מתני' הכותב. הרי זה אוכל פירות וכו'. דהכי משמע בנכסייך אין לי דין אבל בפירותיהן יש לי דין וכל זמן שהן נכסייך שאת בחיים אין לי דין בהם הא לאחר מיתתך יש לי בהן דין ודברים:

שהתנה על מה שכתוב בתורה. דקסבר ירושת הבעל דאורייתא דכתיב בפ' נחלות לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה והאי וירש אותה מיותר לדרשא שהאיש יורש את אשתו ואע"ג דשארו דקרא לאו אשתו היא דהא כתיב ונתתם את נחלתו לשארו וליכא למימר שתירש האשה את בעלה דהא ממשפחתו וירש אותה כתיב מיהו האי קרא יתירא דוירש אותה דרשינן הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו שארו וירש אותה האיש יורש את אשתו:

וכל המתנה וכו'. אבל פירות תקנתא דרבנן הוא ומצי לאתנויי עלייהו:

גמ' כשלא כנס. בשכותב לה בעודה ארוסה שלא זכה עדיין בנכסים הוא דמהני לשון זה שלא יזכה בהן כשישאנה ואין צריך לשון מתנה:

אין אדם מאבד זכותו בלשון הזה. שהרי אין כאן לשון מתנה:

מילתיה דר"ח. הא דר' ינאי אתיא כהא דאר"ח:

האומר. לחבירו בשדה שיש לו שותפות בה ידי מסולקת וכו':

לא אמר ולא כלום. דאין כאן לשון מתנה:

מתני' אמרה כן. בתמיה הא ממתני' שמעינן איפכא דאדם מאבד זכותו בלשון הזה:

דתנינן תמן. לקמן ס"פ מי שהיה נשוי:

הא הראשונה לא. אינה יכולה להוציא מיד הלוקח אע"פ שלא כתבה לו אלא דין ודברים אין לי עמך:

א"ל כל גרמה. כל עצמה של משנה זו שמעינן מינה שאין אדם מאבד זכותו בלשון הזה:

ה"ג אלו כן אפי' השנייה לא תוציא מיד הלוקח. וה"פ אס"ד דלשון זה הוי לשון מתנה א"כ אפי' השניה לא תוציא מיד הלוקח דהא הלוקח במקום הראשונה קאי וה"ל כאלו כתבה לו הרשאה ואלו התם תנן בסיפא השנייה מוציאה מיד הלוקח:

ולמה אין הראשונה וכו'. כלומר ואי קשיא [דאי] דין ודברים אין לי עמך לא מהני למה לא תוציא הראשונה מיד הלוקח:

שכן היא כותבת לו וכו'. דלשון זה מהני שאינה יכולה לערער על מכירה זו מיהו (מיד) השנייה יכולה להוציא שלא כתבה לו לשון מתנה אלא כל ערר אין לי עמך:

כתב לה וכתבתה לו. דין ודברים אין לי בנכסייך עד שלא כנס שניהן שוין:

כשם שאינו מאבד זכותו. כיון שכתבה לו אף היא אינה מאבדת זכותה ואם מת גובה כתובתה ונדונייתה מנכסיו:

כתב לה מן האירוסין. ומכרה מן הנישואין:

פלוגתא דב"ש וב"ה. בר"פ האשה שנפלו:

ע"ד דב"ש תמכור. דודאי לא כתב לה שתמכור מן האירוסין דא"כ למה כתב לה דהא אפי' לא כתב לה אמרו ב"ש נפלו לה משנתארסה מוכרת ונותנת וקיים אלא ודאי כדי שתמכור לאחר הנישואין:

ע"ד דב"ה. דאמרו התם שלא תמכור לכתחלה נכסים שנפלו לה משנתארסה איכא למימר דלהכי כתב לה שתמכור לכתחלה מן האירוסין אבל מן הנשואין לא תמכור:

כתב לה. לאחר שכנסה:

ונפלו לה. נכסים לאחר שכתב לה מהו דמהני לשון זה לסלק עצמו מהן כמו דמהני בכותב לה כן בשלא כנס דהא אף אלו נכסים לא באו עדיין לידו או דלמא כיון דנישאת ידו כידה אף במה שעתיד ליפול לה ולא מהני בה לשון סילוק:

ופשיט ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. בתמיה וכיון שעדיין לא זכה בנכסים אלו אין סילוק זה מהני:

אמר רבי בון בר חייה. לפני ר"ז שיש להשיב על דבריו:

ה"ג אלו לא כתב לה שמא אין לו אכילת פירות. בתמיה וכיון שזכה בהן לאכילת פירות אע"פ שלא היו עדיין ברשותו בשעה שכנסה יש ללמוד מזכותו חיובו שיכול לסלק עצמו מהן קודם שנפלה לה:

ה"ג כתב לה דין וכו':

מה הן. מהו מי אמרינן כיון שפירש דבריו מהני לשון סילוק או דלמא לא שנא:

ופשיט ויש אדם מתנה על דבר שאינו בעולם. בתמיה דודאי לא מהני תנאי על זה אפי' בלשון מעליא:

מכרה פירות המחוברין לקרקע. מהו אהא דתנן במתני' שאם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אם מכרה ונתנה קיים קמיבעיא ליה אם מכרה פירות המחוברין לקרקע מי הויין כקרקע ומכרה קיים או דלמא כפירות הן ומכרה בטל:

כמוכרה פירות תלושין. ומכרה בטל:

כמוכרת אחד מעשרה בקרקע. ומכרה קיים:

אינה מוכרת פירות. הגדלין בשדה זו אלא של בעל הן דלא גרע מנכסים שנפלו לה בירושה:

מתניתא אמרה כן. ברייתא נמי דיקא כוותיה דרב:

מוכר פירות ולוקח בהם קרקע וכו'. שמעינן מהא אע"ג דנתן לה קרקע במתנה הבעל אוכל הפירות שהרי קרקע זו שלקח מדמי הפירות כאלו ניתן לה במתנה הם ואפ"ה הבעל אוכל פירות:

ר' אימי בעא. מאי קמ"ל רב פשיטא דאוכל פירות דהשתא אם נתן לה אחר שדה במתנה הבעל אוכל הפירות ממנה נתן לה הבעל שדה במתנה לא כ"ש שאוכל הפירות:

ומשני לא אמר. כלומר לא איצטרך רב לאשמועינן אלא לדיוקא דדוקא בנתן לה הבעל במתנה הוא דאוכל פירות אבל במוכר שדה לאשתו אין לו פירות:

ופריך מה בין כותב. לאשתו שדה במתנה ומה בין מוכר לה שדה:

ומשני עילה היה רוצה. זה שנתן לה במתנה היה רוצה באשתו עלילה כדי שיפטור ממזונותיה לכך נתן לה במתנה כדי שתיזון מפירות השדה אבל כשכתב לה שטר מכירה הרי היא כשאר לוקחי שדה שאף הפירות שלהן:

ה"ג ניחא ע"ד דר"י בשכתב דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן יש לו אכילת פירות אפילו כתב וכו' יש לו אכילת פירות ניחא ע"ד דרבנן דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן שאין לו אכילת פירות אפי' כתב דו"ד אין לי בשדה זו ובפירותיה יש לו אכילת פירות. וה"פ הניחא לר"י פשיטא לן בשכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן שיש לו אכילת פירי פירות כדתנן במתני' מיהו הא קמיבעיא לן לר"י אם נתן לה הבעל שדה במתנה וכתב לה הכי מהו מי אמרינן מסתמא מהכל סילק נפשיה אפי' מפירי פירות או דלמא לא שנא וכן לרבנן פשיטא לן בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן דאין לו אכילת פירי פירות דכיון דכתב לה בעודה ארוסה שעדיין לא בא לידו מן הכל סילק עצמו אלא בשכתב לה מתנה שדה אחת משדותיו מיבעיא לן לרבנן מהו מי אמרינן כיון דאין לו פירות מסתמא אפי' מפירי פירות סילק נפשיה או דלמא כיון דמדידיה קיהיב לה לא סילק נפשיה מן פירי פירות:

ופשיט נשמעינה מן הדא. תא שמע:

מכיון שכותב וכו'. מדמדמי ר"ז אכילת פירי פירות לפירות משדה מתנה ש"מ דסובר ר"ז דשניהם שוין ואיפשט לן בעיין דלר"י אף בכותב לה שדה במתנה יש לו לבעל אכילת פירי פירות ולרבנן אין לו אכילת פירי פירות:

ה"ג הוי וכו' ע"ד דר"י וכו' ובפירותיהן יש לו אכילת פירות ודכוותיה לרבנן וכו' ובפירותיהן אין לו אכילת פירות:

אבל לא לענין דבריו. כלומר ולא מטעמיה:

ה"ג אבל לא לענין דבריו שאמר שהתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. ליתא דדוקא תנאי שהוא צער הגוף לא ניתן למחול אבל תנאי שבממון אף על גב שזכתה לו התורה בממון זה אם התנה עליו כגון זה שמתנה אם מתה לא יירשנה תנאי ממון הוא:

ולמה אמרו תנאו בטל. כלומר אם כן למה אמר רב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

שבסוף הוא זוכה בהן. דהא לא ידע שתמות היא בחייו דסבר שהוא ימות בחייה ולא הויא מחילה גמורה דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניה לכך תנאו בטל:

בדין היה שאם מכרה ונתנה. האשה מנכסי מלוג שלה שיהא קיים אם כתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך דאם יש לו פירות ודאי אינה יכולה למכור לר"י דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי א"נ דוקא בנכסי צאן ברזל הוא דקסבר ר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי אבל לא בנכסי מלוג כיון שאינו אוכל אלא מתקנת חכמים והכא בנכסי מלוג איירי:

שבסוף הוא זוכה בהן. שלאחר מיתתה הוא יורשה אבל בחייה אין לו לבעל בגוף נכסי אשתו כלום ויכולה לעשות בהן מה שתרצה:

ה"ג ואומרת שלה הן:

ה"ל עובדא. אירע לו מעשה כזה שמכרה נכסי מלוג שלה בחייה ומתה ושאל לרבנן וא"ל שיצא מנכסיו שכיון שמתה אין לו בהן אפי' אכילת פירות ומכרה קיים:

עול בנכסייך. א"ל שיכנוס בנכסיו שמכרה בטל:

היילון רבנן. מי מחכמים א"ל שיצא מנכסיו דהא רב סובר הלכה כרשב"ג ואפי' תנאי לא מהני ור"י ורשב"ל סברי מכרה בטל:

א"ל רבנין דר' יוסטינה הן דבעו מר"י לדברי חכמים. כלומר לת"ק דרשב"ג דמתני' דסבר תנאו קיים ואם מתה לא ירשנה מי יורשה אם בניה מבעלה יורשים אותה ואם מתו הבנים הבעל יורש את בניו או דלמא אם מתו הבנים חוזרת הירושה לבית אביה:

אילין וכו'. א"ל ר"י אילין אחי האשה יורשין אותה ש"מ דקסברי הלכה כחכמים וסברי נמי דהגוף שלה ולא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי בידיה למכור הנכסים בחייה ולא יהא בעלה יורשה כלל לישנא אחרינא ה"ג בעון קומי ר"י מי יורשה אר"י דברי חכמים אביה יורשה אחיה יורשים אותה וכ"נ הגירסא בב"ב. וה"פ שאלו מר"י אשה שמתה מדין תורה מי יורשה וא"ל ר"י דחכמים סברי ירושת הבעל דרבנן אבל מדאורייתא אם אין לה בנים אביה ואחיה יורשין אותה לכך הוציאו רבנן דר' יוסטינא אותו מנכסיו דקסברי דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דירושת הבעל דרבנן ופי' זה מוכח מסוגיא דפ' יש נוחלין:

האחין שחלקו. נכסי אביהן:

שלא תאמר יעשו. החלוקה כאלו מכרו הנכסים ואינה ניזונת משלהן קמ"ל דלא הויא כמכירה:

פשיטא מכרו. היורשים הקרקעות שירשו שלהן מכרו ואין מוציאין מיד הלקוחות למזונות והן פטורין מלזון אותה דהמעות שקבלו מהלקוחות הויין מטלטלי ואין האלמנה ניזונת ממטלטלי דיתמי:

אם יהיה היובל לבני ישראל. ונוספה נחלתן על המטה אשר תהיינה להם:

בשעה שהיובל נוהג הנחלות חוזרות. וקס"ד אף חלוקת האחין חוזרות א"כ ה"ל כמכירה ולמה תהא האלמנה ניזונת משלהן:

ומשני אדרבא. קרא אתי לאשמועינן שאין ירושות שהן דאורייתא חוזרות ביובל דהא כתיב ואם יהיה היובל לבני ישראל ונוספה נחלתן על נחלת המטה וכו' ולא תחזור הנחלה מיד היורשים:

מכר הוא. מככסי אשתו בחייה ואחר כך מתה מהו שתהא מכירתו מכירה:

ה"ג א"ל מכרו בטל. לבן שמכר וכו'. הא דמיא לבן שמכר ירושתו שעתיד לירש מאביו בחיי אביו שהמכר בטל דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו:

לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו. ואיירי בשנתן הבן קרקע מתנה לאביו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה ומכר האב הגוף מהיום והפירות לאחר מיתת הבן ומת הבן בחיי אביו שהמקח קיים וזכה הלוקח בגוף הקרקע ובפירותיה:

מדאמר חזקיה. בסמוך הלכה כרבי שהראשון מוכר קרקע ש"מ דקנין פירות כקנין הגוף הוא הלכך מכרה לבעלה ודאי מכר הוא ואם נאמר כל"ב שפירשתי בסמוך דטעמא דרבי משום שמא ימות השני בחיי הראשון לא זכה בהן השלישי הלכך מכירתו מכירה א"כ גם כאן כיון שאפשר שימות הוא בחייה הן שלה הלכך מכירתה מכירה:

מת פלוני. ואם ימות הראשון יהיו נכסיו לפלוני השני:

ה"ג מת פלוני לפלוני מת פלוני לפלוני מת הראשון וכו' וכ"ה בבבא בתרא:

מת השני. אחרי הראשון ינתנו לשלישי:

לא זכה בהן השלישי. וינתנו ליורשי הראשון:

אבי המשנה אדון המשנה כלומר שהיה בקי גדול במשניות כאלו הוא אדון להם:

אחריו לפלוני וכו'. גרסינן בברייתא הלכך אם מת השני בחיי הראשון זוכין בהן יורשי הראשון דגוף ופירות נתן לראשון דהא בהדיא פריש אחרייך יירש פלוני:

ה"ג אלו אמר מת מכיון שלא זכה בהן השני לא זכו בהן היורשין יאות. וה"פ כשאמר אחרייך משמע שכל זמן שהוא חי הכל שלו אבל כשלא אמר אחרייך משמע שלא נתן לו הגוף אלא הפירות הלכך כשמת השני בחיי הראשון לא זכו בהן יורשי הראשון אלא הנותן או יורשיו זוכין בהן:

אשכחת אמר. מצא ברייתא דתני בה דפליגי ר' ורשב"ג באחרייך אם יכול הראשון למכור הגוף:

מוכר קרקע ולוקח פירות. לצורך אכילתו בעד דמי המקח דקסבר ר' קנין פירות כקנין הגוף דמי וכיון דיש לו פירות אף הגוף יכול למכור א"נ כיון דאם ימות השני בתיי הראשון לא זכה בהן השלישי הרי הוא כאלו הגוף שלו הלכך מכירתו מכירה:

אין לו אלא אכילת פירות. והשני מוציא מיד הלקוחות:

ה"ג א"ר ינאי מודה ר' שאין נותנה במתנת שכיב מרע וכ"ה בב"ב. וה"פ אם נתנה הראשון במתנת שכיב מרע כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה שהוא לשון מתנת ש"מ לא אמר כלום והשני מוציא אחרייך עם גמר מיתה משמע ומתנת ש"מ לא הויא אלא לאתר מיתה וכבר קדמו השני:

והדא אשה. שמכרה לבעלה:

לא כמתנת ש"מ היא דהא ודאי לא מכרה לו אלא שיזכה בהן לאחר מיתתה שבחייה אינה צריכה לכלום שכל מזונותיה על בעלה ולמה אמרינן לעיל מדאמר חזקיה הלכה כר' הדא אמרה מכרה מכר:

א"ל. אע"פ שמזונותיה על בעלה בדברים הראויים לה:

במאכל. באכילה ובשמן ובמלת מ"מ היא רוצה למכור ולאכול בדמיו תרנגולין הלכך ה"ל כמתנת בריא:

הדא אמרה. זאת אומרת שאם ביקש הראשון למכור ולאכול תרנגולין מכרו מכר דסד"א דוקא לצרכו הוא דמותר למכור אבל להעדפה לא אבל מהכא שמעינן דאפי' להעדפה הוא מוכר:

אף הכא מוכר קרקע ולוקח קבורה. תכריכין למת דסד"א לשוויינהו איסורי הנאה כגון תכריכין שאסורין בהנאה לא יהבינהו ניהליה אלא על מנת ליהנות בהן בני אדם דניחא ליה לאיניש דליהני אינשי מממוניה ולא ילך לאיבוד קמ"ל דקבורה כמזונות ויכול למכור לצורך קבורה:

ואילין דכתבין. הנך שכותבין בשטר קודם הנישואין אם תמות בלא בנים יהא כל מה דלה חוזרין לבית אביה ולא ירשנה בעלה תנאי ממון הוא ותנאו קיים וכחכמים דפליגי עליה דרשב"ג:

מתני' ינתנו לכושל שבהן. בגמרא מפרש מאי ניהו ואע"ג דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבע"ח ולכתובת אשה הכא דלאו ברשותייהו מנחי סובר ר"ט דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבע"ח ולכתובה שנתחייב בהן המת מחיים:

יינתנו ליורשין. ולא מהניא תפיסה:

שכולן צריכין שבועה. דתנן בפרקין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכל זמן שלא נשבעו אין אנו יודעין אם יש להן כלום עליו הלכך משמת המת זכו בהן היורשים וברשותן הן:

גמ' לכושל שבראיותיו. שאין ראייתו חזקה כל כך לטרוף מהלקוחות כמו ראייתו של השני יינתנו למלוה בעדים. שאינו גובה ממשועבדים משא"כ מלוה בשטר טורף ממשעבדי:

לכושל בגופו. מי שחלש בגופו ואין בכחו לריב עם הלקוחות כמו השני הלכך ינתן להאשה שאין דרכה לחזור אחר נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך אם זה החלוש בגופו עשיר כגון הנך אנשים דבר אנדראי שהן עשירים וחלושי כח אבל הם תקיפים להוציא מלקוחות יותר משאר בני אדם ולמה יותן להם:

לכושל בגופו ועני. צריך שיהי' זה החלוש שבשניהם ג"כ עני:

ה"ג ויהבו לה משום כושל. ופסקו הלכתא כר"ט:

ואפיק מינה. והוציא ממנה הנכסים דה"ל טעות בדין וחוזר דסובר כר' עקיבא דנותנין ליורשין ולא מהניא תפיסה:

מה נעשה באותה הענייה. קרובתך הניחו לה הנכסים שנתנו לה משום כושל או לא:

א"ל. הביא רשב"ל עבדיו של ר"י הנשיא והוציאן ממנה:

ויפה נעשה. ר"י אומר כן ויפה נעשה בתמיה דאחרי שנעשה מעשה שאוקמוהו בידה אין להוציאן מידה:

אי נאמר. דפלוגתייהו בטעות בדבר משנה אם הוא חוזר וכדמסיק או דפליגי הלכתא מאי אי כר"ט או כר"ע:

כדעתיה. לשיטתו:

דאיתפלגון. דפליגי ר"י ורשב"ל:

הכל מודים. ר"י ורשב"ל:

בשיקול הדעת כגון מחלוקת תנאים או אמוראים ועשה הדיין כאחד מהם וסוגיין דעלמא כאידך זהו טעות בשיקול הדעת ואין מחזירין הדין מדברי תורה. אם טעה הדיין בדבר שהוא מפורש בתורה ודאי מחזירין הדין לדברי הכל:

מה פליגון. כי פליגי:

בטעות משנה. בטעה בדבר משנה:

ה"ג שר"י אמר טעות משנה כשיקול הדעת. ואין מחזירין:

טעות משנה דבר תורה כאלו טעה בדבר שהוא מפורש בתורה ומחזירין הדין:

היא טעות המשנה היא טעות זקנים אם טעה בדברי אמוראים מחזירין הדין כמי שטעה בדבר משנה:

הגע עצמך שפטורין מן השבועה. אמתני' פריך דאר"ע יינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה הרי יש בעל חוב שפטור מן השבועה כגון שלא הגיע זמן התשלומין עד לאחר מיתת הלוה או שהודה בשעת מיתה או שמת בשמתא שנידוהו ב"ד על שלא רצה לשלם או שכתוב בשטר נאמנות אפי' לאחר פרעון שכל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה:

ומשני זו תורה וכו'. כלומר עיקר טעמא דר"ע דנכסי כל היכא דאיתנהו ברשותא דיתמי איתנהו אבל בע"ח מחוסר גוביינא ונקט טעמא דשבועה שאינו אלא תקנת חכמים ולא מן התורה לאלומי מילתא. לישנא אחרינא זו תורה. היורשים יורשין מן התורה אבל פריעת בע"ח מן היורשים אינו מן התורה:

מתני' כל הקודם בהן זכה. קדמו יורשים זכו ואין מוציאין מידן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה קדם אחד מהן האשה או המלוה זכה הוא דר"ט סובר תפיסה דלאחר מיתה מהניא:

זכתה האשה יותר על כתובתה. אם קדמה ותפסה ויש יותר מן הכתובה או קדם הבע"ח ותפס ויש בהן יותר על חובו:

המותר ינתן לכושל שבהן. זה בעל השטר שידו על התחתונה ואם יבואו ליד היתומים שוב לא יוציא מהם לא אשה ולא בעל חוב:

גמ' בצבורין בסירקי. לר"ט צריך שיהיו הפירות צבורין ומונחין בקרן זוית הסמוכה לרה"ר ובני אדם העושין סחורה זה עם זה בשוק ורוצים לדבר דבריהם בנחת וישוב הדעת מסתלקין לשם לישנא אחרינא סורקי הוא השוק והוא רה"ר ממש:

אבל אם צבורין תוך ביתו. של המת זכה לו ביתו ליורשין דהן כמוחזקין בבית ובכל מה שבתוכו:

דהוה סבר דאינון דידי' וכו'. לא מהני אא"כ כיון להחזיק וזה היורש לא כיון להחזיק שהיה סובר שהן שלו ואין צריך לחזקה ולא קנה אותן דבאמת לא היו שלו אא"כ החזיק בהן:

ה"ג מאימתי בעל הבית זוכה בפירותיו בשביעית. וה"פ מאימתי הן שלו שאין אחר רשאי ליקח ממנו ואינן עוד כשל הפקר:

דהוה סבר. הבעל השדה לומר כיון שהן משדה שלו אינו צריך להחזיק בהן ובאמת אינן שלו הלכך עדיין הפקר הן עד שיאמר בפירוש שכוונתו להחזיק בהן:

ה"ג האי ארמלתא תפסה אמהתא. וה"פ אלמנה אחת תפסה שפחת בעלה לאחר מיתתו:

אתא עובדא. בא מעשה זה לפני ר"י ואמר דשפיר תפסה:

רבי אימי. חזר והוציאה ממנה שאין זו חזקה מעלייתא שלא כיונה לשם חזקה אלא דסברה כיון שהיא שמשתה בחיי בעלה ועדיין היא ברשותה הרי הוא שלה:

כהדא. כהא הנך בני שמאי שמת אבוהון והניח להם אביהם עז בביתו:

ה"ג אתי מרי חובה ונסבה. ובא בע"ח של אביהם ותפסה:

ואמר דידיה נסב. כלומר שפיר תפס בע"ח:

ה"ג לא כן תני וכו' אין מוציאין מידו. וה"פ כיון דאין מוציאין מידו א"כ הכא דהויא העז בבית היורשים למה לא תיהני חזקתם:

ומשני דהוון סברין וכו'. שאני הכא דאין חזקת היורשים חזקה מעליא שהם היו סוברין שהיא שלהן ולא החזיקו בה ובאמת אינה שלהן:

שאם מכרוה. היורשים:

או טלטלוה. היורשים ממקום למקום לשם חזקה:

ופריך הגע עצמך שפטורין מן השבועה. הבע"ח וכתובת אשה וכדפרישית לעיל הלכה ב':

ומשני זו תורה. ירושת יורשין מדאורייתא וב"ח וכתובת אשה פריעתם מן היורשין ממטלטלין אינה תורה אלא מדרבנן:

מתני' חנונית. למכור ולקנות בחנות:

אפטרופיא. להתעסק בממונו לישא וליתן:

משביעה. שלא עיכבה בידה משלו כלום. כל זמן שירצה. ויכול לגלגל עמה שלא הרויחה כלום במלאכתה ובהוצאת הבית. רא"א. אפי' לכתחלה שלא ע"י גלגול יכול להשביעה על פילכה ועל עיסתה:

גמ' ופריך יאות אר"א. שפיר קאמר ר"א ומ"ט דרבנן דפליגי דבהא ודאי כבן בית היא דתנן בשבועות דיכול להשביעו:

ומשני אם אמר את כן. שהוא יכול להשביעה כל זמן שירצה על פילכה ועיסתה לא יהא שלום בתוך הבית לעולם דאמרה ליה הואיל ואשבעת לי על פילכי איני יכול לסבול קפדנותך:

שברה. האשה כלים שלא בפשיעה בשעה ששמשה בהן:

מה את עבד לה. למאי מדמינן אותה לשומר חנם ופטורה מהכל חוץ מפשיעה או כש"ש היא וחייבת בגניבה ואבדה:

ופשיט מסתברא. לעשותה כש"ש וחייבת לשלם:

אמרין. בני הישיבה שאפי' כש"ח אינה ואפי' שברה בפשיעה פטורה:

אם אומר את כן. דבשברה בפשיעה חייבת לשלם אין שלום בתוך הבית לעולם שיאמר הבעל שתשלם דבפשיעה שברה:

מתני' אינו יכול להשביעה. על אפטרופיא שנעשית אצלו:

משביע הוא את היורשין. אם גירשה ומתה ויורשיה תובעין הימנו כתובתה נשבעין שבועת היורשים שלא פקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר כתובה פרוע א"נ בשהיו בניה אפטרופסים איירי וכ"מ בגמרא:

ואת הבאים ברשותה. אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעים כתובתה נשבעים אף הן שבועת היורשים:

אבל יורשין משביעין אותה. אם נתגרשה ויורשיה או היא נפרעין מן היתומים צריכי שבועה שהרי לא פטרם אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו:

ולא לבאים ברשותי. אם אמכור נכסי ואת נפרע מהלקוחות:

גמ' לא סוף דבר. הא דתנן ה"ז אין יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו לא היא ולא יורשיה וכו' לאו דוקא בנכסים שנשתלטה עליהן בחיי בעלה אינן יכולין להשביעה:

אלא אפי' בנכסים. שהיו בידה לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה ולקמן בפרקין מסיק דאנכסים שנשתלטה בהן משעת מיתה עד שעת קבורה קאי:

תמן תנינן. ב"מ פרק המפקיד:

השוכר פרה מחבירו. והשאילה השוכר בימי שכירותו לאחר לעשות בה מלאכה ומתה כדרכה בבית השואל:

ישבע השוכר. למשכיר:

שמתה כדרכה. ופטור שהשוכר פטור מאונסין:

והשואל. שחייב באונסין ישלם להשוכר:

והוא שנתן לו. המשכיר רשות להשוכר להשאיל פרתו אם ירצה אבל אם לא נתן לו רשות חייב השוכר לשלם הפרה למשכיר ששינה מדעת הבעלים וה"ל פושע ששומר שמסר לשומר אחר חייב אפילו באונסין:

ופריך והשואל. אמאי איצטרך ר"ח לאשמועינן דאם שינה חייב הא אפי' לא שינה השואל חייב באונסין ומשני אלא איצטרך משום הא דתנן בבבא מציעא סוף פרק השוכר את הפועלים:

ואתא מימר לך. ובא ר"ח לאשמועינן אפי' התנה השואל עם המשאיל לפטרו מן האונסין אם שינה והשאילה לאחר ומתה באונס חייב לשלם:

ביקש. המשכיר להשביע את השואל שמתה כדרכה מהו שיכול להשביעו או דלמא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

הדא ילפא מן ההוא וכו'. וילפי' התם מהכא והכא מהתם:

שאם ביקש להשביע את השואל משביעו. דהא השואל בא ברשותו של המשכיר וכי היכי דהכא יכול להשביע אותה ואת הבאים ברשותה ה"ה התם יכול להשביע את השואל:

ה"ג שאם ביקש להשביע את האשה משביע וכן הוא בקידושין פרק קמא. וה"פ אם לא פטרה משבועה יכול להשביעה ולא אמרינן דה"ל כשמירה בבעלים:

ה"ג ולא צורכה מיליף ההיא מן הדא. הא לא איצטרך למילף מהתם דהא ממתני' דהכא שמעינן דוקא בשפטרה מן השבועה הוא דאינו משביעה אבל בשלא פטרה משבועה:

ומה צורכה וכו'. כי איצטרך למילף הכא מהתם היינו לענין זה דמתני' דהכא איירי בשנתן לה רשות שיהיו בניה אפטרופסין אבל לא נתן לה רשות חייבת לשלם כל מה שהפסיד בעלה כל זמן שיהיו בניה אפטרופוסים ל"א אבל לא נתן לה רשות אלא מעצמה עשתה בניה אפטרופסין אף על פי שפטרה משבועה משביעה כדאר"ח בשואל כיון ששינה מדעת בעלים חייב אע"פשהתנה להיות פטור וכן עיקר:

צריך להעלות לו שכר וכו' אמתני' דפ' המפקיד קאי אע"פ שנתן המשכיר רשות להשוכר להשאילאם ירצה מ"מ צריך ליתן להמשכיר דמי השכירות כל זמן שהיא שכורה אצלו:

שאלוהו הבעלים. מהשוכר ומתה כדרכה בבית בעלים מהו שיהו הבעלים חייבין לשלם להשוכר כאלו השאילה לאחר או לא:

א"ל כן אנן אמרין. אפי' אכלוהו הבעלים בימי השאלה פטורין מלשלם:

אכלו שלהן אכלו. לכך פטורין מלשלם ולא דמי לאחר:

היך עבדין עובדא. הלכתא מאי וקאי אהא דגרסינן התם בקידושין רב יהודא שלח לר' לעזר שומר שמסר לשומר א"ל הראשון חייב ר' יוחנן אמר השני חייב רשב"ל אמר השני חייב ומיבעיא ליה מי חייב א"ל תרי כל קביל ד' ולא עבדין עובדא כסוגייא. כלומר הא ר' לעזר ור"י דסברי הראשון חייב שפשע ור' חייא ור' ינאי נמי הכי סברי דשומר שנתן לשומר חייב אא"כ נתן לו רשות ור' יהודא ורשב"ל פליגי וסברי דהשני חייב פשיטא דלא שבקינן ארבע ועבדין כתרי:

א"ל. ר' זעירא אין זה אלא כשנים נגד שנים שר"ל תלמידו דר"ח הגדול הוא ור"י תלמידו דר' ינאי הוא והרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד:

מתני' הלכה מקבר בעלה וכו'. בגמרא מפרש אהי קאי:

לבית אביה. שלא נתעסקה שוב בנכסים:

אין היורשין משביעין אותה. במה שנתעסקה בין מיתה לקבורה:

על העתיד לבא. בגמרא מפרש:

גמ' ה"ג אבל אם עשת אפטרופס לאחר מיתת הבעל היורשין משביעין אותה וכ"ה ברא"ה. אע"פ שכתב לה בעלה נדר ושבועה אין לי וליורשי וכו' משביעין אותה דלא מהני פטורא דידיה על מה שעשתה אחר כך שהרי הנכסים של היתומים הם:

דו מתניתא. וכן הוא פירושא דמתני' דקאי אסיפא דמתניתין דלעיל שפטרה ממנו ומיורשיו ואפ"ה משביעין אותה על העתיד לבא:

משעת מיתה עד שעת קבורה. אבל על השאר משביעין אותה:

ה"ג ר' יוסי אמר אפילו וכו' וכ"ה ברא"ה:

ומשני פתר לה על ראשה. ארישא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך שלא פטרה מיורשיו אלא ממנו תהא הוא דקאמר אין היורשין משביעין אותה לשעבר אלא לעתיד לבא דהכי משתמע פטור דידיה על כל מה שעשתה בחייו בין ממנו בין מיורשיו אבל אם פטרה מיורשיו פטורה אפי' על אפטרופס שעשתה לאחר מיתת בעלה ואיירי בשמינה אותה הבעל אפטרופוס לאחר מיתתו:

ופריך ואין על ראשה כהדא ר"י ור"י וכו'. כלומר והיכי פליגי הכא ר' יונה ור' יוסי הא תרווייהו אמרו שבנכסים שנשתמשה בהן לאחר מיתה אין משביעין אותה וקשיא לר' יונה הא קאמר הכא דעל אחר מיתת הבעל היורשין משביעין אותה ולר' יוסי קשיא פשיטא דא"כ מה בין רישא לסיפא דהא ברישא נמי אין משביעין על אפטרופסת שנעשית בחיי בעלה:

פתר לה. הא דקאמרי ר"י ור"י בנכסים שנשתלטה בהן לאחר מיתת בעלה אין משביעין אותה היינו מה שנשתמשה בהן משעת מיתה עד שעת קבורה אבל מה שעשתה אחר קבורה משביעין אותה עליה ורבי יונה אסיפא דמתני' קאמר לא סוף דבר וכו' ורבי יוסי ארישא דמתני' קאמר לא סוף דבר וכו' וקסבר ר' יוסי אפי' אמר נדר ושבועה אין לי עליך מ"מ פטורה היא אפי' משבועה דלאחר מיתת בעלה מה שעשתה משעת מיתה עד שעת קבורה:

שלא תהא מניחתו. לבעלה מוטל כשהוא מת ומתנוול:

מתני' הפוגמת כתובתה. כדמפרש ואזיל במתני' גופה:

לא תפרע. השאר אלא בשבועה שהנפרע מחבירו אינו מדקדק לשום לב על כל מה שפרעו וזו הואיל ונפרעה במקצת אפשר שנפרעה הכל ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק:

עד אחד מעידה וכו'. תקנת חכמים היא להפיס דעתו של בעל:

מנכסים משועבדים. משום דאי הוי גבי מן הלוה גופיה והוא טעין אשתבע לי דלא פרעתיך משביעינן ליה ואנן טענינן בשביל הלקוחות דלמא אי הוה גבית מן הלוה הוה טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעי' אשתבועי השתא נמי אשתבע ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו נמי מה"ט צריכין שבועה:

גמ' כעין שבועת התורה ירדה להן. כל הנך נשבעין דמתני' הם כעין של תורה בנקיטת חפץ:

כתובה הוחזקה בידה וכו'. כלומר ולא קשיא הא דתנן בשבועות כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וזו נשבעת ונוטלת דכתובה דמי לשל תורה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא דאיתרע שהוא אומר שנפרעת כולה כיון שכתוב עליה פרעון והיא אומרת שלא נפרעת אלא מקצתה ה"ל כמודה במקצת וצריכה לישבע מיהו מודה מקצת ממש לא הוי דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות:

לא הפוחתת כתובתה. כגון שהיתה כתובתה כתובה בשטר מאתים זוז והוא אומר התקבלת כולה והיא אומרת לא התקבלתי כלום אבל אני מודה שלא התנית עמי לכתובתי אלא מנה:

בא משא ומתן בנתיים. מודה היא שנטלה ממנו מקצת אמרינן שפיר דפרע דייק דמיפרע לא דייק ואימר קיבלה כולה וצריכה שבועה אבל בפוחתת שטוענת שלא קיבלה כלום נאמנת בלא שבועה:

ר"י בעי. מי אמרינן גבי עד אחד מעידה שהיא פחותה שצריכה שבועה כמו דאמרינן בעד אחד מעידה שהיא פרועה או לא:

א"ר יוסי. עד אחד מעידה שהיא פחותה אינה צריכה שבועה דה"ל כעד אחד המכחיש שנים שהרי השנים החתומים על השטר מעידין שאינה פחותה ואין דבריו של אחד במקום שנים:

יורש שפגם אביו שטר חובו. מי שהיה לו שט"ח על אחרים ואמר שנפרע מקצתו ומת הבן גובה מותר החוב שלא בשבועה:

שלא פיקדנו אבא. בשעת מיתה ושלא אמר לנו אבא כשהיה בריא ששטר זה פרוע כולו א"נ שלא פקדנו ע"י אחרים ושלא אמר לנו בעצמו:

מתניתא דב"ש. הך ברייתא אתיא כב"ש דתנן בפ"ד דסוטה מתו בעליהן עד שלא שתו בש"א נוטלות כתובה ולא שותות דבעינן והביא הבעל את אשתו ובה"א לא שותות ולא נוטלות כתובתה כיון דלא נתברר הדבר שמעינן דב"ש סברי אע"ג דבחיי בעלה היתה צריכה שבועה עכשיו שאינה יכולה לישבע נוטלת בלא שבועה וה"נ כיון דיורש אינו יכול לישבע שלא נפרע יותר נוטל כפי טענתו בלא שבועה:

הביאו בעלי ואני שותה. כלומר אין העכבה ממנה וב"ה סברי מ"מ כיון שהיא גרמה בסתירתה שצריכה שבועה אין לה כתובה:

ברם הכא. אבל כאן אפי' ב"ה מודו דאין הבן צריך שבועה שהרי בדין תורה אפי' האב לא היה צריך לישבע וכו':

נתחייב אביו וכו'. אבל אם חייבו ב"ד שבועה לאביו קודם שיגבה התעות ומת אין הבן גובה כלום דל כן. דאל"כ מה אנן אומרים שיגבה הבן וכי אדם מוריש ממון שיבא לו ע"י שבועה לבניו בתמיה:

את אמרת. מדבריך שמעינן דאף בפוגם שטרו בב"ד אין לבן כלום שהרי הוא כאלו כבר חייב אביו שבועה בב"ד:

בגין דהליך. בשביל שהלך זה הנך שני פסיעות מביתו לב"ד הוא מפסיד הממון לבנו אלו פגמו חוץ לב"ד אמרת גובה דבנו העמידו על דין תורה אם כן אף אם פגמו בב"ד בנו גובה והא דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו היינו דוקא שבועה שהיה חייב בה אביו מדין תורה כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע ודדמיין ליה:

אלא בשטר שהרבית אוכלת בו. שלוה אביהם מעכו"ם ברבית ואיירי שקיבל העכו"ם על עצמו לדון בדיני ישראל שלא יתבע ליתומים עד שיגדלו ולא קיבל עליו שלא יקח רבית דאל"כ בלאו הכי נמי יכריחם העכו"ם לפרוע מנכסי אביהם כשיגיע זמן פרעון:

מפני מזונות. דכל זמן שלא גבתה כתובתה ניזונת משל יתומים וכדי שלא יפסידו היתומים מגבין לה כתובתה:

ה"ג דרש"א במזונות הדבר תלוי. דאמר לקמן פרק אלמנה ניזונת דאלמנה מן הנישואין מוכרת שלא בב"ד למזונות אבל לא אלמנה מן האירוסין מוכרת לגבות כתובתה:

מאי כדון. לרבנן מ"ט נפרעין מנכסי יתומים לכתובת אשה:

משום חינא. כשיהיה לה מעות תמצא חן בעיני בני אדם וישאנה ולא תתעגן עד שיגדלו היתומים:

אף לגזלה. כשגזל אביהן דבר נזקקין להוציא הגזלה מיד היתומים:

ולנזקין. אם הזיק אביהם נפרעין מנכסי היתומים:

לגזלה. שמעינן מהא דתנן בב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל אם הניח להן אביהן אחריות נכסים דהיינו קרקעות בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם:

לנזיקין. שמעינן מהא דתנן בפ"ה דגיטין:

כיני מתני'. כן צריכין לפרש מתני' אין נפרעין וכו' לנזקין אלא מן הזיבורית. שמעינן דהיתומים אפי' בקטנים משלמים נזקין וקס"ד דהך מתני' בין בקטנים בין בגדולים איירי:

ופריך והא תני. אם מת האב עמד הבן וכו' ומשלם ניזקין מן העידית וכו' ש"מ דמתני' לאו בנזקין איירי:

כאן. ברייתא איירי ביתום גדול הוא דמשלם מן העידית לנזקין ומתני' איירי ביתום קטן דמשלם אפי' נזקין מזיבורית:

מתני' והיא נפרעת שלא בפניו. ל"ש שבאה לב"ד ותובעת למכור קרקע מנכסי בעלה לזונה ול"ש שתובעת כתובתה כגון ששלח לה בעלה גט לא תיפרע אלא בשבועה שאין בידיה משל בעלה כלום:

רש"א וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי:

גמ' כיני מתני'. כן צריך לשנות במתני' והנפרעת שלא בפניו וכו' והיינו לאשה בכתובתה ולמזונותיה ול"ג והנפרע שלא בפניו דמשמע דקאי נמי אחוב אחר וקשיא וכי נפרעין מאדם שלא בפניו. בתמיה הא קיי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו:

תיפתר. לעולם בשאר תוב נמי ואיירי בשהריבית אוכלת בו ולטובתו הוא הפרעון הזה וזכין לאדם שלא בפניו:

ופריך וב"ד גובין רבית. בתמיה:

ומשני תיפתר שערב לו. חבירו עבורו אצל העכו"ם שילוה ומחוייב הערב לשלם לעכו"ם הריבית ולא יפרע הערב אלא בשבועה ואיירי בשקיבל העכו"ם להפרע מן החייב תחלה דאי לאו הכי עכו"ם בתר ערבא אזיל ואסור לעשות כן דה"ל כאלו הלוה הערב לחבירו ברבית:

ה"ג כהדא אלכסא אמר קומי ר' מנא וכ"ה בשבועות:

אלכסא. שם עכו"ם:

אנן עושין במשפט יותר טוב מכם אנן כותבין אגרת לנתבע שיבא לדין אם בא הרי טוב ואם לא בא אנן מחליטין הנכסים לתובע:

ה"ג אנן כתבין דראטיגמתין. והוא כתב הזמנה שמזמינו לדין:

ה"ג א"ל אוף אנן מכרזינן נכסוי תלתין יומין אין אתא וכו' א"ל הגע בעצמך דהיה באתר רחיק א"ל אנן משלחין וכו' וה"פ א"ל מאי מהני ההכרזה שלשים יום אם הנתבע במקום רחוק ואינו שומע מההכרזה א"ל אם הנתבע במקום רחוק משלחין אחריו למקומו שלשה אגרות בשלשה חדשים אם בא מוטב ואם לא בא תוך זמן הזה מחליטין הנכסים לתובע:

והוא שעמד בדין וברח. הוא דמכריזין ומחלטין:

הכי גרסינן אבל אם לא עמד בדין וברח לית כאן מחלטין ולא מכריזין אשכחת אמר. כשתדקדק תמצא דר"ש וחנן אמריו דבר אחד דקסבר ר"ש קאי אהא דאמר ת"ק ונפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ל"ש למזוני ול"ש לכתובה ואתא ר"ש למימר כל זמן שתובעת כתובתה וכו':

כמה דאמר חנן לקמן פ' בתרא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה בשעת גיבוי מזונות ות"ק דמתני' סובר כרבנן דחנן דתשבע בתחלה ובסוף:

מתני' גובה כתובתה. ואינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי שטר כתובתך וקרעתיו משום דתנאי כתובה מעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידו דמי:

אבד גיטי. שלא הוצאתי אותו לגבות כתובתי על ידו כדתנן גובה כתובתה ולא קרעוהו ב"ד אלא אבד ממני:

והוא אומר אבד שוברי. כבר הוצאת בב"ד ואמרת אבד שטר כתובתי וגבו הב"ד הכתובה ע"פ הגט וקרעוהו ולי כתבו שובר על הכתובה שאם תוציאי עוד על יורשי שטר כתובה ותבא לגבות מכח אלמנות לומר לא נתגרשתי ולא נפרעתי או שתתבע ממני ותביא עידי הגט יהי' השובר לעד ואבד ממני:

פרוזבול. הלל התקין פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית שמוסר שטרותיו לב"ד שיגבו מן הלוה חובו כל זמן שיתבענו דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא ב"ד תובעין:

הרי אלו לא יפרעו. דחיישינן שמא כבר גבתה כתובתה וזה השמיטתו שביעית:

מן הסכנה. שגזרו העכו"ם על המצות ויראות לשמור גיטם וכן פרוזבוליהן ומשקבלם שורפין אותם:

גמ' הקורא ערעור על מעשה בית דין. כגון שטוען על הכתובה ומזון האשה והבנות פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום ואינו נאמן:

ולא מתניתא היא. מאי קמ"ל מתני' היא:

גובה כתובתה. משום דמעשה ב"ד היא כדפרישית במתני' בבלייא. ר"ח בר אבא בבלי היה:

מן דגלית לך חספא מן מרגליתא. לאחר שהגבהתי החרס מעל המרגלית מצאת אותה כלומר עכשיו ששמעת ממני פירשת מתני' הכי ואי לאו דאמרית לך כן איכא לפרושי מתני' כדרב וכדמסיק ולא ש"מ כלום:

במקום שאין כותבין כתובה. איירי מתני' שאין סומכין אלא על תנאי ב"ד הלכך אינו נאמן לומר פרעתי אא"כ הוציא שובר דגט מוכיח שחייב לה כתובה:

מה דהיא מפקא. מה שהיא מוציאה דהיינו הכתובה היא גביא אבל באינה מוציאה הכתובה נאמן לומר פרעתי:

אפי' במקום שכותבין כתובה. גובה הכל בגט לחוד:

מן רב חיילה וכו'. מי שגדול כחו להשיב יבוא וישיב שאין להשיב כלום אף אי מוקמינן מתני' במקום שכותבין כתובה:

התיב ר"י והא תני. במתני' גובה כתובתה ע"י גיטה אע"פ שאין עמה כתובה ואי ס"ד דבמקום שכותבין כתובה איירי ניחוש שמוציאה עכשיו הגט ומטמנת שטר הכתובה והיא גובה סך הכתובה כדתנן במתני' ואח"כ כשימות בעלה מוציאה שטר כתובה וחוזרת וגביא:

ומשני אין שם ב"ד. בתמי' הרי יכול לשלם לה ע"פ ב"ד והם יעידו שכבר שילם לה:

ופריך כאינון דמתון. כאותן עיירות שאין שם ב"ד ושם יש לחוש:

ומשני ואין שם עדים. בתמיה הרי יכול לשלם לה לפני עדים:

ה"ג הרי בשהלכו העדים למדינת הים. יפסיד:

ומשני אין שם אומולוגיי'. בתמיה וכי אין שם ספר שכותבים בו השטרות ויברר מתוכו שכבר ניתן לה גט:

ולית רב אומולוגי'. כלומר ותו וכי אין שם איש הממונה על הספר ההוא שיודע שהיה לה גט:

ופריך אית רב אומולוגי'. אם יש שם הממונה על ספר ההוא יש לחוש שתוציא ממנו העתקה מהגט:

כהן דמר וכו'. כמאן דאמר אבדתי שטרי ועשה לי אחרינא:

כרטיסין. שטר כמו קרט"א בקוף:

ומשני אית ליה כההיא וכו'. בתמיה וכי אם אמרה האשה אבדתי כתובתי עושין לה אחרת הלא יש לחוש שתגבה בשניהם אלא ודאי אין נותנין בסתם אלא שכותבין עליו שהוא העתק ה"נ בגט אין נותנין סתם אלא שכותבין עליו שהוא העתק ותו ליכא למיחש למידי:

וממתנת עד שימות וחוזרת וגובה. שני' כאלמנה שאין היורשים יודעים כלום מהגט ולא יהדרו אחרי עדים:

שהיתה משמשתו עד שמת. ולא גירשה מקודם דהא מסתמא ידוע ליורשים אם פירשה ממנו קודם שמת וממילא יהדרו אחרי עדים:

במקום שכותבין וכו'. דקסבר אין כותבין שובר והיינו טעמא דגובה כתובתה דבמקום שכותבין והיא אמרה לא כתבת עליה להביא ראיה וכי קתני מתני' גובה כתובתה שהביאה ראיה שלא כתב לה ובמקום שאין כותבין והוא אומר כתבתי וירא אני שמא תחזור ותוציאנו עליו להביא ראיה ואי מייתי ראיה שכתב לא גביא ומתני' דתנן גובה כתובתה איירי בשלא הביא ראיה הלכך אינו נאמן לומר שניתי מנהג העיר:

והוה פרימיתין ליה. והיה לו קרעים כמו בגדיו יהיו פרומים:

א"ל לית אנא צריך ליה. דנאמן המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד:

ה"ג ותני כן נאמן המלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד ונאמן הלוה לומר שטר זה פרעתיו וקרעתיו. וה"פ אם בא לפנינו שטר קרוע נאמן הלוה לומר שהוא פרעו וקרעו והמלוה מצא הקרעים:

מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא:

ה"ג ואיפשר כן לא קרעתיו והכא קרעתיו. וה"פ ואפשר כן שיגבה בלא פרוזבול אלא ודאי שטוען פרוזבול היה לי וקרעתיו א"כ ה"נ נאמן:

מתני' שני גיטין ושני כתובו'. זמן ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניי' קודם לזמן גט שני:

גובה שתי כתובו'. שהרי גירשה והחזיר' וכתב לה כתובה שניי' אבל קדמו ב' הכתובו' לגט ראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אינה גובה אלא אחת למדנו שהכותב לאשתו ב' כתובות אינה גובה אלא אחת ואי משום דאיגרשה והדרא הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא אחת שע"מ כתובה הראשונה החזירה:

שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט:

כתובה ושני גיטין. כתובה בנישואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה והחזירה וגירשה:

גמ' והוא. הא דתנן במתני' ב' גיטין וב' כתובות גובה ב' כתובות דוקא שגט ראשון קודם לכתובה שנייה וכדפירשתי במתני' עד כדון בשוות. הא דתנן במתני' שתי כתובותו גט אינה גובה אלא אחת ע"כ בשסכום מעות הכתובה בשניהן שוה:

היה בזו מנה ובזו מאתים. מהו איזו מהן גובה:

וחרנה. ואידך אמר:

ה"ג וחרנה אמר מנה גובה מזמן הראשונה והתוספת גובה מזמנה של שנייה. וה"פ מנה גובה מזמנה של הראשונה ומנה השניה גובה מזמנה של שניה ונפקא מיניה לקוחות שלקחו קודם זמן השנייה אינה טורפת מהם אלא מנה:

לית הדא אמרה. לא שמעינן מהכא האי מאן דלוה מחבריה וחזר ולוה מיניה צריך לפרש בשטר השני שהחוב הזה הוא מלבד השטר מחוב הראשון שאם לא כי יאמר שגם השטר הזה הוא על חוב הראשון כדאמרינן הכא בשתי כתובות:

ומשני אורחא דאיתתא. דרך האשה לומר לבעלה אבדתי כתובתי עשה לי אחרת והוא מאמינה אי נמי כיון שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה הוא כותב לה אחרינא:

אלא כי אורחא וכו'. אבל גבי לוה וכי דרך בני אדם כשיאמר לו המלוה אבדתי שטרי עשה לי שטר אחר הלא מתיירא שמא יוציא אחד ואחר כך יוציא גם השני ויהיה מוכרח לשלם שניהם:

אלא כי אפשר. אם הלוה רוצה מודה ליה למלוה בפני עדים שחייב לו אבל שטר אחר אינו כותב לו הלכך כשיש לו שני שטרות גובה שניהם:

אעיל עובדא. הכניס השאלה לפני רבי יוסי בכתובה וב' גיטין ואמר איך אפשר לומר דעל מנת כתובה הראשונה הוא מחזירה הא אמר רבי יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אפילו באותו היום אינו חוזר ולוה בו דאף על גב דלא מוקדם הוא מכל מקום כבר נמחל שעבודו אם כן בכתובה נמי כשגירשה כבר נמחל שעבוד' ואיך תגבה בה:

ומשני כאן כשפרעו. לשטר הראשון הוא דנמחל לשעבודו ואינו חוזר ולוה בו אבל כתובה זו עדיין לא פרעה הלכך שיעבודה קיים:

מתני' כתובת' קיימת. שכתב לה כשהיה קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בהיותו עכו"ם:

גמ' תרין אמורין. שני אמוראים פליגי בפירושא דמתני' הא דתנן כתובתה קיימת אהי קאי:

לכתובה. מנה או מאתים שהוא תנאי ב"ד אבל בשטרא לא גביא דחספא בעלמא הוא דקטן אינו יכול לשעבד וה"ל שטר מוקדם:

אבל לא לתנאין. תוספת אין לה:

וחרנא. ואידך:

ופריך הניחא גר. כתובתה קיימת דבשעת כתיבה גדול היה אלא קטן קשיא קטן מי מגרש דקס"ד דכתובתה קיימת אהא דתנן ואם גירשה והחזירה קאי:

קיימתיה. כי האי דאר"ל וכו' גבי חרש ושוטה שאין לה כתובה אלא א"כ בא עליה משנתפקח ונשתפה א"כ מתני' נמי איירי שבא עליה משהגדיל ואהא קאמר דאם בא עליה משהגדיל כתובתה הראשונה שכתב לה כשהוא קטן קיימת דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי לשם קידושין בעל:

הדרן עלך פרק הכותב