מתני' האשה שנתארמלה או שנתגרשה. ותובעת כתובתה:

והוא אומר. אנתגרשה קאי ולאלמנה היורשין אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה:

אם יש עדים. על נישואיה שיצא' מבית אביה לבית בעל':

בהינומא. בגמ' מפרש:

וראשה פרוע. שערה על כתפה וכך היו נוהגין להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונות:

אף חילוק קליות. רגילים היו לחלק קליות לתינוקות בנישואי הבתולות:

קליות. כשהשבולין לחין מייבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם:

גמ' ופריך הניחא שנתגרשה. טענתו טענת ברי ונאמן עד שתביא ראיה לדבריה אלא נתאלמנה שהיורשים הם העוררים וטענתם טענת שמא אמאי אינה נאמנת בלא ראיה נזיל בתר רובא ורוב נשים בתולות נישאות:

אמור מעתה. אף זו מן הרוב ובתולה נישאת:

ומשני זאת אומרת שלא הלכו. לדיני נפשות ולממון אחר הרוב רק לענין איסורין ובפ' שור שנגח הגירסא שלא הילכו למדת הדין בממון אחר הרוב וגירסא זו נראה עיקר:

תמן תנינן. ר"פ שור שנגח את הפרה:

ונמצא עוברה בצדה. ומת ואין ידוע אם משנגחה ילדה וע"י נגיחה מת ואם עד שלא נגחה ילדה ומעצמו מת משלם חצי נזק לפרה כדין תם שנגח שמשלם חצי נזק ולולד משלם רביע נזק דספיקא הוא וממון המוטל בספק חולקין:

ופריך וכי רוב הפרות מפילות. בתמיה אדרב' רוב הפרות אינן מפילות וזו ודאי מחמת נגיחה הפילה וניזיל בתר רובא וישלם חצי נזק אף לולד:

ובדבר אחד. כגון במקום דאיכא חזקה:

גמל שהיה אוחר בין הגמלים. הגמל משמש אחור כנגד אחור וסתם בהמות בשעת תשמיש משתגעות והזכרים מכין זה את זה:

ר"ח רבא. ר"ח הגדול אומר נשבע על השאר כדין מודה מקצת הטענה שאמרה התורה ישבע כדילפינן מדכתיב כי הוא זה דאע"ג דזה לא הודה מפי עצמו כיון שיש עדים על המקצת ישבע דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים לחייבו שבועה על השאר:

משנים אוחזין בטלית. ממתני' דשנים אוחזין יש ראיה לדר"ח רבא:

דתנינן תמן. ריש מסכת ב"מ:

וזה אומר אני מצאתיה. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו:

זה שתופס וכו'. והא הכא זה שתופס ה"ל כאלו הביא עדים שחציה שלו:

ה"ג נשבע שחציה שלו. וה"פ כל אחד הרי הוא מוחזק בפנינו בחציה ותובע את כולה שאומר גם מה שתפס חבירו הוא שלו ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת ומחייבים את חבירו שבועה על השאר דהיינו החצי שעיכב לעצמו ש"מ דעדים המעידים על המקצת מחייבים על השאר שבועה דאורייתא כמודה במקצת וכדר"ח:

ולא שמיע וכו'. סתמא דש"ס קאמר מאן דמסייע לדר"ח מהך מתני' לא שמיע ליה דשבועה זו תקנת חכמים היא ולא שבועה דאורייתא משום מודה במקצת:

חביבי. דודי:

היך עבידא. היכי דמי ראיה במקצת ע"י שטר:

אין לו אלא חמשין. ולא ישבע על השאר דהאי שטר שיעבור קרקעות הוא ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וכן הודאתן אין מביאין לידי שבועה דקרקעות אמעיט מתורת שבועה:

ונמחק. המניין שכתוב בו אחר דאינון:

מכאן ואילך. יותר משנים:

מן הטענה. מקצת הטענה:

אין הודאה מן הטענה. דאינו אלא כמשיב אבידה דהוה מצי למימר שתים שהשטר מסייעו שנמחק הסכום ואית לן למימר דלא חשו להמחק שלא היה כתוב אלא שתים ושתים נשמע מלשון סלעין וכיון דכמשיב אבידה הוא הלוה במאי שאמר שלש פטור מן השבועה:

ודייק מפני שאין הודאה מן הטענה. הוא דפטרי רבנן דה"ל כמשיב אבידה:

הא אם הודאה מן הטענה חייב. שבועה אפי' לרבנן:

וכא. והכא במתני' לא כמי שהודאה מן הטענה היא. בתמיה וכי אין הודאת הבעל דמודה במנה כמודה במקצת היא ולמה יהא פטור משבועה דמשמע ליה דהבעל מהימן אם לא הביאה עדים אפי' בלא שבועה:

ומשני מודיי' וכו'. הודאת מנה לאו הודאה היא דהכל יודעין דמנה מיהת אית לה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וה"ל כתובעתו מנה בשטר ומנה בע"פ והוא אינו מודה לה במנה שבע"פ לפיכך פטור משבועה כדין כופר בכל ועליה להביא ראיה כדין המוציא מחבירו עליו הראיה והיינו דרב:

תמן. בבבל מפרשין לכך נקראת המפה שפורשין על פני הכלה הינומא לפי שהיא מתנמנמת וישנה תחתיו הואיל ואין עיניה מגולות:

רבנן דהכא. חכמי' שבא"י אמרי שהיא החופה של הדס שעושין לבתולות:

כגון אלו שיצאו ביה"כ וכו'. כלומר לאו בשעת החופה איירי אלא שעדים מעידין שיצאה וראשה פרוע ביה"כ שבנות ישראל יוצאות וחולות בכרמי' כדתנן בסוף מסכת תענית א"נ שיצאה וראשה פרוע כדרך שיוצאין ביה"כ מסולסל ומהודר אבל בלא"ה לאו סימנא הוא דלמ' משום דלא קפדה אפריעת ראשה יצאה כך והראשון נראה:

והעדים מעידין. שלא נבעלה ביה"כ או בין יה"כ עד שעת החופה:

ופריך וחש לומר וכו'. כשבאה לגבות מן היתומים ניחוש שמא לכך יצאה וראשה פרוע לפי שהיא בתולה אלמנה מן הנישואין ואין לה כתובה אלא מנה כדתנן בפ"ק:

ומשני זאת אומרת. דאלמנה מן הנישואין אפילו בתולה אינה יוצאת וראשה פרוע:

ופריך וחש לומר וכו'. וניחוש שמא לכך יצאה בראש פרוע שהיתה בתולה ומוכת עץ ואין לה אלא כתובה מנה:

ומשני אלא כר"מ. אתיא מתני' דר"מ אמר. בפ"ק דמכלתין:

אר"י. לעולם כרבנן נמי אתיא מתניתין ולמוכת עץ לא חיישינן דמוכת עץ לא שכיח ולא חשו חכמים לדבר שאינו מצוי:

חבית של בשורות. חבית של תרומה כלומר זו בעילתה ראשית כתרומת ראשית:

מתני' ומודה ר"י. בגמ' מפרש אהיכא קאי:

שהפה שאסר. זה שאינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר:

גמ' ופריך מודי ר"י ואין פליג בקדמיתא. כלומר איך תנן ומודה ר"י הא לא פליג ר"י ברישא דקתני ומודה ל"א ה"ג ואן פליג בקדמייתא וה"פ הא דקתני ומודה ר"י והיכן פליג ומשני בקדמייתא בפרקא קמא דתנן היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת מגו דאי בעי' אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ופליג ר"י וקאמר ר"י לר"ג בהאי מגו דהכא מודינא לך וכן מסיק בבבלי:

אינו נאמן. הא דתנן בסיפא אינו נאמן דוקא בשלא אכל שני חזקה שלש שני' שתקנו חכמי' לכל מחזיקי קרקע דאם אכלה ג' שני' בלא ערעור נאמן לומר לקחתיה ואבד שטרי דכולי האי לא מזדהר איניש בשטרא:

בשלא מת אביו מתוכה. כלומר הא דאמרן בשאכל שני חזקה נאמן דוקא כשמת אביו היה זה שמחזיק עתה מוחזק בה:

אבל. אם לא החזיק בו אלא לאחר שמת אביו ואח"כ אכל שני חזקה אינו נאמן שאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' כשהגדיל לפי שראהו כשהיה קטן היה מוחזק בו אף לאחר שהגדיל סובר שהוא שלו:

ה"ג אבל אם מת אביו מתוכה אפי' אכלה שני חזקה אינו נאמן:

והביא עדים. כשמת אביו היה אביו מוחזק בשדה זו:

חזר ראובן והביא עדים שלא מת אביו. של שמעון מתוכה:

אנא אפיקתיה מראובן. כיון שהביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה והשתא שהביא ראובן עדים שלא מת אביו מתוכ' מחזירין לראובן ולא אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי קרקע בחזקת שמעון שהיא עכשיו בידו כיון שאנן הוציאוה מתחת יד ראובן אין לנו להפסידו בהוצאה זו ורואין כאלו היא עדיין ביד ראובן ואוקי תרי להדי תרי ואוקי קרקע בחזקת ראובן:

רבנן דהכא. חכמים שבא"י סברו כרנב"י:

רבנן דתמן. חכמים שבבבל אמרין משעה שיצאה השדה מיד ראובן בעדות ברורה יצאה שהרי לא היו שם עדים אחרים זולתם ה"ל חזקה גמורה ואף שבאו עכשיו עדים המכחישים הראשונים אין מוציאין אותה מחזקת שמעון אלא חיישינן לזילותא דבי דינא:

כן רבנן דהכא אמרין משעה שניסת בעדות ברורה נישא'. ל"ג הכא אלא לקמן בשמעתין:

שהשדה בחזקת ראובן. כלומר בחזקת זה שהיא בידו עכשיו:

ותני כן. ותני נמי הכי:

שנים אומרים מת. אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו שנים ואמרו מת בעלך ושנים אומרים לא מת:

לא תינשא. דאוקי תרי להדי תרי ואיתתא בחזקת אשת איש:

ואם נישאת. בדיעבד תצא. בסמוך מפרש מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

ה"ג ואם ניסת תצא ר' מנחם בר יוסי אמר תצא א"ר מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא. וה"פ בזמן שבאו עדים שאמרו לא מת קודם שניסת שלא הותרה מעולם מפי ב"ד אבל אם ניסת ע"פ ב"ד בעדים הראשונים שאמרו מת ואח"כ באו עדי' האחרונים ואמרו לא מת לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא ומשעה שניסת בעדות ברורה ניסת והיינו כרבנן דתמן א"נ דקס"ד הא דתני ואם ניסת לא תצא היינו שאם ניסת קודם שבאו עדים האחרונים לא תצא אף לאחר שבאו עדים האחרונים ופי' זה נראה עיקר דלא צריכין להגיה וכן משמע בסמוך בסוגיין:

תמן אמרין. חכמים שבבבל אמרו דבברייתא תני ל"ש מיתה ול"ש גירושין אם ניסת לא תצא:

ופריך ע"ד וכו'. בשלמא לרבנן דהתם ניחא דהשוו מידתן ולא חילקו בין מיתה לגירושין אלא לרבנן דהכא קשיא מ"ש מיתה מגירושין:

ר"ז אמר לה. להך שינוייא דבסמוך בסתם ולא אמרה משמי' דר"י ור"ח אמרה משמי' דר"י:

הדעת מכרעת בעידי מיתה. שדין הוא שלא תצא בדיעבד דאי לאו דברי לה שמת בעלה לא היתה ניסת דמירתת' שמא יבא בעלה ואינה יכולה להכחישו ותצא מזה ומזה וכל הדרכים בה אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ואי שרית לה תסמוך אהכחשה ומינסבא:

רבנן דתמן כדעתין. אזלי לשיטתייהו דסברי לכך לא תצא דכיון דבשעה שניסת בעדות ברורה ניסת הלכך אין חילוק בין מיתה לגירושין:

כמה דרבנן דתמן אמרין. לעיל בשמעתין:

ה"ג כן רבנן דתמן אמרין הכא וכו':

לא מסתברא אלא דמחלפה שיטתייהו דרבנן דתמן:

לא מודי. וכי לא מודים רבנן דתמן לעיל בשדה שני' אומרים וכו':

אלו. תניא בברייתא שנים וכו':

יאות. שפיר הוית אמרי דאזלי לשיטתייהו אבל השתא דלא תני הכי בברייתא ודאי קשיא למה נאמר בגירושין דלא תצא אחרי שמעולם היתה בחזקת אשת איש ולא ניחא ליה לפרש ואם ניסת קודם שבאו עדים האחרונים:

ואם נישאת לא תצא. קסלקא דעתיה הוא הדין שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם ניסת לא תצא וקשיא לר' יוחנן. ה"ג פתר לה שנים אומרים נתקדשה ונתגרשה וכו'. וה"פ מפרש להך ברייתא דהנך דאומרים דנתקדש' אומרים נמי שנתגרשה והנך שאומרים לא נתקדשה אומרים שלא נתגרשה לכך לא תינשא לכתחלה:

ופריך מה בינה לקדמייתא. מאי איכא בין זו לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאם ניסת תצא:

ומשני תמן. בגרוש' דתרי כיתי עדים מודים שהיתה אשת איש אלא שמכחישין אהדדי בגירושין אמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקמא לאשה בחזקת איסור אשת איש הלכך תצא:

ברם הכא. אבל כאן אלו שאומרים לא נתגרשה אינן יודעין שנתקדשה ואלו שאומרים נתקדשה אם נאמין להם שנתקדשה נאמין מה שאמרו שנתגרשה ולשני הכיתות איננה באיסור אשת איש אלא כשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידש ואינן יודעין בגירושין השתא מיהת ליתנהו הלכך לא תצא:

כמי שאלו אומרים וכו'. וה"ל כאלו אין כאן עדים כלל:

ואנו כחיין מפיה. ונאמנת לומר נשביתי וטהורה אני והדרינן לקמייתא דבשבויה הקילו:

לחלבין. לאכילת חלב:

שמא אינו מביא אשם תלוי. בתמיה דודאי מביא אשם תלוי:

והכא. נמי יתן המקדש גט מספק:

לבי נוקרני. לבי נוקפי שמא אכלתי חלב נמי מביא אשם תלוי ואפי' אין כאן עדים כלל הלכך החמירו חכמים לחייבו באשם תלוי אבל בשאר ספיקי דאורייתא לא מחמרינן עלייהו ואפי' בעדות המכחשת זו את זו לא מחמרינן:

מתניתא. רישא דברייתא קשיא לר' יוסי דאמר לא מחמרינן בשאר ספיקות למה לא תינשא:

ה"ג וסיפא פליגא על ר' יונה ואם נשאת לא תצא. ולר' יונה מדאורייתא אסורה למה לא תצא:

לא דרי"א תנשא. לכתחלה אלא שאמר שאין לדמות לחלבים וכדמסיק אבל מודה מיהת דמדרבנן לא תינשא לכתחלה:

ולא רי"א אם ניסת תצא. ודאי מדאורייתא אלא דאמר דיש לדמותו לחלבים וקשיא ליה אברייתא כיון דבא עליה באשם תלוי הוא למה לא תצא אבל לדינא לא פליגי דתרוויהו סברי כהך ברייתא:

לא אמר לה. ר' יוסי:

מתני' העדים שאמרו וכו'. שהיו מעידים על חתימתם לקיים השטר:

אנוסים היינו. מחמת אונס נפשות שלא יהרגם:

הרי אלו נאמנים. כיון שאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנא להו אהא הימנינהו אהא:

יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חתימתן של זה דומה לשל זה ואין כאן הפה שאסר הלכך אין נאמני' לומר פסולים היינו:

גמ' בין לטמא בין לטהר. את האדם או המשפחה מפסול ממזרות או נתינות:

בין לרחק בין לקרב. שייך אפסול חללות:

מבדין היינו. לשון בדאי כלומר שקר אמרם:

כמי שנחקרה עדותן בב"ד. דהיינו הגדה דידהו וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

לא מעלין ולא מורידין. בעדו' עצמן ואינן נאמנין לשנות עדותן:

מתני' אמרה כן. ממתני' שמעינן כן:

נעשה כשטר שנקרא עליו ערער. ולא קרעינן ולא מגבינן ביה:

ובלבד וכו'. הא דתנן אם כתב ידן יוצא ממקום אחר מקיימין השטר ממנו דוקא שכתב ידן על שטר שנקרא עליו ערעור שהוא פסול ואח"כ נתקיים בב"ד שהוא כשר ממנו מקיימין אבל אם לא נתקיים בב"ד חיישינן דלמא האי שטרא דמקיימין ממנו נמי זיופא הוא:

רבי לעזר אמר. אפי' לא נתקיים בב"ד נמי מקיימין כדמפרש טעמו בסמוך:

כמי שנחקרה עדותן בב"ד. הלכך כל זמן שלא נקרא עליו ערעור הרי הוא בקיומו וכיון שלא נקרא ערעור על השני מקיימין ממנו:

למדין. ומקיימין השטר מספר ידוע לאיזה סופר מומחה מקיימין חתימתו מספר ההוא לפי שהוא נזהר בכתיבתו שתהיה מתוקנת ומאושרת:

ובאילין איגראתא צריכין. ובאגרת שכתב מיבעי' לן אם סומכין לקיים חתימתו ממנו או לא לפי שאין אדם נזהר בתיקון הכתיב' ומשתנ' לפי הקולמוס והנחץ:

ובלבד וכו'. ואין מקיימין את השטר משטרות שלא יצא עליהן ערעור ולא נתקיימו בב"ד משא"כ מג' שטרות שהן ביד שלשה בני אדם ואלו עדי' חתומין על השטרות:

שטר אמנה. לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלו' שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ הלוהו:

ושטר פוסיטוס. היינו שטר פיוס שפייסו ליתן לו שטר אע"ג שאינו חייב לו רק דליפוק עלי' קלא דעשיר הוא והערוך פי' בלשון יון אמונה פיסטיס:

ה"ג רב אמר אסור וכו':

מה ופליג. וכי פליג הך שמעתתא אהא דאמרי בשם רב נאמנין וכו':

מילתא דרב וכו'. סיומא דקושיא היא:

לא דרב אמר אסור לחתום. וקשיא לך דרב אדרב:

אלא אסור לקיים. שטר אמנה ופוסיטיס בתוך ביתו אמר רב:

כהדא. דכתיב אם און בידך הרחיקהו. היינו שטר אמנה דמעיקרא שקר היה:

ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע. שמעיקרא אמת היה והשתא עולה הוא:

מתני' הרי אלו נאמני'. דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב:

צריכין לצרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהם שעל כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שבשטר וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב:

וחכ"א א"צ לצרף עמהם אחר. דעל מנה שבשטר הם מעידין והרי הם כאלו אומרים אנחנו ראינו המלו' וחתמנו:

גמ' למה נצרכה. לא צריכא רישא דמתני' שהן נאמני' אלא לר' דסד"א דבעינן דוקא אחד מן השוק אבל לרבנן פשיטא דאפי' אם אינו מעיד על כתב ידו של חבירו נאמנין כדתנן בסיפא:

דברי רבי על השטר. הן מעידין ודברי חכמים על המלוה הן מעידין כדפרשתי במתני' כותב אדם. אם עשאוהו עד בדבר וירא שמא ישכח עדותו כותב עדותו ומניחו:

ומעידה. על פי אותו כתב אפי' לאחר כמה שנים:

והוא שיהא זוכר. העדות מעצמו אפי' בלא ראיית השטר:

אע"פ שאינו זוכר עדותו. אלא ע"י כתבו:

ואתייא דר"ח כרבי. דכשהעדים זוכרי' ההלואה בלא ראיית השטר אפי' רבי מודה שאין צריכין לצרף עמהן אחד מן השוק דמתוך שהן באין להעיד על המלוה מעידין נמי על השטר ואם אין זוכרין ההלואה אפי' על ידי השטר אף רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן אחר כי פליגי בשזוכרין ההלואה ע"י ראיית השטר דרבנן סברי כיון שנזכרין במלוה על ידי ראיית השטר ה"ל כמעידין על מנה שבשטר ורבי סבר דלאו זכירה היא על ההלואה ואינן מעידין אלא על כתב ידן הלכך צריך לצרף עמהם אחר והאי דכותב אדם עדותו מוקי לה ר"ח אף כר' לכך מצריך שיהא זוכר עדותו בלא השטר ור"י אוקי לה כרבנן לכך קאמר אע"פ שאינו זוכר עדותו אלא על ידי הכתב:

היך עבידא. היכי דמי:

היה אחד. מן השוק מכיר כתב ידו של זה העד שהוא לפנינו וגם כתב ידו של זה העד שאינו לפנינו:

ואחד. זה העד שאינו כאן אין אדם מכיר חתימתו חוץ מאחד מן השוק וחבירו ומספקא לן אם יצטרף חבירו עם זה העד מן השוק להעיד על חתימתו של זה שאינו כאן:

הדא וכו'. וע"ז אמר ר"ז בשם רב שאין מצטרפי' אותו:

לא צורכ' דלא. קשיא הא ודאי לא איצטרך לאשמועינן לרבנן דמעידין על מנה שבשטר דמיד כשמעיד העד שלפנינו בב"ד על חתימת ידו נפקא פלגא דממונא אפומי' דזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וזה שבשוק בלא העד אינו מועיל דעד א' הוא וכי הדר מצרף העד שלפנינו עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת השני הדר נפיק ריבעא דממונא אפומי' אישתכח דכולי ממונא נכי ריבעא נפיק אפומא דחד סהדא ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר ע"פ זה וחצי דבר ע"פ זה:

אלא. הא דאיצטרך הא דר"ז היינו כשהיו שני עדים החתומי' על השטר אחד מהן שהוא כאן לפני הב"ד הכל מכירין כתב ידו ואין צורך לעדותו שיעיד על חתימתו כלל:

ואחד. העד השני שאינו כאן אין אדם מכיר חתימתו אלא חבירו העד השני החתום עמו על השטר ועוד אחד מן השוק ומספקא לן אם נצרף אותו עם א' מן השוק:

אם אומר את כן וכו'. ע"ז אמר ר"ז בשם רב שאין מצרפין אותו דאם אומר את כן כל העדות מתקיים על כל פנים על ידו דהחצי מתקיים על ידי חתימתו וריבעא דאידך סהדא על ידי עדותו:

ויאות. שפיר קאמר רב דאין מצטרפין:

אלו שני' שיצאו מעיר שרובה עכו"ם. ובאין להעיד על דבר:

כגון הדא סוסיתא. היא עיר שרובה עכו"ם:

מהו שיעשה זה. שהכל מכירין אותו שהוא ישראל יהי' כאחד מן השוק ויעיד על חבירו שהוא ישראל שעד א' נאמן בדבר זה ואח"כ יצטרף עם זה שהעיד עליו להעיד בעדות אחרת דודאי אינו נאמן דא"כ כל העדות מתקיימת על יד אחד:

וכא. והכא נמי בקיום השטר כיון שהוא חתום בשטר אינו יכול להעיד על חתימת ידו של חבירו אע"ג שאחרים מעידין על חתימת ידי עצמו:

ועד אחד בשטר. קס"ד שהוא לבדו חתום בשטר:

ופריך עד אחד בכתב כלום הוא. בתמיה הא כתיב מפיהם ולא מפי כתבם בשלמא שטר שחותמין עליו שני עדים במצות המוכר והלוה גלי ביה קרא דכשר דכתיב ואקח את ספר המקנה ואת החתום וגו' מה שאין כן בעד אחד:

לכן צריכה. לא קמיבעיא ליה אלא בשהיו שנים חתומים על השטר ואחד אפשר לקיים כתבו והשני אי אפשר לקיים כתבו ובא אחד מן השוק והעיד בעל פה מהו שיצטרפו:

עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה. אם עד אחד לבדו חתום בשטר והלוה מכחיש השטר מהו שיהא עד אחד החתום מזקיקו להלוה לשבועה:

ופריך עד אחד. החתום לבדו בשטר כלום הוא בתמיה:

ומשני לכן צריכה. לא קמיבעיא ליה אלא שהיו שנים חתומין על השטר ואפשר לקיים יד אחד מהן ולא יד השני מי הוה כאלו ה"ל למלוה עד אחד ומחייב להלוה שבועה או דלמא כיון דאי אפשר לקיים חתימת השני ה"ל כעד א' בשטר דלאו כלום הוא:

ה"ג או ייבא כהדא. וה"פ או אתיא הך איבעיא כהא דתניא כלומר לעולם אימא לך בשאין חתום עליו אלא עד אחד וקמבעיא לן אם מצטרפין אע"פ שלא ראו שניהן כאחד ולא העידו שניהם כא' ואליבא דריב"ק:

אין מקבלין מן העדים. עדותן לפסוק הדין על פיהם:

אא"כ ראו שניהן כאחת. את העדות:

בעידי בכורה. שמעידים על אשה או בהמה שנפטר רחמה ואפי' לא ראו כאחת נאמנין א"נ שמעידין ששמעו מן האב בזה אחר זה שאמר שזה בכורו וכ"פ תוס' בסנהדרין:

ובעידי חזקה. שאחד מעיד שאכלה ג' שנים הראשונים של שמיטה וזה מעיד שאכלה ג' שני' האחרונים של שמיטה מצטרפין דאחד קרקע קמסהדי חזקה מעלייתא ל"א שני' מעידין על שנה הראשונה ושנים מעידין על השניי' וב' מעידין על השלישי' ופי' זה נראה עיקר:

אף בעדי סימנים כן. בשהעידו אשתי שערות שראו בזה אחר זה מודין חכמים לריב"ק דמצטרפין:

מה דא פשיטא. כלומר הא ודאי פשיטא לן:

וזה אומר ראיתי ב' שערות בגבו. בזה אחר זה דמצטרפין דתרווייהו אסימן אחד קמסהדי:

אחד אומר וכו'. והא נמי פשיטא לן אם אחד אומר ראיתי וכו':

לאו כלום. דחצי עדות וחצי דבר הוא דעד אחד חצי עדות ושערה אחת חצי דבר:

וכ"ש גבו וגבו. שכל אחד מעיד על שערה אחת בגבו דלאו כלום הוא דאפשר דתרווייהו בחדא שערה קמסהדי:

ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסה. פליגי בה ר"י בר בון ור"ה ברי' דר"ש:

מ"ד פסול. כמעיד על חצי סימנין וחצי דבר הוא וקרא כתיב ע"פ שני' עדים יקום דבר דבר שלם ולא חצי דבר:

ומ"ד כשר שמא נשרו. כשראו השנים האחרונים זו שבכריס' כבר נשרה הראשונה שבגב' נמצא שמעידין על דבר שלם שכל מה שהיו יכולין לראות ראו וכשראו הראשונים עדיין לא צמחה זו שבכריסה:

ד"ה כשר. דכל אחד מעיד על דבר שלם:

ד"ה פסול. דחצי עדות וכדמסיק רבי מני בסמוך:

במחלוקת. בהא נמי פליגי רבנן וריב"ק לרבנן אין מצטרפין ולריב"ק מצטרפי':

על דרבי' אנא פליג. דר' בא היה רבו של ר' יודן כ"ש שאני פליג עליו:

יאות אר"ח. שפיר אר"ח דלד"ה פסול:

וקרא עליו ערעור. שהוא מזוייף:

זה מעיד על שנים. ובאו שני עדים והעיד אחד מהן על חתימת ידן של שני עדים הראשונים החתומים על השטר והשני מעיד על חתימת ידן של שני עדים האחרונים החתומים על השטר:

שמא כלום הוא. בתמיה ודאי דלאו כלום הוא שהרי צריך שיהיו שני עדים על כל חתימה מהעדים:

וכא. והכא נמי צריך שיעידו שני עדים על כל סימן וסימן:

יליף להמשני חזקה. דלא מהני עידותן אם אין שנים מעידין על כל סימן:

שמא כלום הוא. בתמיה דודאי צריכה ב' עדים על כל חזקה:

וכה. וה"נ על כל סימן וסימן צריך שני עדים:

גמ' אם משנישאת באו עדים. ואמרו שהיתה אשת איש לא תצא:

לא סוף דבר. לאו דוקא שניסת ואח"כ באו עדים לא תצא אלא אפי' התירוה ב"ד להנשא ע"פ עצמה ואח"כ באו עדים לא תצא מהיתירה הראשון ותינשא:

כהדא. כהא אשה אחת שבאת לפני ר"י ואמרה א"א הייתי וגרושה אני והתירוה להנשא:

מן דנפקת. לאחר שיצאה האשה מלפני הב"ד:

א"ל. התלמידים לר"י:

הרי עידיה בלוד. הקול יצא שיש עדים בלוד שיודעין שאשת איש היא ודלמא אתיין לקמן למחר וליומא אוחרן לאחר שתינשא:

אפילו עדיה בקסוסנין. הוא שם מקום שהיה קרוב למקומו של ר"י א"נ שם מקום רחוק מאוד ממקומו וכ"מ בבבלי בפרקין:

תמתין. בתמיה הא השתא מיהת ליתנהו ושריא:

תרין עובדין הוון. שני מעשים הם בשתי נשים:

וכן הוה. שהיו שם עדים ואפ"ה התירן ר' יוחנן כיון שלא היו עדים בשעה שבאו להתירן:

ונתגרשתי במקום פלוני. בזמן פלוני:

מכחישין הן אותה. או לא מי אמרינן כיון דמשקרת אינה נאמנת על הגט ואסורה או דלמא כיון שאינה נאסרת אלא על פי עצמה כל שאין מאמינין לה על הגט תו לא מהימנא נמי לאסור עצמה:

ובאו. שנים ואמרו נתגרשה וכו':

כהכחיש עדות מתוך עדות. כשתי כיתי עדות המכחישין זה את זה דכמאן דליתא דמיין:

אנו כחיין מפיה. והרי היא כאלו אין כאן עדות. ואמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר או דלמא כיון דאיכא עדים דמסייעין לה חיישינן שמא משקרא:

היום אמרה. אשה שאמרה היום שהיא אשת איש ועדיין לא נתגרשה:

ולמחר אמרה גרושה אני. זה ימים רבים:

א"ל אתמול אמרת. שעדיין לא נתגרשת והיום הזה את אומרת שנתגרשת:

אמרה להם. זה שאמרתי אתמול אשת איש אני היה מטעם שבאו פריצים להזדווג וניצלתי מהם בזה שאמרתי אשת איש אני אבל האמת שאני גרושה:

מכיון שהביאה מתלא. משל וטעם לדבריה למה אמרה מתחלה אשת איש אני נאמנת:

ה"ג אמר לה אתמול אמרת טמאה אני יומא דין טהורה. בתמיה וכי אפשר שתהיה היום טהור אם היית אתמול בלילה טמא:

אמרה ליה. זה שאמרתי אתמול טמאה אני שלא היה בכחי אז לסבול התשמיש:

מתני' נשביתי. לבין האומות:

וטהורה אני. שלא נבעלתי לעכו"ם:

נאמנת. ומותרת לכהן:

גמ' לא סוף דבר. לאו דוקא שניסת ואח"כ באו עדים שנשבית לא תצא אלא אפי' התירוה ב"ד להנשא לכהן ואח"כ באו עדים שנשבית קודם שניסת לא תצא מהיתירה הראשון ותינשא לכהן:

נשים נשבו לשם. בארץ ישראל ובאו לבבל:

ה"ג ואתא עובדא קומוי אבא בר בא ולוי אמרו כו'. וה"פ בא המעשה לפני אבוה דשמואל ולוי שאמרו הנשים נשבינו וטהורין אנחנו והתירום לכהן ואח"כ באו שבויינהו ואמרו אבוה דשמואל ולוי שבהיתירן הן עומדין ויומסרו להן עדים עכשיו מפני היחוד ויעלו עמהן לארץ ישראל:

ה"ג א"ל שמואל ומה נעשה וכו' וכ"ה בבבלי. וה"פ ומה נעשה לימים הראשונים שהיו ביד השבויים מי שמרן:

כן היית אומר. בתמיה וכי הוית מזלזל בהו כולי האי:

כד סלקון להכא. כשעלו בנתיה דשמואל לארץ ישראל ועלו השבאים עמהן:

עלין. נכנסו לפני ר"ח והעמידו השבאים בחוץ שלא ידעו הב"ד שהן שבויות אלא ע"פ עצמן ויתירום:

מן דנפקון. משיצאו מב"ד עלו השבאים לתפסן עד שיפדו אותן:

אמר ניכרות אלו. שהן בנות חכם ובעל הוראה שידעו לעשות כן:

מן דאתידעון וכו'. משנודע בנות מאן הן שהן בנות שמואל:

אמרין לשמעון בר בא. שהיה כהן:

איטפל בקרובתך. שא אחת מהן:

למה. מתו בשביל שאמרו שקר שהן טהורים ובאמת היו טמאות ואסורות לכהן משום זונה:

ומשני ח"ו. לא בשביל כך מתו שלא אמרו שקר:

אלא. בשביל החטא של חנניה שעיבר את השנים בח"ל ואין מעברין שנים אלא בא"י ובבבלי בברכו' מפורש שם המעשה ונראה דבנתיה דמר שמואל מזרעו של חנניה היו:

מתני' שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו:

שמעידות זו את זו. כל אחת אומרת אני וחברתי טהורה:

הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקילו להאמין עד אחד ואפי' עבד ואפי' אשה ואפי' קטן:

אינן נאמנין. ליתן להם תרומה:

ובזמן שהן מעידין זה על זה. כל אחד אומר אני וחבירי כהן:

גמ' מתני'. דתנן דמעלין לכהונה ע"פ ע"א דוקא בקדשי גבול דהיינו תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש ולירושלי':

אבל לענין משפחה. כגון חשש ממזרות א"נ לענין בדיקת ד' אמהות כדתנן בפ"ד דקידושין דאם נשא אשה בדוקה אין להכשיר בתה בלא בדיקה או להאכילו מקדשי המזבח צריך שני עדים דוקא:

הניחא לכהונה וללויה. איכא למימר דאיירי לענין קדשי גבול דעד אחד נאמן להאכילן תרומות ומעשרות:

אלא לישראל ולא לענין משפחה בתמיה. וכי לא איירי לענין משפחה שמשיאין בתו לכהן ע"פ ע"א וקשיא לרבי יוחנן:

ומשני ליתן לו מעשר שני. שמעיד עליו ע"א שהוא ישראל עני ונותנין לו מעשר עני כלומר מצווין להחיותו:

שתי חזקות לכהונה. להעיד עליו שהוא כהן:

נשיאת כפים. הרואה שהוא נושא כפיו בא"י מעיד עליו בכ"מ שהוא כהן לפי שיש שם ב"ד קבוע שבודקין אחר נושאי כפים שיהיו כהנים כשרים:

וחילוק גרנות. אוכלי חלה ותרומה דבא"י דאורייתא היא ומקפידין ב"ד על כך:

אבל לא חילוק גרנות. דחלה ותרומה בח"ל דרבנן ולא קפדי כולי האי:

עד מקום ששלוחי חדש מגיעין. שמודיעין יום שקדשו בית דין את החדש לעשות פסח בזמנו דהיינו עד מהלך ט"ו יום והיינו עד מקום ששמו נמרין נשיאת כפים ראיה שב"ד יושבים שם לקבל עדות החדש:

ובבל כסוריא. שמחזיקין לכהן בנשיאת כפים שבבבל ישיבה וב"ד קבוע אבל חילוק גרנות אינו ראיה דגם שם תרומות ומעשרות דרבנן:

אף באלכסנדריאה. של מצרים בשעה שב"ד קבוע שם הרי היא כסוריא:

כך מעשר ראשון חזקה לכהונה. דבתר דקנסינהו עזרא ללוים דלא ליתבי להו מעשר ראשון אלא לכהנים הויא חזקה לכהונה:

והחולק ע"פ ב"ד. תרומה בנכסי מורישו אפי' חלקו ע"פ ב"ד אינה חזקה לכהונה ולא אמרינן כשם שחלק שאר אחיו לאכילתם אף זה נמי שיאכל הוא בעצמו דאיכא למימר הנך לאכילה והאי לזבוני דאמרינן מאבי אמו כהן נפל' לו ירושה זו ואף כהנים אלו מאבי אמם יורשים תרומה זו:

והעליתי עבד לכהונה על פי. לאו דוקא העלה אלא בקשו להעלות ונתגלה דטעה דחזא באתרי' דר' יוסי שחלקו לו תרומה והעיד באתריה דר"י ושם לא היו חולקין תרומה לעבד:

ה"ג ר"י בן חקולה ור"ש ברבי:

חד העלה אח מפי אחיו. ללויה במסיח לפי תומו:

וחרנה. ואידך העלה בן מפי אביו לכהונה:

ה"ג חד בר נש אתא לגבי' דר' א"ל בני הוא זה וכו':

א"ל בנך הוא. נאמן אתה לומר שהוא בנך ואי אתה נאמן להעיד עליו שהוא כהן:

א"ל בנו הוא. שהתורה האמינו עליו אבל אינו נאמן לומר שהוא כהן דאימא בן גרושה ובן חלוצה הוא:

א"ר אבין. הכי א"ל ר"ח לרבי:

ויעשה כהרחק עדות. כאלו אתה בא לפסול עדותו וזה אי אפשר שהרי האמינה התורה לאב לומר שהוא בנו ויהא נאמן גם על הכהונה:

ה"ג נימא משהעלה ר"ש ברבי את מפי אחיו ללויה. וה"פ פריך תפשוט דר"ש בר' העלה ללויה את מפי אחיו במסיח לפי תומו דמסתמא כאבוה ס"ל דבן ע"פ אביו אין מעלין אותו לכהונה והוא הדין (מעלין) ללויה:

ומשני אפי' תימר בן ע"פ אביו. העלה ר"ש בר' וללויה העלה דגם ר' מודה ביה משום דאם בנו הוא ודאי דלוי הוא דהרי ללוי אף בן גרושה וחלוצה כשר אבל ליכא למימר דלכהונה העלה דאיך פליג אאבוה:

רי"א אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד. אפי' היכא דליכא למיחש לגומלין כ"ש הכא דאיכא למיחש לגומלין העד אתה עלי ואני עליך:

עוררין. שקורין עליו שם פסול:

מעלין. היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר"א ובין ת"ק דר"י:

רשבג"א מעלין לכהונה ע"פ עד אחד. היכא דלא אחתיניה מכהונתו קודם לזה אפילו ע"פ עד אחד אבל בכהן דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ואתא עד אחד ואמר שהוא בן גרושה ובן חלוצה ואחתיניה ואתא ע"א ואמר דכהן הוא אין מעלין לכהונה על פיו כיון דכבר אחתיניה ע"פ ע"א והיינו דאיכא בין ר"א לרשב"ג דלר"א דוקא בדאחתיניה ע"פ שנים הוא דאין מעלין אותו ע"פ עד אחד אבל בדאחתיניה ע"פ ע"א מעלין אותו ע"פ עד אחד:

אין ערעור פחות משנים. לאפוקי חד לא הוי ערעור:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשהעלו אותו באחד. למה לא יורידו אותו בעד אחד המערער ואומר שהוא בן גרושה:

ואם כשהעלו אותו. לכהונה ע"פ שנים שהעידו שהוא כהן כשר:

אפי'. הרבה עדים שבאו אח"כ וערערו לא יורידו אותו דתרי כמאה וכיון שהעלו אותו בעדות ברורה לעולם אין להוציאו מחזקתו:

אתיא. הך קושיא דר' בון כרבנן דתמן דאמרי לעיל בפרקין כל שיצא בעדות ברורה אין מוציאין מחזקתו אפי' באו עדים אחרים אח"כ ואמרו שאינו כן:

ברם כרבנן דהכא ורנב"י. דאמרו לעיל בשבאו שנים אחרים אחר כך והכחישו להראשונים מוציאין מחזקה הראשונה דאנן אחתינן ואנן מסקינן ה"נ כשם שהטלוהו בשנים כך מורידין אותו בשנים אחרים שבאו אחריו וערערו:

מתני' ע"י ממון מותרת לבעלה. אפי' כהן דמפחידין להפסיד ממונם ואינן מפקירין אותה:

ע"י נפשות אסורה. אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן שלא יהרגוה:

כרקום. מפרש בגמרא:

פסולות. אסורות לכהן דאשת כהן אסורה אפי' באונס:

ר' זכריה בן הקצב. כהן היה:

המעון הזה. כדרך שבועה היא שנשבע בהיכל:

גמ' תמן תנינן. עדיות פרק ח':

שהורהנה. שנתמשכנה שילונה עליה:

ועידיה. אותן המעידין שהורהנה מעידין נמי שלא נסתרה ולא נטמאה ואמרו להן חכמים אם אתם מאמינים שהורהנה האמינו שלא נסתרה ולא נטמאה ואם אי אתם מאמינים שלא נסתרה ולא נטמאה אל תאמינו שהורהנה:

ופריך לפי שהעדים מעידין אותה שלא נסתרה ולא נטמאה. הוא דאמרו חכמים שהיא טהורה הא ליכא עדים אפי' ע"י ממון אסורה ובמתני' תנן ע"י ממון מותרת אפילו ליכא עדים:

שנייא היא בהרהון. שאני הרהון:

שהרבים נוהגין לו בהתר. דכיון דמדעת הוא ואם הגיע הזמן ולא נפדית הרי אלו של המלוה בדיניהם לפיכך צריכין עדים אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל וע"י ממון הוא מירתתי:

אשת לסטים. שנחבשה בידי עכו"ם הרי היא כלסטים שאם נחבש בעלה להריגה היא אסורה שדרך המלכות להפקיר נשי הגנבים ובתיהן:

ה"ג כגון זווגין ושלשלאות וכלבים ואווזים וכו' וכ"ה בגיטין. וה"פ כגון ששמו סביבות העיר זוגין ושלשלאות של ברזל שישמיעו קול כשירוץ איש עליהם או ששמו סביב כלבים ואווזים ותרנגולים שיזעקו בבוא בן אדם לצאת חוצה:

ה"ג ואסרטוטות מקיפין את העיר. וה"פ חיילות שומרים העיר סביב:

וברחה. משם מן עיר שהקיפוה כרקום סומא אחת והכשירו את הכל דכי היכי דהיא ברחה י"ל על כל אחת ואחת:

היה שם פירצה אחת. שיכולין לצאת משם מצלת על כל הכהנות שבעיר:

ה"ג היה שם מחבוי' צריכה וכ"ה בגיטין. וה"פ היה בעיר מחבואה שיכולה אשה אחת להסתתר בתוכה מיבעיא לן מי מצלת על הכל דכל חדא וחדא אמרינן היינו הא או דלמא לא אמרינן הכי:

ובלבד כרקום של אותה מלכות. שיושבין בטח ואין עליהן אימה לפי שאין מחנה אחריהן ויש להן פנאי לבעול אבל כרקום של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאה בגבולה עליהן פן יבואו אחריהן אין להן פנאי והרי הן כלסטים:

ואפי' קטן. נאמן להעיד על האשה שלא נטמאה:

אפי' קטן וקרוב. מיבעיא ליה הא דקאמר ריב"ל אפי' קטן אפילו קרוב היינו אפילו קטן והוא קרוב נאמן או דלמא קטן או קרוב נאמן אבל קטן וקרוב לא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

חנניה קרתיסיה. כהן היה:

אישתבאי. נשבה הוא ובניו ואשתו והיה הוא ובניו הקטנים מעידין על אשתו שלא נטמאה:

אתון. באו לפני ר"ח ולא קיבל עדותן דהוא אינו נאמן להעיד על עצמו ובניו קטנים היו ואין קטן וקרוב נאמן:

אתון לגבי ריב"ל. וקיבל עדותן זאת אומרת אפי' קטן וקרוב נאמן:

ה"ג שלח בתר איתתיה. וכ"ה בסוטה:

אמר. יעלו עמה ג' תלמידים שאם יפנה אחד מהן לצרכיו ישתיירו שנים ולא יהיה יחוד:

ופריך והא תנינן. בפ"ק דסוטה שמוסרין לסוטה שני ת"ח שיעלו עמה משמע דבתרי סגי:

ומשני אר"א ובעלה. שעולה גם הוא עמה הרי כאן ג' ומכאן סייעתא לדר"ח בר יוסף:

אף הוא וכו'. אמתני' קאי ר' זכריה בן הקצב אף שאסרו עליו אשתו שכר לה בית וכו':

יגעתי באנחתי. בשעת אנחה דהיינו בשעה שנכנסו לירושלים יגע עצמו לשמרה כדי להעיד עליה ואפ"ה לא מצא מנוחה:

מתני' זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו דקיום שטרות דרבנן והימנום רבנן בדרבנן:

שיצתה בהינומא וראשה פרוע. ונוטלת כתובה מאתים שזהו סימן שניסת בתולה וכדאמרינן ריש פרקין:

יוצא מבית הספר. כשהיינו למדין תינוקות בבית רבן לאכול בתרומה ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:

ושהמקום הזה בית הפרס. ולא יותר ובא לטהר:

ועד כאן היינו באין בשבת. דתחומים דרבנן:

אבל אין נאמנין וכו'. דאפוקי ממונא הוא ובעינן עדות מעליותא ובכתובה היינו טעמא דרוב נשים בתולות נשאות וגלויי מלתא בעלמא הוא:

מעמד ומספד. היה לו כאן להספיד מתיו כשמוליכין לבית הקברות שלו ולעשות שם מעמדות ומושבות שהיו עושין שבעה למת:

גמ' תני אין הקטן נאמן אלא בדבר שהוא רגיל בו. כגון כתב יד אביו ורבו ואחיו שהן תמיד עמהן אבל לא על כתב שאר בני אדם:

ובלבד שיצטרף עם אחרים. שיהא עוד גדול עמו:

וחש לומר שמא עבד הוא. אהא דתנן ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה פריך ניחוש שמא עבד כהן הוא:

ומשני הדא מסייעא. מתניתין מסייעא להא דאמר ר' חמא בר עוקבא וכו':

ופריך לא כן א"ר זעירא בשם ר"י העבד עולה משבעה. קרואים שקורין בשבת הרי דעבד קורא בתורה:

ה"ג וידבר עולה מג' פסוקים וכ"ה במגילה. וה"פ אף זה אר"ז בשם ר"י דפסוק וידבר ה' אל משה לאמר עולה ממנין ג' פסוקים שצריך כל העולה בתורה לקרות אע"ג דאין למידין ממנו כלום:

ומשני תיפתר. תפרש הא דר"ז שלמד העבד מאליו ואין איסור אלא כשרבו מלמדו:

או שלמדו רבו. ואפ"ה אין בו איסור כגון טבי שהיה ר"ג מלמד עם החכמים ושמע טבי וזהו נמי כלומד מעצמו:

וחש לומר שמא עבד הוא. אהא דתנן במתני' ושהיה חולק עמנו על הגורן פריך ניחוש שמא עבד כהן הוא:

ומשני מסייעי' לההיא דתני רבי חייא וכו':

מהו להוציא ממון מתוך עדותן. של הקטני':

היך עבידא. היכי דמי הא תנן בסיפא שאין מוציאין ממון ע"פ עדותן:

ומשני היו הכל יודעין וכו'. נמצא שבעדות זה שאמרו עד כאן תחום שבת אנו יודעין שזהו שדה של ראובן מהו להוציא השדה מיד שמעון ולהחזירו לראובן שהרי בתחום שבת נאמנין או דלמא בכה"ג אפי' אתחום שבת אינן נאמני' או דלמא פלגינן דיבורי':

יוצאין היו פלוני ופלוני ללקט פגי שביעית. ואינן נאמנין בשביעית על הפירות לומר שהן של ששית:

ושמענו פלוני. מדבר על אשתו שזינתה או שהיא פרוצה ביותר לאסרה על כהן:

אשה פלונית. מדברת על בניה שהן פסולים:

הוזמו. אנו שהעידו בגדלן מה שראו בקטנן מהו שישלמו כגון בכתובת אשה שהעידו שיצאה בהינומא וכתובתה מאתים והוזמו:

או. אתיא כי האי דא"ר בא וכו' אין לומדין דבר מדבר בעדים זוממין דעדים זוממין חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו:

וכא כן. והכא נמי כן הוא דוקא בגדול דאיירי ביה קרא הוא דחייב לשלם כשהוזם אבל קטן פטור מלשלם:

תני. נאמן קטן לומר שאכל בקציצת פלוני ופלוני דכיון דאית לי' קלא יתירא ומפרסמא מילתא טובא לא מחלפא לי' הלכך אפי' בממון ולפסול משפחה נאמן:

אין נאמנין אלא בגודלן. אמתני' קאי דתנן אלו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן אבל להעיד בקוטנן אינן נאמנין דאין נאמנות לקטן א"נ אהא דקציצה דבסמוך קאי וזה נראה יותר דאל"כ לעיל ה"ל לשנויי:

תמן תנינן. בב"ק פ"י:

ה"ג אר"י בן ברוקה נאמנת וכו' מיכן יצא נחיל זה ומהלך בתוך שדה חברו להציל את נחילו. וה"פ נחיל של דבורים והיינו קבוץ של דבורים שנקבצי' עם המלך שלהם שמעינן מיהת דקטן נאמן אפי' לענין ממון:

ובההוא אמר כן. והכא קאמר במתני' דבדבר ממון אינו נאמן להעיד אפי' בגודלן:

שאין גזלו דבר תורה. אלא מפני דרכי שלום דהא הפקר נינהו דתני יוני שובך ויוני עליי' אין בהן משום גזל אלא מפני דרכי שלום:

ובלבד במפריח. כשהן פורחין הוא דאין בהן משום גזל אבל כשהדבורים עומדים על השוכו והוא ענף האילן יש בו משום גזל דאורייתא:

לא מסתברא. שיהא נאמן על נחיל של דבורים אלא לאלתר אבל לאחר זמן אין הקטן נאמן:

ותנינן. ותניא נמי הכי:

ה"ג בד"א בזמן שהעידו על מעמדן אבל אם יצאו וחזרו אין נאמנין שאני אומר מפני יראה ופיתוי אמרו וכ"ה בתוספתא. וה"פ דוקא בשהעידו מיד אבל אם יצאו וחזרו והעידו אני אומר שמפני אימה או שנתפתו העידו כן: