מתני' לא יצא. בגמ' מפרש מנ"ל:

קורין אותה ללועזות בלעז. באותו לשון שהן מבינים כל שאינו לשון הקודש נקרא לעז:

גמ' דכתיב ככתבם. וכזמנם מה זמנם למפרע לא דאי אפשר שיהא חמשה עשר קודם ארבעה עשר אף כתבם למפרע לא:

קראה על פה לא יצא דכתיב ככתבם. שתהא כתובה באותו לשון שהוא קורא וכיון שהוא קורא בלשון הקודש תריכה שתהא כתובה אשורית:

וכלשונם. בלשון שהוא מבין ויודע:

טהעט כדרך הוייתן יהיו. אקריאת שמע קאי דתנן בברכות הקורא לממפרע לא יצא וקאמר דיליף ליה מדכתיב והיו הדברים האלה וגו' שצריכין להיות כסדר שהן כתובין בתורה:

הכי גרסינן תני אף בהלל ובקריאת המגילה כן. וכן הוא בברכות פרק שני:

ברם בהלילא. אלא בהלל מנ"ל דלמפא לא:

ומשני בגין דכתיב ממזרח וגו'. בשביל דכתיב ממזרח וגו' כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו כך מהולל שם ה' ולא למפרע:

מהולל שם ה' ממזרח שמש ועד מבואו ל"ג ליה וכ"ה בברכות ואי גרסי' ליה סיומא דפרוקא הוא ומפרש דההלל יהיה כסדר כממזרח השמש ועד מבואו:

ופריך מה את ש"מ. דלמא קרא כפשטיה:

עוד היא אמורה על הסדר. אף ההלל עצמו נאמר על הסדר וכדמסיק ואם ומהפך הקריאה נמצא שמהפך הסדר לכך למפרע לא:

לשעבר. בגאולה שכבר עברה:

לדורות הללו. בגלות הלזה שאנחנו בו והיינו שיעבוד מלכיות:

לימות המשיח. דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים זה ארץ ישראל שנקרא ארץ החיים:

לימות גוג ומגוג. דאז יבואו עד חצי העיר כדכתיב בנבואת זכריה והמקדש באמצע העיר נמצא שבאו עד המזבח משם חזרו:

לעתיד לבא. מדכתיב תחלה ויאר לנו וגו' לשון רבים וכאן כתיב לשון יחיד ש"מ דעל דוד בעצמו קאי שיאמר כן לעתיד ביום התחייה והרבה פירושים נאמרו בסוגיא זו ומה שנ"ל פירשתי:

והוא שתהא וכו'. הא דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז צריך שתהא כתובה בלעז דאל"כ הרי קוראה על פה ולא יצא:

ופריך מה אנן קיימין. במאי עסקינן הא דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז:

הדא דתנינן. כלומר והא תנן קראה תרגום בכל לשון לא יצא והיינו בשהיתה כתובה אשורית:

ה"ג אם כשהיתה כתובה בלעז ותירגמה בלעז הדא היא דתני וכו':

ומגילת אסתר אינה נכתבה אלא אשורית. ואיך נאמר דמתני' איירי כשכתובה בלעז:

תפתר. תפרש למתני' שהיתה כתובה בלעז יוני וכרשב"ג א"נ שהיתה כתובה בראשי תיבות של לעז:

טעה. הקורא והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יוצאין בקריאת התרגום:

ופריך אנן אמרין. במתני' קראה תרגום בכל לשון לא יצא ואתה אומר הכי דיצא:

ומשני שמואל כדעתיה. לשיטתיה אזיל:

ה"ג דשמואל אמר היתה כתובה כהלכתה וכו'. וזו נמי כהלכתה כתובה:

הלועז יוצא בה בלעז. ולא הוה כקורא בעל פה שהרי הוא מתרגם כל דבר מתוך הכתב אשורית אבל המתרגם עצמו אינו יוצא בה וכדמסיק:

ה"ג יודע אשורית ויודע לעז אינו יוצא בה אלא אשורית בלעז יוצא בה בלעז. וכן הוא במסכת סוטה וה"פ כיון שהוא יודע אשורית אין לו לקרות אלא מתוך הכתב ממש בלעז יוצא בה בלעז אם לועזין לו מתוך לשון העברי והוא עונה אחריהן מה שהן אומרין א"נ בשכתובה בלעז יוני:

מהו שיוציא אחרים בלעז. דכיון דהוא אינו יוצא מהו שיוציא אחרים:

כל שאינו חייב וכו'. כלומר כיון שהוא אינו ראוי לצאת בקריאה זו אף אחרים אינו מוציא:

מתני' סירוגין. מפרש בגמרא:

היה כותבה. או דורשה ומתוך כך קראה אם כיון לבו יצא:

בסם ובסיקרא. מיני צבעים הם:

קומוס. מין שרף:

קנקנתום. וידריאולי וי"מ ארפמינ"ט:

נייר. עשוי מעשבים ע"י דבק וכותבים עליו:

דפתרא. עור שלא נשלם תיקונו דמליח וקמיח ולא עפיץ:

על הספר. על הקלף:

גמ' קיטועין. קורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא מעט ושוהה עד שקורא כולה:

חד פרא חד. קורא פסוק א' ומניח השני וחוזר וקורא הג' ואח"כ קורא השני:

סירוגים וחלוגלוגות ומי גדול בחכמה או בשנים. הני תלת מילין לא ידעו החבירים והן התלמידים:

אמרין. אמרו נעלה ונשאל בבית רבינו הקדוש:

סלקין. עלו לשאול ולומר לר' יצאה שפחתו של בית ר' ואמרה להתלמידים שאל יעכבו בכיבודם זה לזה מי הוא שיכנוס תחלה אלא יכנסו לשנים כלומר מי שהוא גדול בשנים יכנוס תחלה:

אמרון וכו'. כלומר לפי שמתחלה אמרו זה לזה יכנס פלוני תחלה וזה אמר יכנס פלוני תחלה ונתעכבו בפתח לכך אמרה השפחה שיכנסו לשנים:

שרון. התחילו ליכנוס לפרקים ולא נכנסו כולן זה אחר זה:

חד רבי. נער אחד היה נושא פרחינין והוא מין ירק:

ואייתת אלבינה. היא המכבדת שמכבדין בהן את הבית ומפני שלא ידעו החכמים מהו מטאטא דכתיב וטאטיתיה במטאטי השמד ושמעו אמתיה דבי ר' שהיא המכבדת לכך הביאו לכאן:

הפסיק בה כדי לגמור וכו'. אמתני' דפ"ב דברכות קאי דתנן ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב וקא"ר מנא דאם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

הלכה כר' מנא וכו' הפסיק בה. כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

אף בתקיעות כן. מספקא להו אם גם בתקיעות הדין כן דאם שהה כדי לגמור את כולן חוזר לראש:

סלקון לבית רב. ושמעו רב הונא שאמר בשם רב דאפי' שהה יצא:

עד דאנא תמן. כשהייתי בבבל הוה מיבעיא לי אם גם בתקיעות כן וכשהעליתי לא"י שמעתי בשם ר"י דאפילו שהה כל היום יצא:

והוא ששמען על הסדר. תקיעה ותרועה ותקיעה אבל אם שמע תרועה ואח"כ שתי תקיעות לא יצא. היה זה צריך לפשוטה ראשונה. שלפני תשר"ת וזה צריך לתקיעה אחרונה שבתשר"ת כגון שכבר שמע תש"ר מיבעיא ליה אם יכולים שניהם לצאת בתקיעה זו או דלמא כיון דבעינן גם כוונת המשמיע והוא לא כיון אלא לתקיעה אחת משניהם אינו מוציאן ואף אם היתה כוונתו על שניהם כיון דכוונתו סותרת זו את זו אין כוונתו כוונה ושניהם אין יוצאין בו:

הכי גרסינן בעי קריאת שמע וברכותיה וכו' וכן הוא בברכות. וה"פ הא דאמרינן בקריאת שמע דבעינן הפסק כדי לגמור כולה מי משערינן בכדי לגמור קריאת שמע וברכותיה כיון דשייכי להדדי או דלמא בקריאת שמע בהפסק קריאת שמע לחוד ובברכות כדי הפסק ברכות לחוד חוזר לראש:

הפסיק שלישה וכו'. ותו קמיבעיא אם הפסיק כדי. שליש קריאתו וחזר והפסיק עוד שני פעמים כל פעם כדי שליש קריאה מי מצטרפין השהיות או לא מצטרפין:

ובקורא משערים וכו'. ותו קמיבעיא ליה מי משערינן ההפסק כדי שיעור הקורא אם הוא מאריך בקריאתו אף ההפסק כשיעור הזה וכן אם הוא ממהר בקריאתו אף ההפסק כן או דלמא בכדי קריאת כל אדם בינוני משערינן:

לא מסתברא בקורא. אלא בכל אדם משערינן:

ואינמנם. בשעת קריאת המגילה:

חזור לך דלא כוונית. נראה דאק"ש קאי:

הדא אמרה. זאת אומרת שפורים מותר בעשיית מלאכה דאל"כ איך הוא כותב המגילה בפורים:

ומשני נאמר בי"ד בכפרים. כגון שחל ט"ו בשבת והן קורין בע"ש בי"ד ומותרין בעשיית מלאכה דאין איסור עשיית מלאכה אלא ביומו י"ד לעיירות וט"ו לכרכים:

ובלבד שלא יפליג. בדרשתו לעניני' אחרים שלא בענין המגילה:

אין מדקדקין בטעיותיה. בדבר שהעניין אינו משתנה כדמסיק בסמוך:

ולא חזר חד מינהון. אף על גב דאחד מהן ודאי לא קרא כהוגן ש"מ כל שאין הענין משתנה אין מחזירין:

כולה יהודים בחד יו"ד. אף במקום שנכתב בשני יודי"ן כמו והיהודים אשר בשושן נקהלו:

כתוב א' אומר. על המגילה:

ספר. ונכתב בספר דמשמע שדינה כספר תורה:

איגרת. לקיים את איגרת הפורים הזאת:

קל שהקילו בתפירתה. לענין זה נקראת איגרת שאין צריכה שתהא תפורה כולה מלמטה למעלה אלא כיון שתפר בה שנים ושלשה תפירות יצא:

תכים. אריגות וחבירו בשלהי ב"ק מאי אריג תיכי:

מתני' בן עיר. שזמנו בי"ד:

שהלך לכרך. שזמנו בט"ו:

אם עתיד לחזור. בגמרא מפרש:

קורא כמקומו. כחובת מקומו:

גמ' ופריך ניחא בן כרך שהלך לעיר. שזמנו מאוחר מזמן העיירות איכא למימר אם עתיד לחזור למקומו בט"ו אלא בן עיר שהלך לכרך שזמנו מוקדם מאי עתיד לחזור למקומו שייך ביה אם חזר חזר ואם לאו נעשה מוקף לעולם:

לית כאן. סמי ממתניתי' בן עיר שהלך לכרך:

ותניי דבית ר' כן. ותנאים של בית ר' תנו כן דל"ג במתני' בן עיר שהלך לכרך:

אוף כאן וכו'. כלומר לעולם כדתנן במתני' בן עיר שהלך לכרך והא דתנן אם עתיד לחזור למקומו היינו בשאין דעתו להשתקע עם בני הכרך ולדור עמהן קורא בי"ד אבל אם דעתו להשתקע עם בני הכרך אע"ג שיחזור משם להביא בני ביתו לשם מ"מ דינו כבני כרך וקורא עמהן:

והוא שיצא וכו'. פליג אר"י וסובר דלא בעינן שיהא דעתו להשתקע אלא כל שאין דעתו של בן עיר לצאת מן הכרך בליל ט"ו קודם שהאיר המזרח הוי מוקף ליומו וקורא בט"ו וכן בכרך אם אין דעתו לצאת מהעיר קודם שיאיר המזרח בי"ד פרוז ליומו הוי וקורא עמהן בי"ד ואם יצא אח"כ ביום ט"ו פטור:

בעי. פריך מעתה דבהאיר המזרח תליא מילתא וכל שלא נתחייב בשעה שהאיר המזרח פטור אח"כ א"כ גר שנתגייר לאחר שהאיר המזרח יהא פטור וזה אין נראה דהא עיקר המצוה ביום. ל"א מיבעי' ליה אם יקרא הגר ביום כיון שעדיין לא קרא מה שאין כן בן עיר שקרא בארבעה עשר או דלמא גר נמי פטור והראשון נראה:

ר' בון בר חייא. פריך בשלמא בן עיר שיצא קודם שהאיר המזרח דט"ו דאינו קורא עמהן ניחא שכבר קרא בארבעה עשר אלא בן כרך שעקר דירתו בליל י"ד שאינו קורא בי"ד ובט"ו עדיין לא יגיע לביתו ולא יקרא דאינו בכרך א"כ יהא פטור מכאן ומכאן בתמיה:

מהו שיוציא בן כרך. בט"ו ידי חובתו כיון דאפי' בדיעבד לא יצא דכתיב ולא יעבור:

ומשני ייבא כהדא. אתיא כהא דתנן כל שאינו מחוייב וכו' וזה נמי בכלל אינו מחוייב הוא ואפילו לא קרא בי"ד:

הכל יוצאין בי"ד. אפילו בן כרך יוצא בדיעבד בקריאה די"ד א"כ אף בן עיר יכול להוציאו:

בן עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו. ולכנוס לכרך בט"ו מי נימא כעקור דמי כיון שבדעתו לעקור כדתנן במתני' דבדעתו הדבר תלוי או לא:

ופריך לא מתני' היא. בן עיר שהלך לכרך שקורא בט"ו:

ומשני. מתני' כשהיה בכרך ביום י"ד:

מה צריכא ליה. כי קמבעיא ליה כשהוא עדיין בעיר מי מהני דעתו או לא:

אבל מפרשי ימים וכו' קורין כדרכן בי"ד. תוספת' בפ"ק דמכלתין:

בעתיד לחזור למקומו. אפילו הם בני כרכים עתיד לחזור למקומו קורין בי"ד דכיון שאינן במקומן הולכין אחר רוב העולם וכדמסיק מקרא. על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וקרא יתירא הוא אלא לומר כיון שהי' פרוז באותה שעה פרוז מיקרי וקורא בי"ד:

גמ' על כל דברי וכו'. משמע על כולה:

מה ראו על ככה. המגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות מה ראו באותו זמן שעשו מה שעשו מה ראה מרדכי דאיקני בהמן על ככה דשוי נפשיה עכו"ם:

ומה הגיע אליהם. קאי על המן מה ראה שנתקנא על כל היהודים על ככה ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ומה הגיע אליהם ותלו אותו ואת בניו על העץ:

תוקף. דכתיב את כל תוקף והוה מצי למכתב תוקף או כל תוקף וכתיב את כל תוקף לדרוש דחייבין לקרות תוקפו של המן גדולתו וגדולת מרדכי וגדולת אחשורוש והיינו בהראותו את כבוד עשרו והיא התחלת המגילה עד איש יהודי:

ממקום שהיתה וכו'. סבירא ליה עיקר תוקפו של נס:

בעירובין ובתענית ציבור נהגו הכל כר"מ. דסובר דבעינן עירוב ובעינן שתוף ובתענית ציבור דאף במנחה ובנעילה יש בהן נשיאת כפים:

אף במגילת אסתר. לקרותה כולה:

ובלבד מספר שלם. צריך שתהא המגילה כתובה לפניו שיקרא ממנה:

אם היתה כתובה חומשין. בין שאר ספרים שכולן היה כתובים בימיהם בגליון כס"ת שלנו:

מפני ההדיוטות. עמי הארץ שסוברים שאומרים הפטרה ולא יתפרסם הנס בזאת הקריאה אע"פ שנגללין כס"ת שאף הפטרת נגללין:

ר"ח רגיל. כך שמו ל"א מי שהוא רגיל ובקי בקריאה וכ"נ עיקר:

צריך לקרותה בלילה. אבל שאינו בקי אינו צריך דעיקר קריאתה ביום:

סברין מימר. בני הישיבה ששמעו שמועה זו בלשון הקדש ולשנותה ביום היו סבורין דהאי ולשנותה לשון משנה הוא וה"ק לשנות משנתה דידה משניות של מס' מגילה:

בבלייה. מן בבל:

לשנות קרייתה. לקרותה שני פעמים:

ראש חולה. כלומר הוא יתחיל במחול מלשון אז תשמח בתולה במחול:

עלמות. מפרש בג' לשונות הקרובים זה לזה לשון הסתר והעלם שמרוב המהירות אינו ניכר הליכתו:

בזריזות. דעלם לשון חוזק:

כאילין עלמות. כהנך נערים שהולכין בכח ובמרוצה ובהליכה נאה:

ה"ג עקילס אתנאסירא. וכ"ה במ"ק וכך שמו וכ"ה במדרש עקילס אסתוירוס:

הוא ינהגנו בעולם הזה וכו'. ומפרש עלמות לשון רבים שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא:

מיכן לבית הועד. והוא בית המדרש שיהא בעל לקרות המגילה קל וחומר מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת"ת הקל לא כ"ש:

מיכן. סמכו חכמים שקבעו לה מסכת בפני עצמה שיהגו וילמדו בה תמיד:

מתני' הכל כשירים לקרות את המגילה. הכל לאתויי נשים שאף הן חייבין בקריאת המגילה ובגמרא מפרש טעמא:

ולא טובלין. משיגיע שביעי לזב ולטמא מת אין אומרים משחשיכה בכניסת שביעי ראוי לטבול אע"ג דלילה תחילת יום הוא הכא יום בעינן אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה ועי"ל דקאי אטבילת אזוב דהוה ביממא ובגמרא יליף כולה:

שומרת יום כנגד יום. בי"א ימים שבין נדה לנדה אם ראתה יום א' שומרת יום מחרתו וטובלת באותו יום עצמו:

משתנץ החמה. עד הנץ החמה שיצא מספק לילה:

וכולן שעשו וכו'. דמעלות השחר יממא הוא אלא שאין הכל בקיאין בו לפיכך צריכין להמתין עד הנץ החמה:

גמ' דר"י היא. מתני' דפוסל תרש דתנן בפ"ב דברכות הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא דברי ר' יוסי:

הוינן וכו'. היינו סוברי' למימר כי פליגי ר"י ורבנן בק"ש דר"י סובר צריך לקרות עד שישמע דכתיב שמע דבעינן עד שישמע הא בשאר מצות לא:

מן מה. מהא דא"ר מתנה דמתני' דהכא דר"י היא הדא אמרה זאת אומרת ל"ש ק"ש ל"ש שאר מצות בכולהו פליג ר"י ומצריך שישמיע לאזניו:

ומ"ט דר"י. בשאר מצות:

והאזנת למצותיו. שיאזין כשקורא מצותיו:

רב חסדא אמר. מתני' כרבנן ולית כאן חרש כלומר הא דתני חרש במתני' לאו דוקא אלא שיגרא דלישנא דשאר מקומות דרגיל למתני חרש בהדי שוטה וקטן תני ליה ינמי כאן דאס"ד דחרש דוקא קשיא הא סתם חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר ולא שייך הכא למימר כן א"נ כיון דר"י הוא דמכשיר חרש אפי' בק"ש א"כ ה"ל לפלוגי ארישא דמתני' גבי חרש ולמה פליג אסיפא אקטן:

מסתברא. מודה ר"ח דמתני' דתרומות דתנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה אתיא כרבי יוסי דלא תטעה דטעמו דר"ח דל"ג חרש משום דלא פליג רבי יוסי אלא בק"ש דליתא אלא סובר ר"ח דאף בשאר מצות פליג ר' יוסי והא דל"ג חרש במתני' דהכא הוא מטעמא דפרישית והא דמכשיר בתרומה בדיעבד משום דתרומה דרבנן דאין איסורו אלא משום ברכה דהיא דרבנן:

על כרחך. צריכין לומר דמתני' דתרומות חרש המדבר ואינו שומע וכו' דרבי יוסי:

דתנינן. התם בריש תרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ולא תני חרש המדבר ואינו שומע עמהן דליהוי ששה אלא ודאי משום דבפלוגתא לא קמיירי ולרבי יהודה המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה:

אם משום וכו'. כלומר ואין לומר דלכך לא תני חרש המדבר ואינו שומע בהני חמשה דרישא משום דאינהו אפילו בדיעבד פסולין משא"כ במדבר ואינו שומע ולעולם אפילו רבי יהודה מודה דאסור לכתחלה קשיא:

דתנינן חמשה בסיפא דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום וסומא ובעל קרי ולמה לא תני חרש המדבר ואינו שומע עמהן וליתני ששה ולמה קבעו בפני עצמו אלא ע"כ לומר דרבי יוסי היא ורבי יהודה פליג דתורם אפילו לכתחלה ובפלוגתא לא קמיירי:

שהוא מתיר. ר' יהודה שקרית לפניו הוא המתיר את הקטן ואין לך להביא ראיה ממנו שהרי רבים חולקין עליו והא דלא אמרו ליה אין מביאין ראיה מן הקטן דחדא ועוד אמרו לו חדא דקטן היית ועוד אפי' היית גדול אין מביאין ראי' מן המתיר:

מיכן והילך נהגו. העם לקרות בבה"כ וברבים ודאי דבעינן שיקרא גדול מפני כבוד הציבור ל"א מכאן ואילך נהגו הנערים לקרותה בבה"כ והרבים פי' נערים דנער מתרגמינן רביא והראשון עיקר:

ריב"ל. עשה כן ואסף בניו ובני ביתו הקטנים וקרי לפניהן:

טובלין כדרכן ביום. כדילפינן מדכתיב וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו':

שאינן טובלות אלא בלילה. נדה דכתיב שבעת ימים תהי' בנדת' כל שבעה יולדת כימי נדת דותה תטמא:

לצורייא. לאנשי צור:

תמן אמרין. בבבל אמרו אפילו עבר זמנה לא תטבול ביום מפני חמותה וכלתה שרואין אותה טובלת ביום ויבואו גם הם לטבול ביום ואתיא לידי כרת ולא ידעי שהיא בשמיני הוא דטבל' ביום:

נאמר. ע"כ צ"ל שכבר עבר זמנה והיא לאחר יום השביעי טבלה:

נדה שנאנס' וטבלה. כגון שנפלה מן הגשר:

לביתו. ליזקק לבעלה:

וכבס שנית וטהר. דבנגעי אדם כתיב ב' תכבוסת תכבוסת ראשונה דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו וגו' לראות אם יפשה או יעמוד או יכהה וכיבוס השני לאחר הסגר שאחר כיבוס הראשון והבגד או השתי או הערב או כל כלי עור אשר תכבס בראשונה קודם הסגר וסר מהם הנגע בימי הסגר וכובס שנית לשום טביל' וטהר מה ת"ל שנית פשיטא דשני' הוא אלא להקיש תכבוסת שניה שהיא לשם טבילת טהרה לתכבוסת הראשונה שהיא להסגי' מה ראשונה לדע' אדם דכתיב וצוה הכהן וכבסו אף שנית לדעת ולא שיפול במים מאליו:

ופריך. ואנן רואין לרבנן שמקדימין עצמן לעיבור שנה קודם הנץ החמה:

ומשני כדי לזרז במצות. מ"מ אין עושין דבר עד שתנץ החמה דעיבר שנה דין הוא ואין דנין אלא ביום:

מתני' כל היום כשר. ואף על גב דקיי"ל זריזין מקדימין למצות אפ"ה כל היום כשר:

לוידוי. הפרים פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משוח שמתודים עליהם חטאים שהביאו' עליו דיליף כפרה כפרה מיה"כ דהא דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו בכפרת דברים הכתוב מדבר וכפרה ביממא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם:

ולודוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית:

לסמיכה. וסמך את ידו על ראש העולה:

להגשה. מגיש את המנחה תחלה בקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודו של קרן ואח"כ קומץ:

לקמיצ' ולהקטרה. בהקטרת קומץ קאמר שהוא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים ואינה כשרה אלא ביום. אבל הקטר חלבים ואיברים תנן במתני' דכשרים כל הלילה:

למליקה. של עוף:

לקבלה. קבלת הדם:

להזיה. הזיית פרים הנשרפים וכל חטאות הפנימיות וזריקת הדם על המזבח נמי קרי הזייה:

גמ' דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. וכל הני הקרבת קרבן נינהו דאפי' הקטרת הקומץ הקרבה וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר ומליקת הטוף והזייתו הם כאחד והזייתו היא הקרבתו קבלת דם הקרב' קרי לה דאמר מר והקריבו זו קבלת הדם א"נ להקריב כל צורכי הקרבתו משמע וקמיצה ומליקה וקבלה כולן צרכי הקרבה הן דא"א בלא הן והגשה ותנופה אע"ג דאפשר בלא הן מ"מ צרכי הקרבה הן:

מתני' ולהקטר חלבים ואיברים. דמותרי תמיד של בין הערביים דכתיב בהו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה:

זה הכלל וכו'. לאתויי סידור שני בזיכי לבונה שנותנים על לחם הפנים:

כשר כל הלילה. לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה:

גמ' מהחל לספור וכו'. דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את העומר וגומר יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור וקרא הכי משמע משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה הספירה משעה שתרצה אם בו ביום אם מחר תלמוד לומר מהחל חרמש בקמה תחל לספור משמע מיד בשעת קצירה תחל לספור:

מעתה. מכאן מוכח דכל הלילה כשר דאס"ד דוקא תחילת הלילה אף כי יצא לו מבעוד יום חוץ לתחום העיר כדי שיעמוד על התבואה שיתחיל מיד כשחשיכה לקצור:

איפשר לו לכוין. בתמיה וכי אפשר לו לכוין שלא להקדים או שלא לאחר אפילו רגע אחת אלא ודאי כל הלילה כשר בין לקצירה בין לספירה אומרין להביא אחרת אפילו ממחובר וקוצרין וטוחנין אותה ביום שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפילו דיחיד א"נ כיון דאיכא שיריים לאכילה כ"ע מודים דטומאה דחויה היא אפילו בציבור:

הוי פיקח ושתוק. דאף בטומאה כשרה:

שנקצר שלא למצוותו כשר. ומצות קצירה בלילה ולא ביום הלכך הא דתנן במתני' כל הלילה כשר לקצירת העומר דראב"ש היא:

שאין העומר בא מן העלייה. מן התבואה המונחת בעלייה אלא בעינן קצירה לשם העומר דאס"ד דכשר מן העלייה אם נטמא ביום אפשר להביאו מן העלייה ולמה קאמר ראב"ש. לעולם אומרים הוי פיקח ושתוק אלא ודאי כדאמרן:

רבו של אביו. שר"ש תלמידו של ר"ע היה:

דתנינן תמן בפר"א דמילה:

אינה דוחה את השבת. וסובר כרבי ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה ודוחה את השבת ואס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת נקצריה מע"ש אלא ש"מ דנקצר שלא כמצוותו פסול וא"ת לכתחילה מצותו בלילה י"ל אס"ד דדיעבד כשר ביום אין לדחות שבת דקצירה דשבת כדיעבד דמיא:

ועכבן ר"ע בלוד. קס"ד דטעמא דעכבן משום דקסבר דאין קידוש החדש דוחה שבת דלא דריש במועדו אפי' בשבת אם כן קצירת העומר נמי אינו דוחה את השבת:

ומשני מפני שהיו ארבעים זוג. עיכבן ר"ע שכבר היה הדבר ברור לב"ד שנראה החדש:

אבל אם היה זוג א' לא היה מעכבו. דאף הוא דריש אלה מועדי ה' שתהא דוחה שבת:

מקצירת היום. אם נקצר ביום למאי מדמינן ליה אם לנקצר בלילה דרבנן לא דרשי תמימות תהיינה שלא יהיה חסר מהם אפילו רגע אחת אלא אפילו נקצר ביום תמימות קרי להו ומדאורייתא אפילו לכתחלה כשר ביום או כבא מן העלייה הוא דכשר בדיעבד אף אמר נקצר ביום כמו דכשר בדיעבד תבואה הבאה מן העלייה אף על גב דמדאורייתא מצוה לקצור לשם עומר:

אין תימר וכו'. כלומר ונפקא מיניה א"ת דטעמייהו דרבנן דמכשרי קצירת היום משום דסברי דמדאורייתא אין חילוק בין קצירת היום לקצירת הלילה א"כ ליכא אלא חדא פלוגתא בינייהו דרבנן וראב"ש דבבא מן העלייה לכ"ע פסול:

אין תימר כבא מן העלייה. מדמינן רבנן א"כ פליגי בתרתי:

קצירת העומר מהו שתדחה שבת ביום. ט"ז בניסן שלא היו יכולים לקצור בליל ט"ז ולרבנן דסברי נקצר שלא כמצוותו כשר מיבעיא ליה אי הוה בכלל מכשירין ואינו דוחה שבת או דלמא ה"ל כמצוה עצמה ודחיא שבת אבל לראב"ש דסובר נקצר שלא כמצוותו פסול ודאי לא קמיבעיא ליה דמצות קצירתו בלילה:

הא תנינן. במנחות פרק ר"י:

נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. וסובר ר' אביי דחדא קתני נקצר ביום ששה עשר כשר לפיכך דוחה את יום השבת אם לא קצרו בלילה ואיפשיטא בעיא דרשב"ל:

ולא קיבלה רשב"ל. דסובר ודוחה את השבת אהקרבה קאי ולא אקצירה א"נ מפרש ודוחה את השבת אקצירת ליל ט"ז קאי:

חזר רשב"ל. מבעיא זו ואפשיטא ליה דקצירה ביום דוחה את השבת:

מן הדא. מהא דתנן במנחות ריש פרק ר"י כל העיירות הסמוכות לירושלים מתכנסות כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשיכה אמר. להם לבני עיירות העומדים שם בא השמש והן אומרים לו הן בשבת אומר להן שבת היום והן אומרים הן והשתא הא דתנן בסיפא ודוחה את השבת אהאי קאי אי אקצירת לילה הרי כבר אמור דבשבת שואל הקוצר לעומדים שם שבת זו אעכ"ל דקמ"ל דאף ביום דוחה קצירה את השבת:

דבר שהוא דוחה וכו'. מיבעיא ליה דבר שקבוע לי זמן ונאמר בו במועדו אם מותר להכין מכשיריו בליל שבת לצורך מחר ובמכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש איירי כגון להחם חמין לצורך מנחות:

והתנינן. בפ"ק דתמיד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין דהיינו להחם חמין ושאר צרכיו וזה היה קודם עלות השחר שהרי אח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ש"מ שבלילה היה מכינין המכשירין ואפילו בשבת ונפשטא הבעי' דמכשירין שצריך לעשות בשבת ביום דוחין את הלילה:

ומשני תיפתר בחול. כי תנן העמידו בחול ולא בשבת ולא תיפשוט:

תני ר"ח וכו'. בסוף תמיד תנן זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו והוסיף ר"ח בברייתא בין בחול בין בשבת היה זה הסדר השנוי בכולא מסכת דתמיד ואיפשיטא בעיין:

והתנינן. במנחות פ"ח:

קצרוהו וכו'. כלומר מהא נמי איכא למפשט בעיין:

והיו מהבהבין אותו. בעודו בשבולין והכל נעשה בלילה:

ר' יוסי אומר. מהא ליכא למפשט דהתם כיון שכבר הותר להתחיל בלילה לקצור דעיקרה בלילה אומרין לו גמור לדחות נמי שבת בהבהוב:

מרוק. גמור כדתנן ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו:

הגע עצמך שבא. העומר מן התבואה הישנה שבעלייה כגון שאין שם תבואה חדשה ואפ"ה מהבהבין השבלים בליל' אע"פ שלא התחיל לדחות שבת בקצירה:

כיון שלא התחיל במצוה וכו'. מתני' בשקצר בלילה אבל אם הביא מן העלייה באמת אין מהבהבין אותו בלילה בשבת ולא תפשוט:

שעל מהלך לילה ויום. יוצאין בלילה להעיד על עדות החדש ביום דבלילה אין מקדשין החדש הרי שבלילה מחללין השבת לדבר שהוא ביום:

מכיון שהיום צריך ללילה. שביום לחוד א"א להם להגיע למקום הוועד:

כמי שהוא כולו יום. הרי הלילה ג"כ זמנו:

ולא למפרע הוא קדוש. אם באו עדים ביום א' ואמרו ראינו בזמנו בליל שבת נמי מקודש למפרע א"כ למה צריך לילך בלילה:

ומשני מכיון שהוא קדוש למפרע. אין חילוק בין יום ללילה דאף ביום לא היו צריכין לחלל שבת אלא ע"כ לומר דלהעיד כדי לקדש בזמנו נמי מחללין את השבת א"כ חילק בין לילה ליום:

הדרן עלך פרק הקורא למפרע