הכי אתי למימר בדיבור בעלמא גירשה ושטר ראיה בעלמא הוא:

גמ' ה"ג ר' אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא על ערוה שיש בה הויה. וה"פ כתיב בתורה גט כריתות לא שייך כריתה אלא בדבר שהיה מחובר בו הלכך לא שייך כריתות אלא בערוה שיש בה הויה אבל ערוה שאין בה הויה כרותה ועומדת היא:

מתני' זמן. תקנתא דרבנן הוא משום פירות כדאמרינן לעיל פ"ב (הלכה ב) הולד כשר:

ואין בו אלא עד אחד. הלכך בגמרא מפרש דאכתב ידו קאי אפילו הכי אשמועינן לכתחלה לא ורישא אשמועינן דאפי' אין בו עד כלל אם ניסת הולד כשר:

לית כאן וכו' עד סוף הסוגי' לא שייך הכא אלא לקמן סוף הלכה ד' וכ"ה בבבלי אלא שלא רציתי לשלוח בה יד לכן פירשתיה כאן:

לית כאן ספק גירושין אלא גירושין ממש. אמתני' דפ"ג דיבמות קאי דתנן התם וכולן שהיו להן קידושין או גירושין בספק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו זו ספק קידושין כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד זהו ספק גירושין וקאמר הנך ספק קידושין דתנן במתניתין אין לקרותן ספק דמדאורייתא גט כשר ודאי הוא ומדרבנן פסולין כדתנן הכא ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר אלא משום ספק קרוב לה וכו' דתני בקידושין ושייך נמי בגירושין כדתנן לעיל פ' הזורק וכדמסיק בסמוך כלל נמי לכל השנויין במתניתין גבי גירושין בלשון ספק:

דמן הוה. שם מקום:

וכולן. כל הספיקות השנויות במשנתינו גבי גירושין:

אם ניסת. בגט זה לא תצא שלא להוציא לעז על בניה:

בתו. שהיתה נשואה לאחיו ונתן לה אחיו גט שיש בו אחד מפסולים השנויים במתני' וניסת לשוק בגט זה ואח"כ מת אחיו ולו אשה אחרת לא תצא אע"פ שאין לה בנים כדי שלא להזיק הצרה לאסרה על אביה כצרת הערוה אלא הרי הוא כאלו כבר גירשה ותנן התם פ"ג דיבמות וכולן אם מתו או גירשו צרותיהן מותרות:

צרתה שניסת לשוק בגט זה. הפסול שקבלה בת היבם מבעלה וסברה שגט זה אינו מועיל וה"ל צרת ערוה ופטורה מייבום:

וניסת לשוק תצא. דמדאורייתא הויא גט והרי היא זקוקה ליבם וקמ"ל דלא חיישינן ללעז בניה כיון דמדאורייתא זקוקה ליבם והויא יבמה לשוק:

בתו שניסת לאחיו. בגט זה שקיבלה מבעלה הראשון ומת אחיו בלא בנים אפי' לאביה:

לא תצא. כלומר הרי היא כצרת ערוה אע"פ שמפסדת הצרה לאביה שאסור לייבמה כיון דמדאורייתא קידושי אחיו בה קידושי מעליא נינהו דהא גט ודאי הוא מדאורייתא:

תני. ב"ב פ' גט פשוט:

ג' שטרות הללו. דתנן במתני' כתב בכתב ידו וכו':

הדא דתימא. לא אמרן אלא בשלא הוחזק כתב ידו של הלוה בשטר שביד המלוה שהודה הלוה למלוה בב"ד שזה כתב ידו:

ה"ג אבל הוחזק השטר ביד המלוה גובה. אפי' מנכסים בני חורין דקיום ב"ד כשטר בעדים הוא:

ה"ג ר' יוסה בעי אם שלא הוחזק השטר ביד המלוה אפי' מבני חורין לא יגבה אלא כן אנן קיימין בשהוחזק השטר ביד המלוה ולמה אינו גובה וכ"ה ביבמות. וה"פ אם בשלא הוחזק אפי' מב"ח לא יגבה שיכול הלוה לטעון פרעתי במגו דמזויין אלא הב"ע בשהוחזק השטר והא דאינו גובה ממשעבדי:

מפני קנוניא. שהלוה יתן למלוה שטר מוקדם בכתב ידו להוציא מלקוחות שקנו ממנו אחר זמנו של שטר זה אבל בשטר בעדים ליכא למיחש לכך דאין העדים חותמין שטר מוקדם:

מפני שהוא פסול. כל שטר שאינו עשוי כתקנת חכמים פסול:

ה"ג ר' אבינא אמר מפני פסול התיב ר' אבון עד כדון בשלוה הזקן ושיעבד הנכרי לוה זקן ושיעבד הבן אית לך מימר מפני קנוניא וכו'. וה"פ ר' אבין מייתי סייעתא לר' אבינא דאי משום קנוניא הניחא כשמכר הלוה נכסיו לאיש אחר איכא למיחש לקנוניא אלא כשהלוה הוא האב והשטר ביד איש נכרי והשיעבוד ביד הבן שמכר לו אביו נכסיו:

אית לך למימר מפני קנוניא. בתמיה וכי יש לחוש בכך שיעשה אדם קנוניא על בנו אלא ודאי מפני פסול אינו גובה בו והכא מפני שהוא פסול ל"ג ובסמוך ניחא:

התיב ר"א. כלומר ועוד השיב ר"א והא תנן במתני' אף בגיטי נשים כתב בכתב ידו וכו' פסול וכי יש לך לומר בגט דפסול משום קנוניא דמה קנוניא שייך בגט דהא אם ירצה יכול להחזירה ואי בשכבר ניסת ודאי דאסור לו להחזירה אלא ודאי הטעם משום פסול:

גמ' רב אחא וכו'. לא שייך הכא מידי ומקומו לעיל ריש הלכה ב' וכמ"ש שם בקונטרס:

ובלחוד דלא יימר ודין. ביו"ד דמשמע דין הוא שאגרשך אבל אם אינו דין עלי שאגרשך לא תתגרשי בו הלכך צריך לכתוב ודן בלא יו"ד:

הרי את ברשות עצמך. מהו לגמרי קאמר לה או למלאכה קאמר לה:

צרוך שיאמר. הני תרי לישני בהדי הדדי הרי את בן חורין הרי את לעצמך אבל חדא מנהון לא מהני ל"א דוקא אחד מלשונות אלו מהני אבל האומר אין לי עסק בך או לשון אחר לא מהני ופי' זה נראה:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דתנן הכא תרי לישני משמע דבעיא תרווייהו א"נ ה"ק דוקא הני לישני מהני אבל ל"א לא מהני:

גמ' וכולן. הנך ג' גיטין דמתני' איירי בשכתבו בכתב ידו אבל לא כתבו בכתב ידו פסול דאורייתא והולד ממזר:

עדים יש כאן. מציעתא דתנן יש עליו עדים וכו' א"כ למאי צריך כתב ידו:

וכולהם בכתב ידים. רישא וסיפא בכתב ידו חוץ ממציעתא שעדיו עמו אינו צריך כתב ידו:

הללו חוביהן על גרמיהון. העדים חבו על עצמן שקיבלו עליהן לשקר ולחתום גט שאין בו זמן וכיון שניכר פסולו מתוכו ה"ל כאילו אין כאן עדים לכך בעינן גם במציעתא שיהא כתב ידו:

דר"מ היא מתניתין דאמר עידי חתימה כרתי אע"ג דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין וה"ל הולד ממזר לר"מ י"ל קסבר ר"מ כך טבעו חכמים שיהי' הולד כשר בהנך תלתא פסולי א"נ קסבר כתב ידו כמאה עדים דמי:

מה חמית מימר כן. מה ראית לומר כן דבר הגלוי לכל דודאי לאו ר"א היא דאמר עידי מסירה כרתי דהא פליג ר"א בסיפא:

בגין. משום דאר"ה בשם רב לעיל פ' הזורק כל הך פירק' ר"מ וכו' דלא תיסבור לומר דוקא פירקא קמא דהיינו פ' הזורק ר"מ ופירקא תניינא דהיינו פרקין פרק המגרש כולהו סתמיה דרבנן לפיכך צריך לפרש דסתמא דמתני' דהכא ר"מ:

ה"ג קמא דר"מ תנייה דרבנן:

א"ר יוסי. לכך צריך לפרש דמתניתין ר"מ היא דסד"א רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכה כר"א אינהו מוקי לרישא דמתניתין כר"א דקסבר ר"א אע"ג דבעינן עידי מסירה מ"מ מודה דבדיעבד בעידי חתימה סגי א"נ ר"א אפילו בעידי חתימה מכשיר וכ"ש בעידי מסירה לפיכך צריך לומר רישא ר"מ היא ור"א פליג דבעינן דוקא עידי מסירה:

הא דגרסינן לעיל הלכה ב' לית כאן וכו' עד מפני שהוא פסול שייך לכאן:

מתני' תיקון העולם. שמא ימותו עידי מסירה ויבא הבעל ויערער ויאמר לא גרשתיה:

גמ' ה"ג רבי יוחנן בשם ר' ינאי דברי חכמים פסול. הגט שאין בו עידי חתימה ולית הלכתא כר"א:

אתא עובדא. בא מעשה לפני ר"י בכהנת שנתגרשה בגט שאין עליו עדים ורצה ר"י להתירה להחזירה לכהן כהא דרבי ינאי דקסבר אפילו ריח הגט אין בו:

ה"ג כד"ש דרב ושמואל פליגין אתא קומוי אפי' ישראל ושרע מינה. וה"פ כ"ד שמ"ע דרב ושמואל אמרו הלכה כר"א ובאה ישראלית שנתגרשה בעידי מסירה בלא עידי חתימה והתירוה לעלמא ע"י גט זה:

ושרע. ונשמט בת"כ שרוע או קלוט שרוע שנשמט ירכו:

ד"ה כשר. הגט:

ה"ג והא ר"א אמר כשר ורבנן אמרי פסול. וה"פ לריב"ל פריך דאמר לד"ה כשר והא ר"א ורבנן פליגי:

ומשני מה בינייהו. כלומר כי פליגי ר"א ורבנן אלא דלר"א ממשועבדים ולרבנן אינו גובה אלא מבני חורין אבל שניהן מודין דהגט כשר:

מתני' שני גיטין. שוין בשמותיהן:

הרי השני בטל. דלא ידעי' דמאן ניהו:

גמ' ה"ג כמה דאת אמר גט אחת פסול בשתי נשים ודכוותה והן שני גיטין פסולין באשה אחת. וה"פ כי היכי דתנן פ"ג אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול מלגרש בו דה"ל ככותב גט אחד לשתי נשיו דפסול דכתיב וכתב לה ולא לה ולחברתה ה"נ נאמר הכותב שני גיטין לאשה אחת באיזה שירצה יגרשנה פסולים דאין אחד מהן מבורר איזה מהם נכתב לשם גירושין:

א"ל וכיני. וכן הוא דשניהן פסולין:

והא תנינן. במתניתין:

נותן שניהן לזו ושניהן לזו. אע"ג דה"ל שני גיטין לאשה אחת:

ומשני תמן. כלומר הך דהכא גט של כל אחת נכתב לשמה אלא שאין אנו יודעין איזהו הוא לפיכך נותנין לה שניהן דממ"נ זכתה בגט שנכתב לשמה והשני כמאן דליתא:

ברם הכא. אבל הכותב שני גיטין לאשה אחת לא נכתב אחד מהן בבירור לשם גיטה הלכך שניהן פסולין:

מכיון וכו'. אהא דתנן פ"ג אמר ללבלר וכו' פריך אמאי פסול הא משנתנו לה הוברר הדבר למפרע שנכתב לשמה משעה ראשונה:

מתני' טופס לכל א' א'. בגמרא מפרש לה:

את שהעדים ניקרין עמו. היינו הגט התחתון כשר אבל העליונים פסולים דשמא לא העידו אלא על האחרון:

גמ' ושואל אני בשלום פלוני. אע"פ שכתב כן בסוף הגט כשר שחזקה שעל כל הכתוב למעלה חתמו ולא על השאילת שלום לבד הואיל וכתב ושואל בוי"ו לומר שמוסיף על ענין הראשון:

שואל אני וכו'. בלא וי"ו פסול שלא חתמו אלא על שאילת שלום ולא על עיקר הגט:

אפי' אמר שואל וכו' חזקה על הכל חתם. דמה להם לחתום על שאילת שלום לחוד א"נ ה"ג אפי' אמר ושואל אני בשלום פלוני חזקה על האחרון חתם וכ"נ בסמוך וכ"ה בבבלי וכן עיקר:

איזהו כללו של ר"י. אמתני' קאי דתנן ה' שכתבו כלל בתוך הגט וכו' כולן כשרין וקאמר איזהו כלל לר"י דכולן כשרין:

ה"ג איש פלוני מגרש את פלונית ופלוני לפלונית. וכתב זמן אחד לכולן אבל אם כתב זמן לכל אחד הוי טופס ואם כלל כל הנשים יחד וכדאמר לר"ל בסמוך פשיטא דהוי כלל:

מגרשין את נשותינו. פלונית ופלונית ממקום פלונית והדר כתב פלוני גירש פלונית וכו' דאם לא הדר ופרטן אינו גט דכתיב וכתב לה ולא לה ולחברתה אבל אם לא כלל כל הנשים תחלה הוי פרט. שאם הזכיר גירושין לכל א' וא'. כגון שכתב פלוני מגרש פלונית ופלוני מגרש פלונית פסול דה"ל פרט וצריך טופס ועדים לכל א' וא':

חייליה דר"י. כחו וראייתו מהא דתנן נדרים פ"ט:

ה"ג קונם שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן. וה"פ דוקא כשהזכיר קרבן בכל א' הא אם לא הזכיר קרבן אלא פעם א' ה"ל כלל וכשהותר א' מהם הותרו כולן ה"נ כשאינו מזכיר גירושין אלא פעם א' ה"ל כלל:

היה כותב טופס לכל א' וכו'. דוקא בשכתב טופס לכל א' הוא דה' ראשונים פסולין הא כתב טופס א' לכולן אע"ג שכתב שם כל איש ואשה בפני עצמו ה"ל כלל:

פרטו של ר"מ וכו'. בבבלי פ' שבועת הפקדון תניא כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל א' ואחת דברי ר"מ רי"א שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל א' ואחת ועלה קאמר שמואל פרטו של ר"מ וכו' מאי ששמע ר"י שהיה עושה ר"מ כלל דהיינו לא לך לא לך עשאן ר"י פרט וממילא שמעינן דפרטו של ר"מ היינו ולא לך ולא לך דאי לא מאי הוי פרטו של ר"מ והוא כללו של ר"י דאי ולא לך לר"י נמי פרטא ולא חשיב כלל אלא שאין לכם מ"ש לא לך דנקט:

ה"ג ר' שמואל בשם ר"ז וכ"ה בשבועות:

מיליהן דרבנן. מדברי ר' יוחנן שמעינן דפליג אשמואל דאמר ר"י וכו':

ה"ג אם אמר את פרטו של רבי מאיר כללו של ר"י אמר שואל אני וכו' וכ"ה בשבועות. וה"פ אס"ד דסובר ר"י לא לך לא לך כלל הוא א"כ בכתוב למטה שואל אני בשלום פלוני ליהוי גיטא וה"ה דקשיא נמי ארישא בכותב ושואל אני לא ליהוי גיטא ונימא דלא חתם אלא על השאילת שלום ואין סברא לומר ר' יוחנן כרבי מאיר סבירא לי' דהא קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י:

מאי כדון. מאי הוה עלה כלומר הלכתא כמאן:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן כר' יוחנן:

דתנינן תמן. פ' שבועת הפקדון:

רמ"א וכו'. ברישא תנן תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת רמ"א אפי' אמר חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת:

ולית בר נש. ואין אדם אומר אפי' אלא א"כ הוא מודה לדברי הת"ק ש"מ דת"ק באומר בלא וי"ו איירי וקאמר ר"מ דאפי' באומר בוי"ו חטה ושעורה וכוסמת נמי הוי פרט וחייב על כל אחת ואחת ות"ק היינו ר"י:

ה"ג ע"ד דר"מ בין שאמר חיטין ושעורין וכוסמין בין שאמר חיטין שעורין כוסמין כלל ופרט הוא ע"ד דר"י אם אמר חיטין שעורין כוסמין כלל ופרט הוא חיטין ושעורין וכוסמין כלל שאין עמו פרט הוא וכ"ה בשבועות שם. וה"פ כלל ופרט הוא שבועה אחת שאמר כלל הוא וקאי על הכל ואפ"ה חייב על כל אחת כיון שפרטן ולא אמר סתם שבועה שאין לך בידי ולר"י דוקא אם אמר בלא וי"ו הוא דהוי כלל ופרט אבל אם אמר בוי"ו אינו אלא כלל ואינו חייב אלא אחת והיינו דר' יוחנן:

מתני' שני גיטין שכתבן. בשני דפין זה בצד זה:

ושני עדים עברים. חתומים מתחת גט ראשון לתחת השני שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני וכן עד שני תחתיו וחזרו וחתמו תחתיהם שני ישראלים הדרים בארץ יון וחתמו בכתב יווני ודרך כתב יווני שהולך מן השמאל אל הימין נמצא שם העד תחת השני ושם אביו תחת הראשון:

את שהעדים הראשונים נקראו עמו כשר. אם העברים חתומים למעלה שדרך כתב העברי שהולך מן הימין אל השמאל ונמצא שם העד תחת גט הימיני ושם אביו תחת גט השמאלי הימיני כשר ואם עדים היוונים חתומים למעלה השמאלי כשר ששמות העדים תחת השמאלי הם:

עד א' עברי ועד א' יווני וכו' שניהם פסולים. ואיירי בשחתימת העד השני כחתימת שאול בן ברוך דה"ל שיטה אחת ושני אוירין הלכך פסול דה"ל כאלו הרחיק כתב העד השלישי מן הראשון כשיעור שני שיטין ואויר אחד דפסול והכי מפרש בגמ' פסול. אפי' יש עדים שלא נוסף בו דבר זיוף מ"מ האי שטרא חספא בעלמא הוא שלא נעשה כתיקון חכמים וכמלוה על פה דמיא:

גמ' פחות מכאן. שיטה ומחצה כשר:

חלק מקום שני שיטין. כתב בשני שיטין שבין השטר לחתימת העדים דבר שאינו חתימת העדים ממש:

אפי' כל שהוא. כלומר דבר שהוא מעין חתימת העדים אלא שאינו ממש חתימת העדים אפ"ה פסול:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא:

ה"ג עד אחד עברי עד אחד יווני עד אחד עברי עד אחד יווני באין וכו' ועברי גבי יווני לאו כענין אחר הוא וכ"ה פ' ג"פ דהא מענין עדות הוא אלא ודאי דוקא אם מילאוהו בעדים בקרובים או פסולים הוא דכשר אבל מילאוהו בדבר שאינו עדות ממש אע"ג דדמיא ליה דהא בעדים מילאו מקום החלק מכל מקום כיון שאין חתום עליו אלא שם אביו דלאו עדות הוא פסול:

התחיל לבסוף שתים וכו'. כגון שהתחיל לחתום בסוף שורה שניה וגמר חתימתו בשורה שלישית והעד השני חתם עצמו בשורה רביעית כשר כיון שלא נשאר ריוח שתי שורת שלימות בין שטר לחתימת העדים:

כדי שיהו נקרין עמו. שאין הפסק ביניהם לשטר כדי שיכתוב שיטה ביניהם וניכר לכל שהן חתומים על השטר:

מלא שיטה. אפי' יש הפסק ביניהם לכתוב שם שיטה אחת כשר דאין למדין משיטה אחרונה אבל יותר משיטה אחת פסול אפי' שיטה ומחצה:

הכי גרסינן מלא חתימת שני העדים. בעינן דוקא שני שיטות שלמות:

מלא חתימת ידי עדים. בכתב העדים שהיא גסה משערינן דכל המזייף לא אזיל לגבי ספרא שלא ישמע לו שלא מרע נפשיה ושאר בני אדם אינן יודעין לכוין הכתב בכתיבה דקה:

כדי לך ולך. זה ע"ג זה מלבד עובי כתיבה שני שיטין בעינן נמי אויר ביניהם שאם יהיו שני לך בשני שיטין אחת בעליונה ואחת בתחתונה לא יגע משך הלמ"ד שבתחתונה בך' של לך העליונה דזימנין מזהנדזין בהדי הדדי נמצא דבעינן ב' שיטין וארבע אוירין:

חתימת יוסי בן ינאי. אם חתימת העדים היא יוסי בן ינאי שאין שם אויר כלל מי בעינן גם בשטר הזה שיהא ההרחק שני שיטות וד' אוירין כחתימת שאול בן ברוך או דלמא כל שהרחיקו שני שיטין אפילו בלא אוירין פסול:

לכן צריכה. לא נצרכא לאשמועינן דבעינן ב' שיטין וד' אוירין אלא בחתימת יוסי בן ינאי דבעינן כחתימת שאול בן ברוך:

או תלות. שתלה תיבה ביני שיטה:

מגופו. של שטר כגון מקום הזמן והלוה והמלוה וסך המעות פסול:

שלא מגופו. בטופס השטר כשר:

ואם החזירו מלמטה. שכתב קודם חתימת העדים מחק או תלות פלוני נמצא בשיטה פלונית ואח"כ חתמו העדים כשר דתו ליכא למיחש למידי:

צריך להחזיר שתי שיטין ממקום הכתב. צריך שיהיה בין החזרת המחק והתלות לחתימת העדים שני שיטין כלומר צריך שלא יהיה ההחזרה בשיטה האחרונה או בשיטה שלפניה אם אינה רחוקה מחתימת העדים שיעור שני שיטין וד' אוירין דחיישינן שמא הרחיקו העדים מן השטר מקום שני שיט ן בלא ד' אוירין ומחק למעלה מה שרצה וקיים מלמטה במקום הריוח שבין השטר והעדים בשיטה הראשונה והחזיר מענינו של שטר בשיטה האחרונה ושני השיטין כגון יוסי בן ינאי שאין שם אלא ב' אוירין אבל אם הקיום לפני שני שיטות האחרונות וד' אוירין תו ליכא למיחש למידי דאין העדים מרחיקין כל כך ומסתמא כבר נתקיים קודם החתימה:

צריך להזכיר ענינו של גט עמו. באותן שתי שיטין שיש בין הקיום להחתימה צריך שיזכיר ענינו של גט דאם מפליג הדבר לענין אחר יש לומר שלא על הגט חתמו אלא על הדבר ההוא הכתוב בשני שיטין האחרונים:

ה"ג לא הזכיר ענינו של גט עמו פסול:

ופריך מחלפא שיטתיה דר' בא. קשיא דר' בא אדר' בא:

תמן. לעיל פ"ח:

עדים הפסולים. החתומין תחלה בשטר ואח"כ חתומים עדים כשרים השטר כשר ומקיימין השטר מהעדים הכשרים שבו ולא אמרי' עדות הפסולים.כמאן דליתא והוה כאלו הרחיקו עדים כשרים חתימתם שני שיטין ממקום הכתב אלא אמרי' שלא באו חתימת הפסולים אלא להכשירו של שטר שלא יהיה פנוי שני שיטין קודם חתימת הכשרים אף על פי שאין כאן בחתימת הפסולים ענינו של שטר אפ"ה כשר:

והכא הוא אמר הכין. שאם לא הזכיר ענינו של גט באותן שני שיטין פסול:

ומשני תמן. התם אמר רבי בא בשם ר"י דכשר והכא אמר בשם רב וליכא למיפרך גברא אגברא אהדדי ואיהו כחד מינייהו סבר:

קרא ערער על. שטר ואומר חתימת העדים וקיום הדיינים מזוייף:

שכן. לכן אם רצה לקיים חתימת העדים או הדיינים סגי משא"כ אם ערער על אחד מהדיינים לפסלו בגזלנותא צריך לקיים חתימת העדים דוקא וה"ה נמי שאין עד ודיין מצטרפין:

אני אומר. וקאמר ר' בא ואני אומר אפי' עד ודיין מצטרפין:

יהב רשותא. לסופר לכתוב ולעדים לחתום שטר מלוה ולא כתבו ביום ההלואה אלא לאחר זמן:

צריכין העדים וכו'. צריך שיכתוב בשטר המלוה הזאת נעשית באחד בניסן ואיחרנוהו וכתבנוהו דחיישינן שמא לוה בניסן וקנה קרקע באייר ואיחרוהו וכתבו הזמן מסיון ואח"כ מכר הקרקע נמצא זה טורף קרקע זו בשטרו זה אבל עכשיו שכותבין הזמן מניסן אינו טורף הקרקע שקנה באייר ואיירי בדלא כתב ליה דאיקני:

אשרת הדיינין. קיום הדיינין אפי' רחוק הרבה מחתימת העדים יותר משני שיטין כשר:

ויאות. בתמיה אם רצה לקיים חתימת העדים או הדיינים השטר כשר כדא"ר בא בסמוך א"כ ניחוש שמא יחתוך כל השטר שלמעלה ויכתוב שטר עם עדים בהחלק ויקיימנו בכתב הדיינים:

אישרנוהו במעמד פלוני ופלוני. צריך לכתוב מי הם עידי הקיום:

ה"ג כדי שיהו מצויין להזים. שידע הלוה את מי יזים שהוא קרוב או פסול:

מעתה. ופריך לפ"ז יהא צריך לכתוב נמי באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום נעשה הקיום כדי להכחיש השטר:

גזר דין. פסק דין כלומר קיום יצא מלפני רב ולא היה כתוב בו מי הם עידי הקיום ולא הזמן ולא שם המקום:

מכירין את הנדונין. דחיישינן שמא עשו קנוניא והחליפו שמותיהם ויוציאו פסק דין על אדם אחר:

מעשה היה וזייפו. בכגון זה והוציאו פסק על אדם אחר:

מתני' בדף השני. שאצלו ברוחב המגילה:

מן הצד. בגליון הגט הימיני או השמאלי:

או מאחריו בגט פשוט. שתקנו עדיו להיות בתוכו:

הקיף. חיבר זה אצל זה:

שניהן פסולים. שאין החתימה נקראת לא עם זה ולא עם זה:

את שהעדים נקרין עמו. שגג חתימת העדים כלפיו כדרך החותמין כשר:

את שהעדי' ניקרין בסופו. שגג החתימה כלפי סופו ולא שרגלי החתימה כלפי ראשו כשר:

כתב הסופר ועד חתם הסופר ועד. דה"ל שני עדים:

חניכתו. שם לווי של המשפחה:

גמ' כגון קיים שריר וברור. אפי' לא כתב בצד השני אלא סופו של הגט קיים שריר ובריר והעדים מלמטה כשר:

ה"ג גט מקושר כפשוט כשר ובלבד מאחריו. וה"פ כתב בגט מקושר עדיו מתוכו כשר ובלבד שחתמו העדים גם מאחריו:

הדיינין חותמין. על הקיום אע"פ שאינן יודעין לקרות השטר:

יבא עלי. אמר רב יבא עלי כך וכך אם חתמתו מימי קיום על שטר שלא ידעתי לקרות השטר:

לא בא לפני שטר כתוב בלשון יווני ועדיו עברית וקיימו. בתמיה וידע ר' חגיי שלא היה רב בקי לקרות לשון יווני:

ופריך מתני'. קשיא לרב:

גט שכתבו עברית ועדיו יוונית. וקס"ד לפי שאין יודעין לקרות עברית חתמו יוונית ואפ"ה כשר ש"מ עדים שאין יודעין לקרות חותמין:

ומשני פתר לה. תפרש למתני' בשהעדים יודעין לקרות עברית ואינן יודעין לחתום לכך כשר:

ואם היו יודעין שניהן. כלומר א"נ איכא לאוקמי מתני' שידעו לחתום גם עברית אלא כיון שיודעין לקרות ולכתוב שניהן יכולין לחתום באיזה כתב שירצו וגי' הרשב"א או שהיו יודעים את שניהן וחתמי באיזו מהן שירצו:

ד"ה היא. הא דתנן כתב סופר ועד כשר אתיא כד"ה:

ה"ג דר' יוסי היא. מתני' חתם סופר ועד שנינו דה"ל שני עדים ולא חיישינן שמא אמר לשנים חתומו ומחמת כסופא דסופר אמרו לו לחתום דמתני' אתיא כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרי לשליח ואם יאמרו שעשאן שליח לאמר לסופר לחתום לאו כלום הוא ואסור לו לסופר לחתום:

לא בעית. לא תחרד מדברי ר' יוחנן אלו דאמר דר"י היא משמע דס"ל להלכה חתם סופר שנינו אלא לשיטתו של ר"א השיבו דאמרת ד"ה היא ואפי' ת"ק דמתני' דפרקין דלעיל דתנן יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד כשר בדיעבד הכא מכשיר לכתחלה וע"כ לומר חתם סופר שנינו א"כ צריך אתה למוקמי מתני' כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח דלרבנן איכא למיחש שמא יאמרו לסופר לחתום משום כסופא:

לאורכו. הא דתנן וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר היינו שחתמו לאורכו של שטר ולא חיישינן שמא תרי גיטי הוו שלמים והשמאלי נכתב בגבהה של מגילה יותר מן הימיני עד דאיתרמי שורה אחרונה דידיה נגד התחלתו של הראשון:

ה"ג דו אמר בשם ר"ז מכיון שאינו מצוי לזווג אפי' זיווג כמי שלא זיווג וכ"ה לעיל פ"ג. שמעי' מינה דלא חיישינן שמא איתרמי ליה לזווג ויש לקיים הגירסא שלפנינו דה"ק כיון שאינו מצוו לזווג אמרי' מסתמא לא זיווג דכולי האי לא חיישינן:

כיני מתני'. כן היא הגירסא הנכונה במתני' איש פלוני כשר אע"פ שלא כתב עד:

ה"ג כתב חניכתו וחניכתה כשר:

ה"ג אפי' כתב אני כשר. וה"פ אפי' לא חתם שמו כלל אלא כתב תחלת החתימה אני ותו לא כשר:

כתב אלף. והוא האות הראשון של שמו סימן לחתימתו:

חרותא. ענף של דקל היה מצייר סימן לחתימתו:

מתני' מעושה. בחזקה:

בישראל. אם אנסוהו כדין כל הנך דכופין אותו להוציא:

ובעכו"ם חובטין אותו. על ידם ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ונותן הגט על פי דייני ישראל:

גמ' פסול וכו'. הא דתנן במתני' בעכו"ם פסול היינו שהגט פסול וצריכה גט אחר מ"מ ריח הגט יש בו ופסולה לכהונה א"נ לא קאי שמואל אמשנתינו דוקא אלא כל היכא דתנן במתני' פסול פוסל לכהונה:

אין מעשין. אין כופין להוציא:

אלא לפסולין. נשים הפסולין לו לנשאן:

אלא כגון אלמנה לכה"ג. וקס"ד דוקא הני דאיכא איסורא דאורייתא אבל איסורא דרבנן לא:

ופריך והא תנינן יבמות פ"ט שניות כופין אותו להוציא וקשיא לשמואל:

ומשני לא כגון אמר שמואל. משמע כל שיש בו איסורא אפי' איסור דרבנן נמי כופין לאפוקי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים דליכא איסור בנישואיה:

והא תנינן. כתובות פ' המדיר:

יעמיד פרנס. שליח שיפרנסה:

יוציא ויתן כתובה. קס"ד ה"ה דכופין:

ומשני שמעט שהוא מוציא. מבקשין ממנו שיתן גט:

שמענו שכופין. בתמיה אלא כל שאין עברה בנישואיה אין כופין אותו להוציא:

ישראל דעישו כמעשה עכו"ם. כלומר שלא כדין פסול:

ובאומר איני זן ואיני מפרנס. ה"ל שלא כדין ואם כפאו ישראל בשביל כך פסול:

ועכו"ם שעיסו כמעשה ישראל. דהיינו כדין כשר ואפי' עיסו אותו בשביל שאמר איני זן ואיני מפרנס הוה כדין:

וכופין. להאומר איני זן ואיני מפרנס בתמיה:

א"ל ועדיין את צריך לשמוע דין זה פשיטא דכופין השתא מפני ריח רע תנן כתובות פ' המדיר דכופין להוציא מפני מזונות שהוא חיי נפש לא כ"ש דכופין:

מתני' יצא שמה בעיר מקודשת. פנויה שיצא עליה קול פלונית נתקדשה לפלוני:

ה"ז מקודשת. ולא תינשא לאחר בלא גט:

מגורשת ה"ז מגורשת. ארישא קאי אשה שיצא עליה קול מקודשת וחיישינן לאסרה לעלמא אלא לאותו איש לבד חזר ויצא עליה קול שנתגרשה מזה שיצא עליה קול קידושין ממנו הרי זה מגורשת ומותרת לכל שהרי קול שיצא עליה מתחלה שוברו עמו:

ובלבד שלא יהא שם אמתלא. שלא יהא עם קול של קידושין או גירושין אמתלא טעם שהוא שובר את כח הקול:

גירש איש פלוני אשתו על תנאי. זהו שובר של גירושין שמא לא נתקיים התנאי:

זרק לה קידושין כו'. זהו אמתלא של קידושין וה"ה איפכא:

גמ' נירות דולקין כו'. הא דתנן במתני' יצא שמה מקודשת כו' לא ששמעו קול הברה בעלמא אלא ראו נירות דולקין בבית כדרך המתקדשות שנוהגין שמחה ואור נר ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרין פלונית נתקדשה לפלוני:

אית לן מימר. גבי יצא שמה בעיר מגורשת שראו איזה סימן אלא ודאי בקול בעלמא ששמעו בני אדם אומרים שנתגרשה סגי ה"ה בקידושין נמי בקול הברה לחוד מקודשת:

בטל השם. ומשתקינן להו לבטולי קלא:

לא התירו בה אלא עד מפי עד בלבד. הא דמבטלינן קלא דוקא בשנבדק השם ואמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני מפלו' והלכו להם למדינת הים אבל אם הם לפנינו אפי' הם נשים או קטנים לא מבטלינן קלא:

מתני' אפי' הקדיחה תבשילו. שרפה ע"י אור או על ידי מלח:

ערות דבר. לב"ה משמע להו או ערוה או שאר דבר סירחון שאינו ערוה:

ר' עקיבה אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה. ודריש לקרא הכי אם לא תמצא חן של נוי בעיניו או אם מצא בה ערוה או דבר סירחון על כל א' מג' דרכים הללו יכול לגרשה:

גמ' ופריך והא תני וכו' צדדיה. מבגדיה קרועין אע"פ שאין בשרה נראית א"נ בשבשרה נראית איירי וזרועותיה בעינן שיהו חלוצות לגמרי אבל אם זרועות בגדיה קרועות אע"פ שבשר זרועותיה נראה אין זה פריצות:

ת"ל כי מצא בה ערות דבר. אפי' מצא דבר שנראה כעין ערוה תצא וקשיא ברייתא אמתני' דתנן בש"א לא יגרש אא"כ מצא בה דבר ערוה:

מה מקיימין דב"ש. הך ברייתא:

ומשני שלא תאמר כו'. ברייתא קסבר קרא אתי לאשמועינן משום ערוה תצא לכתחלה ואסורה לחזור לו אבל משום דבר כעין ערוה כגון יוצאת וראשה פרוע אם הוציאה בדיעבד אסורה לחזור לו אבל אם אין שם לא ערוה ולא דבר מותרת לחזור לו:

קרייא. קרא קשיא לב"ש:

מה אנן קיימין. במאי מוקמי' הך קרא אם לאסרה על בעלה הראשון הא כבר נאסרה עליו מטעם אשת איש שהרי הוציאה משום ערוה:

אלא. קרא קמ"ל אם נישאת ונתגרשת אחר גירושין אסורה לחזור בלא תעשה נוסף על העשה שיש עליה מקדמת דנא דאשת איש שזינתה אסורה לבעל בעשה דכתיב ונטמאה ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל:

תהא בנדתה. כמנודה ומרוחקת מבעלה:

לא תכחול. עיניה:

ולא תפקוס. שרק על פניה:

אמר להן רבי עקיבא משם ראיה וכו'. ודריש בנדת טומאתה תהא עד שתבא במים לטבול ואפי' עברו עלייה שבעה ימים סלה ופסק מעיינה:

אתיא דזקנים כבית שמאי. דאינהו לא חשו שמא יתן עיניו בה לגרשה דהא אסור לגרש אלא אם כן מצא בה ערוה:

ודרבי עקיבא כבית הלל. שמותר לגרשה אפי' לא מצאה חן לפניו ודאי דחיישינן וצריכה תמיד להתנאות לפניו:

הדרן עלך פרק המגרש. וסליקא לה מסכת גיטין