מתני' שני דייני גזלות. שהיו גוזרין גזרות על הגזלנין וקונסין עליהן קנסות:

שני דברים. שאין חכמים מודים לו:

תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום:

ולא תשבע בתחילה. בשעת גיבוי מזונות:

גמ' ופריך לא כן וכו':

ה"ג ד' מאות ושמונים בתי דינין היו בירושלים וכ"מ בבבלי. ודריש ליה מדכתיב מלאתי משפט מלאתי בגימטריא תפ"א והאחת היתירה היינו בית המקדש א"נ ת"פ מלבד דתנן במתניתין וקשיא למה תנן אלו במתניתין הא הוו טובא ב"ד בירושלים שדנו דיני ממונות וגזלות:

ואלו ממונין על הגזל. בתמיה וכי אלו בלבד הם הממונין על הדינין בירושלים:

ומשני ללמדך וכו'. שאלו דתנן במתניתין היה סיפק בידם למחות ולדון בכפייה משא"כ בתי דינין האחרים לא דנו ע"י כפייה אלא כשבאים לפניהן לדון א"נ אלו היו עונשים שלא מן הדין אלא לעשות גדר:

היה דורש שלש מקראות. שנראין שהן לגנאי דרשן הוא שהן לשבת וכולהו מייתי בסמוך:

אינה עושה כן. שתשב במקום הפקר כזה:

לפתח שכל עינים מצפות לו. כלומר לשער השמים והיינו לקב"ה:

ואמרה רבונו של עולם לא אצא ריקם מבית זה. מסיפא דקרא קדריש דכתיב ותשב בפתח עינים כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה:

שפתחה לו העינים. פתחי היתר נתנה לו לומר שאין עבירה בדבר:

פנויה אני. ומותרת לכל אדם:

וטהורה אני. שאינה טמאה נדה:

ישכיבון כתיב. לשון הפעיל כאלו אחרים השכיבום עם הנשים ומעלה עליהן הכתוב כאלו שכבו בעצמם:

והיו משהין אותן. שהיו מסרבין להקריב הקרבנות כי אם לאחר יגיעה רבה כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וגו' וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן היו מתעצלות בהקרבתן ושהו הנשים שם עד שיראו שהקריבו קרבנותיהן ומתוך ששהין שם ומנען מפריה ורביה מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבון:

א"ר תנחומא. תדע שלא שכבו ממש שזו היא שהקב"ה מקנתר להן ע"י שמואל למה תבעטון בזבחי ובמנחתי:

אין תימר. כלומר ואס"ד כפשטא דקרא ששכבן ממש ועשו עבירה חמורה:

יש כאן וכו'. וכי כך דרך המקנתר שבורח מן החמור ומוכיח חבירו בעבירה קלה אלא בלמה תבעטון נכלל גם את זו אשר ישכבון וגומר:

שהיו נוטלין מעשר ודנין. לא שהיו נוטלין שוחד ח"ו אלא שנטלו מעשר לוי מבעלי דינים ודנין אותן וזהו אבק שוחד שע"י כך דעתן נוטה להם אלא היה להם לחשוך עצמן מדין מכיריהם שנותנין להם מעשרותיהם:

מברכתה. שיירא שמוכרין ולוקחין סחורות היתה עוברת:

והיו מניחין וכו'. והיינו ויטו אחרי הבצע:

ה"ג מעשה בר"י שפסק מזונות לאשה בשוקי ציפורי שמע רבי וכו'. וה"פ ר"י פסק בציפורי מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים ולא שמע שמת בעלה שמע רבי ואמר איך ניתן לה מזונות מאן לימא לן שלא שלח לה בעלה ממדינת הים לפרנסתה או מאן אמר לי שלא הניח לה בעלה טרם צאתו כדי פרנסתה:

ה"ג עבדין ואמהין. כלומר ואפי' הניח לה עבדים ושפחות היודעים לדבר של מי הם אפשר לומר שהניחן ולא נודע לנו:

ה"ג רבי הילא א"ר בא מסבר סבר רבי. דלא איירי מתני' באשת איש דלדידה אפי' בשבועה לא יהבינן אלא באלמנה ששמעו שמת בעלה במדינת הים לזו יהבינן בשבועה:

מי שיצא למדינת הים. דמשמע שאינו חוזר עוד לעולם אבל מי שהלך משמע ליה שעתיד לחזור:

בתחלה. כשבאת לגבות מזונות נשבעת שלא שלח לה בעלה למזונות ממדינת הים:

בסוף. כשבאת לגבות כתובתה נשבעת שלא הטמינה משל בעלה כלום ומגלגלין עליה שלא הערימה למכור יותר מכדי צרכה למזונותיה:

בשלא מחלה ליתומים על כתובתה. הוא דיש לה מזונות אבל בשמחלה על כתובתה אף מזונות אין לה:

תיזון. כל זמן שאינה תובעת כתובתה או כשתרצה תטול כתובתה שנאמנת האשה לומר מת בעלי ותינשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובתה כדתנן ביבמות פט"ו:

תיזון מכתובתה. אף שאינה נאמנת לומר גרשני בעלי כדי שתינשא מ"מ מזונות אית לה עד כדי כתובתה ממה נפשך וכדמסיק:

אם אינה אשת איש. אלא שבאמת גירשה בעלה:

ואשתו תובעת מזונות. כלומר מה שלותה ואכלה בהיותו במדינת הים:

שומעין לו. כלומר הדין עמו:

ואם פסקו ב"ד. קודם שבא כמה תלוה או תמכור מנכסי בעלה למזונות:

מה שפסקו פסקו ואין שומעין לו וצריך לשלם מה שלותה:

בשאין מעשה ידיה כדי מזונותיה. איירי הך ברייתא הלכך אם פסקו ב"ד מה שפסקו פסקו:

ופריך כהדא שומעין לו. דתנן ברישא בתמיה הא אין מעשה ידיה מספיקין:

ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה מדאורייתא אבל מעשה ידיה שלו מדאורייתא הלכך שומעין לו דאמרי' אלו לא היו מלוויים לזו היתה דוחקת עצמה אע"ג דלא ספקה:

אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה. שאין בעלה כאן בעיר:

מדמי פירות שביעית שמכר הבעל דכיון דאינו משועבד לה אלא מדרבנן דהיינו תחת מעשה ידיה ה"ל כפורע שכר פועל מדמי שביעית דאסור כדתנן פ"ח דשביעית:

בשיש מעשה ידיה כדי מזונות. הלכך שומעין לו:

ופריך כהדא מה שפסקו פסקו. בתמיה הא מעשה ידיה מספיקין לה למזונותיה:

בשפסקו יתר. שתפרנס בריוח ומעשה ידיה אינן מספיקים אלא לדברים גדולים וכיון שפסקו לה ב"ד חייב הבעל לשלם:

הרי שהיה נתון במדינת הים. ושלח כלים ואמר ינתנו אלו לבניו:

בנותיו בכלל. והראוי לבנים הזכרים כגון ספרים וכלי מלחמה לזכרים והראוי לבנות כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב יטלו הבנות ודברים הראוים לזכרים ולנקבות יטלו אותן הזכרים:

ה"ג אם בשעת מיתה אמר ינתנו אלו לבניו אין הבנות בכלל. וכ"ה ברי"ף פרק מי שמת. וה"פ טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא:

הלכה כיוצא בו. כלומר הלכה כמותו וכיוצא בו מי שהסכים עמו דהיינו ר"י בן זכאי א"נ הלכה כיוצא בו בכל הדברים הדומין לאלו כלומר למדין מהן במקום אחר:

אין הלכה כיוצא בו. דהיינו ר"ג שלא ראה את דבריו אלא בשלשה והיה לו לראות את דבריו בכולן שהלכתא כוותיה בכל השבעה דברים:

הלכה כיוצא בו. דהיינו אדמון שאמר כן אבל בשאר דברים אין הלכה כאדמון ופליג אר' זעירא:

מתני' איבד את מעותיו. דאמר לא אמרתי לך הלוני ואני אפרע וכיון שאין לו תועלת אלא שמסלק ממנו נזק חיובו אין זה חייב לו כלום אבל אם הלוה את האשה מעות למזונות ע"מ שתשלם לו תובעה והיא תובעת הבעל וישלם:

הניח מעותיו על קרן הצבי. שאי אפשר להציל מעותיו כי אם כשיתרצה הצבי לחזור אליו אף זה כן אם לא יתנדב הבעל לשלם לו אין לו כלום:

גמ' בעי הפורע שטר חובו של חבירו. למלוה שלא מדעת הלוה אם חייב הלוה לשלם להפורע או לא מי נימא דפליגי בה חנן ובני כה"ג דלחנן פטור ולבני כה"ג חייב או לא פליגי ואמתני' דנדרים פ"ד קאי דתנן התם המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו ומיבעי ליה אי לא אתיא מתני' אלא כחנן או אתיא ככ"ע:

אר"י. אף בני כה"ג מודו התם דפטור והכא דמחייבו טעמייהו משום דודאי לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב וידע שאחר יפרנסנה והוא ישלם לו:

ברם הכא. אבל הכא בפורע חובו של חבירו פטור דסבר שהיה מפייס לבע"ח עד שימחול לו חובו:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך לדבריך דמתני' דנדרים איירי בכל חוב א"כ אפי' בשהיה משכון ביד בע"ח אמאי מותר הא קמהניא ליה דמסתמא לא הוי מחזיר ליה המשכון בלא פרעון:

ומשני מפייס הוינא ליה וכו'. אף במשכון י"ל שהיה מפייס ליה שיחזור לו משכונו בלא מעות:

עד כאן בבע"ח. שאינו דוחקו ונוגשו שישלם לו שייך לומר דלמא מפייס ליה:

ואפי' בבע"ח דוחק. שרדפו שישלם לו חובו מי אמרינן דאף זה מותר במודר הנאה או דלמא כיון דחזינן שאינו מקבל פיוסים אסור:

שמעינן מי הדא. תא שמע מהא דתנן התם בנדרים ברישא דמתני' המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו:

ולא שקל אין ממשכנין אותו. בתמיה הא תנן בפ"ק דשקלים דממשכנין מי שלא שקל את שקלו אלא ודאי כל שלא בא הדבר ליד המודר מיד הנודר לא מיקרי הנאה אלא גרמא בעלמא ושרי:

הדא אמרה. זאת אומרת דאפי' בבע"ח דוחק כי האי דשקלי' דממשכנין אותו אם לא יתן אפ"ה אין צריך לשלם לו:

תדע לך שהוא כן. כלומר מסיפא דמתני' דנדרים נמי איכא למידק הכי:

דתנינן. התם הנודר מקריב על המודר קיני זבין וכו' חטאות ואשמות שהיה חייב המודר להביאן והני כבע"ח דוחק הוא דכל כמה דלא מייתי להו אסור בקדשים ולית ליה כפרה:

לא בשלא נתן לתוך ידו כלום אלא כיון שלא נתן לתוך ידו כלום לא מיקרי הנאה:

אלא בארנון ובגלגולת. אם פרע עבורו מס המוטל על קרקעו או על גולגלתו חייב לשלם לו שכך הוא דינא דמלכותא:

חייליה דרב. ראייתו של רב לדין זה מהאי:

מציקין. עוררין ה"ג הגוזל שדה ומכרה לחבירו ונטלוהו מציקין כופין אותו להחזיר את מעותיו:

קנס קנסו בגזלן. כלומר מדינא פטור הגזלן מלשלם דקרקע אינה נגזלת אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים:

בעי וההן דהוה רבה. קשיא ליה מאי קאמר ולא שמע הא דאר"י וכו' והלא רב היה גדול מר"י:

ה"ג חד אמר בארנון ובגולגולת. הך ברייתא מיירי שנטלו מסיקין בארנון ובגלגולת הלכך חייב להחזיר לו מעותיו:

וחרנה. ואידך אמר אינה בארנון ובגולגולת ואפ"ה חייב להחזיר לו או כרב או כר"י ל"א חד אמר נטלו מציקין הרי הוא כארנון וגלגולת וחד אמר אינה כארנון וכגלגולת אלא מטעם קנס כר"י:

תמן תנינן. נדרים פ"ד המדיר הנאה מחבירו מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון דהיינו בהמתו אינו מרפאה וקשיא לי' אהא דתנן התם ומחזיר לו אבידתו א"כ למה לא ירפא רפואת ממונו שהרי זה כמחזיר אבידתו והך סוגיא מייתי הכא אגב הא דלעיל:

ר"י ור"י. מתרצים לרומיא דהנך מתניתין:

כאן במדירו מגופו. הא דתנן ומחזיר לו אבידתו איירי שנדר שלא יהנה גופו ממנו אבל נכסיו יהנו ממנו:

כאן במדירו מנכסיו. הא דתנן אבל לא רפואת ממון איירי. שנדר שגם ממונו לא יהנה ממנו:

כאן בשיש לו. רופא אחר שיכול לרפא בהמתו הלכך אסור המדיר לרפאותה:

כאן בשאין לו מי שירפאנו. כלומר אין שם אדם אחר שיחזיר לזה אבידתו:

ופריך אם מי שיש לו מי שירפאנו. אוקימתה להא דתנן אבל לא ריפוי ממון קשיא רישא דתנן מרפאהו רפואת נפש ואי בשיש לו רופא אחר אפי' רפואת נפש אסור:

ומשני שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומשום חשש סכנת נפשות התירו לו לעשות לו רפואה אף שיש שם רופא אחר אבל לבהמתו לא התירו משום הך חששא כיון שיש שם רופא אחר:

ופריך ולא נכסי המחזיר הן שהן אסורין לבעל הפרה. כלומר לבעל האבדה כדתנן ברישא ופורע לו את חובו וכיון שכן קשיא א"כ למה תנן בסיפא ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למה לא יטול המחזיר שכרו הלא אין נכסי בעל האבדה אסורין עליו:

כשהיו נכסיו של זה וכו'. כלומר שהדירו המחזיר ובעל האבדה זה את זה איירי מתניתין הלכך תפול הנאה להקדש אבל חזרת האבדה שריא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין זה מהנהו אלא מסיר את הנזק:

מועלין באסורות. כלומר מועלין בנדרים אם אמר קונם דבר זה עלי הרי הוא כהקדש ומועלין בו הלכך תפול הנאה להקדש וה"ק הנאתו כי הקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה:

הככר הזה הקדש. שאסרה בקונם לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם:

אכלו בין הוא בין אחר מעל. דיש מעילה בקונמות:

לפיכך יש לו פדיון. דכיון דמתסר אכ"ע כהקדש תפוס פדיונו:

ה"ג הרי זה עלי אכלו הוא מעל אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון דברי רבי מאיר לא אמר וכו'. וכן הוא בבבלי בנדרים פרק ד' וה"פ כיון דאמר ככר זה עלי לא אסרו אלא על עצמו ואי מתהני מיניה מעל אבל על חבירו לא נאסר לפיכך אין לו פדיון דכיון דחבירו לא מעל לא אלים כהקדש למתפס פדיונו:

לא אמר. ר"מ אלא אם אכלו מעל הא אם מחמם בו את ידיו לא מעל דאל"כ ליתני אם חימם את ידיו מעל:

כיני. כן היא ברייתא איירי באומר קונם ככר זה לא אוכלנו או אטעמנו ואז לא אסר על עצמו אלא האכילה:

עד כדון צריכה. ועדיין בעיין קיימת בנדר מן הככר סתם כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם אסור גם לחמם את ידיו או לא:

דתני. כלומר הא דתנן מי שהלך וכו':

לא אמרן. אלא אחר שעמד ופרנס הוא דאיבד את מעותיו:

הא האב. שפרכס את בתו גובה מבעלה כשיבא ממדינת הים מה שהוציא:

ואתיין וכו'. ואזדו לטעמייהו:

דתנינן תמן. לעיל פ' נערה:

ה"ג ואינו אוכל פירות בחייה ניסת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה ותני עלה לא רצה הבעל לקברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין ואר"ח לא אמר אלא האב הא אחר אינו גובה מהבעל אם הוציא הוצאות על קבורת אשת חבירו:

מתני' ובנכסים מועטין. בגמרא מפרש כמה נכסים מועטין:

בשביל שאני זכר. וראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים בתמי':

גמ' לאלו ולאלו. לזכרים ולנקבות אין אלו נכסים מועטין:

עד שיבגרו. צריך שיהא שם כדי לזון הבנות עד שיבגרו או עד שינשאו שכך התנה להן אביהן כדתנן לעיל פ"ד שכך כותב לה בנן נוקבן וכו' עד דתנסבון לגוברין וה"ה בוגרת שיוצאת מרשות האב:

את מה שמעת מן ר"י. כמאן ס"ל כרב או כשמואל:

א"ל. נפרש דברי חכמים מדבריהם כלומר אף שלא שמעתי דבר זה מר' יוחנן בפי' מ"מ איכא למפשט מדבר אחר ששמעתי ממנו דס"ל כרב:

היה שם. בשעת מיתה כדי מזון י"ב חדש לאלו ולאלו ואח"כ נתמעטו כגון שהוקר המזונות או שנתקלקלו הנכסים מהו שיחזור הדין כנכסים מועטין ואין לבנים בהן כלל או דלמא אזלינן בתר מעיקרא:

כיון שהתחילו. הזכרים לאכול עמהן כבר זכו בהן שניהם הבנים והבנות וההפסד על שניהם יחד ומדלא השיב ר"י לנתן הושעיא דאף י"ב חדש אינו אמת אלא עד שיבגרו או עד שינשאו ש"מ דאף ר"י כרב סבירא ליה:

מאימתי שמין להן. הנכסים שיהיה בהן כדי מזון הבנות י"ב חדש:

שמין להן בסוף. כל זמן שרואין שלא יספיק למזון הבנים והבנות י"ב חדש הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אע"ג שבשעת מיתת האב היו מספיקין אלו שנתקלקלו עכשיו אין ההפסד כי אם על הבנים לבד:

מיליהון דרבנן. דברי ר"י לא שמעת דפליג עלך וקסבר כיון דכבר זכו בהן היורשין ההפסד על שניהם:

ה"ג ר"ח בעי לא היה שם מזון י"ב חדש והוקירו הנכסים. מאי שיטלו הבנים המותר מכדי מזונות י"ב חדש דאמרינן נכסי ברשות יורשין קיימי וברשותייהו אשבח או דלמא סלוקי מסלקי יורשין מהכא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

עמדו היתומים ומכרו. בנכסים מועטים:

שלהן מכרו. והמקח קיים ואין הבנות יכולין להוציא מהלקוחות דאין מוציאין למזון הבנות מנכסים משועבדים וכיון שאם מכרו מכירתן קיים ש"מ שיש להן להיורשים תפיסת יד בנכסים הלכך אם הוקירו ברשותם הוקירו ושל היורשים הוא:

וכא. כמו והכא:

לא היה שם. כדי לזון הזכרים והנקבות י"ב חדש דה"ל נכסים מועטין מהו שיאמרו הבנים להבנות טלו לכם עד כדי מזונות י"ב חדש ואנו נזון בהמותר או דלמא אף המותר הוא להבנות וניזונות מהן לאחר י"ב חדש:

אר"א מהו. כלומר מאי תיבעי לך הא מתני' היא שאין הבנים יכולים לומר כן:

דתנינן תמן. לעיל פ' מי שהיה נשוי:

אם אמרו היתומים. רישא דהך מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא והיתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקות בשוה היה שם מותר דינר אלו ואלו נוטלין כתובת אמן ואם אמרו היתומים שכתובת אמן גדולה הרי אנו מעלין על נכסי אבינו דינר כדי שיהא מותר על שתי כתובות ויטלו כתובת אמן אין שומעין להן א"כ ה"ה כאן אע"ג שהבנים אומרים שדי להן במזונות מועטין אין שומעין להן וכיון שלפי שומת ב"ד אין די במעות אלו לזון אלו ואלו אף המותר להבנות:

ה"ג הדא דאת אמר. וה"פ הא דאמרינן דשיימינן הנכסים אם הם מרובין או מועטים היינו לאחר שינוכה מהן כתובת האלמנה וצרכי קבורה ומלוה בעדים או בשטר שחייב אביהם ופרנסת הבנות דהיינו צרכי נישואיהן ואח"כ שמין הנותר אם יש בהן כדי שיזונו אלו ואלו י"ב חדש הרי הן מרובין ואם לאו הן מועטין והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:

מ"ד גובין פרנסה וכו' פלוגתא דר"ח ור"י לעיל פרק מציאת האשה ובפ' הניזקין והיינו אם גובין פרנסה מן המשועבדין ששיעבדו האחין לאחר מיתת אביהן וקאמר הכא דלמ"ד גובין מן המשועבדין כ"ש דגובין ממה שהניח אביהן והן קודמין למזונות הבנים ומ"ד אין גובין אף מזונות הבנים קודמין:

נישמעינה מן הדא ל"ג:

אלמנה ובנים שניהם שוין. לענין המזונות וכל זמן שיש שם מירושת אביהן ניזונין יחד יהיו מרובים או מעוטים:

אין אלמנה דוחה את הבנים וכו'. אלא שניהן שוין כדפרישית:

ה"ג פעמים שהאלמנה דוחה את הבנים ע"י הבנות:

היך עבידה וכו'. כלומר היכי דמי:

היה שם מזון י"ב חדש. לבנים ולבנות ואלו לא היתה שם האלמנה היו ניזונין שניהן עכשיו נתמעטו הנכסים ע"י האלמנה ואלמנה ובנות ניזונין והבנים נידחין:

ופריך כשם וכו'. א"כ נאמר נמי שהאלמנה תדחה את הבנות בנכסים מועטים דע"כ לומר דהאלמנה עדיפא מבנים אע"ג כשאין שם בנות אלא אלמנה ובנים שניהם שוין מ"מ יש שם בנות והנכסים מועטין אלמנה ובנות שוות והבנים נדחין א"כ גם הבנות תדחה אם אין שם כדי מזונות שתיהן שהרי היא עדיפא נמי מהבנות שאין להבנות מזונות רק עד שיבגרו והאלמנה ניזונת לעולם:

ומשני ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. כיון דמשתבעה כתובתה אין לה מזונות הלכך אינה ממעטת חלק הבנות והא דאמרי' שדוחה הבנים היינו טעמא שהרי עכשיו עומדת ותובעת מזונות ולא כתובתה ודינה שמוכרין למזונותיה לי"ב חדש כדאמרינן לעיל פרק אלמנה ניזונת:

אית תניי תני ישענו. יש תנאי ששנו במתני' והבנים ישענו על הפתחים:

והשענו תחת העץ. שפירושו שיאכלו שם ויסעדו לבבם ה"נ יסעדו לבם על הפתחים:

ושאלו. לשון בקשה:

מתני' והודה בקנקנים. ריקים בלא שמן:

אדמון אומר וכו'. פלוגתייהו דאדמון וחכמים מפרש בגמרא:

גמ' ה"ג רבי אימי בשם ר"י מתניתא בשטענו חטים וכו' ד"ה חייב ר' חייא בשם ר"י לא סוף דבר בשטענו חטים וכו' אלא אפילו טענו חטים ושעורים והודה לו בשעורים דברי חכמים פטור א"ר אבהו כהדא דר' אימי מאי דא דתנינן ר"ג מחייב בא להודיעך כחו דר"ג עד היכן הוא מחייב רשב"ל אמר וכו'. וה"פ ר' אימי ור"ח פליגי דר"א אמר משמיה דר"י מתני' דשבועות פ"ז דתנן התם טענו בחטים והודה לו בשעורים פטור ר"ג מחייב דוקא היא דבטענו חטים ושעורים מודו חכמים לר"ג דחייב דה"ל מודה ממין הטענה ור"ח אמר משמיה דר"י דאף בטענו חטים ושעורים פליגי רבנן ור"ג וא"ר אבהו כהא דר' אימי מסתברא דלר"ח קשיא למה תנן במתני' טענו בחטים והודה בשעורים ומשני הש"ס משום דבעי למתני ר"ג מחייב תני טענו בחטים והודה בשעורים להודיעך כחו דרבן גמליאל דאפי' בכה"ג מחייב:

רב. סובר כרבי שמעון בן לקיש דחייב:

חד בר נש. אדם אחד הלך לדין עם חבירו לפני רב התחיל לטעון עליו שחייב לו שעורין חטים וכוסמין והודה לו באחת מהן:

א"ל רב. כל מה שאתה יכול לגלגל עליו גלגל ולבסוף הוא ישבע לך שבועה אחת על עיקר התביעה ועל הגלגולים ומדחייב ליה שבועה לפי שהודה באחת מהן ש"מ דטענו חטים ושעורים והודה באחת מהן חייב דאי בכופר הכל איירי אין כאן שבועה שהרי בימי רב עדיין לא נתקנה שבועת היסת:

והא תנינן. בשבועות פ"ו:

ה"ג בקרקעות וכפר בכלים פטור אם כלים בכלים הוא פטור כלים בקרקעות לא כ"ש. וה"פ אס"ד דבטענו שני מינין והודה באחת מהן פטור קשיא ליתני במתני' כלים וכלים והודה באחת מהן פטור וכ"ש כלים וקרקעות והודה באחת מהן דפטור דהא קרקעות אין נשבעין עליהן:

מה עבד לה. במאי מוקמי לה ר"י:

פתר ליה. ר"י מפרש למתני' דה"ה כלים וכלים פטור והא דנקט קרקעות משום סיפא דתנן הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות דכלים זוקקין את הקרקעות לשבועה:

ופריך והתנינן. במתני' והודה לו בקנקנים. אדמון אומר וכו':

מה אנן קיימין. לרשב"ל פריך במאי עסקינן:

כל עמא מודיי. הכל מודים שהוא הודאה ממין הטענה וחייב לרשב"ל ומ"ט דרבנן דפטרי:

כל עמא מודיי שאין הודאה וכו'. ומ"ט דאדמון:

ה"ג אר"ז וכו' בשטענו קנקני שמן היא מתני' ההן אמר מליין וההן אמר ריקנין. מתני' איירי דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך ולא אמר מליאים אדמון אומר יש בלשון הזה תביעת כדי וכיון דלא א"ל מלא עשרה אין זה טוענו מדה אלא עשרה כדים מליאים וה"ל טענו חטים ושעורים וחכמים אמרו אין בלשון הזה לשון קנקנים ותביעתו אינה אלא שמן בלא קנקנים ואינה הודאה ממין הטענה:

ופריך ניחא. כמו הניחא קנקנים ולא שמן שייך לתבוע אלא שמן בלא קנקנים למה ליה להזכיר כלל כדים בתביעתו:

מפיק לישנא מחצין דמשח. מסיים בה שתבעו עשרה כדי שמן יש לו במחץ והוא שם כלי גדול כמו הגת ואיכא למימר שמן בלא כלי א"נ שתבעו עשרה מחצין דשמן ואין דרך למכור או להפקיד השמן במחץ וקסברי רבנן מסתמא השמן בלא המחץ תבע ולא הוה הודאה ממין הטענה:

ופריך ולית סופא משאלה. וכי אין לשואלו לבסוף מה היתה תביעתו שמן בלא כלי או עם הכלי:

ומשני בההיא דנשתתק מתני' איירי שנשתתק התובע קודם גמר דין ואי אפשר לעמוד על הדבר:

מתני' ופשט לו את הרגל. לשון בזיון כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי ל"א תלה אותי ברגלי לא תפול המעות מכיסי שאין לי מעות:

עד שתלבין ראשה. עד שתזקין ואין כופין אותו לא לכנוס ולא לפטור:

גמ' בשפסק. האב המעות לחתנו במעמד בתו וקסברי רבנן דה"ל כאלו פסקה על עצמה:

ה"ג ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות על מה נחלקו וכו' וכ"ה בבבלי:

מתני' העורר על השדה. ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואומר לוי שמכרה לך גזלה ממני:

והוא. ראובן חתום על שטר מכירה שחתם לוי לשמעון כשמכרה לו:

אדמון אומר. יכול הוא שיאמר לכך לא ערערתי כשהיתה ביד לוי לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין:

איבד את זכותו. דהואיל וחתם השטר ה"ל כהודאה שאין לו עסק בה:

עשאה. המוחזק בה סימן לאחר שמכר לאדם שדה הסמוכה לשדה זו וכתב לו במצרי' מצר פלוני שדה שלי ועשה השדה זה סימן מצר ללוקח בשמו של המוכר וחתם המערער על שטר המכירה ולא ערער אף אדמון מודה דאיבד את זכותו דאין לומר כאן השני נוח לי וה"ה אם עשאה המערער סימן ללוקח ממנו שדה וכתב מיצר פלוני הוא של פלוני המוחזק דה"ל כהודאה לכ"ע:

גמ' לא סוף דבר. לאו דוקא בשעשאה המוחזק או המערער עצמו סימן לאחר מודה אדמון אלא אפי' עשאה אדם אחר סימן בשם המוחזק וחתם המערער עליה בעד מודה אדמון דאיבד את זכותו:

מתני' ואבדה דרך שדהו שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו:

ילך לו בקצרה. על כרחם יטול לו דרך לשדהו אבל דרך קצרה יבחר לו שלא ירבה ליטול:

גמ' הטוען בראיותיו. שמביא ראיה שהיה לו דרך אבל אינו יודע באיזה מקום הוא דפליגי אדמון וחכמים:

מילתיה אמר. ריב"ח אמר דבריו והוא שארבע בני אדם מקיפין שדהו דכל חד וחד מדחי ליה ואומר דרכך לאו גבאי הוא אבל בשאדם אחד מקיפו מד' רוחותיו כיון שיש לו ראיה שהיה לו דרך לשדהו אף חכמים מודו דצריך ליתן לו דרך דממ"נ אורחיה גביה הוא:

אפי'. אדם אחד מקיפו מכל צד פליגי דאיירי בשאין לו ראיה וקסבר אדמון דמסתמא היה לו דרך הלכך ילך בקצרה וחכמים סוברים אימר דרך מחילה הניחו לילך לשדהו כל זמן שירצה אבל לא היה הדרך שלו א"נ שמואל מוקי למתני' באחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מצי אמר מ"מ דרכא אית לי גבך וחכמים סברי מצי א"ל אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו:

ופריך תניא יהושע. תיקן להם לישראל מי שהוא טועה בין הכרמים והשדות בורר דרך לעצמו בכ"מ שירצה עד שהוא מגיע לביתו ואפי' שדה וכרם מליאים פירות הולך ואינו חושש א"כ מ"ט דרבנן דפליגי שהרי אף זה כיוצא בו שאין לו מקום לבא לשדהו יברור לו דרך לעצמו:

מקדר. נוקב כמו מקדרין בהרים דפ"ה דעירובין:

ומשני תניא יהושע. תיקן מי שהוא טועה שנוקב ויוציא שחשש להצלתו:

שמא להכנס. בתמיה וכי תיקן שיכול לכנוס לכתחלה בדרך שירצה והכא להכנס הוא:

תניא יהושע בגופו. כלומר ותו כי תיקן יהושע להציל גופו שחשש להצלת נפשות:

שמא בפרתו. בתמיה וכי תיקן שרשאי להוליך פרתו שהיא טועה בכל דרך שירצה והכא צריך דרך לשדהו להכניס פרתו לחרוש:

אר"י פרה וכו'. בא לתרץ הא דתנן בב"ק פ' הגוזל בתרא מתקנות שתיקן יהושע שיהא אדם הולך לתוך שדה חבירו וקוצץ את סוכו ונוטל את נחילו ואלו הכא אמרינן שפרתו אינו מציל אם היא טועה בין הכרמים וקאמר דשאני פרה שדרכה לחזור מעצמה הלכך לא ילך לתוך של חבירו ויפסידנו אבל נחיל של דבורים אין דרכו לחזור מעצמו הלכך התירו לו לקוץ סוכו של חבירו:

דתנינן תמן. בב"ב פ"ד:

מכרן. לבור ודות לאחר והניח השדה לעצמו:

רע"א אינו צריך ליקח לו דרך. דכיון שמכר לו סתם אין דעתו שיפרח באויר ה"נ ס"ל לאדמון כיון שהשדה שלו אם בא לידו באיזה דרך שיהיה הן ע"י קנייה או מתנה או ירושה לעולם יש לו דרך א"נ קסבר טעמא דר"ע כייפינן למוכר שיתן לו דרך מתקנת חכמים וכן סובר אדמון:

בסתם חלוקין. בשמכר לו הבור ודות בסתם פליגי ר"ע וחכמים:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם דבר בריא. אם ידעינן בודאי שמכר לו דרך הכל מודים שצריך ליתן לו דרך:

ואם דבר בריא שאין לו דרך. כגון שמכר לו בפירוש על מנת שלא יהיה לו דרך תוך שדהו הכל מודים שצריך ליקח לו דרך:

אלא. הכא במאי עסקינן בשמכר לו בסתם:

ה"ג ורבנין אמרין צריך ליקח לו דרך. ופלוגתייהו דר"ע סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר:

ה"ג וכא אפי' דבר בריא יש לו דרך פליגי חכמים שהוא צריך ליקח לו דרך. וה"פ והכא בפלוגתייהו דאדמון וחכמים פליגי חכמים דאפי' בודאי שהיה לו דרך אין לו עכשיו כיון דלא ידעינן אצל מי מאותן שמקיפין שדהו היה דרכו ואפי' לשמואל דאמר לעיל דאיירי אפי' באדם אחד נמי אי אמרינן דאיירי בחד דאתי מכח ארבע נמי היינו טעמא כיון דאתי מכח ארבעה אין ידוע אצל מי היה דרכו א"נ סוגיא דש"ס דהכא אזלא אליבא דר"י בן חנינא דאמר לעיל דפליגי בשארבעה מקיפין אותו:

מתני' והלה הוציא שמכר לו את השדה. הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר הלואה ואומר שטרך מזויף או פרוע שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות את חובך:

זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע. לפי שהיה זה מבריח מטלטלים ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע:

גמ' ביפה בכך. שהקרקע שוה כפי החוב שחייב לו הוא דפליגי אבל בשאינו יפה חכמים מודו לאדמון דהרי גם בשדה זו א"א לו לגבות חובו:

בשאינו יפה בכך. נמי פליגי שהרי הציל בזה מקצת חובו:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך בשכבר היה לו ללוקח קרקע שהיה יכול לגבות חובו ומ"ט דרבנן דמשמע בכל ענין פליגי חכמים:

ומשני יכול הוא. המוכר לומר קרקע טובה כזו שמכרתי הייתי רוצה ליקח ממנו עבור חוב:

ופריך הגע עצמך. שהיה ללוקח קרקע טובה כזו או עדיפא ממנה:

ומשני יכול הוא. לומר רוצה הוא לגבות ממנו קרקע שלו ובע"ח דינו בבינונית נמצא שגובה את שלו:

ולא עוד. אף שאין לו קרקע טובה יכול הוא לומר אין בכחי לעבוד לסבול טורח שתי שדות לכך מכרתי לו את זו וכשאגבה ממנו קרקע נמצא שאין לי אלא קרקע אחת:

מתני' שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר:

אדמון אומר. יכול שמעון לומר לראובן:

אלו הייתי חייב לך. כדברי שטרך:

כיצד אתה לוה ממני. אחרי כן היה לך לתבוע חובתך ממני:

זה גובה שט"ח וכו'. בגמרא מפרש:

גמ' איתפלגון. פליגי בה רנב"י ור"ש אליבא דחכמים:

וחרנה. ואחרינא אמר:

יליף לה משוורים תמים שחבלו זה בזה. דתנן בפ"ג דב"ק שמשלמין במותר חצי נזק שמה שהזיקו זה את זה בשוה מנכין ואח"כ גובה הניזוק ביותר המותר א"כ ה"נ אינו משלם אלא מנה הנותר:

ה"ג יליף ליה מרבנין דאדמון. וה"פ מלישנא דרבנין דמתני' יליף ליה דקאמרי זה גובה וזה גובה:

ה"ג ואידך רבנן דאדמון מודיי וכו'. וה"פ ומ"ד יוציא מנה וכו' לא קשיא מתני' דלעולם מודו רבנן דמתני' דיוציא מנה כנגד מנה והא דלא קאמרי הכי הואיל ותני אדמון חלו הייתי חייב לך וכו' דמשמע שהשני גובה והראשון אינו גובה קאמרי חכמים זה גובה וזה גובה אבל באמת לאו דוקא גבייה ממש קאמרי אלא יוציא מנה כנגד מנה והמותר ישלם:

מחל של מאתים במנה. כלומר ואיכא בינייהו אם זה ששטר חובו מאתים מחל חובו לזה ששט"ח מנה שא"ל סתם חובי מחול לך וזה של מנה לא אמר כלום:

מ"ד יוציא מנה כנגד מנה. אינו צריך זה של מאתים לשלם לזה של מנה כלום שכבר נשתלם זה של מנה ולא מחל לו זה של מאתים אלא המנה היתירה:

ומ"ד זה גובה וכו'. חייב לשלם לזה המנה שזה של מאתים מחל חובו ועדיין נשאר חייב לזה של מנה חובו שהרי עדיין לא נשתלם זה של מנה:

ושל מנה לא כתב. בשטר אלא תביעה בע"פ בעדים יש לו עליו:

מ"ד יוציא מנה וכו'. בעל מאתיים אינו גובה ממשעבדי אלא מנה שכבר יצא מנה של שכנגדו:

אותו שכתב גובה. ממשעבדי מאתים:

ואותו שלא כתב אינו גובה. כלום ממשעבדי:

מתני' שלש ארצות. הן חילוק בא"י לענין נישואין שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה שתלך אחריו מארץ אל ארץ:

כרך. גדול מעיר והוא מקום שווקים ומכל סביביו באין שם לסחורה וכל דבר מצוי בו. אבל לא מעיר לכרך. שישיבת כרכין קשה מפני שהכרך מתיישבין שם ודוחקים ומקריבין הבתים זו לזו ואין שם אויר:

ולא מכרך לעיר. בכרך שכיחי כל מילי בעיר לא שכיחי כל מילי:

מפני שהנוה יפה בודק. את הגוף ומחליאו ששנוי ווסת אפי' לטובה מביא את האדם לחולי מעיים:

גמ' מתני'. דוקא בשהיה מיהודה והלך לגליל ונשא משם אשה כיון שהיא מגליל ישם נשאה אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה אבל אם היה מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיא מגליל ושבה אל בית אביה לאחר הנישואין כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שהנישואין היו ביהודה:

אני פלוני שמיהודה וכו'. כך היו רגילין לכתוב ולחתום בשעת נישואין שלא ישתכח הדבר באיזה מקום נשאה לפי שיש מקומות שאין כותבין כתובה ואפי' במקום שכותבין כתובה חששו שמא תטמין כתובתה ותאמר שנשאה בגליל לפיכך היו כותבין שטר כזה להבעל לידע באיזה מקום נשאה:

כופין אותה לצאת. ליהודה אף אם היא עתה בגליל:

בגליל אין כופין אותה לצאת. אם כתוב בשטר אני פלוני מיהודה נשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל:

ה"ג תני מוציאין מעיר שרובה עכו"ם לעיר שרובה ישראל אבל לא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עכו"ם וכ"ה בתוספתא. וכן משמע דברוב הדבר תלוי:

במשרה וסמך להרה. לוט היה שוכן בעמק בסדום והמלאכים אמרו לו עלה ההרה והוא אומר הכי וסירב לילך לשם אף שבהר טוב לדור ששולט שם האויר אלא מפני שהנוה יפה בודק אמר לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני וגו':

מתני' הכל מעלין. את כל בני ביתו אדם כופה לעלות עמו ולישב בא"י ואפי' קנה עבד עברי ילך העבד אחריו ע"כ:

ואין הכל מוציאין. ואין מוציאין שום אדם:

אחד האנשים ואחד הנשים. אם הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות יוציא ויתן כתובה:

קפודקיא. היא ארץ כפתור:

גמ' אין כופין אותו לעלות. אלא יוציא ויתן כתובה:

הדא אמרה. זאת אומרת מדתנן נשא אשה בא"י וגירשה בקפודקיא נותן לה ממעות א"י אע"ג דאית לן למימר בתר מקום שנשתעבד והיינו מקום הגירושין אפ"ה מחמרינן דצריך ליתן מעות א"י שהוא יפה ממעות קפודקיא וש"מ דכתובה דאורייתא:

הדא מסייעא. ת"ק דמתני' מסייע למ"ד כתובה דאורייתא מדחייב ליתן ממעות א"י שהוא היפה: