מתני' מציאת האשה. וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה:

ופגמה נזק חבלה אם יחבלו בה:

ובזמן שבגלוי. שהבושה שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובלה:

ילקח בהן קרקע. שהרי זה כשאר נכסים שנופלין לה שהן תלויין:

אוכל פירות בחייה. והקרן שלה אם יגרשנה או ימות ואם תמות היא יורשה:

גמ' איתפלגון. פליגי בה ר"י ורשב"ל:

במחלוקת. הא דתנן מציאת האשה לבעלה לא אתיא אלא כר"מ דאמר לעיל פ' אף על פי המקדיש מותר מעשה ידי אשתו הרי זה הקדש א"כ אף מציאתה לבעלה אבל לר"י הסנדלר דאמר המותר חולין דשלה הוא כ"ש מציאתה שלה:

דו פתר לה. שהוא מפרש לפלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר במעלה לה מזונות וכו' ומחיים הוא דפליגי וטעמו דר"מ לפי שיכול לכופה למעשה ידיה הלכך חל ההקדש על הידים עצמן שהיא קנויה לו כשפחה ולא הוה דבר שלא בא לעולם וכיון דקנויה לו כשפחה אף מציאה שלו ור"י הסנדלר קסבר שאינו יכול לכופה א"כ ידיה עצמן אין ההקדש חל עליהן דה"ל כדבר שאינו שלו ואמעשה ידיה אינו חל דה"ל דבר שלא בא לעולם א"כ מציאתה אינה שלו דלא תקנו לו חכמים אלא מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה אבל מציאה אינה בכלל מעשה ידיה ולא בכלל מותר אבל לר' יוחנן דמוקי לפלוגתייהו דר"מ ור"י הסנדלר בשאינו מעלה לה מזונות ולאחר מיתה ובאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פליגי ותרווייהו סברי שאינו יכול לכופה צריכין לומר דלדברי הכל מציאה בכלל מעשה ידיה או מותר היא ומתני' ככ"ע:

מעשה ידים שהן כמציאה. כלומר כי היכי דפליגי במעשה ידיה פליגי נמי במציאה:

ד"ה היא. מתני' דהכא אתיא ככ"ע:

הוי דעיין דעיין אית לרשב"ל. הרי דאמוראי איכא אליבא דרשב"ל דמ"ד דרשב"ל אמר במחלוקת סובר כמ"ד לעיל פ' אע"פ משמיה דרשב"ל במותר מחמש סלעים פליגי ומ"ד הכא דרשב"ל אמר ד"ה היא סובר כמ"ד לעיל משמיה דרשב"ל דטעמא דר"מ משום דהוא דשלב"ל:

למי נצרכה. תנא דמתני' לאשמועינן דירושתה הוא אוכל פירות ואין כולה שלו דמלתא דפשיטא הוא מ"ש משאר נכסי מלוג:

לר"מ. איצטרך דקסבר זכת האשה זכה בעלה סד"א כולה שלו קמ"ל דאפ"ה לא זכה הבעל מירושתה אלא הפירות:

תמן תנינן. פ"ק דב"מ:

שיכול לשנותן. לכל מלאכה שירצה הלכך אף הגבהת המציאה בכלל מלאכות בעל הבית היא:

שאינו יכול לשנותן למלאכה אחרת. שלא שכרן מתחלה לכך לפיכך מציאתן שלהן:

אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת. דתנן לעיכ פרק אף על פי וכופה לעשות בצמר אבל אינו כופה לעשות מלאכה אחרת ולמה מציאתה לבעלה:

מפני קטטה. שאם לא תתן לו מציאתה ירגיל קטטה עמה:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך מה הועילו חכמים בתקנתן הלא תהא מברחת ותאמר שנתן לה אחר מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה:

ומשני קול יוצא למתנה. אם איתא שבמתנה ניתן לה היה הקול יוצא ויראה לשקר שיש לעמוד על השקר ע"י חקירה משא"כ במציאה יש לחוש שמשקרת כיון שאין קול למציאה:

ופריך הגע עצמך שמצאה בעדים. למה לא תהא שלה ובמתני' תנן סתמא משמע שלעולם מציאתה שלו:

ומשני זו מפני זו. כלומר משום לא פלוג תקנו אף מציאה שמצאה בעדים תהא שלו:

בשאין טפולין לאביהן. הח דתנן מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן היינו בשאינן סמוכין על שלחן אביהן אבל בסמוכין על שלחן אביהן אפי' גדולים מציאתן לאביהן:

הורי רבי יצחק. בהאי דמגרש אשתו ולא גמר לסלק לה כל דמי כתובתה אלא מקצתה חייב במזונותיה עד שגומר בתשלומי כל כתובתה:

ממרק. גמר כמו קרצו ומירק אחר השחיטה על ידו:

דלא מחסר לה. טעמא דמתני' קאמר למה בושתה שלה כיון דלא מחסר לה מידי שיהי' בזה הפסד לבעלה אלא צערא דגופה הוא שביזה אותה והרי הוא שלה א"נ אדר"י בן בתירה קאי מפני מה יש לבעל שני חלקים בבשתה לפי שעיקר הנזק אליו יגיע וה"ק דלא מחסר לה כ"כ כמו שמחסר לבעלה:

בסתר למה נוטל. אבושת פריך אם הוא בסתר בינו לבינה למה יקח הבעל חלק אחד:

ומשני מפני צערו שמצטער עמה. שאף לאחר שנתביישה עדיין יש לה ולו צער על הבשת ההוא לפיכך יש לו חלק בו א"נ אריב"ב קאי כשהנזק בסתר למה יטול כלום הא אינו רואהו ואינו מגיע לו צער מן הנזק ומשני שמגיע לו שליש נזק ובושת לפי שמצטער עמה על נזקה ובושתה:

מתני' ומת חתנו. ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסק לאחיו:

יכול הוא שיאמר וכו'. או חלוץ או יבם ואלו לאחיו חייב ליתן מה שפסק:

גמ' ופריך ולא דברים שנקנין באמירה הן. בתמיה וכיון שכן זכה בהן אחיו ויהא יבם מוציא מיד חמיו בע"כ:

ה"ג פוסק לשם כתובה ע"מ לכנוס. דכל הפוסק דעתו על מנת שיכניסנה הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו וי"א מתני' איירי בשהתנה בפירוש ע"מ לכנוס הוא פוסק:

וכיני. וכן היא אם פסק בשעת קידושין כך וכך אני נותן לבתי הקטנה אע"פ שמת חתנו כופין אותו ליתן ואינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתנשא להראשון דאמרינן כיון דפסק לבתו קנתה:

ופריך הא לגדולה לא. בתמיה כיון דטעמא דפסק לה ולא לחתנו למה לא יתן לגדולה:

ה"ג כופין אותו ליתן גם לקטנה. וה"פ לא מיבעיא לגדולה דיש לה זכיה דצריך ליתן אלא אפי' לקטנה דאין לה יד לזכות לעצמה מדאורייתא כיון דבשעת קידושין פסק צריך ליתן לה:

מתני' והוא פוסק כנגדן ט"ו מנה. אלף דינר הן י' מנה וכשבא החתן לקבל ולכתוב בכתובה כותב שליש יותר שהן ט"ו מנה אם הכניסה לו מעות בעין ובגמרא מפרש טעמא:

וכנגד השום. אם הכניסה לו בגדים ותכשיטים שצריכים שומא הוא פוסק פחות חומש שאם הכניסה לו שום של אלף זוז אינו מקבל עליו אלא ח' מאות ובגמרא מפרש טעמא:

שום במנה ושוה מנה. שפסקה לו בלשון הזה לפיכך אין לו אלא מנה דהלשון משמע אע"פ שלא יהיה שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה אבל אם פסקה לו שום במנה סתם יש לה להוסיף חומש דהיינו ל"א סלע ודינר:

ובד' מאות שום. כשיקבל עליו החתן לכתוב ד' מאות היא נותנת ת"ק:

ומה שהחתן פוסק. כלומר אף הבגדים שהחתן נותן לה שמקבל עליו אח"כ אף בהן תקנו שיפחות חומש ומשתמש בהן:

גמ' מה ראו לומר. בהכניסה לו כספים שהוא מוסיף שליש ובהכניסה בגדים היא מוספת חומש על השום:

שמין דעתה של אשה וכו'. דמדינא כל מה שהיא מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל ולא היא רשאין להשתמש בהן אבל חכמים עשו תקנה ביניהם כשמכנסת שום דהיינו בגדים וכלים הנישומין שמין דעתה שהיא רוצה להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין ואם הכניסה כספים שמין דעת הבעל שרוצה להוסיף שליש כדי להשתמש ולהרויח בהם כל ימי חייו:

לבלות את כליה. כלומר להשתמש בהן עד שיבלו:

זאת אומרת שאין אדם רשאי למכור כלי אשתו. שהרי פוחת חומש בכתובתה כדי שתשתמש בכליה:

דלמא. מעשה שר"ח ור"י ור"א נכנסו לשום לבת ריב"ח כלים ובגדים שהכניסה לבעלה:

אמרין ליה. כלומר בעו מיניה מי אמרינן במכנסת שום לאחר שפיחת החומש הרי הוא כאלו הכניסה מעות ומוסיף אח"כ שליש בכתובתה כמו בכספים או לא:

א"ל פוחת חומש ואינו כופל. אלא כותב בכתובה הקרן לאחר הפחת:

הכניסה לו זהב. כלי זהב כגון נזמים וטבעות א"נ דינרי זהב באתרא דלא סגיין והראשון נראה:

בשוויו. לא יפחות ממנו שהרי אינן כלין בתשמישן וגם לא יוסיף שהרי אינן ראויין לישא וליתן בהן:

ותני כן. ותני נמי הכי:

תקשיטין. כמו תכשיטין והוא מלשון קישוט:

תקשיטין לעשותן דינר. שמו לו תכשיטין העומדים למכור ולעשותן מעות מיד שאינן ראויין לאשה זו להתקשט בהן הרי זה מוסיף שליש כמו כספים:

דינר. שהכניסה לו דינר זהב והתנה עמו שיעשה לה בו תכשיטין ה"ז כותב בכתובה דינר ואינו פוחת ולא מוסיף עליו והיינו כר"י בר חנינא:

ופריך ואינו משתכר וגובה. שכר וריוח מהקרקע והבהמה ולמה לא יוסיף חומש:

ומשני קרקע. ובהמה אין לו בהן אלא אכילת פירות אבל גוף הבהמה והקרקע אינו רשאי למכור מפני שהן שבח בית אביה וכל שאינו יכול לישא וליתן בהן כבשלו אינו מוסיף עליו:

מתני' פסקה להכניס כספים. דינרים בעין שמוכנים להשתכר בהן מיד:

סלעה. שהיא נותנת שהוא ד' דינרין נעשה ליכתב בשטר כתובה בו' דינרין בתוספת שליש ואשמועינן תנא בדינרין בעין בין מרובין כגון אלף דינר דרישא בין מועטים כגון סלע לעולם מוסיף שליש וכן בשום לעולם פוחת חומש:

לקופה. שיתן לה עשרה זוז לכל מנה שהיא מכנסת לו כדי לקנות לה בשמים ותמרוקי נשים:

גמ' לא עשה כן. אלא כתב לה כתובה אלף זוז אע"פ שלא הכניסה לו אלא שום בת"ק זוז:

קיצותא. שומא קודם כתיבת הכתובה:

גובה את הכל. שהרי ידע שלא הכניסה לו אלא ד' מאות זוז ואפ"ה כתב אלף זוז א"כ מדעתיה קיהיב לה מתנה:

ואם לאו. שלא עשה קיצותא:

מיגרע חמשה דינרין לכל סלע. כלומר מה' דינרים עושה סלע שהוא ד' דינרים והיינו פוחת חומש:

ואינו נוגע בתוספת. דדוקא בחמש מאות הראשונים אמרי' דטעה וסבר שהוא פוסק כפי מה שהיא מכנסת ולא ידע שפוחת חומש אבל בת"ק הנוספים אמרי' דודאי מתנה יהיב לה ואינו פוחת מהן דבר ל"א א"צ להוסיף עיקר הכתובה שכבר הוסיף ופי' זה נראה עיקר:

עושה אותן ז' מאות ומחצה. והיינו תוספת שליש:

אם עשתה קיצותא גובה את הכל. כלומר נוטלת מה שכתב לה וכ"ה בתוספתא אבל לא יותר:

ה"ג ואם לאו מוסיף ששה דינר לכל סלע ואינו נוגע בתוספת. וה"פ ואם לאו שלא עשה קיצותא אמרי' מסתמא הני חמש מאות שהוסיף במתנה הוסיף ועוד צריך מאתים וחמשים זהובים על ת"ק זהובים כספים שהכניסה לו כפי תקנת חכמים ולל"ב גם כאן א"צ להוסיף עיקר הכתובה:

ה"ג פסקה להכניס אלף דינר וכתב לה שום י"ב מנה וכ"ה בתוספתא. וה"פ שפסקה לו שום אלף זוז ושוה אלף זוז:

גובה את הכל. כלומר נוטלת מה שכתב לה ולא יותר דמחלה לו השאר ואם לאו אין פוחתין וכו' אין פוחתין לה עיקר כתובתה אלא צריך ליתן לה גם עיקר הכתובה וכ"ה בתוספתא שם מה שהחתן פוסק פוסק פחות חומש חוץ ממאתים לבתולה ומנה לאלמנה:

ופריך הכא את מר מיגרע וכו'. בפסקה להכניס ת"ק זוז שום וכתב לה אלף זוז אמרת דאם לא עשתה קיצותא מגרע ובסיפא גבי אלף זוז שום לא תני דמגרע:

ומשני כאן בנטלה מקצת וכו'. ברישא אם מחשבין הפחת עדיין יש תוספת ע"כ אמרינן דמגרע אבל בסיפא אם מחשבינן הפחת אין כאן תוספת הלכך אינו מגרע לישנא אחרינא ברייתא אחריתא איתא דתני ברישא דאינו מגרע וקשיין אהדדי ומשני כאן בברייתא דתני בה דאינו מיגרע איירי בשנטלה מקצת כתובה ולא הפחית לה כלום אמרינן מסתמא כל מה שהוסיף מחל לה וכאן ברייתא דידן דתני בה מגרע איירי בשלא נטלה עדיין כלום והראשון נראה עיקר:

ופריך הכא את מר נוגע בתוספת וכו'. בסיפא תניא ונוגע בתוספת דתני שיש לה עיקר כתובה ובמציעתא תניא ואינו נוגע בתוספת ולל"ק צ"ל דגרסינן בברייתא בסיפא בשום בכתב לה בשוה השום שנוגע בתוספת:

ומשני תמן הוסיף ולא פיחת. ברישא אף אם מגרעין החומש עדיין יש בו תוספת הלכך אמרינן לשם מתנה יהיב ולא ידע שצריך להוסיף על הכספים הלכך צריך להוסיף מלבד התוספת שהוסיף אבל בסיפא פיחת ממה שצריך להוסיף כפי תקנת חכמים הלכך נוגע בתוספת דאמרי' שיודע דמתקנת חכמים צריך להוסיף יותר ולא נתן זה שהוסיף לשם מתנה אלא שסבר לפחות ולל"ב ה"פ במציעתא כבר הוסיף כפי שיעור הכתובה הלכך אינו נוגע בתוספת עכשיו אבל בסיפא אין כאן תוספת כפי שיעור הכתובה הלכך צריך ליתן לה עיקר הכתובה:

ה"ג תניא בין בשום בין בכספים בשום מה שהוא פוחת ובכספים מה שהוא מוסיף הכל לפי מה שהיא מכנסת. וה"פ בין כספים מרובים תו מועטים לעולם הוא מוסיף ובשום מרובה או מועט לעולם הוא פוחת חומש כפי הערך שהכניסה:

כיני מתני'. כן הוא פירושא דמתני' לקופת בשמים לכל מנה. דבמתני' תנן סתמא לקופה ולא ידענא מאי ניהו הקופה זו:

עשו הניית. בשמים שהבעל נהנה ממנו כהניית כספים ולא אמרי' כיון שנותן עשרה דינרים מכל מנה לצרכה לא יוסיף על אלו שליש אפי' הכניסה כספים שהרי אינו יכול לישא וליתן בהן קמ"ל דה"ל לדידיה כהניית כספים שנושא ונותן בהם:

עשו הנאת פריה ורביה. כיון שע"י הבשמים הבעל מתאוה לה ה"ל כהניית כספים:

לקרשין. שם מקום. אשכחינין ערירין. מצאו אותן עוררים ומריבה ביניהם בעניני תמרוקי נשים כמה יתנו להן:

אמרו להו. אם התניתם בתנאי מפורש כמה יתנו עשו כתנאי ואם לאו הכל כמנהג המדינה דהלכה כרשב"ג דמתני' לא יפחות לה מחמשין זוז. פשיטי שהן שמינית של צורי:

מתני' וכן גבאי צדקה המשיאין את היתומה:

אם יש בכיס. של צדקה:

גמ' אפילו אמר. הבעל קודם נישואיה ופסק לה שאפילו יעמוד ערום מכל יכסה את אשתו בבגדים יקרים וכ"ה בתוספתא בפרקין:

אלא מכסה אותה. בבגדים הראוי לה לפי עשרו ובמתני' תנן שמחוייב לכסותה אפי' עודה בבית אביה הואיל ופסק לכסותה:

ומשני תמן. התם דרך בני אדם לומר כן ניחא לי לעמוד ערום ולכסה אשתי ואינן אלא פטומי מילי בעלמא:

ברם הכא. אבל כאן במתני' דתנאי גמור הוא אמרינן כיון שהתנה להכניסה ערומה ודאי כך היתה כוונתו שיכסנה עודה בבית אביה שאין זה כבודה שתצא ערומה מבית אביה:

כיני מתני'. כן היא פירושא דמתני' וכן המפרנסין את היתומה שנותנין לה בגדיה ותכשיטיה שאין הגבאין יכולין להשיאה אלא או היא או אביה לכך קאמר דמשיאין דסיפא היינו לשון פרנסה וכן מפורש בסיפא דמתני' דו פתר לה. דהוא מפרש הא דתנן במתניתין לא יפחתו לה מחמשים היינו כשאין בכיס לוין עד חמשים זוז דאם יש בכיס תנן בסיפא מפרנסין לפי כבודה אפי' יותר מחמשים:

דו פתר לה כשיש בכיס. נותנים לה חמשים זוז ואם יש בכיס לפרנס אחרות אם תבאנה היום או מחר מפרנסין אותה לפי כבודה אבל אם יש בכיס לפרנס את זו בלבד לפי כבודה אין נותנין לה כל מה שיש בכיס אבל אם אין בכיס אין לוין כלל:

כהדא. מעשה בילדה אחת שבאה בימי דר' אמי לפרנסה מן הצדקה:

אמר. רבי אמי ישתבוק כלומר ישתיירו המעות של צדקה לצורך הענים במועד:

א"ל ר"ז. אתה גורם שתפסיד זו בן זוגה אם לא תתן לה:

אלא יתכול. יגמרו נישואיה ויתן לה כל מה שבכיס:

דמאריה דמועדיא קיים. כלומר השם ב"ה שהוא אדון המועד הוא קיים ויזמין צדקות לעניים כפי הצורך למועד:

ותייא. דר"ח דאמר אם יש בכיס לפרנסה לפי כבודה בלבד נותנין לה הכל כר"ז שאמר שאין משגיחין על מה שצריכין העניים אח"כ ודר"י דאמר חוששין לעניים הבאים אח"כ כר"א שחשש על צורך העניים למועד:

מתני' למה שראוי להנתן לה. עישור נכסים:

אם השיא. האב בחייו את הבת הראשונה:

יינתן וכו'. בין שהוא עישור בין שהוא פחות בין שהוא יותר:

גמ' כיני מתני'. כן צריך להיות במתני' ה"ג יינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה דברי ר"י וחכ"א פעמים שאדם משיא וכו' וכ"ה בתוספתא. וה"פ חכמים לא השיבו פעמים שאדם עני והעשיר וכו' כדתנן במתני' משום דקשיא מכלל דר"י סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה שהרי עני הוא אלא הכי קאמרי חכמים לרבי יהודה פעמים שאדם משיא בתו ונותן עליה מעות שבן זוגה אינו רוצה לישא בלא מעות ופעמים שימצא אדם החפץ בבתו ונותן מעות לאביה שישאנה לו:

מאן תנא. שנותנין לבת עישור נכסים:

ה"ג א"ל רב נחמן בשם ר"י עישור נכסים רבי היא דאמר הכי בפירוש כדתניא בתוספתא:

בעון קומי ר'. שאלו לפני ר':

ה"ג הרי שהיו עשר נקבות ובן אם נטלה וכו':

אין כן. כמו אם כן:

נוטלות תרין חולקין פרא ציבחר. הבנות כולן נוטלות שני שלישים פחות מעט שהן נוטלות ממאה ס"ה חלקים א' עשירית וחסר מן שני שלישים חלק א' וא' חומש בקירוב:

והבן נוטל. שליש אחד ומעט יותר דהיינו ל"ד חלקים וג' חומשים ממאה:

עד שמת הבן. ונפלה הירושה לפני הבנות:

השנייה נוטלת עישור נכסים. תחלה מהנכסים כמו שנטלה אחותה ואח"כ חולקות בשוה הנותר:

תמן. הראשונה נעלה עישור לפי שלא היה לה במה להתפרנס אבל זו שאפשר לה להתפרנס בחלק ירושתה כלומר השתא מגיע לה יותר מאלו נטלה מעיקרא עישור נכסים:

אין מן המשועבדין היא גובה. אם גבתה הראשונה עישור מנכסים שהיו משועבד להבן שהוא היורש ולה לא היה משועבד כלום כ"ש שתגבה זו מנכסים שמשועבדים לה ולאחותה לישנא אחרינא אם מן המשועבדים ששיעבדו אחים את הנכסים יפה כח הפרנסה לטרוף מן הלקוחות כ"ש שתטול זו מן הנכסים שהן בעין ופי' זה נראה עיקר דכן משמע בבבלי בפרקין:

ר"י. לשיטתו:

דמר. דאמר ר"ז ר"י לא גבה ממשעבדי לפרנסת הבנות דקסבר ר"י אין מוציאין ממשועבדים וכ"מ בבבלי הלכך אמר ר"י דשנייה אין לה עישור נכסים דליתא לק"ו דר"ח:

ה"ג מאן גבי ר"ח ור' אילא גבו וכ"ה בגיטין. וה"פ ר"ח לשיטתו דקסבר מוציאין ממשעבדי פרנסה הלכך אמר דיש לשנייה עישור נכסי מק"ו:

ר' יסא. הופקד אצלו הון של יתומים והיו שם יתומים שהיו צריכין פרנסה לנישואיהן:

אעיל עובדא. נכנס הדין הזה אם עישור נכסי ניתן גם ממטלטלים או דלמא ממקרקע דוקא לפני ר"א ולפני ר"ש בר יקים:

ואין רבותינו נוגעין בו. שמיבעיא להו פרנסה ממטלטלי או ממקרקע אנן האיך נעשה מעשה ליגבות ממטלטלי:

אר"י. אני אתן להן להיתומים פרנסה ממטלטלי ואם יגדלו היתומים ויערערו עלי אחזור להם משלי:

ה"ג ואין קמון יתמי וערערין אנא וכו' אפי' כן קמון ולא עררון. וה"פ ואפ"ה כשגדלו היתומים לא ערערי ובגיטין ואפי' כן קמון וערערון:

היך עבדין עובדין. הלכה למעשה כר"י או כר"ח וכן. יצא מעשה כר"ח:

כאלו הן חריבון. הא דתנן במתני' שמין את הנכסים היינו שרואין אותן כאלו הם חריבין ולא שמין השבח שעלה עליהם דהשבח דמיא למטלטלי אי נמי השבח ששבחו אחר כך אין שמין:

מתני' המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא:

והיא אומרת. בגמרא מפרש:

נאמן עלי בעלי. שלא יעכבם לעצמי תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשארצה:

יעשה שליש וכו'. יקנה השדה ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת:

וכי אינה אלא שדה. וכי מה תועלת לו לקנות אפי' אם כבר קנה השדה והיא רוצה למכור הרי היא מכורה הלכך שומעין:

גמ' מתני' בפסק מן האירוסין. כשהאשה אומרת כן כשהיא ארוסה הוא דאר"מ יעשה השליש מה שהושלש בידו:

אף ר"מ מודה. שאף האב לא עלה על דעתו למוסרם ליד שליש אלא עד שתינשא דמשנישאת הבעל זכאי לאכול פירות:

השליש. האב המעות לאחר שנישאת ומת:

היא המחלוקת. אף בזו פליגי ר"מ ור"י:

שקל. חצי סלע:

והן ראוין. שאין ניזונין בפחות:

נותנין להם סלע. דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר שקל:

אל תתנו וכו'. הרי מיחה בידם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה:

למזון האשה והבנות וכו'. נותן כפי הצורך וכיון דבתורת חוב אכלי לאו כל כמיניה להפקיע חובם:

נותנין להם שקל והשאר מתפרנס מן הצדקה. דמצוה לקיים דברי המת והוא לא אמר יותר משקל:

עד שיכלו הנכסים. שהניח אביהן ואח"כ יתפרנסו מן הצדקה דמוטב שיתפרנסו משל אביהן ולא משל צדקה:

הדא פשטא שאילתא. ממשנתינו פשט אילפא השאלה ששאלו מברייתא זו:

דאילפא. אמר אשב על שפת הנהר אם לא אפשוט ממתני' כל הדינים ששנה ר' חייא הגדול בברייתא יזרקוני לים ושאלו ממנו ברייתא זו האומר תנו שקל וכו':

מה הוה מימר. מה היה אומר אילפא:

יעשה השליש מה שהושלש בידו. תנן במתני' משום דמצוה לקיים דברי המת ופשיט אילפא דה"נ אין נותנין להן אלא שקל והך מעשה איתא גם בבבלי בפרקין:

מתו יירשו אחרים. בהך ברייתא האומר תנו שקל לבני גרסי' בתוספתא ובבבלי אם אמר אם מתו יירשוני אחרים בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל. ופריך לא כן אר"א וכו' בכל הלשונות אדם מזכה לחבירו חוץ משכתב לו בלשון ירושה אינו כלום דמתנה לא הוי דהא כתב לשון ירושה ובאמת הוא אינו יורש מדאורייתא א"כ למה מהני כאן מה שאמר יירשו אחרים:

ומשני לית כאן ירתון. ל"ג בברייתא ואם מתו ירשו אחרים אלא יטלו אחרים תניא בברייתא:

כאן במתנה. דלמא שאני הכא לכך מהני לשון ירושה כיון שגם לבניו נתן בלשון מתנה שהרי אמר תנו שקל לבני לכך מהני מה שכתב לאחרים אפי' בלשון ירושה ובבבלי פ' יש נוחלין מוקי לה בראוי ליורשו וכר"י בן ברוקה דאמר שם דאם אמר על הראוי ליורשו דבריו קיימין:

איתפלגון. פליגי בה ר"א ור"י בכתב בשטר אחד לשני בני אדם לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה אי מהני:

מכיון שזכה בו. זה שכתב לו בלשון מתנה זכה נמי זה שכתב לו בלשון ירושה:

נראין דברים. זה שכתב לו בלשון מתנה זכה במה שכתב לו וזה שכתב לו בלשון ירושה לא זכה כלום:

אמר אולפין. שכך קיבל מרבותיו:

ורי"א נראין. שכך נראין לו הדברים הלכה כר"א:

לא ר"מ אמרה. וכי מי שנאה אותה ברייתא האומר תנו שקל וכו' ואם מתו יירשו אחרים וכו' ר"מ הוא ששנאה:

ואינן נראות. לכך קאר"י ונראין הדברים דרבנן פליגי עליה:

שמא כלום היא. בתמיה וכי יש ראיה כלום מברייתא זו לדר"א:

שטרפו. בצמר חולין:

ולא הורי לי'. לאיסורא משום דא"ר יסא שהוא בטל ברוב:

וקשיא לא מתני' היא. דתנן בפ"ג דערלה דלא כר' יוחנן אלא ודאי משום דהך מתני' דערלה אתיא כר"מ דבעי מלא הסיט ורבנן פליגי עליה ואפי' לא יארג לא בטליה כמפורש שם בערלה א"כ גם מברייתא זו לא קשיא אר"י דאתיא כר"מ כמפורש לעיל בברייתא ובבבלי בפרקין:

מלא הסיט. הוא שיעור ריוח שבין גודל לאצבע:

ידלק הבגד. שאסור בהנאה וטעון שרפה:

משער נזיר. שאסור בהנאה דכתיב ולקח את שער ראשו ונתן על האש:

ופטר חמור. לאחר עריפה אסור בהנאה דגמרינן עריפה עריפה מעגלה הערופה:

בשק. גבי צמר שייך בגד וגבי שיער שייך שק:

ה"ג חורי מתני' וכו'. מתני' אחריתא קשיא עלי' דר"י והיא מתני' דפ' יש נוחלין דמייתי בסמוך:

דבריו קיימין. דכיון דאיכא לשון מתנה בהדה מהני לי' דאף לשון ירושה קונה:

ומשני תמן. התם איירי באדם אחד לזה שכתב לשון מתנה לאותו אדם עצמו כתב נמי לשון ירושה הלכך דבריו קיימין:

ברם הכא. אבל כאן כתב לשני בני אדם לזה בלשון מתנה ולזה בירושה סובר ר"י דלא מהני לזה שכתב בלשון ירושה מה שכתב להשני בלשון מתנה:

ואינו חב לאחרים. אר' יוסי דמתני' פריך דאמר שינתן לבעל האשה הא חב לאחרים שאם תמות אין האחין יכולין להוציא מידו משא"כ כשהוא ביד השליש:

בשאין שם אחין. להאשה:

ופריך ואינו חב לאחי אביו. לאו דוקא אחי אביו אלא וכי יש לך אדם מישראל שאין לו קרובים הראויים לירשו והרי הוא מפסיד אותן:

רוצה הוא בתקנת בתו יותר מקרוביו. הלכך כשאין שם אחין בודאי לא קפיד אשאר יורשין שירשו וניחא ליה להאב שיהיו הנכסים ביד בעל בתו משום שלום ביתה:

הדרן עלך פרק מציאת האשה