מתני' האשה עד שלא תתארס. ונתארסה:

בש"א תמכור. בעודה ארוסה אבל משניסת לא כדתנן לקמן:

הואיל וזכה באשה. שהיא ארוסתו לא יזכה בנכסים בתמיה:

על החדשים. שנפלו לה משניסת:

אנו בושים. מה ראו חכמים לומר אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא שאתם מגלגלים עלינו נכסים שנפלו לה בעודה ארוסה לומר שאם מכרה כשהיא ארוסה מכרה בטל לפי שזכה בהם הבעל:

גמ' כיני מתני'. כן צריך להיות במתני' עד שלא נתארסה. דתתארס מרצונה משמע:

מה בין עד שלא נתארסה. דלא פליגי בית שמאי ובית הלל דהא מיהת השתא נתארסה ומשום דנפלו לה קודם לכן הורע כחו ומה בין משנתארסה דפליגי:

ומשני עד שלא נתארסה לזכותה לבד נפלו. שעדיין לא היה זכאי בשלה ולא בה אלא היא עצמה הלכך מודים בה שאם מוכרת ונותנת קיים:

לזכותה ולזכותו נפלו. דאירוסין עושה ספק נישואין שמא תבא לידי נישואין שמא לא תבא:

ולמה לא תניתה. פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דמתניתין במסכת עדיות גבי דברים שהן מקולי ב"ש וחומרי דב"ה:

לא אתינן מיתני. לא באה תנא לשנות אלא דבר שהוא קל לב"ש לכל אדם ולב"ה חמיר לכל אבל פלוגתייהו כאן לבית שמאי חומרא לבעל וקולא לאשה:

ופריך והא תנינן. בפ"ו דפאה:

בש"א הפקר לעניים הפקר. ואע"ג דלא הפקיר לעשירים ופטור מן הפאה כשאר הפקר:

תניתה. ותני לה בעדיות בהנך שהם קולי ב"ש וחומרי ב"ה:

מדעתו הפקיר. ואין זה חומר אצלו:

א"ל והא תנינן. בפאה פ"ו:

לגפה. גדר אבנים סדורות זו ע"ג זו בלא טיט:

ולכלים. כלי המחרישה:

ושכחו בית שמאי אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה. ותני לה בעדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי ב"ה אע"ג דהוי חומרא לעניים וקולא לבעה"ב:

שעדיין לא זכו בו. ואין זה חומר להם:

ופריך ואמור. אף כאן שאינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בנכסי אשתו והדרא קושיא לדוכתא ליתני פלוגתייהו דהכא בעדיות:

לזכותה ולזכותו נפלו. וה"ל כמאן דזכה בו וחומרא היא לו:

מה זה. נשואה נפלה לה משנישאת מכרה בטל כדתנן במתני' בסיפא הבעל מוציא וכו':

אף זו. שנפלה לה כשהיא ארוסה יהא מכרה בטל ואפי' בעודה ארוסה:

מתני' עד שלא נישאת. כגון משנתארסה או קודם לכן ואחר כך נישאת:

הואיל וזכה באשה. שנשאת:

על החדשים. שנפלו לה משניסת. אנן תנינן. במתני' רג"א מוכרת ונותנת לכתחלה ור"ת תני בברייתא רג"א לא תמכור ולא תתן אלא אם מכרם בדיעבד קיים כגירסת המשנה שלפנינו:

לא כן השיבן ר"ג. בעוד ששנו לפניו במוכרת בעודה ארוסה לא כך הוצרך להשיבם על החדשים אנו בושים וכו' שהרי תשובה נצתת יש כאן שיש לחלק בין ארוסה לנשואה וכך השיבן עליה לא אם אמרת וכו':

ולא בהפר נדריה. לבדו אא"כ אביה עמו כדתנן אביה ובעלה מפירין נדריה:

ה"ג א"ל עד שלא ניסת וניסת שהוא זכאי וכו' את מודה לנו שלא תמכור ולא תתן. וה"פ שאלו בנכסים שנפלו עד שלא נישאת ומכרה אף הוא מודה שלא תמכור:

ואם מכרה ונתנה קיים. שאע"פ שזכה באשה לא זכה בנכסים שנפלו לו קודם שניסת שעל החדשים אנו בושים וכו':

אתא מעשה לפני רבי אמי. באשה שנפלו לה נכסים עד שלא ניסת ומכרה משניסת:

אמר. הלא ר"ג יחיד הוא וחכמים חולקין עליו ולא שבקי' רבים למיעבד כיחיד הלכך מכרה בטל:

מתני'. ברייתא אחת מסייע לרבי אמי לדינא ופליג עליה בטעמי':

מסייעא לי'. לענין הדין שמכרה בטל:

ופליג עלוי. מדתני רבותינו חזרו ונמנו והורו שמכרה בטל משמע דקודם שנמנו לא חלקו חכמים על ר"ג ואיהו קאמר דר"ג יחיד הוא:

מתני' חולק. יש נכסים שמכרה קיים ויש נכסים שמכרה בטל:

ידועים. בגמרא מפרש:

ה"ג ואם מכרה ונתנה בטל ושאינן ידועין לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים:

גמ' אלו הקרקעות. ועל מנת אותן נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה:

אלו שנפלו לה ברשות הבעל. שהבעל כאן ויודע בהן קודם שמכרה ואפילו הן קרקע או מטלטלי:

מתני' והוא אוכל פירות. והקרן קיימת לה שלא תקנו חכמים תחת פרקונה אלא פירות נכסי מלוג:

שמין אותן וכו'. דקסבר מה שגדל ברשותו הוי פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן לפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל תבואה זו הוי קרן וצריך ליתן לה דמים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיה:

וחכ"א. אף אלו שלא גדלו ברשותו תורת פירות עליהן הואיל והקרקע קיימת לה:

גמ' דר"מ היא. ר"מ לשיטתו:

דר"מ עביד מחוברין כתלושין. דתנן פ' שבועת הדיינין רמ"א יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר"מ מחייב שבועה דסבר המחובר לקרקע אינו כקרקע:

אלא בקמה העומדת להיקצר. וכקצור דמיא:

הא שחת. שאינו עומד לקצור מיד לא הוי כתלוש:

ברם הכא. אבל כאן סובר ר"מ דשחת הוי כתלוש דטעמיה דר"מ משום דגדל ברשותה:

מחלפא שיטתיה דר"מ. קשיא דר"מ אדר"מ:

תמן. בשבועה לא עביד ר"מ מחוברין כתלושין אלא דוקא בקמה העומדת לקצור והכא עושה אפי' שחת כתלוש:

לא דר"מ עביד מחוברין כתלושין. אין טעמו של ר"מ במתני' דהכא משום דעביד מחוברין כתלושין אלא טעמא אחרינא אית ביה כדפרישית במתני' דמה שלא גדל ברשותו הוי קרן:

שדה שלא נזרעה. ואם נעשה כשדה שלא נזרעה כלל:

היא טבת. היא יפה ב' דינרין:

מתני' ביציאתה. אם בא לגרשה:

בכניסתה שלו. בשעת נפילתן שלו כדברי חכמים ואיכא בין רבי שמעון לחכמים פירות המחוברין בשעת יציאה דלא איירי בהו חכמים ולית להו הא דאר"ש ביציאתה שלה דקסברי מה שגדל ברשותו שלו:

וביציאתה שלו. דמה שקדם ותלש בעודה תחתיו זכה בהם מדין פירות נכסי מלוג:

גמ' את אמר בכניסתה שלו. לאיזה דבר הן שלו:

ומשני מכרה וכו'. לענין זה הן שלו שאינה יכולה למכור אותן:

הוא משתפה ממנו. כלומר נדחה ממנו כמו בוקא דאטמא דשף מדוכתי' ל"א לשון נחת כמו אכלה בשופי וה"פ הבעל מקבל הנחת ממנו וכ"נ עיקר:

עשה אותן ביכורים. אם הן ביכורים או לא היא פלוגתא דר"י ורשב"ל:

ה"ג מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וכ"ה בביכורים. מלביתך יליף דביתו זו אשתו:

לאחר מיתת. אשתו הוא דבעל מביא ביכורים מנכסיה דהכל שלו אבל בחייה לא דקנין הפירות לאו כקנין הגוף הוא א"נ כיון דאכילת פירות הבעל אינו אלא מדרבנן אינו מביא:

אר"י לא שנא. בין בחייה בין לאחר מיתתה לעולם הבעל מביא ביכורים מנכסי אשתו דקרא איירי בסתם נשים שדרכן ליתן פירות נכסיהן לבעליהן וקנין הפירות כקנין הגוף דמי:

כדעתי'. לשיטתו:

ה"ג דאמר אדם יורש את אשתו דבר תורה. הלכך מוקי לקרא לאחר מיתה דמביא דלמ"ד ירושת הבעל דרבנן ע"כ לומר דקרא איירי בין מחיים בין לאחר מיתה דלעולם אין הגוף שלו:

לא קידשו. אם הקדיש הבעל הביכורים בעודה אצלו וגירשה קודם שליקטן אינן קדושים דהא בחייה לא מצי הבעל להקדישן:

ופקעת מינייהו קדושתן. לאחר שגירשה:

מתני' לא תמכור. יכולה היא לעכב:

שבח בית אביה. הויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת:

גמ' מתני'. הא דפליג הת"ק דמתני' כדי טפילתן. כפי הטורח וההוצאה שהוא מטפל בהן:

גמ' בשם רבנין דתמן. בשם חכמים שבבבל:

מתני'. דפליגי ת"ת ור"י:

כשנפלו לה זתים ולא קרקען. כשהיה לאביה זתים שקנה בלא קרקע על מנת שיהיו בקרקע המוכר והלוקח יאכל פירות עד שיבשו וקסבר הת"ק כיון דכליא קרנא ואין כאן שבח בית אביה תמכור ור"י סובר מ"מ כל זמן שהן קיימין הן שבח בית אביה:

אבל אם נפלו לה זתים וקרקען. שגדלו הזתים תוך הקרקע שנפלה לה ד"ה לא תמכור דהא לעולם שבח בית אביה קיים בהקרן דהיינו הקרקע:

ורבנן דהכא אמרין. וחכמים שבא"י אמרי:

אפי' נפלו לה זתים וקרקען וכו'. נמי פליגי:

לא דמי בית זיתא דנפלו וכו'. כלומר וטעמא דת"ק דאין חילוק בין שיש בשדה זתים בין שאין בשדה זתים לעולם שבח בית אביה קיים דהא מיקריא בית זיתא או בית כרמא א"נ ה"ג לא דמי בית זיתא דפלוני ול"ד בית כרמא דפלוני וטעמא דר"י קמפרש דכל זמן שהזתים וגפנים קיימים שבח הוא לה דמתקרייא בית זיתא ובית כרמא דפלוני:

ה"ג מתני' מסייעא לרבנן דהכא:

שלא מכר לו אלא שמו. דלעולם בית כרמא מיקרי אע"פ שאין בו גפנים ה"ה הכא נמי:

מתני' מה שהוציא הוציא. אם גירשה:

ישבע. כעין שבועת התורה וכן כל שבועת המשנה כעין של תורה הם:

גמ' אלא מלא חותלה. סל מלא גרוגרות:

והוא שתהא ההוצאה יתירה על השבח. הוא דתנן ישבע כמה הוציא ויטול:

נותן לו את השבח. בלא שבועה:

מתניתא. ברייתא פליגא על רב אסי:

ה"ג וכולן שמין להם כאריס. וה"פ וכולן המוציא הוצאות על נכסי אשתו והיורד לנכסי נטושים אם באו בעלים קודם שלקט הפירות שמין להם כאריס ש"מ דלעולם אין נוטל את השבח:

ומשני מתני'. הך ברייתא איירי בנטיעות הוא דשמין להן כאריס שאין השבח כולו בא מחמתו שהרי הקרקע נמי אשבחה ומאי דאמר רב אסי שנוטל את השבח היינו בבנין שאין השבח בא אלא מחמתו:

ה"ג מתני' פליגא בנטיעה לא כן א"ר בא וכו'. וה"פ איך נוקמי מתני' בנטיעה א"כ קשיא לר' בא דאמר אפי' לא אכל אלא מלא חותלה ואלו בברייתא תניא ששמין להן כאריס:

א"ל כאן בשאכל. ר' בא איירי כשאכל הלכך אפי' בדבר מועט שאכל אמרינן דמחל אבל בברייתא איירי דלא אכל כלל ושמין להן כאריס:

מתני' שנפלו לה נכסים. מבית אביה:

בכתובתה. מנה ומאתים ותוספת ונדוניא שהכניסה לו וקבל עליו אחריות:

ובנכסים הנכנסים והיוצאין עמה. נכסי מלוג שכשנכנסת נכנסו עמה וכשיוצאת מבעלה יוצאים עמה:

יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. בגמרא מפרש טעמא:

ובה"א נכסים. דצאן ברזל בחזקתן בחזקת יורשי הבעל הואיל ואחריותן עליו:

גמ' ופריך הכא. ברישא תנן מוכרת ונותנת וקיים משמע דאף ב"ש מודו דהנכסים בחזקת האשה קיימו ובסיפא כשמתה אמרו ב"ש דיחלוקו משמע דמספקא להו אי קיימו בחזקת האשה:

ה"ג הן דאת אמר. וה"פ הא דקאמרת מוכרת ונותנת וקיים איירי כשנפלו לה בעודה תחת בעלה הראשון ובנשואה ידו וידה שוין ולא יותר וכשמת אין ליבם בה אלא זיקה הלכך ידו גריעא מידה והנכסים בחזקתה:

בשנפלו לה משנעשית שומרת יבם. דכיון דנפלו לה בשעה שהיא זקוקה לו ידו וידה שוין וזיקה עדיפא מאירוסין:

ה"ג נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות וכו' וכ"ה ביבמות. וה"פ שהשביחו הנכסים משנעשית שומרת יבם:

ההן יבם דהכא. הך יבם דמתני' מספקא להו לב"ש אם הוא כבעל או אינו כבעל לפיכך יחלוקו מספק דספק נשואה היא וזוכה היבם בחצי ירושתה שהבעל יורש את אשתו:

דב"ה פשיטא להו שהוא כבעל. לפיכך יורש את הכל והא דקאמרו בנכסים הנכנסים והיוצאין עמה שהן בחזקת יורשי האשה שכן בעלה שהוא אחי היבם אין לו בהן אלא אכילת פירות ואינן כשלו שאינן באחריותו:

יורשיה היורשין כתובתה. והן יורשי הבעל חייבין בקבורתה דתנן לעיל פ' נערה קבורתה תחת כתובתה ואפי' לא הניח בעלה כלום:

הוות צריכין לן. הוה מיבעיא לן מי קוברה:

מאחר שאין לה כתובה. מן היבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדתנן לקמן בפרקין איכא למימר שאינו חייב בקבורתה:

וקשיא. מאי סלקא אדעתיה דאין חייב לקברה וכי אשה שאין לה כתובה כגון שמחלה או מכרה כתובתה לבעלה וכי אינו חייב בקבורתה:

ומשני אשה אחרת אע"פ שאין לה כתובה. ראוי שיהא חייב בקבורתה כיון דראוי ליורשה:

ברם הכא. אבל שומרת יבם אם יש לה כתובה שהניח בעלה לתשלומי כתובתה חייב היבם לקברה אבל אם אין נכסים לכתובתה אין עליו לקברה:

מתני' ילקח בהן קרקע. לפי שכתובתה על נכסי בעלה הראשון כדתנן לקמן לפיכך נכסי המת אחראין לכתובה אלא שהיבם אוכל פירות אם מיבם אותה וקסבר מטלטלי משעבדי לכתובה:

שמין אותן. דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובתה:

שלו. בגמרא מפרש:

ה"ג והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה. קסברי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אא"כ תפסה ומחיים דבעל בעינן תפיסה וה"ה דפליגי נמי אמעות דמ"ש מעות מפירות תלושין:

הרי היא כאשתו לכל דבר. שמגרשה בגט ומחזירה ולא אמרינן ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה ולא תסגי לה בגט וכן כשגירשה נימא מצוה דרמיא רחמנא עליה עבד ותהא עליו באיסור אשת אח ויהא אסור להחזירה קמ"ל כיון דאמר רחמנא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו:

גמ' לכן צריכא. לא נצרכא הא דתנן הניח אחיו מעות וכו' לא איצטרך למתני דהא מדתנן פירות תלושין וכו' שמעינן אלא לאשמועינן דאפילו היו מעות אלו מופקדים ביד היבם מוציאין אותן מידו וילקח בהן קרקע:

שלא תאמר. היבם שמופקדים אצלו:

הואיל ואני הוא היורש. שאכניס את אשתו ואזכה בנכסים:

שלי הן. ולא אוציאם מידי לצורך כתובתה קמ"ל דמוציאים ממנו:

לית כאן שלו. הא דתנן במתני' פירות המחוברין לקרקע הרי הן שלו ל"ג שלו אלא שלה דהא כל נכסי המת אחראין לכתובתה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:

אלא להיידא מילה. לאיזה דבר תנן במתני' בדברי חכמים כלל מחוברין דהא מודים חכמים לת"ק במחוברין:

ומשני שאם קדם היורש ותפס מוציאין אותן מידו:

ופריך אף בבע"ח כן. לדברי ר"י אף בב"ח אם קדם היורש ותפס מעות או פירות מחוברין לקרקע מוציאין מידו:

ה"ג לא כן תני יורש וב"ת שקדם א' מהן ותפס אין מוציאין מידו מ"ש ב"ח מאשה:

נשמעינה מן הדא. ת"ש מדברי ר"י עצמם שבב"ח אם קדם היורש ותפס אין מוציאין מידו:

ה"ג הקדיש תשעים מנה וכו'. מתני' היא בערכין פ"ו וברישא תנן המקדיש נכסיו לבדק הבית והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אין האשה יכולה לגבות את כתובתה מן ההקדש ולא ב"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולב"ח חובו הקדיש תשעים מנה וכו':

מוסיף. הבעל חוב להלוות עוד דינר ללוה ופודה את הנכסים אלו:

ולא סוף דבר דינר. ולאו דוקא דינר צריך לפדיון אלא אפי' בפרוטה יכול לפדותן שהרי לא חל ההקדש עליהן דמשועבדים הם לבעל חוב וכיון דאין בהן אלא קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא הצריכו חכמי' להם פדיון אלא שלא יהא נראה כאלו הקדש יוצא בלא פדיון הלכך אפי' בכל שהו סגי:

מועלין מעילה גמורה. בנכסים אלו קודם הפדיון ואם מעל בהן חייב קרבן וחומש:

וקשיא אם מועלין בהן מעילה גמורה. ש"מ דהקדש חל עליהן א"כ לא יצאו מהקדש עד שיפדו אותן בשווין:

אם אינן נפדין בשווין. כדתנן במתני' ש"מ דלא חל הקדש עליהן א"כ לא ימעלו בהן מעילה גמורה:

ומשני מה אנן קיימין. במאי עסקינן אם שהקדיש קרקע בהא מי יאמר ר"י דמועלין בהן הא קיי"ל אין מעילה בקרקעות:

אלא. במאי עסקינן שהקדיש קמה הראוי לקצור ואיירי בששיעבד לב"ח מטלטלי אגב מקרקעי א"נ אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משעבדא לב"ח מ"מ מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה וה"ל כמקדיש דבר שאינו שלו מיהו הקדש מפקיע מידי שיעבוד הלכך אם קדם הגזבר וקצרן אין מוציאין מידו ולכך מועלין בהן:

הוא גזבר הוא יורש. שניהם דין אחד להם דאם תפסו אין מוציאין מידן:

אף בשור כן. אם הקדישו ב"ח מוסיף כל שהו ופודהו:

ופריך אית לך מימר שור קרקע. בתמיה דמתני' איירי בקרקע ודאי דאין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד משום דקרקע כגבוי דמי אלא שור שהוא מטלטלי למה יפדנו בפחות משויו הא בשעת ההקדש היה ברשות המקדיש:

שור עשו אותו. חכמים מפני תקנת הלוין:

כהקדש שהוזל. וכאלו אינו שוה אלא כדי פדיונו שנתן הב"ח:

ופריך הכא. גבי שומרת יבם אר"י אם תפס היורש מוציאין מידו:

וכא. והכא גבי ב"ח אמר אם תפס היורש אין מוציאין מידו:

ומשני לפי שהורעה כחה. של השומרת יבם שכתובתה אינה אלא על נכסי בעלה הראשון לפיכך ייפו כחה בזה שאם תפס היורש מוציאין מידו:

ותני כן. ותניא נמי הכי בשומרת יבם דמוציאין מידו:

אילנות. הניח אחיו אילנות וקצצום בין אילנות זקנים שאינן ראויין לפירות בין נערים הראוין לפירות ותפסום מוציאין מידו:

מתני' אלא כל נכסיו. שירש מאחיו אחראין לכתובה:

גרשה. ליבמתו אחר שכנסה:

ה"ג אין לה אלא כתובה. אבל כל זמן שלא גירשה היו כל הנכסים מאחיו משועבדים לה ואינו רשאי למכרן:

הרי היא ככל הנשים. דתנן לקמן בפרק הכותב המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה:

גמ' כיצד הוא עושה וכו'. ה"ג בתוספתא מי שמת והניח אשתו שומרת יבם אפילו הניח נכסים של ק' מנה אין היורשין יכולין למכור מפני שכל הנכסים אחראין לכתובתה כיצד יעשה כונסה ומגרשה ושוברת לו על כתובתה וה"פ כותבת לו שובר על כתובתה:

לצדדין היא. מיתנייא הך ברייתא דלא בעינן תרווייהו אלא או מגרשה או שוברת לו כתובתה דמפרש הא דתנן במתני' החזירה הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה היינו על נכסי בעלה האחרון:

כנסה. לשומרת יבם:

אם חידש לה. אם הוסיף לה על כתובתה הראשונה שיש לה מאחיו:

ה"ג מתניתא אמרה כן החזירה הרי היא ככל הנשים. וה"פ ממתני' שמעינן דאם כנסה וגירשה והחזירה הרי היא ככל הנשים וכתובתה על נכסיו:

ומשני סוף דבר עד שיכניס ויגרש ויחזיר. אי ממתני' ה"א משהחזירה כתובתה על נכסיו:

דרבא אתי מימר לך. ור' זעירא גדולה מזו אתי לאשמועינן דאף בכנסה וגירשה והחזירה כתובתה על נכסי בעלה הראשון אא"כ חידש לה על כתובתה הראשונה ומפרש למתני' הרי היא ככל הנשים שכתובתה הראשונה קיימת וכדפרישית במתני' ה"ג ארוס שמת אין לה כתובה וכו'. וה"פ ארוס שמת והניח ארוסתי שומרת יבם אין לה כתובה מבעלה הראשון אע"ג דתנן בפ' אע"פ נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין וכו' גובה הכל שומרת יבם שאני כיון שלא הותרה להנשא לשוק במיתתו אין לה כתובה:

שלא תאמר יעשה כמו שגירש וכו'. ה"ל למימר שלא תאמר יעשה כמי שמת דהא במתני' פ' אע"פ תנן נתארמלה וכו' אלא לפי שזה נמי מת לכך נקט לשון קצרה כמי שגירשה וה"ק שזו כמי שגירשה מן האירוסין תהא ייש לה כתובה לפיכך צריך רב המנונא למימר שאין לה כתובה ל"א אתוספת כתובה קאי ואליבא דראב"ע דסובר דארוסה אין לה אלא מנה או מאתים קמ"ל ר"ז ארוסה שומרת יבם נמי לית לה כתובה אע"ג שלא הותרה להנשא לשוק ע"י אירוסין אפ"ה אין לה כתובה מן הראשון שלא תאמר דחליצתו של שני ה"ל כגט ויהי' לה כתובה מן השני קמ"ל דאין לה כתובה ולשון זה נראה עיקר:

והיתה קלה בעיניו לגרשה. וכשהיה כועס עליה אמר להלכי אצל כתובתיך:

אעפ"כ היתה קלה בעיניו לגרשה. שהיה אומר לה טלי כתובתיך וצאי:

כוסות וקערות ותמחויים. לצרכו:

הדא דתנינן. היינו דתנן במתני' שאף תקנה זו אינה שהיה אומר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן בקערות וכוסות ותמחויי' העומדים על השלחן לפיכך התקינו שיהא נושא ונותן במעות שהכניסה לו ויהא כל נכסיו אחראין לכתובתה:

והוא מאבדה. לאו דוקא מאבדה אלא שלוקח בהן סחורות וקשה בעיניו למכור הסחורות כדי לגרשה:

והוא. שמעון בן שטח התקין ג' דברים:

ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר. שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו ומי שאין לו אב לא הי' לומד תורה התקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ומכניסים אותן כבן שש כבן שבע:

והוא התקין טומאה לכלי זכוכית. דלא כתיב בהו טומאה מפורש בקרא:

על ארץ העמים. ופריך לא כן וכו' משום ספק קברות שלהן דעכו"ם מיטמאו במגע ובמשא ובאהל לרבנן דפליגי אר"ש ואפי' ר"ש דפליג מודה דמטמאין במגע ובמשא וברקב:

רי"א. ר"י בן טבאי לבד ורבי יונה מוסיף אף שמעון בן שטח עמו גזרו טומאה על כלי מתכות שיחזרו לטומאה ישנה אם נשתברו לאחר שנטמאו ותיקנם משום גזרה שמא יאמרו טבילה בת יומא בלא הערב שמש סגי להו שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום מתוך שאינו יודע שנשברו יאמר שהטבילה היא מטהרתן:

גזרו על טהרת ידים. שיהו סתם ידים מטמאות את התרומה בנגיעה שמעינן מיהת דיוסי בן יהודה ויוחנן גזרו טומאה על כלי זכוכית ואלו הכא אמרינן דשמעון בן שטח גזר טומאה על כלי זכוכית:

ומשני רבי יוסי וכו' כך היתה הלכה בידם. מהראשונים ושכחו ועמד שמעון בן שטח ויסדם וחיזק גזירתן לפיכך נקראת על שמו:

סוף שהוא מתקיים בידן. שלא יתבטלו דבריהן ולא תבא תקלה לידן אלא יאמרו דבר הגון כמו שנאמרו למשה מסיני:

ה"ג ואתיא כמאן דמר וכו':

ואם רק הוא. המניעה מכם שאין אתם יגיעין בתורה כל צרכה שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ולמי שאינו מייגע בה הוא דבר רק:

אימתי היא חייכם. דהא התורה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם ואיך כתב כי היא חייכם אלא בשעה שאתם יגעין בה כל צרכה היא נותנת חיים אבל כל זמן שלא יגעתם בה כל צרכה היא מתשת כחו של אדם א"נ אם אתם יגעין בה בעוה"ז היא חייכם בעה"ב:

הדרן עלך פרק האשה שנפלו