מתני' מי שהי'. יורשי הראשונה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות:

נשא הראשונה ומתה. בחייו:

נשא שנייה ומת הוא. ויורשי הראשונה באין ותובעין כתובת בנין דכרין או רוצים לחלוק ירושת אביהם:

שנייה ויורשיה קודמין. שהיא בעלת חוב אבל הראשונים באים לירש אביהן דהא בכתובת בנין דכרין כתוב אינון יהויין ירתין לפיכך פורעין את החוב תחלה ומה שנשאר ירשו אע"פ שלא נשאר דינר דפריעת כתובה ראשונה כירושה דמי ולא מיעקרא ירושה דאורייתא:

גמ' מתני'. דתנן הראשונה קודמת לשנייה היינו לענין גביית כתובה אבל לענין מזונות ששניהם אינן רוצות לגבות כתובתן אלא ליזון מנכסי בעלן שניהן שוות ואין בזה דין קדימה:

כתובה וקבורה. צרכי קבורת הבעל וכתובה ובשאין שם כדי שניהן מי קודם:

כתובה ומלוה בעדים מי קודם. מי אמרינן דכתובת אשה קודם משום חינא או דלמא בעל חוב קודם שלא תנעול דלת:

כתובה ופרנסת בנות. דהיינו עישור נכסים מי קודם ואיירי בשכבר היו ראויין להנשא קודם שנשא אשה זו התובעת כתובתה:

ופשיט מ"ד גובין פרנסה מן המשועבדין. פלוגתא דר"ח ור' יוחנן לעיל פ' מציאת האשה ובגיטין פ' הנזקין:

לא אמר. במתני' אלא נשא הראשונה ומתה שנייה ויורשיה קודמין:

כבעל חוב היא. והראשונה קודמת:

וכתב לה כתובה על כתובתה. דכתב לה הכי וצביתי ואוסיפת לה הך אקמייתא דאל"כ אינה גובה אלא אחת כדתנן לעיל ס"פ הכותב:

קודמין ליורשי הראשונה. בכתובת' השנייה וכ"ה בתוספתא:

ה"ג אמר בן ננס אם מתה אחת בחייו ואחת במותו יכולין יורשי הראשונה לומר ליורשי השניה אם כבע"ח אתם טלו את שלכם וצאו ואנו נטול השאר בכתובת בנין דכרין:

קפצה וכו'. משעה שמת הבעל בחיי השניה קפצה נחלת בנין דכרין מלפני בני הראשונה והכל הוא כירושה אף לבני השנייה:

בשיש שם יתר דינר נחלקו. בן ננס סובר בשיש שם מותר דינר אפי' מתה אחת בחייו ואחת במותו וש להן ליורשי הראשונה כתובת בנין דכרין ור"ע סובר לית להן כתובת בנין דכרין:

ה"ג אף בן ננס יודה לר"ע דבני השנייה קפצה עליהן ירושת התורה ונוטלין כתובת אמן וחוזרין וחולקין בשוה:

הך דלא תניתא פליגא. בדבר שלא שנינו פלוגתא אתה עושה פלוגתא:

אלא בשאין שם יתר דינר נחלקו. דבן ננס סובר כיון דאין [בני] השנייה באים לגבות בתורת בנין דכרין לא בעינן מותר דינר דאין לך נחלה דאורייתא יפה מזו ששניהם פורעים חוב אביהם הלכך טלו אותה וצאו ואנו נטול השאר בכתובת בנין דכרין ור"ע סובר לאו כשאר חוב דמי כיון דאינהו גופייהו שקלי והן מקבלין ולא פורעין נמצא שאין כאן נחלה דאורייתא ואין כתובת בנין דכרין דרבנן איתקן לעקור נחלה דאורייתא:

ה"ג אבל אם יש שם יתר דינר אף ר"ע יודה לבן ננס. שאלו ואלו נוטלין כתובת אמן או חולקין בשוה:

והחוב ממעט וכו'. החוב שהמוריש חייב לאחרים לפעמים ממעט שלא יהא שם מותר דינר אע"ג שיש שם בשעת מיתה מותר דינר ולפעמים החוב שאחרים חייבים לו מרבה שיהא כאלו שם מותר אע"פ שלא היה שם בשעת מיתה:

היך עבידא. היכי דמי:

היה שם שדה. שמכר ועתידה לחזור ליורשים ביובל חשבינן גם האי שדה לירושה ואם יש ע"י שדה זו מותר דינר גובין כתובת בנין דכרין ואם הוא בהיפך שהניח שדה שקנאה ועתידה לחזור ביובל לא חשבינן להך שדה בכלל הירושה ואם אין שם מותר דינר מלבד השדה הזו אין להן כתובת בנין דכרין:

ה"ג רואין אותו כאלו כבר חזר:

ה"ג קידש רחל וכנס ללאה וחזר וכנסה לרחל. מבעיא ליה איזו כתובה מהן נגבית ראשונה מי אמרינן כתובת רחל קודמת שנתארסה ראשונה א"ד כתובת לאה קודמת שנישאת קודם רחל:

ע"ד דרבנן וכו'. דלעיל ר"פ אע"פ פליגא רבנן וראב"ע דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה מעתה לרבנן רחל קודמת שמשעת אירוסין כבר זכתה בה ולראב"ע לאה קודמת שכניסתה היתה קודם כניסת רחל:

ופריך אימר אף ר"א מודה. הכא שרחל קודמת כיון שחזר וכנסה חל שיעבודה משעת אירוסין:

מיכן ולבא. כלומר משעת הלואה ולהבא:

ימים שבינתיים. אותן נכסים שמכר בתוך י"ב חדש ולא שילם לו אחר י"ב חדש לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דר"מ ורבנן:

תפלוגתא. פליגי בה ר"מ ורבנן ונראה דקאי אהא דתניא ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר דת"ק סובר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ור"מ סובר למפרע הוא גובה הלכך לרבנן לא נתחייבו הנכסים אלא בשטר ובשטר מפורש שלא ישתעבדו אלא לאחר י"ב חדש ור"מ דסובר למפרע הוא גובה משעת נתינת הכסף נשתעבדו לו הנכסים וה"נ אע"ג דלראב"ע אינה גובה מן האירוסין מ"מ משתעבדת הכתובה מזמן האירוסין ואי אמרי' למפרע הוא גובה זו שנתארסה ראשונה קודמת לזו שנתארסה ונישאת אחריה:

מתני' והיתומין מבקשין כתובת אמן. שכתובת אמן מרובה משל חברתה ואומרים בניה כתובת בנין דכרין נטול וכן אתם והשאר נחלוק חולקין בשוה. כשאר כל ירושות לפי הגולגולת ואין נוטלין כתובת בנין דכרין:

ואם אמרו. היתומים בני הכתובה הגדולה:

הרי אנו מעלין על נכסי אבינו. מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן:

גמ' הדא הוא דאמר רבי אימי. לכך תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיתן אדם נדוניא לבתו בעין יפה שלא יאמר שמא תמות בחיי הבעל ויירשנה הבעל אבל עכשיו שתקנו שבני בתו חוזרין ויורשין אותה אינו מקפיד על כך:

ופריך מעתה. אי הכי אפי' אין שם יתר דינר יטלו כתובת אמן:

את מבטל דבריהן וכו'. דאם אין שם יתר דינר נמצא שנוטל כל הירושה בתורת כתובת בנין דכרין ונעקרה ירושה דאורייתא משא"כ אם יש יתר דינר מתקיימת ירושה דאורייתא בהך דינר:

מת אחד מן האחין. היורשין כתובת בנין דיכרין לאחר מיתת אביהן:

כולהן חולקין בשוה. כל האחין אפי' שלא מאותה האם יורשין חלקו:

לכן צריכא. לא נצרכה לאשמועינן אלא שלא חלקו עדיין אפ"ה כולן חולקין בשוה:

ה"ג שלא תאמר יעשה כמי שאין כאן ותירשנו אחיו. וה"פ סלקא דעתך אמינא כיון שמת קודם החלוקה הרי זה כמי שאינו כאן ויירשו שאר אחיו כל כתובת אמן קא משמע לן משעת מיתת אביהן כבר זכה כל אחד בחלקו ויורשין כל האחין חלקו אבל בשכבר חלקו לא איצטרך לאשמועינן דפשיטא הוא שזה כשאר נכסיו שכל אחין מן האב שוין בהן:

היה שם בכור נוטל פי שנים בין האחים. מיבעיא ליה הא דקאמר הבכור נוטל פי שנים היינו היורשין כתובת בנין דכרין נוטל פי שנים אף על גב דתנן בפ' יש נוחלין אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם שאני כתובת בנין דכרין כיון דירתון תנן במתני' דפ' נערה דינה כירושה מן האב ונוטל פי שנים או פי שנים בכל האחים אם הי' הבכור שלא מאותה האשה אע"ג דאינו נוטל עמהן מכתובת אמן מ"מ לא יוגרע חלקו בשביל כך ונוטל בשאר נכסים עד כדי כפילות חלקם בכתובת אמן במה שנטלו משאר נכסים:

כולהון חולקות בשוה. דאין הבנות יורשות כתובות אמן דבנין דכרין תנן:

ה"ג בשוה מאימתי וכו':

מאימתי שמין להן. אמתני' קאי דתנן אלא שמין את הנכסים בב"ד מאימתי שמין אותן משעת מיתה או משעה שבאין לגבות ונפקא מיניה שהיו מרובין ונתמעטו או מועטין ונתרבו:

בסוף. משעת הגביי':

ה"ג לכן צריכה בשלא חלקו אלמא משעה ראשונה שמין להן. וה"פ לא אתם אמרתם בשם רבכון רבי מנא דאם מת אחד מן האחין עד שלא חלקו כולן חולקין בשוה ש"מ דמשעת מיתה זכה בחלקו ש"מ משעת מיתה שמין:

מתני' היו שם נכסים בראוי. כגון עיסקא שהוא ביד אחרים או הלואה:

אינן כבמוחזק. אינן נחשבים להיות כאלו הן מוחזקים בידו ויש כאן מותר דינר:

שאין להן אחריות. מטלטלים:

שיש להם אחריות. קרקעות:

גמ' בעיקר שתי כתובות פליגין. אם בעינן דוקא שיהא שם קרקעות כשיעור שתי כתובות או במטלטלין סגי וקסברי רבנן מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה א"נ כתובת בנין דכרין דתנאי כתובה היא עדיפא מכתובה:

באותו דינר. שצריך להיות מותר על ב' הכתובות הכל מודים במטלטלים סגי דמתקיים ביה נחלה דאורייתא:

ר"י בר' בון אמר. הכל מודים בעיקר ב' כתובות שהן קרקעי דתנאי כתובה ככתובה דמיא מה כתובה אינה נגבית אלא ממקרקע אף כתובת בנין דכרין כן והא דקאמר ת"ק היה שם בראוי וכו' לאו במלוה איירי אלא בירושה שראויה ליפול להם מאבי אביהם אחר מות אביהם וכשתפול להם הירושה יהא שם מותר דינר בשתי הירושות א"נ אמותר דינר קאי אם הוא במטלטלין הראוי אינן כבמוחזק:

מה פליגין. כי פליגי בדינר המותר אם בעינן קרקע או סגי במטלטלי:

ברם. אבל באמת נוהגין בסוריא לגבות כתובת בנין דכרין מן הנחושת ומן הצועות שהן עיקר סחורתן ואסמכתא עלייהו שהן להן במקום קרקעות:

הצועות. הם מצעות שמציעין על המטות א"נ קערות:

ובלבד מן הצועות. שהשתמש בהן באותו לילה כלומר שלא השתמש בהן אלא יום אחד אמרי' אע"פ שדעתו למכרם משתמש בהן יום אחד אבל אם כבר השתמש בהן הרבה הרי הן כמטלטלין שלו ואין הכתובה נגבית מהן:

להיות גובה מן הבושם ומן הגמלים. לפי שהן עיקר סחורתן ואסמכתיהו עלייהו:

מתני' של זו מנה ושל זו מאתים וכו'. ושלשתן נחתמו ביום א' דאי בג' יומי הקודמת בשטר קודמת בגבוי או שלא הניח אלא מטלטלין שאין דין קדימה במטלטלין ואיירי במקום שגובין כתובה ממטלטלין כדאמרינן לעיל בפרקין:

חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשיעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:

היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שיעבוד אלא במנה ראשון אבל במנה שני אין שיעבוד לשטרא של מנה:

נוטלת חמשים. בגמרא מפרש:

שלשה של זהב. ג' דינרי זהב וכל דינר זהב כ"ה דינרי כסף:

היו שם ג' מאות. מנה ראשון משועבד לכולן והשני לבעלת ר' ולבעלת ג' מאות והשלישית לבעלת ג' מאות לבדה:

של מנה נוטלת חמשים וכו'. בגמרא מפרש:

ששה של זהב. הם מאה וחמשים דינרי כסף:

שהטילו לכיס. מעות לקנות סחורה לשכר:

כך הן חולקין. כל אחד נוטל בשכר והפסד לפי מעותיו:

גמ' שוחדא דדייני. הא דמסיק בשני שטרות שיצאו וכו' דהב"ד נותן לאיזה שירצה הוא שוחד לדיין שמותר ליטול שוחד ממי שירצה ליתן לו השדה:

לשני שטרות. מי שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד:

ופריך מתני'. קשיא לשמואל:

חולקות בשוה. ולא אמרינן שהדיין יתן למי שירצה:

ה"ג לשוחדא דדייני את אמרית. וה"פ ומשני דאף מתני' לא קאמר אלא שאם אין הדיין רוצה ליטול שוחד מאחת מהן יפסוק כן שיחלוקו בשוה ולא מן הדין:

שירשו שטר חוב. היינו מלוה בשטר דכיון דמוחזקין בשטר שע"י גובין המלוה ה"ל כאלו כבר גבוי או כאלו השביחו הנכסים ונוטל מהן פי שנים:

עוד יצא וכו'. ואם יצא עליהן שטר חוב שחייב אביהם לאחרים הבכור נותן פי שנים כי היכי דנוטל פי שנים שאותן הנכסים משתעבדו כולן למלוה ואיירי בשכתב לו מטלטלי אגב מקרקע לכך צריך לשלם אף ממה שגבה הבכור מהשטר שירשו:

ה"ג נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי וכ"ה בבבלי בב"ב דף קכד. וה"פ אם אמר כשיצא שטר חוב על הבכור עצמו ולא על האחין איני נוטל ואיני נותן רשאי ומפסיד הב"ח ואין לו על היתומים כלומר וקשיא הא דמי לשני שטרות שיצאו ביום אחד על שדה אחת שהרי מיד כשמת האב חל שיעבוד הב"ח גם על חלק בכורה ואף שאמר הבכור מיד איני נוטל ואיני נותן מ"מ שניהם בבת אחת חלין והל"ל דשודא דדיינא הוא:

ומשני עוד היא. אף זו לשוחדא דדייני אתאמרת אם רוצה הדיין לפסוק כן הרשות בידו ואם ירצה יכול לפסוק שיטול הב"ח אף חלק הבכורה:

בין שטר אחד שיצא על שני שדות. כגון שכתב בשטר שדה פלונית ויש לו שתי שדות ששמותיהן שוות:

במרשות זו את זו. הא דתנן במתני' של מנה נוטלת חמשים איירי שהרשה בעלת ג' מאות את בעלת ר' לדון עם הראשונה ואמרה לראשונה לא אריב עמך במנה המשועבד לך דאל"כ אין לה במנה הראשונה אלא שליש:

אמרה לה. השניי' הרי אין לך אלא מנה נחלק אותה וקח חמשים וזיל לך:

הדא דאת אמר. לא אמרן אלא שנשתנה המעות מחמת עצמן כגון שנשתנה המטבע שפחתו או שהוסיפו עליה אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון שנתנו כל אחד:

אבל לשכר ולהפסד. שהרויחו במשא ומתן שנשאו ונתנו במעות אלו שהעילו לכיס אין חולקין הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין אם לא שהתנו מתחלה שיחלק לפי הממון:

וקשיא. זה נתן לכיס ק' דינרין וזה נתן י' דינרין ואת אמרת הכי ששניהם יחלקו בשוה וכי כך שורת הדין נותן:

ע"י. חלקי שנתתי לכיס סליק החשבון ליקח הסחורה כגון שלקחו בעד כל המעות שבכיס מרגליות ואלולי כל המעות לא היו יכולים ליקח:

ה"ג עד כדון דהוות פרגמטייא זעירא וכו'. וה"פ עד כאן שהית' סחורה מועטת שקנו בדמים כגון מרגלית אחת אבל אם קנו במעות סחורות הרבה שבלא מעותיו היה יכול לקנות סחורה זו מאי איכא למימר:

יכול הוא לומר ליה עד שאתה מוכר סחורתך פעם אחת אפשר לי למכור סחורתי עשרה פעמי' נמצא שהריוח שוה שהיה קונה בדמיו סחורה קלה שאפשר למכרה בימים מועטים משא"כ בדמים מרובי' צריכין לקנות סחורה טובה שאין לה קופצים כל כך:

ופריך עד כדון. הניחא כשמוכרים סחורתם במקום קרוב הוא דיכול לומר כן אלא כשמוכרים סחורתם במקום רחוק שא"א למכור אלא פעם א' מאי איכא למימר:

א"ר הילא יכול הוא. לומר לו עד שאתה הולך פעם אחת במשאך אני הולך ובא עשרה פעמים:

תמן תנינן. ב"ק רפ"ד שור שוה מאתים שנגח שור שוה ר' ואין הנבלה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה ר' האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל נ' זוז וזה נוטל נ' זוז חזר ונגח שור אחר שוה ר' האחרון נוטל מנה ושלפניו נ' זוז ושנים הראשונים דינר זהב דשותפי נינהו הבעלים והניזק בשור המזיק ושניהם מתחייבו בנזקיו הלכך האחרון נוטל מנה חצי כל השור ושלפניו שהי' החצי שלו משלם על חלקו חצי מנה להאחרון ושנים הראשונים דהיינו ניזק הראשון והבעלים שהיה להם בשור כל אחד רביע משלמין כל אחד רביעית נזקו:

ה"ג ר"ש בשם רבי זעירא וכ"ה בב"ק:

וכן לשכר. אם הרויחו בשור ע"י מלאכתו שהשכירו אותו כל אחד נוטל לפי מעותיו:

פליגא על דר' אלעזר. דאמר לעיל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה:

רבי מנא אמר. לפני ר"י לעולם לא הפליג ר"ז על ר"א דמי לא מודה ר"א שאם התנו ביניהן שכל א' יטול לפי מעותיו שחולקין לפי ממון שכל תנאי שבממון קיים:

שוורים כמותנים הן. הא דשור שנגח כיון שנשתתפו שלא לדעת ה"ל כאלו התנו ביניהן דלא שייך כאן כל הטעמים שהזכירו לעיל שבעבורם חולקין בשוה:

מתני' הראשונ'. אותה שזמן כתובתה מוקדם קודמת לשניה שזמנה מאוחר וכן כולם:

הראשונה נשבעת לשנייה. שלא גבתה משל בעלה כלום דלמא לא ישאר לה ממה שתגבה כתובתה וכן השנייה והג' אבל הרביעית אינה צריכה שבועה וכגון שאין שם יורש או ב"ח אחר שישביעה:

אף היא לא תפרע אלא בשבועה. דשמא תמצא שדה אחת מאלו השדות שגבו השלש הראשונות שהיא גזולה ואם תחזיק הרביעית שוב אינה יכולה לחזור עליה דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ות"ק סובר ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה לכך לא תשבע שאם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה דהויא לה רביעית ב"ח מאוחר:

גמ' ה"ג לשטר אחד שיצא על הרבה לקוחות וכו'. וה"פ טעמא דבן ננס דשמא יבא ב"ח לטרוף ויצטרכו גם הראשונות ליתן חלקם ומהרביעית אינן יכולים להוציא דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כדפרישית במתני' הלכך אף הרביעית תשבע:

לית הדא. וכי לא קשיא ממשנתינו דתנן היו כולן יוצאות ביום אחד כולן חולקות בשוה אהא דאמר שמואל לעיל שני שטרות שיוצאין וכו' מחליטין לאיזה שירצו וזהו שוחדא דדייני ל"א לית הדא דשמואל פליג אר' שמואל דאמר כולן חולקות בשוה ושמואל אמר שוחדא דדייני:

וכא אמר הכין. וכאן אמר הכי:

א"ל לא בשני שטרות. הוא דאמר שמואל שוחדא דדייני וטעמו דבשני שטרות על שדה אחת הוא דאמרי' שודא דדייני דאיכא למיקם עלה דמלתא:

דלמא בשטר א'. בתמיה וכי אמר בשטר אחד על שני שדות דמדינא הוא דחולקין בשוה דאין להוציא מיד המוחזק אלא בראיה ברורה וללישנא אחרינא שפירשתי לעיל כיון דשניהם מוחזקין בשוה אין להוציא מידו רק המגיע על חלקו:

וכא בשטר אחד. והכא בשטר אחד איירי שיוצא על לקוחות הרבה הלכך חולקין בשוה:

ופריך ולא שמיע. ולית לר' מנא הא דא"ר אבין בשם שמואל וכו' לעיל בפרקין:

ה"ג לא בין שטר אחד שיצא על שתי שדות וכו':

בארנונא ובגלגולת הם מסי המלך שחייב המוכר:

ובאנפרות. שאנס עכו"ם הקרקע בחובו או בתביעה שלא כדין:

כהדא דבן ננס. דהלקוחות כולן חולקים בשוה:

כהדא. כהא קרוביו דר"י קנו. שדה מהנך דבר תפקין. בר תפקין. שם אדם או משפחה:

אעלין להון נשין וכו'. הכניסו להם נשים והכניסו להם שטרות שאלו השדות נשתקעו לארנונא או לנשותיהם א"נ עלו עליהם עוררים על שאר שדות:

אתון. באו ורצו להתגרות בקרוביו דר' יוסי שקנו השדות ואמרו שגם מהשדות שקנו ישלמו להפסד הערעור:

אמר. להם ר' מנא אני יודע כשמכרו אלו השדות לא היו אלו עוררין לפניכם ועכשיו נתעוררו מפני הנשים שנשאו ואין לקרוביו דר"י לסייע להן בתשלומין:

מתני' ומכר את שדהו. המשועבד לכתובת אשתו:

השנייה מוציאה. כשימות בעלה:

פשרה. ביצוע לא כולו לזה ולא כולו לזה ולשון פושרין הוא לא חם ולא קר:

וכן בע"ח. ושני לקוחות ראובן נושה בשמעון מנה ולו ב' שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בנ' וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך בע"ח נוטל מיד הראשון שהרי אינו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו שחובו כנגד שניהם ולוקח הראשון מוציא מיד השני ובע"ח חוזר ומוציא אף זו מן הראשון ולוקח שני מבע"ח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:

וכן אשה בע"ח. כגון שגירשה והחזירה שיש לה חוב כתובתה על בעלה מנישואין הראשונים ומכר ב' שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד הלוקח הראשון והוא מן השני והשני מן האשה ולוקח הראשון מיד השני וחוזרים חלילה:

גמ' הדא אמרה. זאת אומרת:

ההן וכו'. האי מאן דלוה מן שני בני אדם ואין לו נכסים לפרוע לשניהן ובא בע"ח השני וא"ל קום ועשה פשרה עמי:

א"ל. הלוה ואין סוף הדבר שיבא בע"ח הראשון ויטרוף ממני השדה שאתה מניח לי ולמה לי לעשות פשרה עמך:

יכיל. המלוה השני לומר עשה פשרה ואם לאו אטרוף אני מיד את השדה ואם יבא בע"ח הראשון ויטרוף ממני יטרוף שאין לי הפסד בזה:

ה"ג פישר מן השני חזקה וכו'. וה"פ פשיטא לי שאם התפשר הלוה עם המלוה השני חזקה וברור הוא שהראשון יכול לטרוף ממנו אלא הא מיבעיא לי פישר מן הראשון מהו שיבא השני ויטרוף מהלוה הנשאר לו או דלמא ה"ל כאלו קנה מן הראשון ואין בע"ח המאוחר יכול לטרוף ממנו:

אמר פישר. פשרה היא ואין השני יכול לטרוף מלוה מה שהשאיר לו המלוה הראשון:

ולא כתב לו דאיקני. בתמיה כיון דדרך הסופרים לכתוב בשטרי מלוה דמשעבד לוה למלוה גם מה דיקנה ודאי גם בשטר מלוה השני כתוב דאקני א"כ לא יהא הנותר מהפשרה אלא כאלו קנה הלוה נכסים אלו עכשיו והם משועבדים למלוה השני:

לא אתיא. הא דאר"י פישר אלא ביורש שסילק לבעל חוב הראשון של אביי על ידי פשרה אין המלוה השני של אביו יכול לטרוף מן היורש אע"ג דכתב דאקני שהרי אין זה קנינו של האב אלא קנין שלו:

אפילו בבע"ח נמי. אתיא הא דר"י ואיירי בשלא כתב ליה דאקני:

אל יהא לך פרעון אלא משל זו. וכיון שטרפו בע"ח הראשון כבר אבד זכותו של השני ועכשיו שקנה כשדה של אחר דמי:

אתייא. הא דתנן במתני' וכן אשה בע"ח כמ"ד לעיל פרק הכותב המגרש אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה היינו דוקא לענין כתובת מנה ומאתים אבל תנאי כתובה הראשונה כגון תוספת צריך ליתן לה מלבד תנאי כתובה האחרונה הלכך מצינן לאוקמי באשה בע"ח:

ברם. אבל למ"ד בין לכתובה בין לתנאין ע"מ כתובתה הראשונה החזירה ליכא לאוקמי מתני' באשה בע"ח דהא מתני' איירי שהחזירה א"כ אינה בעלת חוב:

הדרן עלך פרק מי שהיה נשוי