מתני' אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. דתנאי כתובה הוא את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי:

ואין חייבין בקבורתה. שתקנו קבורה תחת ירושה ועכשיו שיורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל הם חייבי בקבורה:

גמ' מציאתה. של האלמנה לעצמה דטעמא מאי אמרו מציאת האשה לבעלה משום איבה הכא תיהוי לה איבה:

הותירה מזונות. שפסקו לה ב"ד כמה מזונות יותן לה והותירה:

אשת איש. שהשרה בעלה ע"י שליש או שהלך למדינת הים ופסקו לה ב"ד מזונות מנכסיו והותירה ממזונותי' כשם שמציאתה שלו כך מותר המזונות שלו שהמותר למציאה דמיא:

אלמנה. שהותירה ממזונותיה כשם שמציאה שלה כך המותר שלה:

הותירה. האלמנה מבגדיה שחקים אף הן שלה מק"ו מאשת איש:

ופריך תמן וכו'. ק"ו יש לו פירכא בשלמא התם באשת איש שחקים שלה כדי שתתכסה בהן בימי נדותה שלא תתגנה על בעלה או כדי שתוכל להבחין אם היא נדה משא"כ באלמנה:

ומשני אף הכא צריכא להו בימי נדותה. שלא תתגנה על הרואים:

אף היא. האלמנה אינה עושה להיורשים דברים של יחוד:

ה"ג מה הן דברים של יחוד ומשני סכה להון את גופן וכו' ומוזגת להן את הכוס. אלו הן דברים של יחוד ואסורה לעשותן להיורשין:

ומוסיפין לה על מזונותיה. אם היא מניקה:

אשת איש אין לה יין. אם אינה מניקה:

אין שומעין לה. דקסבר משועבדת היא לו למעשה ידיה וחכמים תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואם הבעל רוצה לזונה כופה אותה למעשה ידיה:

רב אמר. אם אמר זה שמת קודם מותו אל תקברוני מנכסי שומעין לו וקוברין אותו ממעות הצדקה:

וכי. תעלה על דעתך שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור להיות נקבר מן הצדקה:

מתני'. קשיא לרב:

חייבין בקבורתה. ש"מ כל שיורשין אותו כופין אותן על קבורתו:

ומשני פתר לה. תפרש משנתינו בשירשו קרקע בכתובה ומודה רב בשירשו קרקע שחייבין בקבורתו:

ופריך כהדא דתני. ה"ג בתוספתא בפ"ט:

ומטלטלין. ויצתה עליו כתובת אשה ובע"ח כל הקודם בהן זכה:

מפני שקדם ותפס. הוא דנקבר מן הצדקה הא אם לא קדם ותפס מוציאין מנכסיו לקוברו אע"פ שהנכסים משועבדים לבע"ח וכתובת אשה וקשיא לרב:

ומשני פתר לה. תפרש להך ברייתא באומר קברוני מנכסי הלכך אם לא תפס מוציאין מנכסיו לקוברו:

ופריך כהדא וכו' נקבר המת. רבותא קאמר אע"פ שכבר נקבר המת מוציאין מידן מה שהוציא בקבורה:

ה"ג ואמר קברוני אע"פ שקדמו אחרים ותפשו מוציאין מידן. וקשיא מברייתא דתני אין מוציאין מידו:

ה"ג בשתפסו קרקע אבל בשתפסו מטלטלין אין מוציאין מידן והא דאת אמר בשתפסו קרקע מוציאין מידן במלוה בעדים וכו'. וה"פ ר"י איירי בשתפסו קרקע מוציאין מידן וברייתא איירי בשתפסו מטלטלין אין מוציאין מידם וקאמר אף בשתפסו קרקע דאר"י (אין) מוציאין מידן דוקא במלוה בעדים אבל במלוה בשטר לעולם אין מוציאין מידן ואפשר לקיים הגירסא שלפנינו וה"פ משני בשתפסו קרקע איירי רבי יוסי וברייתא איירי בשתפסו מטלטלין הלכך אם קדם ותפס אין מוציאין מידו והא דאמרת דדוקא בשתפס קרקע מוציאין מידו אבל במטלטלין אין מוציאין מידו דוקא מלוה בעדים אבל בשטר וכו' מוציאין מידו וה"ג בין שתפסו מטלטלין מוציאין מידן ולשון ראשון נראה דסתם שטר הוא בעדים ולמה יגרע ממלוה בעדים בלא שטר:

עשו דברי שכיב מרע. שהן קיימין כבריא שכתב ונתן הלכך מהני מה שאמר אל תקברוני דה"ל כאלו נתן כל נכסיו בחיים לאחר במתנה:

הא הבריא. מתוך אותו החולי לא:

ובמסיים ואומר וכו'. הוא דמתנתו קיימת אבל אם לא סיים לא:

אמר תנו שדה וכו'. מיבעיא ליה אם אמר תנו שדה וכו' הוה כמסיים או דלמא אין זו מסיים אא"כ אמר חציה בצפון וחציה בדרום לפלוני הוא דהוי כמסיים אבל תנו שדה פלוני לפלוני לא הוה מסיים:

אמר שרפוני. לאחר מיתתי או עבדו בי עבודה אחר מיתתי ותנו חצי שדה פלוני לפלוני מי אמרינן אם אין שורפין אותו אין נותנין דהא כולם נכתבו בשטר א' או שנאמרו כולם בפעם אחת בזה אחר זה או דלמא כל אחת מילתא באנפי נפשה היא ואע"ג דאין שורפין נותנין:

שכיב מרע שאמר יזונו בנותי. מנכסי מהו:

ופריך בלא כך. שאמר כן אין הבנות ניזונות בתמיה הא מתנאי ב"ד יש להן:

לא. צריכה אלא הא קמיבעיא ליה אם יזונו הבנות מן המשועבדין ומן המטלטלין הואיל וצוה כך דמתנאי ב"ד אינן ניזונין אלא ממקרקעי ומבני חורין או דלמא לא שנא אם צוה או לא:

ברח לנוי. ברח למקום ששמו נוי:

אתא עובדא. בא מעשה לפני ר"י:

אותיותיו. שטרותיו. ואלו. שטרות אינן נקנין אלא במשיכה ובשטר:

מתני' בין מן האירוסין. שאין לה מזונות ומוכרת לכתובתה:

בין מן הנישואין. שמוכרת למזונות:

מוכרת שלא בב"ד. מומחין אלא בפני ג' הבקיאים בשומת קרקע:

רש"א מן הנישואין. שהיא מוכרת למזונות:

מוכרת שלא בבית דין. שאי אפשר לה להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה בית דין אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה לא תמכור אלא בבית דין:

גמ' במזונות הדבר תלוי. מכירתה שלא בב"ד הוא מפני מזונות וכדפרישית במתני' ה"ג פסק שלא לזון מן הנישואין:

דברי חכמים. טעמייהו דחכמים דמתני' דאמרי אף מן האירוסין לא אטרחוה רבנן לבא לב"ד ככל מוציאי שטר חוב:

אמר ר' אחא וכו' חס הוא וכו':

ניזונת משלהן. משל יורשין:

ה"ג שמא יש לה מזונות. בתמיה וזו כיון שמחלה לכתובתה למה יהא לה מזונות:

ה"ג אשה שאין לה כתובה אין לה מזונות. וה"פ ומשני אשה אחרת שאין לה כתובה דין הוא שאין לה מזונות דכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה אבל זו לא די שמחלה כתובתה ועשתה טובה ליורשים איך נאמר להפסיד לה מזונותיה:

ובלבד מן השופי. שיושבת בשלוה ובנחת ואפ"ה תבעה כתובתה אבל אם מחמת אונס תבעה וכדמסיק יש לה מזונות:

כהדא. אלמנותו דר"א שרימו אותה היתומים וא"ל שר' בא בר כהנא חפץ בה לישאנה וע"י כך תבעה כתובתה ואבדה מזונותיה:

ה"ג ארמלתא דר"א רמו בה וא"ל וכו' וכן הוא גירסת הרא"ש:

מאן דאיתידעון וכו'. לבתר שנודע הדברים שנהגו בה מנהג רמחות:

אעלון וכו'. נכנס המעשה לפני רבי יוסי ושאלו אם הפסידה מזונותיה בכך:

וחזרה למזונה. חייב להיורשים ליתן לה מזונותיה:

אבדו מזונותיה. דאותן שלשה חדשים אבל להבא יש לה מזונות:

בשלא לותה. והנך ג' חדשים לא אמרן אלא בשלא לותה מאחרים לצורך מזונותיה:

בשאין בידה משכון. ולא אמרן בששהתה שנים או ג' חדשים ולא תבעה ולא לותה אבדה מזונותיה בשאין בידה משכון אבל אם יש בידה משכון גובה לעולם:

ה"ג אמר רבי ייסא זו היא שאמרו בשם רבי יוחנן בתחלה וכו'. וה"פ הא דאמרו בשם ר"י אלמנה שתובעת מזונות שב"ד מוכרין בתחלה מנכסי הבעל כדי מזונותיה של י"ב חדש בפעם אחת והלוקח או היורשים לא ימסרו לה כל המעות אלא דמי מזונות של חדש בחדש שאם תינשא יחזיר מה שבידו ליורשים:

בסוף ל' יום. אם אמרו היורשים דכבר נתננו לה מזונות מחדש העבר והיא אומרת לא נטלתי עדיין:

ייבא. אתיא כהא דאר"א בשם ר"י:

ה"ג לוה ממנה אלף דינרין לשנה להיות מעלה דינר זהב לחדש. שנים עשר מנה שדינר זהב הוא מאה דינרין והיא אומרת בסוף שנה לא נטלתי והוא אומר נתתי:

ימים שבינתיים. כלומר עשרה חדשים שבינתים מי נאמן:

זו היא שאמרו הא בתחלה לא. קאי אהא דתנן בבבא מציעא ס"פ השואל המשכיר בית לחבירו לחדשים ונתעברה השנה בא מעשה לפני רשב"ג ור"י ואמרו יחלוקו חדש העיבור ואמר שמואל בבא באמצע החדש אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף החדש כולו לשוכר וה"נ כיון שבאה בסוף החדש עליה להביא ראיה וכן בהלואה נמי בימים שבינתיים הלוה נאמן שהרי מוחזק הוא בהמעות ואין מוציאין מיד המוחזק:

ה"ג וימכרו מזון שלשים יום שלא להורע כחה של אשה ויתנו לה מזון י"ב חדש אם אומר וכו'. וה"פ ופריך כיון שנותנין לה רק למזון לשלשים יום לא ימכרו רק לצורך ל' יום ומשני שלא להורע כחה של האשה שלא תצטרך לטרוח למכור כל ל' יום למזונותיה ופריך א"כ יתנו לה כל מה שמכרה לי"ב חדש בפעם אחת ומשני שלא לחוב להיתומים שאולי תנשא תוך י"ב חדש ולא יוכלו להוציא מידה:

כהדא דתני אלמנה שתפסה אפי' אלף זוז למזונותיה אין מוציאין מידה. אע"ג דקיי"ל מזונות ממקרקע ולא ממטלטלי הואיל ותפסה תפסה:

מהו מימר לה. לאלמנה הראה לנו מה שבידך כמה תפסת מנכסי יתומים כדי שנדע עד כמה תספיק לך למזונותיך:

מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף. כשתתבע כתובתה אינה צריכה לישבע עכשיו:

ה"ג אפי' מה בידיך לא אמרינן לה חוי:

מתני' מכרה כתובתה. מנה ומאתים:

לא תמכור את השאר. התוספת אלא בב"ד ומתני' ר"ש דאמר אין מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות וזו הואיל וגבתה מקצת כתובה אין לה מזונות:

וחכ"א מוכרת היא. לכתובה אפי' לפרקים ואעפ"כ מוכרת היא בנתיים למזונות שלא בב"ד שכל זמן שלא גבתה כל דמי כתובתה לא אבדה מזונותיה:

וכותבת. בשטר מכירה למזונות מכרתי:

וגרושה לא תמכור. לכתובתה:

אלא בב"ד. דטעמא מאי אמרו רבנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד בגרושה לא איכפת ליה:

גמ' וכותבת אלו לכתובתה. בשטרי מכירה שהיא כותבת ללקוחות כותבת בו שמכרה שדה זו לכתובה וכשהיא מוכרת למזונות כותבת בו שמכרה למזונות דלא ליקרו לה רעבתנותא שיסברו שמכרה הכל למזונות ושוב אין אדם נושאה:

ה"ג דברי ר' יהודה:

ובזו כחה מייפה. שאם בא בע"ח של הבעל במלוה בעדים לטרוף מן הלקוחות אומרת למזונות מכרתי וכל מה שנשתייר מהנכסים משועבד לכתובתה ומן הלקוחות אין מלוה בעדים יכול לטרוף:

אומרת לכתובה מכרתי. ואינו יכול לטרוף מהלקוחות ששטר כתובתה קדים ואיירי בשלא נשתיירו בני חורין אצל היתומים:

ופריך ולא אמרין לה חוי זביניך. נראה איך ובכמה מכרת של מזונות מוכרין ביוקר שאינו משלם המעות בפעם אחת אלא נותן לה כל שלשים יום כדאמרינן לעיל:

ומשני תיפתר שהוקיר המקח. מהשדות ואי אפשר לעמוד על הדבר:

כשם שאדם חס וכו'. ופליג אמתני' דתנן גרושה לא תמכור אלא בב"ד א"נ קסבר מתני' דר"ש היא דאמר לעיל בפרקין דאלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד ולית ליה משום חינא אלא במזונות הדבר תלוי ורבנן פליגי עליה וסברי משום חינא הוא ואפי' גרושה בעיא חן:

הווה וכו'. היתה מצערת אותו הרבה:

א"ל רבי. גירשה שאיננה מכבדת אותך כראוי א"נ אין זה כבודך לדור עם אשה כזו:

א"ל. כתובתה מרובה עלי שאין לי לשלם כתובתה א"ל אתן לך כתובתה וגרש אותה:

יהב ליה. דמי כתובתה וגירשה:

אזלת. הלכה ונשאת לשומר העיר:

איתנחת. ירד השומר מנכסיו ונעשה סגי נהור כלומר סומא בשתי עיניו:

והוות. והיתה מחזרת אותו על כל העיר ומנהגת אותו לקבץ לפרנסתו:

חד זמן. פעם אחת חזרה על כל העיר ולא נתנו לו כלום:

אמר לה. אין כאן רחוב אחרת שנחזור בתוכה לקבץ:

אמרה ליה. יש כאן רחוב אחת שאישי הראשון שגירשני דר בתוכה ואין בכחי לכנוס לתוכה מחמת בושה:

שרי. התחיל להכותה שתכנוס בתוכה:

עבר ר"י הגלילי. ושמע קולה שמתבזית בשוק ולקחן ונתנן בבית אחד מבתים שלו והיה מעלה להן מזונות כל ימי חייהון:

אפי' כן. אע"פ שהיתה מחזרת על הפתחים ובעלה מכה אותה ועכשיו היא מתפרנסת בתוך הבית:

אציתון וכו'. הטו אזניהם בלילה לשמוע מה היא אומרת:

ושמעון קולה. שאמרה וכי לא היה טוב הצער שסבלתי חוץ מגופי בחזרתה על הפתחים ובההכאות מבעלה שזהו חוץ מגופה ולא לסבול הצער שבתוך גופה שתהיה מתפרנסת מר"י שגירשה:

מתני' שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. דאמרינן לה את אפסדת ושוה מנה במאתים לא מצית למימר אנא ארווחי שהשולח שלוחו לשוק ליקח סחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות:

מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר היה בטעות שהרי בבת אחת מכרה הכל:

לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר את הדינר ליורשין דמה הפסידתן:

עד שתהא. באונאה כדי שאלו לא היתה האונאה היה משתייר ליורשים שדה בת ט' קבין שהוא שיעור שדה חשוב:

ובגינה חצי קב. שזהו שיעור גינה:

גמ' ופריך ניחא שוה מנה במאתים. דתנן נתקבלה כתובתה שהרי קיבלה מאתים אלא שוה מאתים במנה אמאי הרי לא קיבלה כתובתה:

ומשני מ"מ הרי הפסידה היתומים במנה. מלבד המנה שקיבלה הלכך אין לה על היתומים כלום:

ופריך בשוה מנה במאתים. אמאי נתקבלה כתובתה וכי אין סופו של הלוקח לחזור שהרי הוא מקח טעות ותצטרך לשלם להלקוחות מנה היתירה:

ומשני תיפתר שהוקיר המקח. שנתייקרו השדות ואף אם יחזור אין לה הפסד א"נ תו לא מצי לחזור עליה והראשון נראה:

הדא מסייעא וכו'. כלומר אפי' תימא בשלא הוקיר המקח אלא מתני' כרשב"ל דאמר אין למקח קרקע אונאה לעולם:

אם היה המקח מופלג. כגון שהיתה האונאה יתירה מחצי המקח יש אונאה לקרקעות:

מתני'. דפ' הזהב קשיא לר"י דתנן שאין אונאה לקרקעות וקס"ד דלעולם קאמר:

ומשני פתר לה. למתני' שאין אונאה לקרקעות בשלא היתה האונאה יתירה על החצי:

ה"ג פדה שוה מאתים במנה. וה"פ פדה הקדשות שאין להן אונאה שוה מנה במאתים:

אינו פדוי דאין להן אונאה דתנן במתני' היינו כד חציה אבל יותר מחציה יש להן אונאה וכדאמר בקרקעות:

טלית זה תחת חמור זה. ואיירי בשהחמור הוא מקדשי בדק הבית ואפי' החמור שוה יותר מהטלית אפ"ה יצא לחולין וקשיא לר"י דאמר אינו פדוי:

וצריך להיעשות דמים. שיד הקדש על העליונה שאם דמי הטלית יתירים על החמור קנה הקדש ואם הקדש יתר על הטלית ישלים על כרחו וקשיא לרשב"ל דאמר לעולם אין אונאה להקדש:

כל גרמה אמרה. מתני' עצמה אמרה שצריך להשלים כל החסרון וסיפא פירושא דרישא ואיך נאמר דפליג עליה רשב"ל א"ו דאף דאין בהן אונאה ויוצא לחולין מ"מ לכ"ע צריך להשלים:

מה פליגין. אלא כי פליגי ר"י ורשב"ל:

להביא קרבן מעילה. אם פדה בחציה והשתמש בה בחולין אם צריך להביא קרבן מעילה:

אינו מביא קרבן מעילה. והא דתנן צריך לעשות דמים מדרבנן דמן התורה הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאתהנויי מיניה:

גמ' עד כדון. עד כאן תנן במתני' של כולן קיים בשמכרה לכל אחד בשטר מיוחד אבל בשמכרה לכלן בשטר אחד פליגי בה ר"י ורשב"ל:

דאיתפלגון. דפליגי בכתב כל נכסיו וכו':

כאחד. בשטר אחד והעדים החתומין עליו כשרין לאחד ממקבלי המתנה וקרובים להשני:

מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. דלא פלגינן דיבורא ואינן נאמנין אפי' לגבי זה שהן רחוקין ממנו שעדות שבטלה מקצתו בטל כולו וה"נ במתני' אם מכרה לכולן בשטר אחד של כולן בטל:

כשרין לזה ופסולין לזה. ומתנה של זה שהן רחוקין ממנו קיימת וה"נ של כולן מכרן קיים ושל אחרון מכרו בטל:

ר' מנא לא מפרש. פלוגתייהו דר"י ורשב"ל מאן אמר הכי ומאן אמר הכי ור' אבין מפרש מאן אמר דא ומאן אמר דא וכדמסיק:

מתני'. דפ"ק דמכות מסייע לר"י:

מה שנים נמצא אחד מהן וכו'. וכי היכי דמחמרינן בעדות ע"פ לפסול הכשרים מפני שהיו במעמד אחד עם הפסולים דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ה"נ עדות בשטר בטלה מקצתה בטלה כולה:

וחרנה. ואידך אמר לא אר"ל שפיר:

ה"ג נעשו כעדות אחת מאיש א'. וה"פ הכותב כל נכסיו וכו' דפליגי ביה ר"י ורשב"ל הוא בעדות דבר אחד הנוגע לאיש אחד דתנן במתני' דמכות דבטל:

דנעשית כשתי עדות וכו'. דלא דמי כלל למתני' כיון דכל העדיות באיש אחד באין להעיד וכיון דמקצתן קרובין לו בטל כולן אבל הכא נעשית כשתי כיתי עדות דהא לשנים מעידין ולאחד מהן רחוקין לגמרי:

מתני' איגרת ביקורת. בגמרא מפרש:

גמ' בקרקע עד שליש. אין בה אונאה והמקח קיים:

ובמטלטלים עד שתות. אין בהן אונאה:

ודכוותה בהקדש בקרקע עד שתות. אין בהן אונאה אבל יתר משתות יד הקדש על העליונה דבהקדש האונאה חציה כשל ההדיוט וכדמסיק:

תמן תנינן. פ"ו דערכין:

שום הקדש. גזבר המוכר קרקע של הקדש:

ששים יום. מושכין ימי ההכרזה:

ופריך ויכריזו יותר. עד שיהיה ברור להן שיפסקו המוסיפים א"נ יכריזו עד ס' יום כמו בהקדש וכ"נ עיקר:

ומשני עד שלשים וכו' מכאן ואילך את מרע כוחן. של היתומים שכשיראו הלוקחים שפסקו הלקוחות מלהוסיף אף הן יחזרו בהן משא"כ השתא יסברו אולי יבואו עדיין המוסיפים:

ופריך ואמור אף בהקדש כן. שלא יכריזו יותר משלשים שלא להפסיד ההקדש:

ומשני שנייה וכו'. שאני הקדש שכל מה שאמרו הלוקחים ליתן אינן יכולים לחזור עד שיבא אחר ויוסיף עליו א"כ אי אפשר שיפסיד ההקדש:

ופריך ויכריזו. הקדש לעולם עד שיהיה ברור להם שיפסקו המוסיפים:

ומשני דיו להקדש שיהא. הכרזתו כפליים כשל הדיוט אבל יותר מזה לא הטריחו חכמים להגזברים:

ה"ג שאם ימצאו שומן שאין מכריזין ומחליטין. וה"פ כיון דשמעינן שהמכוון שלא להפסיד ולמכור בפחות משומא הלכך אם נמצא אחד שאמר ליתן כפי השומא אין מכריזין השדה עוד ומחליטין לו השדה:

ומכריזין בבקר ובערב. דתנן במתני' דערכין היינו בשעת יציאת הפועלים לעבודתם בבקר ובשעת כניסתם לביתם בערב דמאן דניחא ליה למיזבן א"ל לפועלים ואזלו וראו אותה אם היא יפה ובשעת הכנסת הפועלים כי היכי דלידכר בעל הבית באורתא מאי דאמר לפועלים בצפרא ולישיילינהו אם היא יפה:

ואומר שדה. פלונית וסימני' ומצריה כך היא יפה לתבואה וכך שמוהו ב"ד:

ה"ג אמר ר"י בשמצאו שומן מחליטין. אם אמר אחד ליקח אותה כפי שומת בית דין אין צריכין הכרזה אלא מחליטין אותה לו מיד:

דו מתני'. וכן מוכח ממשנתינו:

מפני שפחתו או שהותירו. הוא דמכרם בטל אבל אם מכרו כפי השומא אף על גב דלא הכריזו מכרן קיים:

מה חמית וכו'. ומנא תימרא דמתני' איירי בשלא הכריזו:

מן דבתרה. מסיפא מוכח כן דתנן אלא אם כן עשו איגרת ביקורת והיינו הכרזה כדמסיק ש"מ דרישא בשלא הכריזו ואפילו הכי אם מצאו כפי שומן מכרן קיים:

אכרזה. ולשון ביקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י ההכרזה:

ה"ג תני עבדים ושפחות ושטרות ומטלטלין אין להן איגרת ביקורת עולא וכו' וכ"ה במגלה פ"ד:

עבדים שלא יברחו. לכן אין מכריזין אותן שכשישמעו שמכריזין אותן למכרן יברחו:

שלא יגנבו. כשנאספין לראותן כדי ללקחן:

לית הדא אמרה. וכי לא שמעינן מהכא שהעבדים נפדין בג' דאי בעשרה למה להו הכרזה הא בעשרה פירסומא מילתא היא א"נ עדיין יש לחוש שיברחו א"כ יהיה להם נמי הכרזה אלא ודאי דבשלשה סגי:

א"ל אין. דסגי בג':

א"ל והתנינן. במגילה פרק ד':

ובקרקעות. של הקדש הבא לפדותן צריך עשרה בני אדם ואתד כהן:

ואדם. אם בא לפדותו מן ההקדש כיוצא בהן שצריך עשרה משמע עבד נמי בעי י':

א"ל אדם. שכאן בן חורין הוא כלומר אדם דתנן במתני' בבן חורין איירי אבל עבד בג' סגי:

אתא עובדא. בא מעשה לפני ר' שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן דמכרן בטל:

ה"ג לא כן למדתנו בשם זקני' א"כ מה כח ב"ד יפה וכ"ה בבבלי בפרקין:

וקיבלה. קיבל הדברים ממנו והורה כרשב"ג דמכרן קיים:

מתני' היתומה. בגמרא מפרש ביתומה שמיאנה איירי:

השנייה. שניות לעריות שהן מדברי סופרים המפורשים ביבמות פרק שנו:

אין להן לא כתובה. הממאנת משום דמעצמה יצאה ושנייה קנסא דרבנן מפני שהיא מרגילתו לנשאה שאינה מפסדת כלום בנישואין שאינה נפסלת בהן וולדה כשר ואיילונית משום דמקח טעות הוא:

ולא פירות. בגמרא מפרש:

ולא מזונות. כגון אם לותה ואכלה בעודה תחתיו ואחר כך מיאנה אין הבעל חייב לשלם דממאנת בעודה תחתיו ודאי יש לה מזונות:

ולא בליות. שחקי בגדים שהביאה לו בשומא ולבשן הוא אינו מחזירן לה ביציאתה ודוקא שנאבדו ובלו לגמרי אבל בלאותיה הקיימים נוטלת לעולם:

אלמנה לכה"ג וכו'. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' ופריך ניחא שניה ואיילונית. שאין להן כתובה כדפרישית טעמא במתני' אלא יתומה מ"ט וכי יתומה שהשיאה אמה ואחיה לית לה כתובה בתמיה:

תיפתר. יתומה דמתני' ביתומה שמיאנה וטעמא כדפרישית במתני' ובבבלי הגירסא במתני' הממאנת והשנייה:

ליידא מילה. לאיזה דבר קנסו אותו הא הוא אינו נותן לה כלום ומעכב מה שנתנה לו:

ומשני שאם קידשה. אפי' בליטרא של זהב הרי הוא שלה ואינה מחזרת לו כלום:

אלא אכילת פירות בלבד. לענין זה היא כאשתו שאוכל פירות נכסיה אבל לשאר דברים אינה כאשתו ומתני' ה"ק ולא פירות שאין הפירות שאכל שלה אלא שלו אף על פי שאינו חייב בפרקונה וחכמים התקינו שיאכל הבעל פירות תחת פרקונה וזו דלא קרינן בה ואותבינך לאינתו פטור מלפדותה מ"מ אינו חייב לשלם פירות שאכל מנכסי מלוג שלה:

תני ר"י צדונייא. ברייתא לפני ר' ירמיה והיא קשיא על ר' ירמיה:

צידונייא. מצידון היה א"נ אומן לעשות מצודות:

ה"ג ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון וכ"ה בבבלי בפרקין. ובמתני' תנן נמי יתומה וקשיא לר' ירמיה דמהך ברייתא שמעינן דלאו לאכילת פירות לחוד היא כאשתו:

מהו ולא פירות. כלומר אלא מהו ולא פירות דתנן במתני' שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל. בממאנת שכל זמן שלא מיאנה היא כאשתו לכל דבר ובשנייה משום קנס ובאיילונית כיון שראתה שהוא אוכל פירות ושתקה מסתמא מחלה ליה כי היכי דתיפוק עלה קלא דאישות:

בכל שעה. כלומר תמיד היה מרגלא בפומיה דר' אילא רבו דשנייה יורשה ומטמא לה דכיון דהוא יורשה ה"ל כמת מצוה שאין לו קוברים ואפי' הוא כהן מטמא לה:

ותני ר"ח כן. ובברייתא דר"ח לא תני כן ל"א ותניא נמי הכי בשם ר"ח דתני ואינו מטמא לאשתו הפסולה היינו הפסולה מדאורייתא דאל"כ ה"ל למתני ואינו מטמא לנשים האסורות לו:

היא אוכלת. דהא מדאורייתא קנין כספו היא:

ועבדיה אינן אוכלין. בתמיה הרי אין הפסול בעבדים אלא בה וכיון שהיא אוכלת עבדיה מיבעיא:

תמן תנינן. בגיטין פ' הזורק:

מעושה. בחזקה שכפוהו ליתן גט:

פסול. וצריכה גט אחר:

ופוסל לכהונה. משום ריח הגט:

אין מעשין. הא דתנן במתני' גט מעושה היינו כגון אלמנה לכה"ג וכו' וקס"ד דבא למעט פסולי דרבנן כגון שניות:

ופריך והא תנינן. ביבמות פ"ט בשנייה שכופין אותו להוציא וקשיא לשמואל:

ה"ג בגין דא אמר שמואל כגון. וה"פ בשביל כך אמר שמואל כגון אלמנה וכו' לרבויי אפי' הנך דאסורין מדרבנן ולא בא אלא למעט נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שאין ביאתו בעבירה שאין כופין אותו להוציא:

ופריך והא תנינן. לעיל בפ' המדיר:

יעמיד פרנס. שליח שיפרנסנה:

יתר מכאן יוציא ויתן כתובה. וקס"ד דה"ה דכופין:

ומשני שמענו שמוציא. שמבקשין ממנו ליתן לה גט וכי שמענו ממתני' שכופין אותו בתמיה וכיון שאין עברה בנישואין אין כופין אותו להוציא:

מה בין אלו לאלו. אמתני' קאי מה בין שניות דתנן שאין להן כתובה לאלמנה לכה"ג וכו' דתנן בסיפא שיש להן כתובה:

ומשני אלו. אלמנה לכה"ג וכו' שהן אסורין מדאורייתא אינן צריכין חיזוק לפיכך יש להן כתובה:

ואלו. שניות שהן מדרבנן צריכין חיזוק שלא יעברו עליהן לפיכך אין להן כתובה כדי שלא תינשא להן:

אית דבעי מימר. כמו איבעית אימא:

אלו ע"י שקנסן בידן וכו'. אלמנה לכה"ג ע"י שהיא נעשית חללה ע"י ביאתו והולד ממנו חלל לא איצטרך תו לקנסן בקנס אחר:

ואלו. שניות שהיא לא נפסלה בביאתו וגם הולד ממנו לא מפסיל הוצרכו חכמים לקנסן בדבר אחר שלא יהיה לה כתובה:

מה נפיק מן ביניהון. מאי איכא בין הנך תרי טעמי:

וזו הואיל והוא דבר תורה. דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה:

וזו הואיל ואין קנסה בידה וביד הולד. דאי למיפסלה לכהן לא מיפסלה בהך חזרה דהא פסולה וקיימא משעת גירושין ואי למיפסלה מתרומה לא מיתסרא בהכי ובניה כשרים דכתיב בהכי תועבה היא ודרשינן היא תועבה ואין בניה תועבין ובניסת לישראל איירי:

במזונות פליגין. אם יש לאלמנה לכה"ג מזונות פליגי ר"י ור"א:

ה"ג א"ל ר"א אומר לו הוציא. ב"ד כופין אותו להוציא ואת אמרת הכי שיש לה מזונות בתמיה:

ה"ג הוון בעא מימר בתנאי כתובה פליגין מ"ד בתנאי כתובה פליגין כל עמא מודיי וכו'. וה"פ סברוהו למימר איכא מ"ד דפליגי ר"י ור"א בתנאי כתובה כגון כתובת בנין דיכרין ומזונות הבנות לאחר מיתת אביהן וקאמר דלמ"ד דבתנאי כתובה פליגי סובר דלכ"ע אין לה מזונות דהשתא דסד"א דאפילו ביורשיה קנסו לא כ"ש בה דעבדא איסורא א"נ ה"ג רי"א יש להן כתובה א"ל ר"א כל עמא מודיי שאין לה מזונות בה קנסו לא כ"ש ביורשיה:

הא בתנאי כתובה לא. פליגי אלא לכ"ע יש להן דבה קנסו דעבדא איסורא אבל יורשיה לא קנסו:

הדרן עלך פרק אלמנה ניזונית