מתני' האומר לחבירו וכו' והלך וקדשה לעצמה. נקט והלך לישנא דקרא אשר לא הלך בעצת רשעים ואשמועינן אע"פ שמקודשת מ"מ מנהג רמאות הוא:

ובא אחר וכו' מקודשת לשני. ויכול לכונסה אפי' בתוך שלשים יום:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. בגמרא מפרש:

מקודשת ואינה מקודשת. לשניהם דאסורה לשניהם אא"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט:

בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. שמא אינן קידושין ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה שמא הוו קידושין וזר פוסל בקידושין את בת כהן מן התרומה:

גמ' תני הרי זה זריז ונשכר. ואיירי בשאין לו אשה ובנים לכך נקרא זריז דלא עביד איסורא ומקיים מצות פריה ורביה ונשכר שיש לו אשה דעבדה ליה צרכיו:

אף למדת הדין כן. כלומר לאו לענין איסור והיתר לחוד הדין כן אלא אף בדיני ממונות כן הדין וכדמסיק:

הרי זה זריז. שהוא עוסק בדרך ארץ ומצוה היא כמ"ש בש"ע או"ח סס"י רמ"ח ונשכר בממון:

רבי זעירא. מקלל לאותן שרואין שחבירו רוצה ליקח דבר מן השוק ומייקר השער ואומר שירבה בשכר ומתוך כך גם חבירו צריך להרבות במכר:

אף לעושה עליו חבילה. שעושה קשר עם שאר מוכרים שלא למכור לאיש פלוני חפצים הצריכים לו אלא כשער היוקר:

למס מרעהו חסד. מי שמונע מרעהו החסד שהיה לו לעשות עמו כגון זה שלא היה לו להעלותו בדמים:

למס. כמו ונמס:

ויראת שדי יעזוב. הרי זה פורק יראת שמים:

לא הוחזק השליח בעדים. שלא עשה הראשון השליח בעדים:

הוא אומר. השליח אומר שאמר לה בשעת הקידושין שלעצמו מקדשה והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינן זוכרים למי נתקדשה:

השני. השליח שהוא כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני דתנן לקמן בפרקין שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו:

והיא כאומרת וכו'. דתנן התם היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה וה"נ היא צריכא גט מהראשון ואסורה לקרוביו והראשון מותר בקרובותיה:

אמרה איני יודע. למי נתקדשתי אם למשלח או לשליח:

חזקה לשני. דכיון שלא נעשה השליח בעדים אף על פי שא"ל שהוא שלוחו של פלוני מכל מקום לא סמכא דעתה אראשון שאינו כאן וסתמא לשני:

חזקה לראשון. שהיא סומכת על השליחות הלכך הראשון אסור בקרובותיה שהרי נעשה השליחות בעדים:

שניהם נותנים גט. דחוששין שמא סמכא דעתה על השליחות כיון שנעשה בעדים מיהו אף לשני חוששין הואיל והוא היה כאן י"ל סמכא דעתה טפי עליו מעל המשלח:

לפיכך וכו'. אמתני' קאי דתנן וכן האומר לאשה וכו' מקודשת לשני וקאמר לפיכך אם מת השני בתוך שלשים חלו קידושי הראשון עליה לאחר שלשים יום דאמרינן שלא היה דעתה לחזור מקידושי הראשון לגמרי אלא אם אפשר להם לחול יהיו קידושיו קידושין:

ולא גירש. פי' ולא גירש תוך שלשים יום וגירסת הרא"ש או גירש לאחר שלשים יום:

לא חלו עליה קידושי הראשון. כיון שבשעה שבאו קידושי הראשון לחול מצאו אותה אשת איש והרי זה כמי שקידש אשת איש שאין קידושין תופסין בה:

הדא דתני ר"ח. הא דאמרי' דאם מת תוך שלשים מקודשת לראשון אתיא כדתני ר"ח:

כל תנאי. שבשעה שהתנה היה יכול להתקיים כגון זה שבשעת הקידושין היה אפשר להתקיים אע"פ שבטל אח"כ ע"י קידושי השני אם חזר ונתקיים ע"י מיתת השני ה"ז מקודשת לראשון:

וכל תנאי שבטל בשעת הקידושין. כגון שהתנה על מנת שישא אחיו את אחותה ובאותה שעה כבר נשא אחיו אחת מאחותיה:

אע"פ שנתקיים וכו'. כגון שמתה אחותה הנשואה לו ונשאה השנייה אפ"ה אינה מקודשת:

ה"ג אמורא בשם ר' יוחנן ה"ז עולה וכו' וכ"ה גי' הרשב"א בחי' בנדרים פ"ג וכ"נ דהא ר' אבהו בשם ר"י לקמן פליג עליה וסובר דהקדש חל עליה מיד:

ה"ז מכורה. דכל זמן שלא הגיע הזמן יכול לחזור בו:

והקדישה הקדש. אם הקדישה לקרבן אחר כגון לשלמים תופסת והרי היא שלמים דחזרה היא:

חל עליה הקדש עולה. שבשעה שבא ההקדש לחול אין כאן שום מעכב וכדאמרי' לעיל באשה:

לאחר ל' יום. אם חזר ולקחה לאחר ל' יום לא חל עליה הקדש עולה שבשעה שבא ההקדש ראשון לחול לא היה שלו:

ופריך לא דמיא עולה לאשה. דאמירה לגבוה חמירא דהויא כמסירה להדיוט וחשבינן ליה כזוכה מעתה אלא שמשייר בה גיזותיה וולדותיה של שלשים יום ולא מהני המכירה שמכר בתוך שלשים יום:

מה דמיא. באיזה דבר שוותה אשה לעולה דלא מהני המיתה של השני:

לא חלו עליה קידושי הראשון. שאין קידושין תופסין ביבמה:

מה דמיא עולה לאשה. באיזה דבר שוה עולה לאשה דאינו חל עליה הקדש מיד:

שהקדישה בעלת מום קבוע. לאחר שלשים יום דכיון שלא הקדישה אלא לדמי לא חמירא מאשה ואם מכרה תוך שלשים מכורה:

והכא את אמר הכין. דאם מכרה תוך שלשים יום מכורה ואהא דאמר האמורא בשם ר' יוחנן הוא דפריך:

תמן באומר מכבר. אם אומר מעכשיו הוא דהוה כמסירה להדיוט אבל הכא באומר לאחר שלשים יום אף בהקדש יכול לחזור בו דאתי דבור ומבטל דבור:

יצאתה לחולין מאיליה. בלא פדיון דאפי' קדושת הגוף פקעה בכדי:

מעילתה מה היא. המועל בה תוך שלשים יום הוי כמועל בודאי הקדש וחייב באשם מעילות או לא הוי אלא במועל בספק שהרי לאחר ל' יום לאו עולה היא:

מעילתה ברורה. כודאי מועל הוא דאזלינן בתר השתא ועכשיו היא ודאי עולה:

מעילתה ספק. שאם לא יקריבנה תוך ל' יום איגלאי מלתא למפרע דלא הויא עולה ואין מעילתה מעילה:

ה"ז מקודשת. לעולם:

ופריך מה. איכא בין הקדש לאשה דאמרת בהקדש דלאחר ל' יום יוצאת לחולין מאיליה:

ומשני מצינו להקדש דמים שיצא בלא פדיון. וכדמסיק הלכך אף קדושת הגוף כשהוא לזמן כשעבר הזמן יוצא לחולין אבל לא מצינו אשה שיוצאה בלא גט לפיכך כיון שהיא מקודשת לשלשים יום שוב אינה יוצאת ממנה בלא גט:

ופריך הן אשכחנן. והיכן מצינו שהקדש יוצא בלא פדיון:

ומשני כר"ש. דתנן בערכין פ"ז המקדיש שדה אחוזה והגיע היובל ולא נגאלה רש"א הכהנים נכנסים לתוכה ואינן נותנין דמיה דא"צ לפדותה ורי"א צריכין ליתן דמיה לר"ש מיהת מצינו דהקדש יוצא בלא פדיון:

תיפתר ד"ה. תפרש דאתיא ככ"ע ובשדה מקנה שאם הקדישה הלוקח חוזרת למוכר ביובל וא"צ לפדותה לדברי הכל דכתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו:

אין זה גט כריתות. דבעינן דבר הכורת בינו לבינה לעולם דכתיב וכתב לה ספר כריתות וזו אגידא ביה לאחר שלשים יום:

הדא דאת אמר. הא דאמרי' אם קידשה לשלשים יום דמקודשת לעולם היינו דוקא בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר לשלשים יום אינה מקודשת לעולם שהרי לא למדנו קידושי שטר אלא מגירושין דכתיב ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה מה יציאה בשטר אף הוי' בשטר ואמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בגירושין אם גירשה לשלשים יום אינה מגורשת כדאמרי' לעיל בסמוך אף קידושי שטר אם קידשה לשלשים יום אינה מקודשת:

אינה מכורה. דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומחמרינן בי' במי דאע"ג דלא אמר מעכשיו כאומר מעכשיו הוא ולא מצי הדר בי':

ליידא מילה. א"כ לאיזה דבר אמר לאחר שלשים יום כיון דלא מצי הדר בי':

לשייר גיזה ועבודה. שיהא גיזה ועבודה שבתוך שלשים יום שלו:

תלוש מן הקרקע הזה. האומר לחבירו תלוש מן הקרקע הזה דבר לקנותה במתנה בחזקה זו לאחר ל' יום ומכרה לאחר תוך ל' יום אינה מכורה אלא להראשון דהנותן בעין יפה נותן וה"ל כאומ' מעכשיו כדאמרינן גבי מקדיש:

הקדישה תוך ל' יום לא קדש. דה"ל כמקדיש דבר שאינו שלו:

ליידא מילה. א"כ לאיזה דבר אמר ישיקנה לאחר ל' יום כיון דיצאה מרשותו מיד:

לשייר. לעצמו אכילת פירות מקרקע זו כל שלשים יום:

מה בינה לאשה. דהא אשה לשדה דמיא ותנן במתני' אם בא אחר וקדשה תוך ל' יום מקודשת לשני ש"מ דיכול לחזור וה"ה במכירה דהא מוכר בעין רעה מוכר:

שיקנה לי עבדך. עבד הכנעני:

הראשון ישנו בדין יום או יומיים. אם הכהו תוך ל' יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד חי יום או יומיים אינו נהרג דכתיב אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם אבל אם הכהו השני תוך ל' יום הללו שהיה בבית הראשון אינו בדין יום או יומיים ונהרג עליו אם מת מחולי זה אפילו לסוף שלשה שנים דעבד כנעני כישראל לכל דבריו דגמר לה לה מאשה:

ומת תחת ידו. היינו רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו א"נ מתחת יליף דכיון דהוא תחתיו ויכול לרדותו קרינן ביה ומת תחת ידו:

מ"ד השני וכו'. דייק ליה מסיפא דקרא דכתיב לא יוקם כי כספו הוא למי שקנוי גופו הוי עבד ואית ביה דין יום או יומיים:

מ"ד זה וזה ביום וכו'. ופטורין מספק דספק נפשות להקל כדנפקא לן מושפטו העדה והצילו העדה א"נ רחמנא פטרה לשניהם דזה תחת ידו הוא וזה כספו הוא:

הראשון שאינו כספו. דכתיב כי כספו הוא מיותר דמה נתינת טעם צריך ליתן בדבר ולומר לא יוקם שכספו הוא א"נ דהמ"ל כי כסף הוא אלא לומר דבעינן כספו המיוחד לו:

ה"ג בת ישראל לכהן תאכל בתרומה:

א"ר הילא. ולא פליגי:

כשהשני כהן. הא דתנן בת ישראל לכהן היינו שהשני כהן וכיון דקידושיו קידושין גמורים הלכך תאכל בתרומה:

בשאין השני כהן. והא דתנן בת ישראל לכהן היינו שהראשון כהן הלכך לא תאכל בתרומה שקידושי שני עיקר:

קידושי מאה תופסין בה. אם קדשו כולם תוך ל' יום דראשון ואמרו מעכשיו ולאחר שלשים דהא קונין ומשיירין שהרי הוא אומר מעכשיו יתחילו הקידושין ולאחר ל' יום יגמרו וכל אחד מצא מקום וזמן פנוי לקידושיו ותפסו כולן לאסרה:

לכן צריכה. לא נצרכא אלא אפי' קידשה השני בלא תנאי קמ"ל מתני' דאפ"ה מקודשת ואינה מקודשת דבשקידשה השני ג"כ על תנאי לא איצטריך מתני' לאשמועי' דספיקא הוא א"נ אדברי ר' יוחנן קאי דאפי' קידשה השני קידושין גמורים אפ"ה קידושי מאה תופסין בה:

מה נפשך. אי תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך ל' יהיו קידושין מעכשיו קידושי ראשון קידושין גמורים הם ואי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום א"כ קידושי שני שהם קידושין גמורים ליהוו קידושין ומקודשת לשני כדתנן ברישא דמתני' ולמה יהו קידושי מאה תופסין בה:

וכי יש נפשך בעריות. וכי שייך לומר ממ"נ כזה להתיר בעריות:

מהו כדון. מה טעם יש שאין לומר ממ"נ זה:

כל אשה שאינה קנויה. קנין גמור לאדם אחד אלא שהוא קנויה ומשויירת כגון זו אפילו קידושי מאה תופסין בה דהא כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקידושיו:

נתן לה. השני תוך ל' יום דהראשון קידושין בשחרית על מנת לגרשה בין הערביים ואת"כ נשאת לאיש ומת או גירשה מהו שתהא אסורה לזה שקידשה בשחרית על מנת לגרשה בין הערביים דקרינן בה לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה או לא:

חד דייר. גר וחבירו בבבלי בגיטין דייר בר דיירתא:

סבר מימר כל שהוא קונה. זה שקידשה תוך ל' יום דהא הראשון קונה ומשויירת וכיון דקנה כל שהוא קורא אני ביה לא יוכל וגו' ואסורה לו:

ה"ג אר"ז כל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים וכו' וכ"ה גי' הרשב"א. וה"פ אע"ג דאמר ר"י קידושי מאה תופסין בה מ"מ לאו שיור גמור הוא אלא אתחולי הוא דמתחלי מהשתא ומיגמר לא גמרי עד לאחר ל' יום:

אבל אם הוסיף בה השני קנין גמור. כגון שקדשה סתם בלא תנאו כיון דלא שייר בה מידי קרינן ביה לא יוכל וגו' ואסורה לו לאחר שנשאת לאיש:

היו שניהן. אותן שקידשו אחד מעכשיו ולאחר ל' יום והשני קדשה תוך אותן ל' יום היו כהנים או שני אחין שניהן אסורין בה דהא שניהן צריכין ליתן גט וכהן אסור בגרושה והאחים אסורים משום גרושת אחיו אבל אם היו שני ישראלים נכרים אחד כונס ואחד מגרש:

וקידשוה שנים מהן. א' מעכשיו ולאחר ל' ובא השני וקדשה תוך ל' ומתו מהו שיהא האח השלישי מיבמה:

הדא וכו'. ופשיט היינו דתני ר"ח דאינו מייבם אשת שני מתים דכתיב אשר לא יבנה בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים וזו אשת שני מתים היא:

ופשיט ממה נפשך. השני מותר בה החלק שקנה בה ודאי מותר בה ומה שלא קנה בה איהו הרי מותר בה מחמת יבום מאחיו:

שאין כולה לפנים. שאין קנויה כולה ליבם אלא מקצת קנויה לו מחמת ייבום כגון זו צד הקנוי שבה צד שאינו זקוק ליבום ה"ל כערוה והויא לה לצד הזקוק כצרת ערוה וערוה פוטרת צרתה דכתיב לצרור וקרי ליבם לפנים מדכתיב לא תהיה אשת המת החוצה ש"מ שהיבם קרוי לפנים:

יאות. שפיר אר"י בן פזי שאסור בה:

כלום נפלה לו וכו'. הצד השני ששייר אינו קונה אלא מחמת קידושי אחיו המת וכיון שהיתה אסורה לאחיו בחייו איך תהא מותרת לו:

לכן צריכה. לא נצרכא מתני' לאשמועינן אלא שאפי' השני כהן דסד"א הואיל והיא כהנת והשני כהן תאכל בתרומה קמ"ל דקידושי הראשון שהוא ישראל פוסלתה מתרומה דאי בששניהם ישראלים פשיטא דהא עכ"פ קנויה היא לישראל ממ"נ אי בשהשני ישראל והראשון כהן נמי פשיטא דכיון דתפסו קידושיו למה לא תפסול מתרומה:

מתני' הרי את מקודשת לי. בפרוטה זו ע"מ שאתן לך מאתים זוז:

והוא יתן. ומשיתן מקודשת למפרע דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:

ה"ז מקודשת ויש לו. אם יש עדים שיש לו ואם אין עדים מקודשת מספק שמא יש לו ומתכוין לקלקלה:

אם הראה על שלחנו. כגון שהיה שולחני והראה לה מעות שאינן שלו והן על השלחן אינה מקודשת שלא נתכוונה זו אלא לראות משלו:

גמ' תמן תנינן. גיטין פ"ז:

לא הספיקה ליתן. מאתים זוז עד שמת הבעל מהו שיהא גט דקאמרה אנא הא קאימנא:

נותנין לאביו וכו'. דס"ל לי ואפי' ליורשי משמע וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי הלכך כשנותן לאביו או לאחיו הוי ליה למפרע גט משעת נתינה וא"צ חליצה וייבום:

כרשב"ג. לדברי רשב"ג בגירושין אף בקידושין אם מת ונתנו לה אביו או אחיו מאתים זוז הרי זו זקוקה לחליצה וייבום דה"ל קידושין למפרע:

סדר הסמפון כך הוא. פי' שטר התנאים וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון שלו כגון שובר הוי סמפון של שטר וכאן קורא סמפון דבר המבטל את הקידושין:

מיקמת פלוני. סך ממון זה כפי הכתוב בשטר והממון נקרא יקום כדכתיב וכל היקום אשר ברגליו:

ומכניסיניך. וזמן הנישואין יהיה ביום פלוני ואם יבוא היום הקבוע ולא אנשאך לא יהיה לי כלום עליך והקידושין בטלים למפרע:

אירע לו אונס. שלא כנסה לזמן הקבוע מהו:

אונסא כמאן דלא עבד. דאין טענת אונס בקידושין אע"ג דיש טענת אונס בגיטין שאני גט שאין הדבר תלוי אלא בו לא נתרצה לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון אבל אונס רחמנא. פטריה אבל קידושין דבעינן גם דעת האשה אפי' לא נתקיים התנאי באונס פטורה היא מקידושיו דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס חייביה רחמנא לחייב האשה שתהא אגידא ביה לא אמרי':

אונסא כמאן דעבד. כאלו לא עבר על התנאי דיש טענת אונס בקידושין כמו בגיטין:

היך צריך למיעבד. איך יכתוב סמפון שלא וכל לטעון שנאנס:

ולא הויתי כנסה לי. שהאשה לא תתרצה בנישואין הקידושין בטלים וכשיבא זמן הקבוע ולא ישאנה אף היא תחזור בה וממילא נתבטלו הקידושין:

ר"י דמיך. כשמת ר"י צוה לבנותיו כשיתקדשו בתנאי יכתבו סמפון כר"ל דשמא יבא ב"ד אחר ויפסקו כר"ל והם יסמכו על דברי אביהן וינשאו בלא גט נמצא בניהן ממזרים לדברי אותו ב"ד:

הגיע הזמן. שקבע בסמפון והוא אומר שקיים התנאי הכתוב בו והיא אומרת שלא נתקיים:

מכיון שהוא מבקש. להוציא ולבטל את הכתוב בסמפון שהוא מסייע לאשה והסמפון כמלוה כתובה בשטר ועליו להבי' ראיה:

ופריך הגע עצמך דלא הוה סמפון. אמור לנפשך אם אין כאן שטר תנאין אלא תנאי בעל פה מי נאמן:

מכיון שהוא מבקש לאסרה. שלפי דבריו שטוען שקיים התנאי נתקיימו קידושיו והיא אשת איש ואסור' לעלמא הלכך עליו להביא ראי' שקיי' כיון שהתנאי הוא בקום ועשה כדאמרי' בסמוך:

ה"ג הגע עצמך שכנסה בתוך זמן הסמפון וכ"ה גי' הריטב"א. וה"פ שכנסה בתוך הזמן שקבע לקיים התנאי וכשהגיע הזמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי מהו אחרי שכבר נאסר' וגם אין התנאי כתוב בשטר אלא תנאי בעל פה הוא:

ופשיט אתא עובדא וכו'. מעשה כזה שכנס' בתוך זמן הסמפון ואמר נתתי בא לפני רבי אבהו:

א"ל. ר"א להבעל זיל הב לה שאינו נאמן לומר שקיים התנאי אע"פ שכנסה ונוסף עליו החיוב מחמת שכנסה שכופין אותו לקיים עכ"פ:

א"ל. הבעל לר"א רבי כיון שאין אתה מאמין לי שנתתי א"כ אינה מקודשת ולמה אתה כופני לקיים התנאי שהרי המעשה תלוי בתנאי ואין לכוף על קיומו אלא שיתבטל המעשה:

אר"א מימי לא שחק בי אדם אלא זה. שהדין עמו:

חזר. ר"א ואמר שהדין כדבריו הראשוני' דכיון שכנסה לאו כל כמיני' לחזור בו שמשעת כניסה מסתמא בטלו לתנאי שלא יהו הקידושין תלוין בו כדי שאם לא יתקיים לא יהא בעילתן בעילת זנות מיהו נשארו המעו' עליו חוב שע"מ כן נתרצו לכנוס וכיון שכן הבא לחזור בו שלא לקיים התנאי שעליו כופין אותו ואינו יכול לחזור בו לא הוא ולא היא ומי שהתחיי' ליתן חייב לקיים אפילו אחר שככסה ואינו נאמן לומר שפרע דה"ל כאומר פרעתיך תוך זמנו:

אין חזר וכו'. אם הוא חוזר חייב ליתן ואם היא חוזרת צריכה ליתן כפי התנאי:

ופריך והלא הדא היא קמייתא. והלא אלו הם דבריו הראשונים של ר"א וחזר בו מפני טענת הבעל א"כ ליכא למפשט מדברי ר"א:

ומשני חזר ר"א ועשאו מעשה ב"ד. כיון שהודה לדברי האיש ואח"כ ראה שבטעו' חזר בו והדין כדבריו הראשונים חזר וקיי' אותם ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים להוציא מדברי האיש:

הדא דאת אמר. הא דאמרת דלאחר שכנסה כופין אותו לקיים התנאי אבל הקידושין קיימי' היינו דוקא כשאין שניהן מודים אלא שיש הכחשה ביניהם שהוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי:

אבל אם היו שניהן מודים. שלא נתקיים התנאי נאמנים והאיש או האשה יכולין לחזור בהן והרי היא מותרת לעלמא בלא גט ופליג אמ"ד לעיל שבשעת הנישואין בטלו לתנאי א"נ לא פליג והכא איירי קודם הנישואין:

כהדא. כהא דתניא ביבם ויבמה לאחר שכנסה שלשים יום ורוצה להוציאה והוא אומר בעלתי והרי היא יוצאת בגט והיא אומרת לא נבעלתי וצריכה חליצה:

לא הכל ממנו. לאו כל כמיניה להוציאה בחליצה לחוד אלא צריכה נמי גט שכבר אמר בעלתי וגם החזקה מסייעו דעד תלתין יומין מוקי' איניש נפשיה טפי לאמוקי' נפשי' מיהו צריכה נמי חליצה דהא איהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא שאינה מותרת בלא חליצה:

אבל אם לא אמר משעה ראשונה בעלתי. אלא שאמ' נמי מיד לא בעלתי:

ה"ג שניהן יכולין לעקור חזקה ול"ג היא וכ"ה ביבמו'. וה"פ שהן נאמנים ופטורה בחליצה לחוד' בלא גט אע"ג דאיכא לנגדם חזקה דלא מוקי אינש נפשי' טפי מתלתין יומין אפ"ה נאמני' ה"ה כאן בקידושין נאמנים לומר לא נתקיים התנאי ועוקרין הקידושין אע"ג דאיכא חזק' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

והחתן חתום בכתב ידו. על הסמפון מי הוה סמפון או לא דאין דרך החתן לחתום על הסמפון:

קידושין. ודאי החתן חתם השטר לשם קידושין שכן היה מנהגם שהחתן חותם שטר קידושין והא דבירר עד אחד משלו ועד אחד משל הכלה אני אומר שסבר הי' שמותר באחותה עד שיהיו השטר קידושין נכתב מדעתו ומדעתה לכך בירר אלו שני עדים:

היו מדעתו. שכותבין השטר לשם סמפון והוא כמו שאנו כותבין תנאי':

ומדעתה. שכותבין השטר לשם קידושין:

סמפון. ואם לא נתקיים התנאי שבסמפון אין הקידושין כלום:

קידושין. כיון שלדעתה קידושין הם אין הסמפון כלום:

מתרס כליו. כלומר העמיד מגן דמתרגמי' תריס נגד ר' חגיי והשיב על דבריו דכיון שהבעל אומר שלא כיון לשם קידושין למה לא יהא הסמפון קיים:

קבל חגיי. נגד חגיי דחגיי אינשא שמרקדין בני אדם היש תקוה לקיים דבריו ודרך מליצה אמר הכי כלומר שאין הלכה כר' חגיי. חגיי מלשון ויחוגו וינועו. וסבירא כמו שברו על ה':

ה"ג ומר ר"ז. וה"פ ואמר ר"ז באדר הראשון מת רבי הילא ובאדר שני בא מעשה לפני ר"ח בסמפון מדעתו וקידושין מדעתה ורצה לעשות הלכה למעשה כרבי חגיי דהוי קידושין ודאי:

לא יאות. לא יפה א"ר הילא שאין תקוה לקיים דברי רבי חגיי ולית לן למפסק הלכתא כוותי':

מתניתא. לקמן בפירקין:

מסייעא ליה. לר' זעירא:

קידשתני. היא אומרת קידשתני והוא מכחישה ואומר לא קידשתיך:

והיא אסורה בקרוביו. דשויא אנפשה חתיכא דאיסורא ה"נ דמדעתה קידושין אסורה בקרוביו דלדידה הוי קידושין:

ואם אף בסמפון כן. שהוא מותר בקרובותיה או דלמא סמפון ספק קידושין דחיישינן שמא מחלה לתנאי ומספיקא אסור בקרובותיה:

א"ל לית סמפון ספק. אין בסמפון שום ספק אלא כשמקיים התנאי הן קידושין גמורים וכשאינו מקיים התנאי שבסמפון הרי זו כאלו לא נתקדשה מעולם:

קידש בתוך סמפון. בתוך ימי הסמפון נתן לה קידושין אחרים בלא תנאי:

הרי אלו קידושין גמורים. דלא גרע מאלו חזרו מהקידושין בתוך זמן הסמפון דאמרי' לעיל שהקידושין ראשונים בטלים כ"ש הכא שנתרצו שניהם לקידושין גמורים שהתנאי הראשון בטל:

גירש. בתוך זמן שקבע בסמפון מהו שיהיו גירושין ואסורה לכהן וקרוביו אע"פ שלא קיים התנאי לזמן שקבע או לא הוי גט:

נגעו בה גירושין. יש בסמפון חשש ספק גירושין וכדס"ד דר' בורקי בסמוך:

לא נגעו וכו'. דאפי' ריח הגט אין בה וכדמסיק:

כד דמך. כשמת ר"י חזרו תלמידיו מדבריהן ועשו כר"י:

אמרין. אמרו כיון דלאחר ל' יום כלומר הזמן שקבע בסמפון אם לא קיים תנאו הרי היא יוצאת בלא גט שכך כתוב בסמפון לא יהוי לי כלום כדאמרי' לעיל ואיך נאמר אם גירשה תוך זמן הסמפון שיהא בו ריח הגט שהרי כשלא קיים תנאו ה"ל כאלו גירשה איש זר אלא אין כאן חשש גירושין:

מת מתוך הסמפון. בתוך הימים שקבע לקיום התנאי מת החתן מהו שתהא אסורה להנשא עד לאחר זמן שקבע דאולי יקויים התנאי ע"י אחרים א"נ משום חשש השומעים שהיא אסורה להנשא עד זמן פלוני והם לא ידעו שמת החתן:

מותרת לינשא. שהרי א"א לקיים התנאי ולית ליה הא דארשב"ג אביו או אחיו נותנין לה והיא זקוקה ליבם אלא כרבנן דפליגי ארשב"ג קיי"ל וגם לחשש השומעים לא חיישי':

ר' מנא שאל. לבית. אביו של ר"י האיך נהיג ר"י למיעבד עובדא בכה"ג שמת החתן תוך ימי הסמפון:

א"ל. אם היה התנאי לזמן מרובה כגון שאמר לקיים התנאי תוך י"ב חדש ועדיין לא עבר אלא מקצתן:

ה"ג הוה אמר תלך ותינשא מיד.. ואינה צריכה להמתין שכבר נתבטלו הקידושין שהרי א"א לו לקיים תנאו:

כדו. כשהוא התנאי לזמן מועט היה אומר שתמתין עד שיעבור הזמן דמה בכך אם נחוש לדברי רשב"ג:

שליח דברים בתוך סמפון. אם שלח בעל פה וביטל הסמפון:

ר"מ אמר סמפון. דלאו כל כמיניה של א' מהם לבטל הסמפון:

קידושין. לאותו שביטל הסמפון ואם בטלו שניהם כבר אמרנו דהוה ביטול:

שליח דברים בתוך סמפון. אם ביטל הסמפון בדברים בתוך הזמן מי הוה ביטול או דלמא לא אתי דבור ומבטל הכתב:

וחששין להדא דר' מנא. כלומר אפי' לדברי ר' מנא והצריכוה קידושין אחרים דקידושין ראשונים בטלים:

מתנ' בית כור. מקום הראוי לזרוע עליו כור שהוא שלשים סאין:

ויש לו. אם יש לו עדים מקודשת ודאי ואם לאו מקודשת מספק:

ואם הראה בבקעה. שאינו שלו אע"ג דנחית בה לחכירות או לקבלנות אינם מקודשת:

כל תנאי שאינו כפול וכו'. אינו תנאי ואע"פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים:

אם יעברו ואם לא יעברו. ואי לא כפל הדברים היתה מתנתו קיימ' והיו נוחלי' את ארץ הגלעד אע"פ שלא היו עוברים ואע"ג דאמ' אם יעברו אתכם לא אמרי' הכא מכלל הן אתה שומע לאו כדמפרש טעמא בגמ' ושמעינן נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תני להם אם יעברו אלא דאי הוה אמר הכי לא אתי תנאי ומבטל מעשה דהמתנ' דקדמי' ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם:

ר"ח וכו'. פליג אתנאי כפול דקסבר דמכלל הן שמעינן לאו אפי' בתנאי וזה שכפלו משה צריך הי' הדבר וכדמסיק:

גמ' בעא. לר' תנניה בן גמליאל דאמר שאלמלא כן הוא משמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו מ"ט:

ה"ג ויטול חפץ פלוני אין עבד הוא נסיב וכו'. ה"פ אע"ג דאיכא במשמע הלאו מכלל הן שלא יטלו בארץ גלעד אם לא יעברו הא ודאי לא משמע שאף בארץ כנען לא יטלו אם לא יעברו שהרי לא אמר שארץ כנען יטלו שאר שבטי':

ומשני או שנייא היא. שאני הכא דכתיב בפ' מסעי ויצו משה זאת הארץ אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה והוי כמי שאומר בני פלוני וכו' ושאר בני יירשו שאר נכסי' שאם לא יעשה דבר פלוני לא יטול חפץ פלוני וגם לא שאר נכסי' וה"נ היה במשמע אם לא יעברו לא יטלו לא מכאן ולא מכאן:

תמן תנינן. בעירובין פ"ג:

מתנה אדם על עירובין. מניח שני עירובין אחד לסוף אלפי' למזרח ביתו ואחד לסוף אלפי' למערב ביתו ואומר אם באו עכו"ם למזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהי' לי למערב ביתי ד' אלפי' אמה ואם באו למערב יהי' לי במזרח ד' אלפי' אמה ואם לא באו לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי שיהיה מותרים לילך לכל צדדי העיר שני אלפי' אמה:

ה"ג כיני מתני' מתנה אדם על עירוביו וכ"ה בעירובין. וה"פ כן היא פרושא דמתני' שמתנה על שני עירובין שהניח וכדפרישת:

מאן תנא. דצריך להתנות אם באו ואם לא באו מכאן ומכאן הריני כבני עירי ולא אמרי' שמכלל לאו שומע הן:

ר"מ. היא:

היידין ר"מ. איזהו ר"מ:

עד שיכפול תנאו. ואם לא כפלו אע"פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים ומקדשת וה"נ במתנה על עירוביו צריך לכפול תנאו ואם לא כפלו עירובו קיים ואינו כבני עירו:

הכל מודי'. אפילו ר"מ:

שאם אמר וכו'. שאינה מקודשת עד שירדו גשמים דאינו תנאי אלא שאין הקידושין חלין אלא לאתר שירדו גשמי' ואם קידשה אחר קודם שירדו גשמים מקודשת לשני וכדתנן לעיל בריש פרקין:

דתנינן תמן. פ"ג דעירובין:

אם ספק. רישא דמתני' נתגלגל העירוב חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה ה"ז עירוב אם ספק אם נתגלגל מבע"י או משחשיכה:

ה"ז חמר גמל. דמספקא לן אי קני ליה עירוב זה וביתו הוא כאן במקום עירובו ומכאן יש לו אלפים אמה שמעבר ביתו לצד השני או שמא לא קני עירובו דהמניח עירובו חוץ לתחום לא עשה כלום ומביתו יש לו אלפים אמה לכל רוח ולא קני לעבר עירובו כלום ומספק זה נאסר לילך מביתו חוץ מאותן אלפים אמה שבין ביתו לעירובו דממ"נ מותר בהן אבל מעירובו ואילך לא דלמא לא קני עירובו ומביתו לצד אחר נמי לא דלמא קני עירובו נמצא זה מושכו לכאן וזה לכאן והוא כאדם שמנהיג חמר וגמל שהחמר הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל לאחריו והוא מושכו וצריך לפנות לפניו ולאחריו והכא כיון שהניח עירובו ה"ל כאלו התנה בפירוש ע"מ שילך ממקום עירובו ב' אלפים אמה ומכלל לאו אתה שומע הן שאם לא יקנה לו עירובו שיהיה כבני עירו אלא ודאי כיון שלא כפל התנאי אינו כלום:

לא אר"מ. דבעינן תנאי כפול בקידושין אלא לחומרא כלומר משום חומרא דעריות אבל בעירובין לית ליה דבעינן תנאי כפול:

ויאות. שפיר קאמר ר"י דבעירובין היינו טעמ' דהוה חמר גמל דבעירובו אינו קונה דשמא נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום וכבני עירו נמי לא הוי משום דבבין השמשות עקר דעתו מבני עירו שסבר היה שעירובו במקומו הוא מונח ומהאי טעמא צריך נמי לומר אם באו אם לא באו:

והכא. אבל הכא בקידושין אם בא אחר וקדשה עד שלא ירדו גשמים אינה מקודשת לשניהם לראשון אינה מקודשת שהרי לא ירדו גשמים ולשני אינה מקודשת שלא כפל הראשון התנאי ואזלינן לחומרא שמא לא תנאי הוה א"כ קידושי הראשון חלין אע"פ שלא ירדו הגשמים:

ה"ג והן אם לא אם לא אחד הוא. וה"פ מ"ש אם לא יעברו היה צריך לכפול התנאי ומ"ש אם לא בא דעירובין קאמרת דאינו צריך לכפול תנאו אלא משום דעקר רגליו מבני עירו:

א"ל. שאני התם שהיתה ארץ גלעד בידיהם של בני ראובן ובני גד ומשה בא להוציא מידם לכך צריך לכפול תנאו:

ירדו לסמפון. תקנו לכתוב הסמפון בתנאי כפול כסברת ר"מ בקידושין דמצריך תנאי כפול:

למה. קאמרת דאתיא כר"מ הא אפי' כרבנן נמי אתיא:

ופריך לא כן אר"א וכו' ויאמר ע"מ וכו'. כלומר ואי כרבנן בעל מנת לחודא סגי ואין צורך לכפול התנאי:

ומשני אלו לא כפל לתנאו מי עקר לקידושין וכ"ה בעירובין. וה"פ שאני הכא שכבר קדשה והרי היא שלו וע"י הסמפון אתה בא לבטל הקידושין הלכך בעינן תנאי כפול דאי לא כפליה לתנאו א"א להוציא מידו את שלו:

בכל אתר וכו'. קשיא מ"ש דבכל מקום קסבר ר"מ מכלל לאו אתה שומע הן כדתנן בשבועות אל יככה ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב אלמא דלא בעי באיסורא תנאי כפול:

והכא לית ליה. כדתנן במתני' ובברייתא:

חומר הוא בעריות. משום חומר דעריות קסבר דבעי' תנאי כפול ואם לאו מקודשת לראשון הלכך בממונא אי לא כפלי' לתנאו המעשה קיים ותנאי בטל בעריות אם לא כפל לתנאו אזלינן לחומר' ובאיסור שאינו איסו' ערוה אין המעש' קיים עד שיקיי' התנאי דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן כ"כ בעה"ע:

מתני' מפני שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פירש לאו כל כמיני' דה"ל דברים שבלב:

גמ' אפי' בעדי'. אע"פ שיש עדי' שיודעין שכך הית' דעתו כגון שאמ' להם קודם הקידושין אני רוצה לקדש אשה זו להיותה כהנת מ"מ כיון שקדשה סתם ה"ל דברים שבלב ומקודשת אע"פ שהיא לויה:

מקודשת לחומרין. אם יש עדי' אינן אלא קידושי ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ל"א אמתני' קאי הא דתנן ה"ז מקודשת היינו מחומר' והראשון נראה עיקר:

סמכי' גבי לוי. העמידו אצל לוי שהוא ישלם לו עבורו:

איפרסין לוי. העני א"נ נשתגע כ"פ בעה"ה בהמחה. ול"נ שפירשו בריחה שברח לוי ומצינו לשון זה בב"ר ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית ופירושו יצאנית:

לית ראובן חייב לשמעון. כלום דכיון שקיבל שמעון מלוי שיהא בעל חוב פטור ראובן אע"ג דקסבר שמעון שלוי איש אמיד מ"מ פטור ראובן דדברים שבלב הוא וסייעתא הוא לרבי לעזר דה"נ אנן סהדי דסבר שמעון שלוי איש אמיד הוא ואפ"ה פטו' ראובן:

אבל עשו בהרמה. שהיה יודע שלוי עני או שיברח והמחוהו אצלו חייב ראובן לשלם לשמעון. כהדא חזרייא. כהא סוחרים החוזרים בעיירות לסחור שהיו חייבין מעות לבעלי מקרא:

סמכון. העמידו לבעלי משנה ומקרא א"נ למלמדי מקרא אצל מוכר אחד:

קרן זבונה וייזל לי'. נקל המוכר והלך לו קרן כמו קרונת של צפורי כל דבר הנד והולך לו נקרא על שם הקרון א"נ קרץ גרסי' ופירושו השכים וכ"ה גירס' בעה"ת:

אמר אין פריטין אינון. אם תשלומי החוב הי' בפרוטו' הם פשעו שלא לקחו מיד התשלומי' מן זבונה שמצויין לו פרוטו':

אין דינרין אינון. אם היו התשלומין בדינרין:

ה"ג כיני אורח' דזבונה מדדיי'. כן היא סדר הזבונה להיות מדדד למצוא דינרין ועלי' דמחזריי' רמיא להשגיח על הזבונה שלא ילך לו א"נ להערמה דמיא:

חד בר נש. אדם אחד עמד עם חבירו בשוק א"ל תן לי הקיתון שיש לי אצלך א"ל אידך תן לי הדינר שיש לי אצלך א"ל תן לי הקיתון וקח לך הדינר והלה אומר שאין לו קיתון ממנו בידו:

א"ל את. הודית לי' שיש לו דינרין אצלך והוא לא הודה לך שיש לך קיתון אצלו לכך חייב אתה ליתן לו דינרין שהודית לו:

מודה רבי אימי. דהוא אמר כן בפני סהדי שהוא חייב לו דינר והשני אמר אתם עדי אז הוי הודא' אבל לא אמר כן בפני עדים:

לא כן. אין הדין כן אלא פטור מליתן לו דינר דמצי למימר משטה אני בך ולא אמרתי כן אלא שלא תכחש בקיתון שלי לפיכך אינו חייב בדינר:

בקרטיס. בשטר בחתימת ידו והוא לשון לע"ז קרט"א:

שלח חמשין. דינרין ע"י שליח וצוה עליו שלא יתן לבעל חובו אותן חמשים דינרין עד שיתן לו את הקרטיס:

אמר. לשליח זיל והב ליה המעות דכיון שהב"ד יודעין שנתת לו פטור אתה משליחותך דאלו הוה קמן לא הוה צריך להחזיר לו שטרו דה"ל כפורע מקצת חובו דתנן בפ' גט פשוט דיכתוב שובר ואם יש לו לטעון על החמשים הנותרים יכול לטעון אח"כ:

עושין לו. מעשה ב"ד שכבר זכה השליח בעד המשלח אותן חמשים דינרים ואינו יכול להחזירם:

דזכה זכה. כלומר כיון שלא זכה בהם אלא על מנת שימסור לו הקרטיס הלכך כל זמן שלא מסר לו הקרטיס אין השליח חייב ליתן לו שע"מ כן נמסר לידו:

דלמא. מעשה בר' דוסתאי בר' ינאי ור"י בן כיפר שירדו מא"י לנהרדעא לגבות חובות שהיה לחכמים שם:

איתאמר. לאחר שגבו המעות נאמר עלייהו לשון הרע שרוצים ר' דוסתאי ור"י שלא יהיה להם עליהם שום תביעה אם יאבד מהם:

אתון. באו הנותנים ורצו להוציא מידם מה שנתנו להם:

אמרין. ר"ד ור"י להם כבר זכינו בממון לבעלים ואין אנו יכולים להחזיר לכם:

אמרין לון ומנן ל"ג וכ"ה בגיטין א"נ ה"פ ר"ד ור"י אמרו להם ולמה אתם רוצים לחזור ולהוציא המעות מידינו:

אמרין לון מנן א"ל אנחנו רוצים שתשמרם כראוי בלומר שיתחייבו בשמירתם אם יאבדו:

שומרי חנם אנחנו. ואין אנו חייבים בגניבה ואבדה:

אהן הוא כולא. הראה על ר"י שהכל בידו:

נסבון. לקחו לר"י בן כיפר וכפתו והוציאו ממנו בע"כ:

כד סלקון. כשעלו לא"י בא ר' יוסי לר' ינאי וא"ל ראה מה עבד לי בנך:

א"ל מה עבד לך. כשם שכפו אותך כך היו כופין אותו:

א"ל אלו. השוה עמי לדעת אחת לא היו מוציאין מאתנו כלום:

א"ל. לבנו למה עשית כן:

א"ל. ר' דוסתאי ראיתי אותן ב"ד שוה כלומר הדיינים אשר היו שם אין מוחה בידם כל אשר יזמו לעשות ובני אדם שנתנו להן המעות בעלי אימה:

וכובעיהן אמה. מלבושיהן מאוימים ומשונים משאר בני אדם:

ומדברין מחציין. כלומר קולן עבה ונראה כאלו הדבור יוצא מטבורן:

ויוסי אחי היה. כפות על העמוד ורצועה עולה ויורדת עליו שהיו מלקין אותו ואמרתי שמא דוסתאי אחר יש לאבי אם ימות בידן כלומר שאינו מחוייב למסור נפשו על ממון זה:

הדא דאת אמר. לא אמרן שאם החזר זה שזכה בו שאינו חייב לשלם למשלחו אלא במי שאין בכחו לעמוד נגד הנותן כמעשה דר' דוסתאי א"נ שאינו יכול לקבל עליו אחריות הדרך כגון שהדרך בחזקת סכנה אבל מי שיכול לעמוד נגד המשלח או שאין הדרך בחזקת סכנה מוציאין מן השליח ונותנין למי שזכה בשבילו:

ה"ג דין דמחל שטר לחבריה וכ"ה בגיטין. וה"פ האי מאן דמחל חובו לחבירו כגון שא"ל חובי מחול לך ויש בידו מחבירו שטר על חובו ולא אמר שהשטר מחול לו:

עד דחזר ליה שטרא. עד שיחזור לו השטר שעדיין שעבודו קם:

מתני' לאחר שיחלוץ ליך יבמיך. קסבר האי תנא איך קידושין תופסין ביבמה לשוק:

אינה מקודשת. דה"ל דברים שלא באו לעולם ועכשיו אין בידו לקדשה:

גמ' בעון. בעי לפני ר' יוחנן מה בין אותן השנויים במשנתינו דאמרי' אינה מקודשת ובין האומר פירות תלושים אלו תרומה על פירות מחוברים אלו כשיתלשו דקיי"ל דהוי תרומה אע"ג דכל זמן שהן מחוברין לא חל שם תרומה עליה דמחובר אינו חייב בתרומה דכתיב ראשית דגנך מידי דמדגן שנאסף בכרי א"נ מדכתיב ממנו ולא מן המחובר ואפ"ה משנתלשו הרי הוא למפרע תרומה:

א"ל תמן יש בידו לתלוש. וכל שבידו לא הוה כמחוסר מעשה אבל הכא במשנתינו אין בידו לשחרר וקס"ד דאיירי בשפחת חבירו:

ר' פס. כך שמו ובלשון בבלי נקרא ר' אפס:

הגע עצמך. אמור לנפשך בשאמר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי שבידו לשחרר מי מקודשת דהא מתני' סתמא תנן:

נתלית בדעת אחרת. הרי היא כדעת אחרת דמעיקרא בהמה היתה ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה:

דלמא. מעשה בר' הושעיא הגדול ור"י נשיאה היו יושבין ואמרו התלמודים נאמר דבר אחד בהלכות קידושין ובעי להו האומר לאשתו הא ליך פרוטה זו שתתקדשי לי לאחר שאגרשיך מהו מי אמרי' כיון דבידו לגרשה לא הוה כמחוסר מעשה או דלמא כיון שאין בידו לקדשה לאחר הגירושין שמא לא תתרצה לקידושיו. גחכון. שחקו ועמדו והלכו להן:

אר"י ולמה. שחקו הא לא דמיא הך להנך דתנן במתני' שהרי בידו לגרשה אלא לכך שחקו דמי לא א"ר בא וכו'. בסמוך גבי שפחה:

והכא. נמי לכשתתגרש נתלית בדעת אחרת שעתה דעת בעלה עליה דאינה יכולה להתקדש לשום אדם אבל משגירשה אין בידו לקדשה אלא מדעתה:

אין וכו'. אם רצו למבעי בעיי הכי ה"ל למבעי:

חד. אדם אחד אזיל לקדש אשה קדם חבירו אצל האשה וא"ל הוי יודע דהאי גברא שהולך לקדשך חורש רע הוא סוף שיגרשך אלא הא לך פרוטה שתתקדש לי כשיגרשך מהו מי אמרי' מגו דאי בעי לקדושה השתא מקדשי מהשתא ה"נ תפסי בה קידושין לאחר זמן או דלמא כיון דאין בידו לקדשה משיגרשנ' לא חולין בקידושין השתא:

תמן תנינן. נדרים פ"ג:

ה"ג אם אינה נשרפת יש להן פדיון ראה קציעות המלך ממשמשין ובאין ראה דליקה נופלת ואמר נטיעות אלו קרבן אם אינם נקצצות ונקצצו טלית זה קרבן אם אינה נשרפת ונשרפה למפרען קדשו או מכאן ולהבא מה נפיק מביניהון אם נהנה מהן אין תימר למפרע קדשו מעל וכו' וכ"ה בנדרים פ"ג וה"פ יש להן פדיון כשאר הקדשות ויפדו ויקנו בדמיהן קרבן דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן לאו למסרנו עליה כקרבן איכווין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן וקאמר אם נשרפה או נקצצו מי הוו הקדש למפרע דמאי דקאמר אם אינה נשרפת היינו שיהיו הקדש מיד ואם אינה נשרפת יפדה אותה או דלמא ה"ק אם אינה נשרפת אז תהא קרבן אבל אם נשרפת אינה קרבן ופריך מאי בינייהו השתא מיהת נשרפת ומשני דאיכא בינייהו אם נהנה ממנה עד שלא בא האש לשם אם נאמר מיד היא קדשה מעל כנהנה מן ההקדש וחייב בקרבן מעילות ואי אמרי' משלא נשרפה קדשה עכשיו שנשרפה לא מעל הנהנה:

פדיין חזרו לקדושתן. אסיפא דמתני' דנדרים קאי דתנן התם הרי נטועות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זה קרבן עד שתשרף אין להם פדיון וקאמר חזקיה הא דתנן אין להם פדיון היינו להוציאן מקדושתן לגמרי דה"ל כאומר בפירש הרי נטיעות אלו קרבן מעתה וקרבן לכשיפדו כל זמן שלא יקצצו ונמצא פדיונם קדוש כל שעה לפי שיוצאות הן לחולין אלא שחוזרות וקדושות:

פדיין פדוין. והא דאמר עד שיקצצו לא בא לומר שאף כשיפדם יחזרו לקדושתן עד שיקצצו אלא שיהיו קדושות עד אותו זמן ומאותו זמן ואילך תפקע קדושתן כדמסיק:

ופריך מתני' קשיא לר"י דתנן אין להן פדיון:

ומשני פתר לה. תפרש למשנתינו אין להן פדיון היינו שא"צ פדיון כשנקצצו דאז פקעה קדושתן בכדי:

ה"ג אר"י מה דאמר חזקיה וכ"ה בנדרים:

בשפדיין הוא. המקדיש עצמו דלעולם לא יצאו מרשותו או מרשות הקדש אבל אם פדאן אחר אפילו קנאם ההקדש אח"כ אינן חוזרות וקדושות דנסתלק רשות בעלים הראשונים מהם וכיון דהאי שעתא לא חייל עליהן הקדשו שוב אינן חוזרות וקדושות:

ופריך מחלפא שיטתיה דר"י. קשיא דר"י אדר"י:

תמן. בנטיעות הוא אומר שאם פדאן אחר פקעה מהן קדושתן:

והכא. בקידושי אשה אמר לעיל דמיבעיא ליה אם אמר הא לך פרוטה שתתקדשי לי בה לכשיגרשיך מהו הא כשנישאת לאחר נמי נימא דפקעו קדושי הראשון מיני':

לא צריכא. אלא כי קמיבעי' לי' לר"י בנותן לאשה שתי פרוטות וא"ל באחת תתקדש לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך דלא דמי לפדאן הוא דמשנתגרשה יוצאת מרשות הבעל לרשותה לפדאן אחר נמי לא דמי' שהאשה מכנסת עצמה לרשותו במקצת ולא יצאה מרשו' הבעל או מרשו' עצמה אפי' שעה אחת א"נ כיון דהוא המגרש והמקדש לפדאן הוא דמיא:

מניין. ליבמה שלא חלצה ונתקדשה לשוק אע"ג דחייבי לאוין היא אפ"ה אין קידושין תופסין בה:

שלא יהא בה הויה. שהן קידושין אצל זר שאינן תופסין בה:

אינה מקודשת. דכיון דהשתא לא תפסי בה קידושין לקמי' נמי לא תפסי בה דאין אדם מקנה או מוכר דבר שלא בא לעולם ש"מ דהשתא אין הקידושין תופסין בה:

מקלס לי'. משבח לי' לר"י כלומר עליו נאמרו כל הני קראי דמייתי:

הזליס זהב מכיס. וכל הנך קראי איירי בדברי תורה:

יכיל הוא פתר לה. אפשר לי לפרש משנתינו דאתיא כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ויש ממזר אפי' ביבמ' לשוק אבל לרבנן דאמרי קידושין תופסין בחייבי לאוין יכולין לומר דסברי אף ביבמ' לשוק קידושין תופסין אי לאו דרבי ינאי:

בעניותינו. בעניות דעתינו שאין אנו יודעי' פירוש המקרא אי ללאו גרידא הוא דאתי קרא דלא תהי' אשת המת החוצה והרי היא כשאר חייבי לאוין שקידושין תופסין בהן ומתני' כר"ע כדמוקי לה רשב"ל או לאשמועינן נמי דלא יהי' בה הוי' שאין הקידושין תופסין בה הלכך מספיקא צריכה נמי גט מזה שקידשה קודם שחלצה:

מתניתא אחר שיחלוץ ליך יבמיך. תנן משמע אם אמר לאחר שימות יבמיך מקודשת ש"מ דמן הדין קידושין תופסין ביבמה לשוק ומתני' אתי' אפי' כרבנן אלא כיון דמחוסר' מעשה חליצה ה"ל כדבר שלא בא לעולם ואין קידושין תופסין אבל לאחר שימות יבמיך כיון דאיהו לאו מחוסר' מעשה הויא לה כשאר חייבי לאווין דקידושין תופסין בה והא דתנן לאחר שימו' בעליך אינה מקודש' היינו טעמ' משום דאין קידושין תופסין באשת איש מקרא יליף ליה:

בת יומה מתקדשת בכסף. ע"י אביה שמקבל קידושיה:

מתקדשת בביאה. ע"י אביה שמסרה להתקד' בביאה זו:

מתני' אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא דבת יומ' מתקדשת בכסף ולא אמרי' כיון דהוקשו הויות להדדי כל שאינה מתקדשת בביאה כגון זו שאין ביאתה ביאה אף בכסף אינה מתקדשת:

הא אם היתה בעולם. אפי' שעה אחת ה"ז מקודשת:

מתני' ואעשה עמך כפועל. בפעולה יום אחד:

ע"מ שירצה אבא. אביו של חתן:

רצה האב. בגמ' מפרש:

מלמדין וכו'. כדי לעקור הקידושין למפרע ולא תיזקק ליבם:

גמ' והוא שנתן לה פרוטה. הא דתנן ע"מ שאדבר עליך וכו' איירי בשנתן לה פרוטה וא"ל התקדשי לי בפרוטה ע"מ שאדבר עליך וכו':

וכל הדברים וכו'. לרב ע"מ שאדבר עליך וכו' תנאי הוא מאי קמ"ל מתני' דאם קיים תנאו מקודש' ואם לאו אינה מקודש' פשיטא מ"ש מכל התנאים השנויים בפרקין שמתנה בשעה שנותן הקידושין שאם לא קיימם הקידושין בטלים:

אלא כיני. כן היא פירושא דמתני' שקדשה בשכר שדיבר עליה לשלטון השוה פרוטה וקמ"ל תנא דמתני' דאינה לשכירות אלא לבסוף ולא הוה מלוה ומקודשת:

והוא שייחדה לו סלע במגדל. לשכרו דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומלוה היא אבל היא כשיחדה לו לא הוה מלוה דה"ל כאלו הקדימה ליתן לו השכר והלך וקדשה בו דמקודשת לכ"ע:

במה קידשה. דהא לא יהיב לה מידי וקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין והך סלע שבמגדל כיון שלא בא לידו ולא זכה בו לאו נתינה היא:

ומשני כהאי דתנינן תמן. פ"ק דמכילתין:

כיון שזכה זה וכו'. ה"נ כיון שדיבר לשלטון הרי סלע שבמגדל שלו ומיקדשת בו:

סתמו אינו רוצה. קשיא ליה רישא דמתני' תנן על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת דמשמע דמן הסתם כלומר אם שתק ה"ל כאינו רוצה ועל מנת שירצה אבא היינו שיאמר אין אימא מציעתא מת האב הרי זה מקודשת והא לא אמר אין אלא ש"מ סתמו ה"ל כרוצה אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה הא שתיק הוה קידושין:

ואית מתני' אמרה כן. בתמיה וכי מצינו משניות שיאמרו כן רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא:

ולינאי עלובא. על עצמו אמר כן לינאי השפל אתה שואל דבר בקידושין כלומר שאין לו מה להשיב ורישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וה"פ ע"מ שישתוק אבא שתק הרי זו מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה ה"ז מקודשת אבל כל ימי חייו אינן קידושין:

מת הבן מלמדין וכו' באומר ע"מ דו אמר והוא לא אמר. בין שאמר רוצה אני בין שלא אמר רוצה אני ה"ז מקודשת. רק שלא ימחה ורצה האב דקתני היינו שלא יאמר אוני רוצה אלא שותק:

מת האב הרי זו מקודשת כמאן דאמר. כאלו אמר רוצה אני שהרי השותק כאלו אומר רוצה אני:

ה"ג מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה דהוי כמ"ד. וה"פ כיון דשתק עד השתא ה"ל כמ"ד רוצה אני הלכך מלמדין אותו לומר בפירוש איני רוצה:

יכיל ר"י לפרש מתני' כמו שהוא רוצה לא מיתמנע ר' בא לתרץ קושית ר' יוחנן דיש מתני' כן ולא נמנע ר' מלשנות ברישא דמתני' סתם שאמר דרך כלל ופרט בסיפא כמו הכא שברישא תנא שאמר סתם ע"מ שירצה אבא ומפרשי' שכוונתו שיאמר הן ובסיפא איירי שאמר פרט ע"מ שלא ימחה אבא:

מתני' אמרה כן. משנתינו דריש פרקין נמי דייקא דתנן ע"מ שיש לי בית כור עפר דרך כלל ה"ז מקודשת על מנת שיש לי במקום פלוני היינו פרט אינה מקודשת:

מתני' ושניהם נותנים גט. להתירה לאחרים:

גמ' נאמן ליתן גט. הא דתנן בא א' ואמר אני קידשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליו שהוא קידשה וגיטו גט לענין זה שמותרת להנשא לאחר אחרי שקבלה ממנו הגט דאין אדם חוטא בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם אבל לכנסה אינו נאמן דאימא יצרו תוקפו:

רב אסי אמר אף נאמן לכנוס. דלא חציף למימר לפני האב שקבל הקידושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש לי' האב ואמרי ידענא דלא את יהבת לי הקידושין:

ואין למדין ממנו דבר אחר. דדוקא בעגונה הקילו חכמים והאמינו אבל לא בדבר אחר:

ולא הכל ממנו. לאו כל כמיני' שירד לתוך השדה דדלמא לאו דידי' הוא ויתלוש ויאכל:

ה"ג אף בקידושין כן האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קידשתיך לא הכל ממנו וכ"ה בבבלי בפרקין. וה"פ אינו נאמן לכנוס דלא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא משא"כ באב שאינו חשוד לחפות עליו:

מתני' דפ"ב דיבמות קשיא לרב ולאו דוק' לרב ה"ה לכל הנך אמוראי דאמרי דנאמן לכנוס:

לא ישא את אשתו. משום דאדבורי' סמכינן וחיישינן שמא משקר משו' דיצרו תקפו:

ומשני תמן. המביא גט כיון דהוחזקה אשת איש לכל שהרי הכל יודעין שנשואה היתה וע"י גט זה באנו להוציאה מחזקתה הלכך לא ישאנה משום לזות שפתים וחשדא:

ברם הכא. אבל כאן בקידושין לא הוחזקה לאשת איש אלא בפני שנים שראו שנתקדשה שהרי לא נודע הדבר רק ע"פ דבורו דאביה אמרינן כשיבואו אלו עדי' יאמרו נמי שלזה נתקדשה ולא מרעינן לחזקה שהרי מעולם לא הוחזק' לאשת אחר הלכך נאמן אפי'. לכנוס:

מתני'. משנתינו קשיא לשמואל:

ואם רצו אחד נותן גט וא' כונס. שמעינן מיהת דניסת ע"פ דבורו:

ומשני פתר לה. שמואל מפרש למתני' בשאומר האב לאחד משני אלו קדשתיה ואיני יודע איזהו הלכך כשאחד נותן גט השני מותר לכונס' ממה נפשך:

קדם אחד מהן וכנס וכו'. אהא דתנן אס רצו א' נותן גט וא' כונס קאי שאם קדם אחד מהן וכנס קודם שנתן השני גט מוציאין מידו דבאיסורא נשאה ועברו על רצון חכמים וצריכ' גט משניהם:

הדא דאת אמר. לא אמרן אלא כשבאו שניהם בבת אחת או אפי' בזה אחר זה קודם שהתירוה להנשא לאחד מהם הוא דאמרי' אם קדם וכנס מוציאין מידו:

לא כל הימנו. לאסרה על הראשון שכבר כנסה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

מתני' וגרשתיה. קבלתי את גיטה:

והרי היא קטנה. עכשיו כשאומר עליה כך:

נאמן. לפוסלה מן הכהונה שאב נאמן על בתו כשהיא קטנה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה כשאמר לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי כשחוזר ואומר לזה התירה לו:

והרי היא גדול'. משגדל' אמר כן ובקטנות' לא אמר אינו נאמן:

נשבית. והרי היא פסולה לכהונה משום ספק זונה:

אינו נאמן. דבנישואין הימני' רחמנא לאב לשבוי' לא הימני':

יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם:

יש לי אחי'. ואשתי זקוקה ליבם ועד השתא היתה בחזקת שאינה זקוקה:

גמ' האומר קדשתי את בתי וכו' הגדולים אינן בכלל. שהרי אין בידו לקדשן:

נתקדשה בתי. משמע שנתקדשה שלא ברצונו אפי' הקטנות אינן מקודשת שהרי אין להן יד לקדש עצמן ועל הגדולות אינו נאמן לאסרן:

נתגרשה בתי אפי' הקטנות אינן בכלל. שאין להן יד לקבל גט:

אינו נאמן. דבקידושי ביאת איסור לא הימני' רחמנא:

כיני מתני'. כן היא מתני' מי שאמר בשעת מיתתו אע"ג דקודם לכן אמר בהיפך אפ"ה בבנים נאמן ובאחים אינו נאמן:

מאחר שבידו לגרשה. אע"פ שמוחזק' לן בהאי שיש לו. אחים אפ"ה נאמן לומר שיש לו בנים ולפטרו מיבום משום שבידו לגרשה ולפטרה מיבום משא"כ באחי':

מילתיה דשמואל. מדברי שמואל דמייתי שמעינן דסבר כרב:

חד. יהודי א' ממדינת פרס נטה למות:

א"ל. תנו לאשתו דהאי גברא גיטא ועל עצמו אמר כן שיתנו גט לאשתו:

אמרו ליה ולמה. לה גט הלא כשמת ממילא תשתרי לעלמא וכי בשביל שלא תזקק ליבם לאחיך הנעלב כלומר אחיך שאמרת שכבר מת בתמיה:

כד דמך. כשמת בא מעשה לפני שמואל אם הוא נאמן לומר שיש לו אחים או לא דלאו כל כמיניה לאסרה לעלמא:

אמר. שמואל טעמא דמתני' דנאמן באומר יש לי בנים דאמרי' מה לי לשקר דמאי קאמר למיפטרא מיבם מצי אמר פטרינא לך בגיטא הלכך הכא נמי כיון דקאמר ליתן לה גט ש"מ דקושטא שהרי לא כיון לאסרה ל"א כיון דא"ל בגין אחיך הנעלב ושתיק ה"ל כאלו הודה שאין לו אחים וכי היכי דנאמן לומר שיש לו בנים אע"ג דמוחזק באחים משום שבידו לגרשה ה"נ נאמן לומר שאין לו אחים משום דבידו לגרשה וכ"נ עיקר אינו נאמן. דטעמא דמתני' כיון שהיתה בחזקת שאינה זקוקה ליבם לכך נאמן בבנים ואינו נאמן באחים אבל במוחזק באחים ולא בבנים אינו נאמן לומר בשעת מיתה שיש לו בנים דלא אמרי' מגו:

נחת. ירד עולא לבבל ואמר בשם ר"י דאינו נאמן:

וחברין עלוי. ונתחברו עליו תלמידי שמואל והקשו לו למה אינו נאמן הא אית ליה מגו:

הגע עצמך. השיב להם עולא אמור לנפשך שהיה כהן ואין בידו לגרשה דשמא לא ימות ותהא אסורה לחזור לו:

והא מתניתא פליגא. על רב ושמואל:

והיא אסורה בקרוביו. אמאי נימא מאחר שבידו לגרשה נאמן:

אמרין. הכי הוה מעשה דאייתי עולא לבבל בשם ר"י ולא פליג ארב ושמואל:

ונתנו לה. בפני עד אחד:

אין עד אחד באשת איש כלום. לפיכך צריך ליתן לה בפני שנים כדי להחזיקה גרושה:

ה"ג בא"א כלום ר' חיי' בר אסי וכו':

לא עשה כלום ואפי' שניהם מודי' אינה צריכה גט:

לוקה. מכת מרדות משום פריצותא:

ותופסין קידושין. קידושיו מיהו הוו קידושין ואסורה לעלמא בלא גט:

והבא על ארוסתו בבית חמיו. משום פריצותא א"כ כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כדתני' במסכת כלה. משתי נשים. שנשא שניי' לאחר מיתת הראשונה:

מתני' גדול'. כת הראשונה:

קטנות. כת שניי':

כולן מותרו'. דלא מחית איניש למימר מלתא דליתיביה לידי שאילה לחכמים וכי אמר גדולה ודאי גדולה שבגדולה קאמר:

גמ' דאית לי' תריי מן תריי. שיש לו שתי בנות מן שתי נשים כלומר מכל אחת מנשיו יש לו שתי בנות שאין כת פחותה משתים:

מתניתא בשיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים. הוא דפליגי ר"מ ור"י דאיכא למימר כל כת ראשונה עביד איניש דקרי גדולה לגבי כת שני' וכל כת שני' עביד איניש דקרי קטנה לגבי כת ראשונה:

אבל אין לו אלא כת א'. שנולדו מאשה אחת:

ואם אמר קטנה לא קידש אלא קטנה. אבל אמצעי' בשמה קרי לה ואומר פלונית בתי ואין קורא לה לא גדולה ולא קטנה:

תמן תנינן. נדרים פ"ח:

עד לפני הפסח. אמר קונם יין שאיני טועם עד לפני פסח:

רמ"א עד שיגיע. ומשיגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחבירו לא מחית איניש נפשי' לספיקא שיהא צריך לשאול איזה הוא וכי קאמר פני קמא דכולא קאמר שהוא פני שבכולן:

רבי יוסי אומר עד שיצא. דכל חד וחד הוי פני לחבירו ולא ידעי הי נינהו ואפי' אחרון הרי תחלתו פני לסופו:

מחלפה שיטתיה דר"מ וכו'. קשיא דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י ולא מפרש הש"ס רק קושיא דר"י אדר"י:

תמן. בנדרים הוא אומר עד שיצא שמע מנה דקסבר מחית איניש נפשיה לספיקא א"כ ה"נ כולן נכנסות בספק גדולה חוץ מן הקטנה שבקטנות ובסיפא כולן נכנסות בספק קטנה:

והכא אמר הכין. דגדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות אסורות והשאר כולן מותרות דלא מחית איניש לספיקא וה"נ קשיא לר"מ דהכא סבר מחית איניש נפשיה לספיקא והתם קסבר איפכא:

אמר ליה. תנן סוף סוטה משמת בן עזאי וכו':

בטלו השקדנים. אנשים השוקדים על דלתי בית המדרש לילה ויום:

לא עמד שוקד. לא היה אדם שיודע להקשות כך מתנייתא אהדדי עד שעמד ר' ירמיה ובדרך קנתור אמר כן שודאי כבר עמדו על קושיתו וראו שאין בה ממש:

והוא וכו'. ולמה הוא מקנתר לי' וכי לא הקשו קושיא זו הרי עולם כלומר גדולי ישראל וכדמסיק שריש לקיש הקשה כן לר"י ושני ליה ר' יוחנן דלא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ורבי יוסי אדר"י אלא מתני' דנדרים בטעות נשנית והכי קתני רבי מאיר אומר עד שיצא ורבי יוסי אומר עד שיגיע:

ותני דבי ר' כן. בברייתא דנדרים נמי תני הכי:

א"ל. ר' זעירא אנן בעיי עד לפני במתני' תנן נדר עד לפני רי"א עד שיצא למה נדחוק לפרש כן אלא אר"ז לשון ניותי היא אנשי ניות כשרוצין לומר עד לאחר הפסח קאמרו עד לפני פסח והיינו עד דמיפני פיסחא כלומר שיהא הפסח פונה ועובר מלשון כי פנה היום והשתא לא צריכין להחליף מתני' דנדרים דהתם בלישנא דעלמא קמיפלגי מ"ס לשון בני אדם עד קמי פיסחא ומ"ס עד דמפני פיסחא ולכך הייתי מקנתר לר' ירמיה:

הכל מודין בפסח. אם אמר קונם יין עד לפני פסח שהוא מותר ביין שודאי לא היתה כוונתו אלא עד שיגיע שבפסח חייב בשתיית יין ד' כוסות:

מה פליגי. כי פליגי כשאמר עד לפני פרוס הפסח דהיינו ט"ו יום קודם פסח דר"מ סובר שאסור ביין עד שיגיע פרוס הפסח ור"י סובר עד שיצא פרוס הפסח והיינו עד ליל פסח:

מתני' הוא אסור בקרובותיה. דשוינהו עליה תתיכה דאיסורא בהודאתו:

ומותר בקרובות הקטנה וכו'. שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעית גט הויא לה גרושתו ונאסר בקרובותיה:

קטנה. הבת:

גדולה. האם:

גמ' מסתברא דלא יהוי ר"מ פליג הכא. האומר על אשה ובנותיה קדשתי את הגדולה מהם ואיני יודע אם קדשתי את האם שהיא גדולה מבנותיה או את הבת הגדולה שהיא גדולה מאחותה הקטנה אע"ג דפליג ר"מ ברישא בקידשתי את בתי הגדולה מסתברא דמודה הכא דלא קידש אלא האם שהיא הגדולה שבהן ולא מחית נפשיה לספיקא:

כל גרמיה וכו'. כל עצמו הוא אומר דפליג ר"מ נמי בהא כלומר וכ"ש הוא:

מה אין תמן. ומה התם ברישא שיש בשתי הכתות גדולו' וקטנות ויש להסתפק בגדולה שבכל כת אבל לא בשאר שהרי הם קטנות לגבי הגדולה שבהן ואפ"ה פליג ר"מ ואומר כולן אסורות הכא באשה ובתה ששניהם גדולות אצל הקטנות והקטנות ודאי קטנות נגד האם ובתה הגדולה לא כ"ש דפליג ר"מ וקסבר דשניהם אסורות אע"ג דהאם גדולה מבתה מ"מ דרך בני אדם לומר גדולה על הגדולה שבבנות:

ומפתים אותו ליתן גט. כשאומרת קדשתני והוא אומר לא קידשתיך וכן בסיפא באומרת לא קידשת אלא אותי מבקשים הימנו שיתן לה גט ולא אמרי' בכגון זו כופין על מדת סדום שהרי אוסר עצמו בקרובותיה לפיכך מבקשים אותו ליתן גט שתהא מותרת להנשא:

וכופין אותו ליתן קנס. כלומר כתובה דלאחר שנתפתה לתת גט הוי ליה כאלו הודה שנתקדשה לו וכופין אותו ליתן לה כתובה:

ופריך הגע עצמך. לדבריך אם הוא חבר ויודע שאם יתפתה צריך ליתן כתובה לא יתפתה לעולם וכדי להנצל מהפיתוי יקח אחותה והא ודאי שאין מוציאין אשתו ממנו בשביל אמירתה של זו ולא יתן גט לעולם שלא תיאסר אשתו עליו משום אחות גרושתו:

מתני' כל מקום שיש קידושין ואין עברה. שקידושין תופסין בה ואין עברה בנישואיה שלא אסרתה התורה עליו:

כהנת לויה וישראלית וכו'. לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי וכהן שנשא לויה או ישראלית בנה כהן וישראל שנשא כהנת או לויה בנה ישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב:

אלמנה לכה"ג. יש קידושין ויש עברה דקסבר קידושין תופסין בחייבי לאוין:

אחר הפגום שבשניהם. שנולד מפסולי כהונה הולד פסול בן ממזרת מישראל ממזר וכן בן ממזר מישראלית ממזר וכן בת נתינה מישראל נתינה ובן נתין מכשרה נתין:

מכל עריות שבתורה. של חייבי כריתות:

הולד כמותה. וולד נכרית נכרי ואם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר:

וולד שפחה. עבד ואם שחררו בעליו כשר ומותר בישראלית:

גמ' הרי גר שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עברה. דגר מותר בממזרת לר' יוסי דאמר קהל גרים לא מקרי קהל לקמן בפ' בתרא:

והולד הולך אחר פגום שבשניהם. דתניא גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי:

בכל מקום ששנה ר'. ברישא פירש בסיפא תנא ואיזהו לומר דוקא הנך הוא דהולד הולך אחר הזכר אבל יש אחרים אע"פ שיש קידושין ואין עברה הולד הולך אחר הפגום:

שמע לה מן דבתרה. מסיפא פשיט ליה ר' יוחנן כדמסיק:

ה"ג מן דבתרה כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:

הרי גר וכו' הרי יש קידושין ואין עברה. דקסבר מתני' ר' יוסי דאמר קהל גרים לא איקרי קהל וגר מותר בממזרת:

ה"ג כל מקום שנה ר' ופירש ואיזהו אלמנה וכו'. וה"פ מתני' דלא כר' יוסי אלא כר' יהודה דאמר גר לא ישא ממזרת ויש קידושין ויש עברה והולד הולך אחר הפגום ודקשיא א"כ נתניי' בסיפא בהדי אלמנה לכה"ג הא דתנן בסיפא כל מקום ופירש איזהו אלמנה לכה"ג וכו' וקשיא א"כ כללא למה ליה אלא לאתויי הך גר שנשא ממזרת שהולד הולך אחר הפגום:

ויתיביניה. סתמא דש"ס פריך אר' אבין דקאמר דשני ר"י דאיזהו לאו דוקא וכל מקום דוקא א"כ למה לא אותיב רשב"ל לר"י מחלל שנשא בת ישראל דיש קידושין ואין עברה והולד הולך אחר הפגום דתנן לקמן בת חלל זכר פסולה לכהונה:

ה"ג הרי המחזיר וכו' הרי קידושין ויש עברה וכו'. וה"פ ועוד תיקשי ליה נמי אכל מקום דסיפא דע"כ לאו דוקא הוא שהרי המחזיר גרושתו שיש קידושין ויש עברה ואפ"ה אין הולד הולך אחר הפגום דהיינו האם שהיא פסולה לכהונה אלא הולד כשר לכהונה כדאר"ח בשם ר"י:

כשרים. כגון כהן מוזהר על הגרושה וישראל מוזהר על הממזרת ושאר פסולי קהל וכן הפסולות מוזהרות שלא להנשא לכשרים דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת שלא תשאנו:

אבל לא כשרות על הפסולות. כגון חלל שמותר בכהנת אע"ג דכהן מוזהר בחללה כיון דחלל אינו מוזהר בכהנת אף הכהנות אינן מוזהרות מלהנשא לחלל:

ופריך והא תני לא יקחו. שנאמר אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו ותרי זימני לא יקחו למה לי אלא ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש וכל שהוא לוקה היא לוקה:

סברין מימר. וקס"ד דקרא אתי להזהיר הכשרות על הפסולין וקשיא לר' יוסי:

ומשני ואינן. ואין הדבר כן דקרא לא אתי אלא להזהיר הפסולות על הכשרים שכשר שהכהן מוזהר שלא ליקח זונה גרושה וחללה כך היא מוזהרת שלא תשאנו אבל היכא שהוא אינו מוזהר אף היא אינה מוזהרת:

חד גיור. גר אחד בא לפני ר"י וא"ל אדוני מי שרי לי ליקח ממזרת:

אלא הוי. יידע שהבנים אשר יהיו לך ממנה הן ממזרים לפני המקום כלומר אפי' תאמר שילכו הבנים למקום שאין מכירין אותן מ"מ קמי שמיא גליא שהן ממזרים:

חזר ואתא לפני רבי יוסי וא"ל מאחר שהיית יודע שהוא כן שהבנים ממנה. ממזרים למה התרת לי מתחלה:

א"ל מה ששאלת ממני. השבתי לך שלא שאלתני אלא אם היא מותרת לך ולא שאלתני על הבנים:

א"ר יוסי האי גר דמיא לצמר גפן אם רוצה לחברו עם צמר מותר ואין בו משום כלאי' כך הגר מותר לישא כשרות ופסולות:

ה"ג ניחא בת ישראל לממזר דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' אלא ממזר' לישראל מנ"ל ת"ל לא יבא לו לפסול. וה"פ אמתני' פריך דתנן יש קידושין ויש עברה הולד הולך אחר הפגום ואיזהו ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר ופריך הניחא בת ישראל לממזר הולד פגום כדכתיב לא יבא ממזר גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה' אלא ישראל שנשא ממזרת הולד פגום מנ"ל דהא כתיב למשפחותם לבית אבותם ואין הולד הולך אלא אחר הזכר וקמשני דכתיב לו דמיותר הוא ללמד שהולכין אחר פסולו' ואפי' מצד האם ושאר פסולי קהל ילפינן מממזר:

מום זר. כל שיש בו מום זר בין שנולדו אביו או אמו מזר כלומר שנולדו ממי שהיתה אמו זרה לו הרי זה פסול מלבוא בקהל דקסבר רבי אבהו דליכא למשמע מלו דהלך אחר פסולו של הולד שהרי לו קאי אאב ולא אבן:

ופליג. הא דאמרו ר"י ור"י לעיל דגר מותר בממזרת פליגא על הא דאר"י בר פזי:

אלקים מושיב יחידים. המיוחדי' לבית אחד:

הקב"ה מביאן ומזווגן. הרי שאין ממזרת נשואה אלא לממזר ולא לגר. ביומוי. בימי ר' ברכי' עלה אדם אחד מבבל לא"י. וידע בו רבי ברכי' דהוא ממזר:

א"ל. האי ממזירא לרבי ברכי' זכה עמי. כלומר שיתן לו צדקה:

א"ל למחר. אתה עומד בציבור כשאדרוש ואני עושה לך קצבה כמה יתנו לך:

אתא. בא הממזר ורבי ברכי' יתיב ודרש:

מן דחסיל מידרש. לאחר שסיים הדרשה אמר להשומעי' בואו וזכו עם הממזר הזה ותנו לו צדקה:

מן דאזיל. לאחר שיצא הקהל אמר הממזר לר"ב רבי חיי שעה כלומר פרנסה בקשתי ממך ואיבדתה ממני חיי עולם שלא יתנו לו אשה אפי' גיורת ומשוחררת שיהיה לבז בעיניהם:

א"ל חייך. חיי העולם הזה נתתי לך דאילו לא פרסמתי שאתה ממזר לא הי' לך חיים כדרב הונא וכדמסיק:

אין ממזר חי יותר משלשים יום. שלא יטמעו בהו כשרים:

ר"ז. כשעלה לא"י שמע שאמרו זהו ממזר זו היא ממזרת:

א"ל מהו. זה א"כ ליתא להא דאר"ה שאין ממזר חי יותר משלשי' יום דהנך זקני' היו:

עמו הייתי. כשאמר רבי בא דבר זה בשם ר"ה וסיים בו אימתי בזמן וכו' והנך שבא"י מפורסמי היו ולפיכך חיו:

עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. דכיון דאין לה עליהן קידושין כדתנן במתני' הלכך הולד ממזר. דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו וסמיך לי' לא יבא ממזר:

ה"ג ר"מ דריש מה אשת אביו מיוחדת שאין לה עליו קידושין אף כל שאין לה עליו קידושין וכו' רשב"י דרש וכו' אבל יש לו קידושין על אחרי' יצא גוי ועבד שאין לו עלי' וכו'. וה"פ ר"מ דריש מה אשת אב דלא תפסי בה קידושין והולד ממזר אף כל דלא תפסי בה קידושין הולד ממזר ורשב"ל דרש דבעינן דומי' לאשת אב בכל צד:

על האי תנייא קדמיה. על הת"ק דפליג ארשב"י והיינו ר"מ:

הרי אין לה עליו וכו'. דהכל מודי' שאין קידושין תופסין ביבמ' לשוק שנאמ' לא תהי' אשת המת החוצ' ותהי' הוי' משמע אלא ודאי בעינן דומי' דאש' אב דיש לה על אחרים קידושין וכדרשב"י:

ה"ג ריב"ל בשם ר"ג ברבי וכ"ה לקמן בסוגיין:

אלא מזוהם. דאם ילדה בת פסולה לכהונה:

לחמתא דגרר. לעיר ששמה חמת והיא במדינת גרר שהיה עוד חמת אחר:

הורי תמן. בעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל שהולד כשר:

ההן ולד. הולד הזה של עכו"ם ועבד כל מה שהדור הולך הוא מתעלה ונעשה חשוב דר' אמר שהולד ממזר כדאיתא בבבלי פ' החולץ ור"ג בנו אמר שהוא מזוהם ור"י הנשיא בן בנו אמר שהוא כשר:

ה"ג ר' עבד אותו ממזר ר"ג בריה עבדי' מזוהם וכו':

במקום כל רבנין. בפני כל החכמים:

אין מן הדא. אם מן זה ליכא למילף הלכה למעשה שלא היה אלא קול הברה שנשמע שהורה כך אבל לא היה דבר ברור שהורה ר"ח שהולד כשר:

אנא ידע. אני יודע המעשה מתחלה ועד סוף רחב"ח היה הולך לחמתא דגרר ובא אצל אביו וא"ל תן דעתך שישנו שם מהנך פסולים דעכו"ם ועבד שבאו על בנות ישראל שלא תגע בהן להורות בהן איסור או היתר:

אע"ג דרי"א הבא על אחותו הולד כשר. דקסבר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד וכדתנן ס"פ החולץ לאפוקי אחותו דבכרת:

חד וכו'. אדם אחד בא לפני רב ואמר בשביל שהולידו אמו מן ארמאי מהו שיהא כשר לבוא בקהל:

ה"ג הן דעימך רגליך. וה"פ כל שרגליך עמך לך מכאן שתשאר בכשרותך עד דלא יבא שמואל ויפסילינך דקסבר הולד ממזר:

הפוסל. בעבד הבא על בת ישראל והיינו ת"ק דרשב"י דלעיל פוסל אפי' בא על הפנוי' דהא דמיא לאשת אב שאין הקידושין תופסין בו:

והמכשיר. היינו רשב"י מכשיר אפי' בא"א דהא לא דמיא לאשת אב:

תרין עובדין. שני מעשות מן אלכסנדריאה אחד בעבד שבא על הפנויה וא' בעבד שבא על אשת איש אם בניהם כשרים או פסולים:

ה"ג מכריז אתם מוזהרים וכו'. כלומר כיון שאנו מוזהרים שלא לפסול בנות ישראל הכשרות הלכך לא פסלינן לזו ובניה:

סב. קח התשובה הזו וחתום עליה שגם דעתך להכשיר ועשה ר' מנא כן וחתם עצמו:

ולא קיבל עלוי. ולא רצה לחתום:

מן דקמון. לאחר שעמדו מבית המדרש אמר ר' מנא לר' ברכיה למה לא חתמת:

הפוסל וכו'. א"כ ממ"נ אין הלכה כמו שכתב ר' יוסי:

א"ל. ר' מנא בריך רחמנא שלא שמעתי מימרא זו מקדמית שאלו שמעתיה לא הייתי חותם והיו אומרים שהתלמיד חולק על רבו שר' יוסי היה רבו דר' מנא:

הכא אתאמרת. משמיה דרב אחא בר יעקב ודלא כמו ששמע ר' ברכיה אלא דהמכשיר מכשיר בפנויה אבל באשת איש לא נאמר כלום ויפה הורה ר' יוסי:

ברומשא. לערב לאחר ששמע ר' ברכיה ממר עוקבא המימרא בסגנון אחר עלה לבית המדרש ורצה לחתום א"ל שאין ר"י כאן או שהתשובה כבר נשתלחה למקומה:

ה"ג לית הכא ר"ח וכו':

א"ל ולמה לא פגעת ביה. כלומר ולמה לא הכרזת על בניו שהן ממזרים דכיון דגר שמל ולא טבל אינו גר ה"ל נכרי ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר:

ריב"ל ארפי ליה. הקיל בדבר:

יאות. א"ל ר"י לר"ח שפיר עבדת שלא פגעת ביה שלא לחלוק על ריב"ל במקומו:

ופריך מחלפא שיטתיה וכו'. קשיא דריב"ל אדריב"ל:

והכא הוא אמר הכין. שהולד כשר לגמרי:

ולא כן תני. דליכא למימר דקסבר גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא לכך לא פסלו לזה דהא תני רי"א אף הטבילה מעכבת ור"א ור"י הלכה כר"י:

הכל הולך אחר המילה. שכן מצינו באבותינו כשיצאו ממצרים שמלו ולא טבלו:

אף הטבילה. מעכבת. שגם באבותינו היה טבילה בסיני:

שאין גר שלא טבל לקירויו. דקסבר בעל קרי אסור בדברי תורה עד שיטבול ואי אפשר שלא טבל כל ימי היותו גר:

וקשיא עלת לו. טבילה שטבל לטומאה קלה לקרי שהיא תקנת עזרא איך תעלה לו טבילה זו לטומאה חמורה לפרישתו מע"ז:

כיון שזו וזו וכו'. שאף טבילת קרי לשם קדושת ישראל היא לפיכך עלתה לו טבילה לשניהם שהרי בטבילה זו הוא מורה שמקבל עליו דת ישראל:

תמן תנינן. יבמות פ' כיצד מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מן היבום וכו' חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית דלאו בנו הוא:

האשה וילדיה וגו'. בשפחה כנענית שייחד לעבד עברי ואמר קרא דלא יצא בן חפשי עם אביו:

וכתיב כי יסיר את בנך. מדלא כתיב כי תסיר ש"מ דה"ק בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי אבל אבתו לא תקח לבנך לא קמהדר ולא קרינן ביה כי תסיר בת העכו"ם את בנך שתלד מאחרי אלמא בנך מן העכו"ם שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך שילדה בת העכו"ם לבנך קרוי בנך אלא בנה:

מהו. למול בשבת בן שילדה עכו"ם מישראל:

סבר. להתיר להם למולו בשבת מהאי קרא דכתיב ויתיילדו למשפחותם לבית אבותם וכיון דאביו מישראל הולד הולך אחריו והולד ישראל גמור הוא ומילתו דוחה שבת:

ייתי. יבוא וילקו אותו שטעה בהוראתו דויתילדו לא קאי אלא אחלוקת ארץ או ביוחסין במקום שיש קידושין וזו אין קידושין תופסין בה:

מהיכן את מלקני. מנ"ל לחלק ואי משום דלא כתיב כי תסיר י"ל דהא דבנך ל"צ קרא דמויתילדו שמעינן ליה:

א"ל מן הדין. מהאי קרא דכתיב ועתה וכו' והנולד מהן ש"מ דאף הנולדים לאו ישראלים נינהו:

א"ל מן הקבלה את מלקני. בתמיה מדברי הנביאים אין ראיה דלמא הוראת שעה או ע"פ הדבור היה:

א"ל. דכתיב שם בעזרא בסיפא דהאי קרא וכתורה יעשה ש"מ שע"פ הדין עשו:

א"ל מן הדין אורייתא. כלומר מהיכן שמעי' דבר זה מקרא שהולד כמותה:

א"ל חבוט חבטך וכו'. הכה הכאתך שהוא טוב לקבל המכות ממה שהייתי מביאן לידי חילול שבת והערוך פי' שר' חגיי אמר ליעקב רמי ואחבטך שיפה להלקותך בשביל פעם אחרת והראשון נ"ל:

מתני' יכולין ממזרים לטהר. מפסול זרעם שלא יהו בניהם ממזרים:

בנה עבד. ולא ממזר דהא וולדה כמוה:

בן חורין. ומותר בישראלית:

גמ' כיני מתני'. כן צריך להיות מתני' ממזר נושא שפחה דבמתני' תנן ממזר שנשא שפחה משמע בדיעבד:

ה"ג בתוספת' דפרקין כיצד גוי שיש לו עבד ושפחה והולידו בנים. פי' העבד ושפחה הולידו בנים:

נתגייר רבן וגיירן לשני עבדים. שיחרר שפחה ובא עליה אותו העבד והוליד' בן הוולד ממזר כ"ה בתוספת'. וה"פ הולד ממזר דקסבר ר"מ עכו"ם ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר ומשוחררת כבת ישראל היא לכל דבריה:

ואח"כ שיחרר העבד. ובא על שפחה המשוחררת והוליד בן ה"ז בן עבד משוחרר כלומ' ישראל גמור הרי אלו חמשה גר ועכו"ם ועבד וממזר ומשוחרר:

וכתב כל נכסיו לבנה. מן העבד וקונה עצמו בן חורין כדתנן פ"ג דפאה וה"ז צריך לפרוע כתובת אמו מן הנכסי' שהניח בעל אמו ואביו שהוא עדיין עבד בכלל הנכסי':

טינה אצל טינה. תרגום רפש וטיט סין וטין כלומר דבר שפל אצל דבר שפל ונרא' דאשדוד גבול עמון ומואב שהן ממזרים לכך יושבי' שם ממזרים. ודלא כי"מ. וסריות לשון שררה כלומ' שררה אצל שררה ל"א סריות הוא דבר מוסרח ויבאש מתרגמי' וסרי:

והלא אינו אומר אלא מכל טמאותיכם וגו' אטהר אתכם. ולא כתיב שם פסול ממזרות:

הא אינו אומר אטהר אתכם. שהוא מיותר דהא כבר כתיב וטהרתם אלא ללמוד שאף מן הממזרות מטהרם:

הדרן עלך פרק האומר