מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף וכו'. ולא אמרינן שאינו רשאי כדי שלא לבייש את שאין לו:

שלא כתב לה. תוספת מדעתו אלא ע"מ לכונסה:

גמ' ה"ג במה הוא מתחייב לה וכ"ה לקמן פרק הנושא. וה"פ איך יתחייב בתוספת זה הא הויא הוספה בטעות ואינה כלום:

לא כן וכו'. וכי לא כן ר"י ורשב"ל אמרי תרווייהו הכותב וכו':

ה"ג ונמצא שאינו חייב לו אינו צריך ליתן לו וכ"ה לקמן שם:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה כדי שיקרא שמו עליו שהוא חתנו של פלוני ומתחלה ידע שאינו חייב לתת יותר ממאתים לבתולה ולאלמנה מנה וכתב לה לשם מתנה ופריך עד כדון. הניחא בהוסיף מן האירוסין אלא בהוסיף מן הנשואין דליכא למימר הכי שהרי כבר חתנו הוא למה יתחייב ליתן הא טעותא הוא:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה שתיבעל לו ברצון ל"א רוצה הוא ליתן הרבה בשביל הנאה שהיה לו מבעילה הראשונה שבעל:

ה"ג עד כדון כשלא בעל כשבעל. וה"פ אם הוסיף לאחר שבעל מאי איכא למימר. וללשון השני אין צורך להגיה וה"פ אם הוסיף קודם שבעל מאי איכא למימר:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה על שהוסיף בקנינו שבעלה ולל"ב על שהכניסה לחופה:

ה"ג פסק מן הנישואין לאחר זמן ולקרות וכו' בהנאת תשמיש אין בו וכו'. וה"פ אם פסק מן הנישואין לאחר שנשאה זה כמה מאי איכא למימר דלקרות לו חתנו של פלוני כבר עבר משעת חופה הנאת תשמיש נמי ליכא למימר שכבר בעל זה כמה וגם קנין לא הוסיף לאחר מכאן שהרי כבר נשא ובעל ימים רבים:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה שלא תחזור האשה:

ופריך ויכולה היא. בתמיה:

לא כן תני. ביבמות ר"פ חרש:

האיש אינו מוציא אלא לרצונו. ואין האשה יכולה לצאת ממנו שלא ברצונו:

מעיקא היא ליה. מצערת אותו עד שמתרצה לגרשה לכך מוסיף לה שלא תצערנו ותשב עמו בשלום:

ובלבד באותן דברים שנקנין באמירה. כלומר בשעת נישואין דמשום דמחתני אהדדי גמר ומקני:

היך עבידא. היכי דמי:

זכת בין הבנות. הבת שנתקדשה זכתה בדברים אלו שאמר האב ליתן ואין שאר הבנות אפי' הן יורשות יכולין לעכב על ידה:

אשכח גידול רביתא ומר זעירתא. מצא רב גידול לומר חידוש גדול בשם רב ואמר דבר קטן דהא דזכתה הבת בין הבנות דבר פשוט הוא שכן דרך בני אדם ליתן לבתו ובודאי גמר ומקני:

אלא כיני. אלא כן היה לו לומר שאף הבן זכה במה שאמר אביו מלבד חלק ירושתו:

והדא היא זעירתא. בתמיה וכי זה הוא דבר קטן דאמר גידול:

ה"ג לא נמצא קונה אשה ומטלטלין בשוה פרוטה וכו'. וה"פ זהו חידושו שקונה אדם דבר עם אשה כאחת בשוה פרוטה דסד"א כשם שאין אדם קונה שתי נשים בפרוטה כך אינו קונה אשה ומטלטלין כאחת:

ה"ג ומה כן אין אדם וכו'. וה"פ ומאי רבותיה דגידול וכי לא ידעינן דאדם קונה קרקע ומטלטלין כאחד בשוה פרוטה ואשה יליף משדה עפרון:

ומשני שכן אדם קונה וכו'. שאני קרקע מאשה לענין זה שהרי אדם קונה וכו':

ובלבד מן הנישואים הראשונים. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים אפילו באמירה לחוד גמר ומקני ליה:

ותיי כיי. ואתיא כי האי דאמר ר"ח:

זכה במטלטלין. המונחים בבית שהשיאו אביו בו אבל בבית עצמו לא זכה:

ופריך ופליג. בתמיה וכי פליג ר"ח אברייתא דר' הושעיא:

ר"י בשם ר"א. אמר תפרש הא דתני ר"ה שהיה אוצרו של אביו נתון שם בבית שהשיאו בו וכיון שהאב משתמש בו לא הוציאו מחזקתו ואינו קנוי לבנו:

לכן צריכה. לא נצרכה הא דר' הושעיא אלא אפי' היו הכלים שהניח האב בתוך הבית שאולים בידו מאחרים וקמ"ל ר"ה דאפילו הכי מעכבים שלא יזכה הבן בבית:

אם אמר לו. האב להבן שהם מונחין בו לשאילה שהשאיל המקום להשואל שיניח שם חפציו לא זכה הבן בהבית אבל אם לא א"ל זכה בו הבן:

אתא עובדא. מעשה בא לפני ר"י בר' בון וכו':

עיקרא לית לה תמליוסים. עיקר דין זה שיזכה הבן בהבית או במטלטלים המונחים בבית שהשיאו בו אין לו יסוד דהוא כמלתא בלא טעמא כדאמרינן בבבלי:

ורבנין. וחכמים בונין ועולין עליו כלומר שמחדשין בו דברים דכיון דחידוש הוא הבו דלא להוסיף עליו וקסבר אפי' לא א"ל לשאילה לא זכה בו הבן:

את אמר האב פוסק ע"י בתו אפי' היא בוגרת. מיבעיא ליה מי אמרי' דדוקא בבתו נערה הוא דהדברים נקנין באמירה דמטא הנאה לידיה שכסף קידושיה שלו אבל בבוגרת לא או דלמא אף בבוגרת:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

ה"ג ולא אח ע"י אחותו ואפי' היא קטנה. וכ"ה גי' הרי"ף ר"פ הנושא:

שנייא היא וכו'. סיומא דפשיטות הוא וכי יש לחלק באח בין נערה ובוגרת וכי היכי דסיפא בין בנערה בין בבוגרת איירי ה"ה רישא דאב פוסק ע"י בתו בין בנערה בין בבוגרת איירי:

ה"ג אפי' אחר נישמעינה מן הדא וכו' כ"ש אחר. וה"פ כ"ש אחר דלא מהני באמירה בעלמא:

אף למדת הדין כן. אף לענין חיוב ממון כגון שא"ל קח השדה וכו' הדין כן שאין נקנין הדברים באמירה לאב:

כיני מתני'. כן היא משנתינו דוקא אם הוסיף לאחר בעילה הראשונה הוא דלא בעי קנין דבשביל חיבת לילה הראשון שבעל גמר ומקני אבל אח"כ צריך קנין ממש:

בעל. וגירשה לאחר בעילה הראשונה והחזירה והוסיף לה אח"כ אמרינן דעדיין חיבת בעילה הראשונה קיימת וא"צ קנין א"נ אבעילה הראשונה שלאחר שהחזירה קאי שהיא כחיבת לילה הראשונה שלאחר הנישואין הראשונים ונקנין הדברים באמירה:

בעל. בעילה הראשונה ומת ונפלה לפני יבם אם הוסיף לה היבם באמירה בעלמא קנה אי נמי אף שכבר היתה נשואה לבעלה הראשון ימים רבי' אם הוסיף לה היבם נקנה באמירה דלדידיה חיבת לילה הראשונה עדיין קיימת:

ה"ג אמר ר' ינאי אמרו לר"ח צא וקרא. שר' חנני' הי' קורא בתורה בבהכ"נ והיה נקרא ר' חנניה קרא וא"ל שאין לו עסק בהלכות שאין הלכה כראב"ע:

אמר ר"י סי' הוה לן. בהלכות אלו דחזקיה ורבי יונתן אמרו דבר אחד וממילא שמעינן דר' יונתן אמר דהלכה כראב"ע:

ה"ג ומר חזקיה הלכה כר"ש בן מנסיא היא דראב"ע היא דר"ש בן מנסיא. וה"פ כיון דאמר חזקיה דהלכה כר"ש בן מנסיא ממילא הלכה כראב"ע דהא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי דאזלינן בתר אומדנא:

ומר רבי ינאי וכו'. ואיך אמר רבי ינאי לר"ח צא וקרא דאין הלכה כראב"ע הא לפי סימנא דאית לן הלכה כראב"ע:

וכן נפק עובדא. הבני ישיבה נמנו וגמרו הלכה למעשה כראב"ע:

מתני' והיא כותבת התקבלתי. אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה:

גמ' מיסבר סבר ר"י וכו'. מדקאמר שהיא כותבת התקבלתי ממך מנה ובאלמנה חמשים זוז ולא קאמר שהיא כותבת התקבלתי ממך הכל וה"מ למתני בתולה ואלמנה בחדא בבא אלא ש"מ דקסבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים זוז לכך הוצרך למיתנייהו בתרתי בבי:

ופריך ויכתוב כן משעה ראשונה. לבתולה כתובה מנה ולאלמנה חמשים זוז:

ומשני אלא בפוחת והולך. מודה ר"י שאסור לעשות כן לכתחלה לכתוב לבתולה פחות ממאתים ולאלמנה ממנה דקא עקר לתקנת חכמים אבל אח"כ מותר לפחות:

ופריך ויכתוב שנתקבלתי ממך. דמשמע שנתקבלה המעות ע"י מחילה אבל התקבלתי משמע שקיבלה המעות דמיחזי כשקרא:

אף ר"י מודה. דלא מהני מחילה דעוקר תקנת חכמי':

אין הוא בתחלה וכו'. איזה הוא בתחלה ואיזהו בסוף:

עד שלא בעל. זהו בתחלה ומשבעל זהו בסוף:

עד שלא כנס. לחופה זהו בתחלה ומשכנס לחופה אפי' קודם הבעילה זהו בסוף:

לא בעל לאחר כניסתה לחופה אלא גירשה מיד ואח"כ החזירה מיבעיא לי' לר' זעירא אם זו היא בתחלה או היא לבסוף:

תנאי כתובה. תוספת ובנין דיכרין וכל השנויי' בפ' נערה:

ע"מ שלא לזונה ושלא לפרנסה. אע"ג דמדאורייתא חייב לה דכתיב שארה כסותה לא יגרע דקסברי רבנן המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים א"כ קסברי מזונות וכתובת אשה מדרבנן וכי היכי דמצי להתנות על מזונות ה"ה אכתובה נמי מצי להתנות:

וכיון שבאו שני רעבון. ולא היה סיפוק בידה לפרנסו וחלקו הנכסים בינו לבינה:

התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל. שאינו מפרנסה:

היא נאמנת עלי יותר מן הכל. שתאמר איך התניתי עמה:

ה"ג אמרה להן בודאי כך התניתי אמרו לה אין לאחר קנין כלום. וכ"ה בתוספתא פרק ד' וה"פ אמרה אע"פ שכך התניתי אינו בדין שיניחני בלא פרנסה או שאין הקנין כלום כר"מ ור"י והם אמרו אין אחר קנין כלום דלית הלכתא כר"מ ור"י:

מתני' נותנין לבתולה. זמן לכנסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

לפרנס את עצמה. בתכשיטיה:

י"ב חדש. דכתיב תשב הנערה אתנו ימים ומאי ימי' שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו והיינו שנה:

לפרנס עצמו. בצרכי סעודה וחופה:

ולאלמנה ל' יום. שאינה טורחת כ"כ בתכשיטיה שכבר יש בידה:

ולא נישאו. שהבעלים מעכבין:

ואוכלת בתרומה. אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקדשה אוכלת בתרומה מן התורה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וזו קנין כספו היא אלא דרבנן גזרו על בת ישראל המאורסת לכהן שלא תאכל בתרומה גזרה שמא ימזגו כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה וכשהגיע הזמן בעלה מיחד לה מקום ומאכילה שם וליכא למגזר:

נותנים לה הכל תרומה. אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה:

גמ' ה"ג תני הבוגרת כתבועה ונותנים לה י"ב חדש וכ"ה בתוספתא רפ"ה. וה"פ הבוגרת משעה שבגרה היא כתבועה כאלו תבע הבעל להכין עצמה לנישואין:

ונותנין לה. לבוגרת לאחר שנתקדשה ולאלמנה שלשים יום:

ופריך תנינן במתני' נותנין וכו' משתבעה הבעל. משמע דנותנים לארוסה י"ב חדש ובברייתא תני שאין נותנין לארוסה אלא ל' יום א"נ בברייתא משמע שנותנין לה י"ג חדש ובמתני' תנן י"ב חדש:

לאחר בוגרה וכו'. כולא הך ברייתא בבוגרת איירי וה"ק נותנין לבוגרת י"ב חדש משעה שבגרה ואם נתארסה אחר י"ב חדש משעה שבגרה נותנין לה ל' יום כאלמנה שנותנין לה ל' יום:

ה"ג ואמר לה לא כבר הזמנת יכולה היא לומר חיבתו עלי מן הראשון. וה"פ אם נתאלמנה מן האירוסין וא"ל השני כבר הזמנת תכשיטין י"ב חדש לפני הראשון וסגי השתא בשלשים יום יכולה היא לומר שהשני חביב עליה מן הראשון וצריכה להכין תכשיטיה מחדש י"ב חדש וכשהשני בחור וכשנתקדשה לשניהם קודם שעברו יב"ח אחר ימי הבגרות איירי:

והוא בעי מיסב. והבעל רוצה לישא לאחר ל' יום:

והיא בעיא מיסב. לאחר ל' יום והוא אינו רוצה שגם לאיש נותנין י"ב חדש כדתנן במתני' שומעין לה. שמא אינה יכולה לסבול:

מתו בעליהן. לאחר י"ב חדש וי"מ מתו בעליהן לאחר שנישאו ולצדדין קתני:

והוא ששלם. י"ב חדש ברביעי בשבת דה"מ למנסבה ביומא דמשלם זימנא כדתנן בריש מכלתין בתולה נישאת ליום ד' אבל אם שלמו יב"ח ביום אחר פטור עד יום הרביעי:

תריהון אמרין. דלכך פטור כשכלה הזמן בג' או בה' דנעשה כמו שחבשוהו הדייני' דפטור מטעם אונס ה"נ אונס הוא מתקנת חכמי':

אם היתה עיכובה מחמתו. כגון שחלה הוא מעלה לה מזונות:

שהתרומה מצוי בכל מקום. ולמה לנו להטריח אותו:

שהנשים מצויות לטמא טהרות. בעת נדתן וצריכות המחצה לימי נדותה:

נותנין לה כפליים בחולין. קסבר לא מטרחינן למוכרה בשווי' אלא נותן לה תרומה הרבה כדי שתמכרנה בזול ותמצא לוקחין הרבה:

מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה. בעודה שומרת יבם דכתיב וכהן כי יקנה נפש קניין כספו וגו' והאי קנין אחיו הוא:

עשתה ששה חדשים. מהנך י"ב חדש הקבועים לה משתבעה הבעל:

או אפי' וכו'. אע"ג דרובא בפני הבעל כיון דלא נתחייב במזונותיה בחייו אינה אוכלת בתרומה:

זו משנה ראשונה. דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה:

אין האשה אוכלת. דחיישינן שמא ימצא בה מום ונמצאת זרה למפרע שהיה מקחו מקח טעות:

גמ' כל ג' חדשי' הראשונים. לאחר מיתת בעלה שאינה יכולה לא להנשא ולא להתייבם כדתנן ר"פ החולץ ניזונית משל בעלה:

עמד יבמה בדין. ואמרה לו או כנוס או חלוץ וברח ניזונית משל יבם:

חלה. לאחר שעמד בדין:

והלך לו למדינת הים. לאחר שעמד בדין:

מוגדת. מושכת כלומר הרי אני מושך ימי אלמנותי בבית בעלי ואיני רוצה להנשא לאחר:

שומעין לה. והיורשים חייבין במזונותיה:

האומר איני חולץ. אלא לייבם ומעכב' כאומר איני מגרש את אשתי שודאי חייב במזונותיה:

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. והך נמי קניין כספו היא:

דלא כן. דאל"כ שאין זו קרויה קניין כספו א"כ אף שפחתו לא תאכל בתרומה דמה בין זו לשפחה:

לכשיתחייב במזונותיה. דחיישינן שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה אבל משחייב במזונותיה מיחד לה מקום:

שאין הביאה קונה אותה להאכילה בתרומה. אם בא עליה כהן ולא קנאה בכסף אינה אוכלת דבעינן קנין כספו וקידושין נמי לא תפסי בה שתהא מקודשת לו בביאה זו שהרי אין קידושין תופסין בשפחה:

הכסף קונה אותה להאכיל בתרומה. דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו:

אשה שהביאה קונה אותה להאכילה בתרומה. דכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו:

כל טהור בביתך יאכלנו. משתיכנס לביתך והיינו חופה:

דו יכיל מימר ליה. שהוא בן בג בג יכול למימר ולהשיב על הק"ו מה לשפחה כנענית שנקנית בחזקה וכו':

מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו. לקמן במתני' מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו':

הרי זו עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו דכיון שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות לפיכך היא עושה ואוכלת:

המותר. בגמרא מפרש:

ר"מ אומר הקדש. מפרש בגמרא:

גמ' ה"ג רמ"א הקדש כשלו ור"י הסנדלר אומר חולין כשלה. וה"פ רבי מאיר אומר הקדש הוא דהמותר הוא כשלו ויכול להקדישו ור"י סובר דהמותר הוא כשלה הלכך חולין הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפשר לקיים הגי' שלפנינו ואליבא דרשב"ל קאמר דתרווייהו ס"ל דהוא כשלו וטעמו דר"י הסנדלר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומעשה ידיה שלא עשאתן עדיין דבר שלא בא לעולם הם וכן נראה עיקר:

במותר מה' סלעים פליגין. הא דתנן במתני' המותר היינו מותר מעשה ידיה שהיא מחוייבת לעשות לו והוא המותר ממשקל ה' סלעים בצמר כדתנן לקמן בפרקין ומחיים הוא קדוש:

תיפתר לה. תפרש למתני' ה"ג ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף וכו'. וכ"ה לקמן ר"פ מציאת האשה וה"פ מדתנן לקמן בפרקין אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ש"מ דתקנו מותר תחת מזונות ומעשה ידיה תחת מעה כסף הלכך עושה ואוכלת כיון דאינו נותן לה מעה כסף אבל המותר הקדש כיון דמעלה לה מזונות וקסבר ר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין אדם מקדיש דשלב"ל וגמר ואמר לשם ידים עצמן שיקדשו לשמים וידים איתנהו בעולם ור"י הסנדלר סובר כיון דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה ה"ל כמקדיש דשלב"ל וה"ל חולין לישנא אחרינא ר"י הסנדלר קסבר אינו יכול לכופה למעשה ידיה א"כ אין גופה קנוי לו ולא חל הקדשו על הידים עצמן ומעשה ידיה ה"ל דשלב"ל וקסבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וה"ה דה"מ למפלגו במעשה ידי' עצמן בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא דאין רגילות למיעבד הכי א"נ קסבר רשב"ל בשאינה ניזונת אף מעשה ידיה שלה דאפי' לעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך כ"ש אשתו:

במותר אחר מיתה פליגין. כשהותירה ממעשה ידיה ומתה פליגי:

דו א"ל. דהוא מוקי למתני' בשאינו מעלה לה מזונות וקסבר ר"מ אדם מקדיש ור"י סובר כיון שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מזונות ה"ל דשלב"ל ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאי במעלה לה מזונות אמאי תני רישא הרי זו עושה ואוכלת דהא קסבר ר"י תקנו מזונות תחת מעשה ידיה:

אבל אם מעלה לה מזונות ד"ה קדשו. מעשה ידיה דקסבר ר"י דלכ"ע אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי זה כאומר יקדשו ידיך לשמים וה"ל דבר שבא לעולם:

ואין כל וכו'. לר"י פריך דקס"ד דקסבר ר"י לד"ה אדם מקדיש דשלב"ל ולר"י הסנדלר לא קדיש משום דבשעת ההקדש לא היה לו זכות בו כיון דאינו מעלה לה מזונות וקשיא הא מיהת משועבד המותר לבעל לאכילת פירות אפי' בחייה ולמה יהיה חולין המותר לאחר מיתתה:

מעשה ידים ראויין לקדש משעה הראשונה. דאדם מקדיש דשלב"ל ור"י הסנדלר קסבר אין אדם מקדיש דשלב"ל ומעשה ידיה לחוד אין ראויין להקדש אלא ידיה עצמן וכיון דאינו מעלה לה מזונות ה"ל כדבר שאינו שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

במצודתי. של חיות ועופות ודגים וקשה הא אין מקדיש דשלב"ל. ה"ג בלוה לתכריכי אביו. ומשני הא דדבריו קיימין היינו משום כבוד אביו שלא לשהותו בבזיון גמר ומקני אע"ג דה"ל דשלב"ל:

והוא שתהא מצודה פרוסה בפניו. דאם אינה פרוסה ה"ל כדשלב"ל:

אף לקדש לא קדשו. אפי' אמר מה שאירש מאבא היום או מה שתעלה מצודתי היום להוי הקדש ואפי' מצודה פרוסה לא קדיש:

ופריך למה וכו'. כלומר מה דעתך דלא קדיש משום פלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר והלכתא כר"י דאין אדם מקדיש דשלב"ל:

ה"ג אימר שנייא היא. דלמא שאני הקדש דהכא דה"ל כמצודה שאינה מצויה דרוב נשים אינן עושות יותר ממזונותיהן או מחמש סלעים אבל המקדיש מה שתעלה מצודתי ומצודתו פרוסה לדברי הכל קדוש:

נהיר. זכור שהייתם אומרים אתה ור"י בשם רשב"ל:

הוי רעיין אית ליה לרשב"ל. כלומר מחשבות רבות יש לו א"נ דעין דעין אית ליה לרשב"ל כלומר אמוראי נינהו אליבא דרשב"ל דמדאמר במותר ה' סלעים פליגין וכו' משמע דקסבר דאין טעמו של ר"מ משום דאדם מקדיש דשלב"ל ולפי מאי דאמרינן דאמר רבי שמעון בן לקיש דהקדיש מצודה שאינה מצויה מחלוקת ר"מ ור"י משמע דקסבר דטעמו דר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל:

המקדיש מעשה ידי עבדו. ואיירי בשאינו מעלה לו מזונות:

והיה צייד. דהוה ליה כדבר שבא לעולם:

מהו. מי אמרינן יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ומעשה ידיו קדש וה"ל כאשה שמעלה לה מזונות דלדברי הכל קדש כדאמרינן לעיל או דלמא אינו יכול וכיון דאינו מעלה לו מזונות עושה ואוכל דאין ההקדש חל עליו:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

הוא קדש. לדמיו:

ומעשה ידיו חולין. שעושה ואוכל:

מעשה ידי עבדו. אם לא הקדיש אלא מעשה ידיו. ומעשה ידיו הקדש. דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

נוטל. הרב:

נזקו. דעבד והיינו שבת קטנה כמה יכול ליטול להיות שומר קישואין אפי' בלא ידו דדמי דכולא ידו וזהו שבת גדולה כבר אמר פגמו וריפוי לא קחשיב דעבד הוא דבעי ליה לרפאות את עצמו:

והלה. אותו העבד יצא ויתפרנס מן הצדקה דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

ה"ג יוציא מהן לפרנסתו והשאר קודש. וכ"ה בב"ק פ"ח וה"פ ש"מ שאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך דאיך יאכל העבד ממעשה ידיו אחרי שהוא קודש ומברייתא דבסמוך המקדיש את עבדו הוא קדש ומעשה ידיו חולין נמי ה"מ למפרך אלא דהך ברייתא גופא קשיא רישא וסיפא אהדדי:

ה"ג לא על דעתו שימות עבדו. וה"פ לא הקדיש עבדו מתחלה אלא לדמיו ולא מעשה ידיו א"נ הקדש גופא ניחא ליה שלא ימות עבדו ברעב. ובב"ק הגירסא א"ר אחא מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים:

ופריך. לא כן אר"י וכו' והלה יצא ויתפרנס מן הצדקה. ולמה לא יהיו מעשה ידיו הקדש ויתפרנס מן הצדקה:

מצווין ישראל לפרנס קוטעים. בעלי מומין מצד רחמנות אפי' עבדים אבל כשהוא שלם לא ירחמו עליו ולא יאמינו לו שהוא הקדש וימות ברעב אם לא יהנה ממעשה ידיו:

מן כל מה. שאכל נתן גם לעבדו הכנעני ממנו לאכול:

הלא בבטן וגומר. רישא דקרא אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן וגו' מיהו ר"י ממדת חסידות הוא דהוה עביד אבל ע"פ הדין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא תיזון מן הצדקה דאל"כ קשיא דר"י אדר"י והכי מסיק התם בב"ק:

מתני' טוחנת. בריחים של יד שהם קטנים ואם הן ריחים גדולים מכינה כל צרכי הטחינה שנותנת דבר הנטחן לאפרכס וקולטת הקמח:

ואופה. פת:

הכניסה לו שפחה אחת. שפחה ממש או מעות או נכסים לקנות בהם שפחה אחת:

יושבת בקתדרא. על כסא המנוחה ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן:

אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה. כגון שאומר הנאת תשמישך אסור עלי אם תעשה מלאכה:

שיעמום. בהלה תמהון לבב מתרגמינן שעמומית לבא:

גמ' שבעה גופי מלאכות. כלומר מלאכות שהן עיקר לצרכי הבית שהן שבעה אותן מנו חכמים במתני' וה"ה כל שאר מלאכות חייבת האשה לעשותן אלא לפי שאינן עיקר לא מנו חכמים אותן:

לא אמר. תנא דמתני' אלא בנה למעט תאומים דאם ילדה תאומים אינה חייבת להניק שתיהן:

ולמה אמר בנה. ולא תנן ומניקה את בנו דאיכא למשמע מיניה נמי לאפוקי תאומים:

שלא תינק בן חברתה. בן בעלה מאשה אחרת אינה חייבת להניק:

ה"ג אין האיש כופה את אשתו שתניק בן חברתה ואין האשה כופה את בעלה שתניק בנו של חבירו. דיכול לומר דממעטת ע"י כך מזונות בנו ולא אמרינן אי לאו דהויא לה מותר לא הוה ממציא ליה:

ה"ג נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטין את הדד מתוך פיו. כלומר חל הנדר ולא תניקנו:

כופה אותה. להניקו דמשעבדא לי' להניק ולא חל הנדר:

אבל אם היה מכירה. שאינו רוצה לינק מאחרת:

כמה. חדשים יהא לולד דאית לך למימר שמכירה ואינו יונק מאשה אחרת:

מסתכל ביה. כמתמי' על שמועתו:

א"ל מה את מסתכל בי. משום דקשי' לך דאמר שמואל משהניק בו שלשה ימי' מכירה:

שמואל כדעתי'. שמואל לשיטתו שהוא שיער בנפשו שהוא היה חריף:

חכים אנא. מכיר אני את המיילדת שלי שבצאתו מרחם היה בו דעת להכיר:

לגזירה דגזרין לי. למוהלים שמלו אותי:

חכים אנא לנשיי'. מכיר אני לנשים שהיו עם אמי בשעה שכרעה לילד עמו שכשנולד מתה אמו:

כיונק שקץ. כאלו יונק דבר משוקץ:

פירש. לאחר כ"ד חדש:

עד איכן. כמה ישהא דליהוי פרישה:

תני. בבריית' מעת לעת והיינו כוותי' דרב:

בשאינו של סכנה. כלומר הא דאמרן בפירש מתוך בוריו אין מחזירין אותו דוקא בשאין שם סכנה שאינה מניקה אותו אבל במקום דאיכא חשש סכנה להאשה או לולדה אפי' לאחר שפירש כמה ימים לאחר כ"ד חדש מחזירין אותו:

אלא אפי' היא ראוי' להכניס. שהכניסה לו נדוניא רבה ויש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשה:

אשתו עולה עמו ולא יורדת עמו. כגון שנתעשר ויש לו ממון שראוי לקנות שפחה חייב לקנותה כדי שתפטור אשתו ממלאכות הכבדות:

אלמנה ובניה. שהיא ובנותיה ניזונות מתנאי הכתובה שאפי' כבודן ביותר אין להן אלא דבר המספיק כפי הירושה הנשארת:

הפועלין. שנשכרו למלאכה אצל בעל הבית ופסק עמהן מזונות אם העני צריך ליתן להן כמה שפסק עמהם ואם העשיר מוסיף להם מזונות:

הבת. לענין עישור נכסים אם נתקלקלו הנכסים לאחר מיתת אביהן אין ההפסד על הבת ואם נתרבו הנכסים אין לה חלק בהן א"נ אם קיבל עליו לזון בת אשתו איירי:

ופריך ותכניס שפחה אחת לכל הדברים. שתוכל לומר לבעלה הא איכא אשה אחרת דטרחת עבורה ולמה תנן במתני' אינה מבשלת וכו' משמע הא שאר מלאכות צריכה האשה לעשותן:

מפני חייה של שפחה. דמצי לומר אי טרחא קמאי דידי ודידך מי מטריח עבור השפחה כדי צרכה:

ע"י שהדברים הללו. לטחון ולבשל ושאר המלאכות השנויים במשנה מלאכות בזיון הם תנן שהשפחה צריכה לעשותן וכ"ש שאר מלאכות:

שאין דרך וכו'. פליג אר' בון וקסבר דשאר מלאכות צריכה האשה לעשותן כדי שלא תהיה יושבת בטל בתוך ביתה:

מה נפיק מן ביניהון. מה איכא בין הנך תרי טעמי:

הכי גרסינן הרי הכניסה לו עבדים אין תימר משום שחייבת לו אפילו הכניסה לו עבדים אין תימר וכו':

לא מסתברא. לך שהטעם משום שהיא חייבת לו לעשות ג' מלאכות אלו:

א"ל אף אני סובר כן. שהטעם משום שהיא משועבד' לו:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

ומשלבקת את השפיות. פושט וקורע את השפתים ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק:

מתני' המדיר את אשתו. כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע:

בש"א שתי שבתות. אם הדירה ב' שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה:

הטיילים. שאין להם לא מלאכה ולא סחורה:

החמרים. שיוצאין לכפרים להביא תבואה למכור בשוק:

הגמלין. סוחרי חבילות ומביאין על הגמלים ממקום רחוק:

הספנים. פורשין לים הגדול לקצווי ארץ:

גמ' כימי לידת נקבה. ששוהא שבועיים מתשמיש:

בתיהן. נשותיהן:

אפי' כמה. הרבה:

וישלחם לבנונה וגו'. ופליג אסתמא דש"ס וקסבר אפילו ברשות לא יותר משלשים יום:

ושני חדשים בביתם. שהרי שלשים אלף איש היה המס וישלח לבנון עשרת אלפים בחדש כשמחליפין אלו הולכין עשרת אלפים אחרים ובחדש הג' עשרת אלפים שלישים נמצא שעמדו הראשונים בביתם שני חדשים וכן כולם בחילופיהם כך:

הבאה והיוצאת. בד"ה כתיב במחלוקת שהיו עובדים את דוד כל מחלקות חדש ומדהוה ליה למכתב המשרתים את המלך לכל דבר מחלקות היוצאת והבאה למה לי אלא ללמד שהיו שתי מחלקות נצבים ומשרתים שמשרתים עם השאר זו ששה חדשים בדילוג וזו ששה חדשים בדילוג זו באה וזו יוצאת מדי חדש בחדשו:

ופריך הכא. ברישא תנן הפועלים שבת אחת משמע דעונתן משבת לשבת ובסיפא תנן הפועלים שתים בשבת הפועלים יוצאין שלא ברשות. נשיהם שבת אחת ורישא דמתני' דתנן שבת אחת בכהאי גוונא איירי שרשאים לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגם תחלה שדרכן שתי פעמים בשבת כדתנן בסיפא:

שאר זה דרך ארץ. הא דכתיב בקרא שארה כסותה ועונתה לא יגרע מפרש שאר היינו תשמיש:

אל כל שאר בשרו. לא תקרבו לגלות ערוה:

ויענך וירעיבך. וה"ק קרא עונתה לא יגרע דבר שהוא כעינוי כשמונעו ממנה:

אם תענה את בנותי. היינו שימנע מהן תשמיש שהוא כעינוי:

לפי השאר. זקנה קשה לה משאוי ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהם:

לפי העונה. לפי העת אם חמה אם צנה:

מנ"ל. לראב"י שחייב הבעל במזונות אשתו:

שאין בהם קיום נפש. כגון כסות:

מנ"ל. לראב"י שחייב הבעל שלא למנוע ממנה תשמיש:

עד שלא נישאת מכאן. שלא נשאה לכתחלה לשם כך:

למד ר"א. דמתני' שיש לחלק בעונת התשמיש כפי הטורח שמוטל על הזכר:

חד לעשרה. לפי שהן פנויין ממלאכה דרכן להרבות בתשמיש ולעבר עשרה נקבות ובהמה משנתעברה שוב אינה מקבלת זכר:

ובניהם. ובנאיהם זכר כנגד נקבה לפי שהזכר עושה מלאכה כבדה:

הן. הגמלים:

לפיכך לא פרסמו הכתוב. וכתב הזכר בלשון בניהם:

דאינון לעיי. שהן יגעין במלאכה וממעטין בתשמיש:

חד לתרי. דסתם שוורי' לחרישה עומדים ואין עבודת החרישה תמידית משא"כ החמורים למשא תמידית הן עומדין:

לא מסתברא. וכי לא מסתברא לעשותן כספנין שעונתן לששה חדשי' שהן מטריחין עצמן הרבה:

אוכלת עמו מלילי שבת וכו'. דתנן לקמן בפרקין:

בלשון נקיה. תני תנא אוכלת וכוונתו תשמיש שאפי' גמל וספן המשרה אשתו ע"י שליש חייב בתשמיש בכל לילי שבת א"נ אתלמידים קאמר רב דעונתן בכל לילי שבת ולשון זה נראה עיקר:

מתני' המורד'. מתשמיש אבל ממלאכה כופין אותה לעשות מלאכה ולא דיינינן לה כמורדת:

טרפעיקים. כל טרפעיק משקל ו' שעורי' של כסף צרוף:

עד כנגד כתובתה. ואח"כ נותן לה גט ויוצאת בלא כתובה אבל אינו משהה אותה כדי לפחות על הנכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידה:

שלשה דינרים. בגמ' מפרש מ"ש הוא מינה דידה:

גמ' ופריך הכא. באישה מורד תנן שמוסיפין לה ג' דינרים ובאשה המורדת תנן ברישא שפוחתין לה שבעה דינרין בשבת:

היא ע"י שהיא חייבת. לעשות לבעלה שבע מלאכות כדתנן לעיל בפרקין לפיכך פוחתין לה שבעה דינרין:

והוא ע"י שהוא חייב. לאשתו שלשה שארה כסותה ועונתה לפיכך מוסיפין לה שלשה:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך איך תנן סתמא בדידה שבעה הא בהכניסה לו שפחות אין לפחות לה כלום שאינה חייבת לפחות לו שום מלאכה א"נ קשיא ליה א"כ בהכניסה לו שפחות אין פוחתין לה כלום מה הועילו חכמים בתקנתן:

הגע עצמך שהתנה וכו'. ותו אם התנה הבעל שלא יתחייב בשאר כסות ועונה כדאמרי' לעיל בפרקין שיכול הבעל להתנות על כך לדבריך לא יוסיפו לה כלום כשמורד הבעל בתמיה וכי לא ראוי לקנוס על כך:

מאי כדון. מעתה מ"ט יש בדבר:

כיי. כי האי דאמר ר"י:

צערו של איש. בבטול עונתו הוא יותר מדידה לפיכך פוחתין לה יותר:

ותאלצהו. ל' דוחק ומצוקה:

מאי ותאלצהו. הא כבר כתיב ויהי כי הציקה לו:

שהיתה שומטת עצמה מתחתיו. בשעת תשמיש:

היא לא קצרה נפשה למות. ש"מ דצערו של איש מרובה:

וי"א. דמכאן אין ראיה לכך לא קצרה נפשה לפי שזנתה מאחרים:

ופריך כ"ש דתבעה. אלו זנתה מאחרים כ"ש שהיה לה לתבוע תשמיש שמשון:

האבר הזה. אבר התשמיש:

הרעיבתו. תאותו נחלשת והוא שבע:

השביעתו. בתשמיש תאותו מתחזקת והוא רעב ומתאוה תמיד:

וכר"א. דאמר לעיל במתני' שיש עונה קבועה לכל אחד מיבעיא לן אשת הספן המורדת פוחתין לה כל שבת שבעה דינרין או דלמא כל ששה חדשים שבעה דינרין דהא אין הפחת אלא משום ביטול תשמיש ועונתו אחת לששה חדשים:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

התורה המרדתו עליו. הא מן התורה אסורה לו:

הרי אינה ראוי' למרוד. באותו זמן ואפ"ה כותבין כדי לפחות כתובתה הואיל שכבר מרדה בעת טהרתה לפי שאין לו פת בסלו:

וכא פוחת. ה"נ ספן לר"א מיד שהתחילה למרוד פוחתין לה כל שבת שבעה דינרין דאין לו פת בסלו:

מפרא פרנון. מתוספת כתובה דידה ולת"ק מיבעיא ליה וי"מ מפרא פרנון היינו נכסי מלוג שלה:

לא אמר. לא פליגי ר' יוסי וחכמים אלא בירושה שהיא דבר שאינו מצוי אבל תוספת כתובה לדברי הכל פוחתין:

ה"ג ה"ק בשם שמואל אין כותבין וכו':

כאן כמשנה הראשונה. שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה שהיו מכוונין לשם מצוה לפיכך תני ר"ח כותבין אגרת מרד על שומרת יבם:

כאן. הא דאמר שמואל אין כותבין היינו למשנה אחרונה שראו שאין מכוונין לשם מצוה ואמרו מצות חליצה קודמת:

אפי' תימר כן. דאף מאי דתני ר"ח הוא למשנה אחרונה ליכא נפקא מיניה לדינא דעכשיו אין כותבין אגרת מרד כלל:

ה"ג ב"ד שאחריהן אמרו מתרין בה ד' שבתות וכו'. וה"פ ב"ד שלאחר ר"י ור"י תקנו שמתרין בה ד' שבתות ואח"כ מפסדת כתובתה ואפי' שומרת יבם וכ"ה בתוספתא בפרקין רבותינו תקנו שיהא מתרין בה ד' שבתות ואח"כ מפסדת כתובתה אפי' היא ק' מנה אחת ארוסה ואחת נשואה ואחת שומרת יבם אפי' נדה אפי' חולה:

אין לה בליות. בגדים שהכניסה לו בנדונייתה שמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין תפסיד אותם:

ומורדת יש לה. בלאות הקיימין:

אילין דכתבין. הנך שכותבין בשטרות קודם החופה אם שנא הוא אותה אחר החופה או אם תשנא היא אותו יותן לה כך וכך תנאי ממון הוא יכל תנאי שבממון קיים:

מתני' המשרה את אשתו ע"י שליש. שנותן לה מזונותיה ע"י אפטרופס ואינה אוכלת עמו תרגום ויכרה להם כרה גדולה שירותא:

לא יפחות לה. בכל שבוע:

לא פסק לה שעורים. כפלים מן החטים:

שהיה סמוך לאדום. ששם השעורים רעות:

דבלה. תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל ולא במדה:

מפץ. רך ממחצלת:

ה"ג ואם אין לו מפץ נותנים לה מחצלת:

כפה. צעיף אחד משנה לשנה:

ומנעל ממועד למועד. מנעלים חדשים לכל ג' רגלים:

חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים:

והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים שצריכה להם להתכסות בהם בימי נדותה:

גמ' לדרומה. שאדום היה בצד דרום של ארץ ישראל:

מנה וארבע ריטלין. והן תאנים גרועות צריך להוסיף ד' על המנה ול"נ שהן ד' משקלות קטנות שצריך להוסיף לקלבון:

ה"ג הותירה מזונות שלו הותירה בליות שלה וכו' בין שהותירה בליות שלהם וכן הגירסא בר"ן וכ"ה בבבלי. וה"פ הותירה מזונות כגון אשה שמזונות הקצובין לה במשנתינו עודפין לה שאינה רעבתנית המותר לבעלה אבל מותר בלאות שלה להתכסו' בהן בימי נדות' שלא תתגנה על בעלה אבל אלמנה הניזונית מנכסי יתומי' ועליהם ליתן לה כלים של נ' זוז משנה לשנה מותר בלאות נמי ליתומים דלא איכפת להו שתתגנה:

מתני' ונותן לה מעה כסף. לכל שבת לצורך דברים קטני' כגון פרוטה לכבוס או למרחץ:

ואוכלת עמו. מפרש בגמרא:

מעשה ידיה. כלומר מה שעושה מותר על מזונותיה:

שתי. קשה לטוות כפלים כשל ערב ומשקל סלע שביהוד' כפלי' כסלע שבגליל:

הכל לפי כבודו. וכמנהג המדינה:

גמ' דברים אמורי' לשון נקי. הא דתנן ואוכלת עמו היינו תשמיש אלא ששנאו בלשון נקי כדכתיב אכלה ומחתה פיה:

אכילה ממש. והיינו טעמא לפי שלילי שבת ליל עונה אוכלת נמי עמו משלו:

ה"ג ע"ד דרב אוכלת משלה וע"ד דר"י אוכלת משלו. וה"פ ואיכא בינייהו לרב מזונותיה בלילי שבת משלה ולר"י מזונותיה בלילי שבת משלו:

ועשירות שותות. לפיכך פוסקין להן יין:

והתני. בניחותא:

ופריך וב"ד פוסקין יין. לאשה בתמי' ואיך פסקו למרתא יין:

אר"ח בר אדא. לכך אין פוסקין לאשה יין על שם זנות יין וגו' וה"פ יין ותירוש יקח לב לזנות:

ומשני והתנינן וכו' ואריב"ל שמוסיפין לה יין. ה"נ מרתא מניקה היתה:

ה"ג ר"ח רבי אבא בשם רבי יוחנן לתבשילה פסקו. לתת לתבשיל להטעימו ואין פוסקין יין לאשה היינו לשתות:

אעפ"כ. שפסקו לה הרבה כל כך לציקי קדרה קיללה אותן:

מלקטת שעורים. כדי להתפרנס מהן:

אם לא תדעי לך. אם לא תתני כנסת ישראל לב לשמור התורה סופך לצאת בעקבי הצאן ולרעות את גדיותיך אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך:

והתני. בניחותא:

שפסקו לה חכמים. כשהיתה שומרת יבם באה לב"ד לפסוק לה צרכיה מנכסי בעלה ופסקו לה ת"ק דינרין לצורך קופה של בשמים להתקשט בהן:

הדרן עלך פרק אף על פי: