מתני' רחובה של עיר. יש בה קדושה כדמפרש בגמ' ספרים. נביאים וכתובים:

לא יקחו ספרים. דמעלין בקדש ולא מורידין:

וכן במותריהן. מכרו ספרים ולקחו במקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחות:

גמ' דר' מנחם בר' יוסה היא. מתניתין:

שכן מוציאין ס"ת. בתענית ציבור ברחוב וקורין בה כדתנן פ"ג דתענית:

ברם כרבנן. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי שעשו לרחוב כמקום שמתפלל בו באקראי שאין קדושה בכל החדר אלא מרחיק ממתפלל ד' אמות ומטיל מים א"כ הרחוב נמי אין מתפללין בה אלא באקראי ואין בה קדושה:

לא יטיל מים עד שיהלך ד"א. שכל ד"א תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשון שפותיה:

וכן המטיל מים וכו'. משום נצוצות שלא יטנפו בגדיו בניצוצות היוצאין מאמתו:

לא סוף דבר. לאו דוק' שיהלך ממש ד"א אלא אפי' שהה כדי הילוך ר"א סגי:

אם אומר וכו'. דאס"ד דבעינן שיהלך ד"א דוקא מטעם דאסור להתפלל בתוך ד"א של מקום שכבר נהג בו מנהג בזיון א"כ בכל הרחוב הא אסור דשמא גם שם הטיל אדם אחר אלא ודאי כיון שהן נבלעין שרי א"כ ה"נ כן כיון ששהה שעור ד' אמות כבר נבלעו:

ביישנאי. אנשי עיר ששמה ביישן:

ולבנות בבה"כ אחרת. דודאי שלא לבנותו כלל אסור לסתור משום פשיעות שמא לא יבנה בה"כ אחרת אבל הכא שסותר ע"מ לבנות בה"כ אחרת מיד מהו:

אלא מפני עגמת נפש. כדי שיזכרו ימי בנינה ואת שהיו רגילין להתאסף שם וישתדלו לבנות באותו מקום עצמו וכדאמר רבי אימי בסמוך משום חורבן אותו מקום:

מוגדלאיי. אנשי מוגדל:

מהו ליקח אבנים. מבית הכנסת שבעיר זו לבנות בית הכנסת בעיר אחרת:

אפי' ממזרחה למערבה. באותו חצר אלא שמרחיק ממקום שעמד בראשונה אסור שכבר נתקדש המקום ההוא לבה"כ:

מילתיה דריב"ל. מדברי ריב"ל דבסמוך שמעי' דשרי מדקרי לבית המדרש גדול לגבי בה"כ ש"מ דקדושתיה דבה"מ יתירא ומותר ליקח בה"מ בדמי בה"כ:

זה פלטין של צדקיהו. פשטיה דקרא הכי הוא אלא דלא נימא דבית הגדול הוא אחת מאלה:

אלו ת"פ ב"כ וכו'. דליכא למימר בתי ירושלים כמשמעו דא"כ הל"ל וכל העיר שרף באש:

ת"פ ב"כ היו בירושלים. כמנין מלאת"י ואחת יתירה היינו בית המקדש:

וכולהם עלה אספסיינוס. והחריבן אע"ג דהאי קרא בנבוזראדן כתיב בחרבן מקדש ראשון דודאי כאשר היה בשנייה כך היה בראשונה אלא שחרבן אחרון קשה לה' הזכירו:

ששם היו מתנין גדולותיו של הקב"ה. והן נפלאותיו כדכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:

את הגדולות. קרי לנפלאות שעשה אלישע גדולות:

הדא דאת אמר. הא דתנן במתני' דיכולין למכור בה"כ דוקא בבה"כ של יחיד אבל בבה"כ של רבים אסור שאני אומר אחד מסוף העולם יש לו חלק בו ואין בני העיר יכולין למכור חלקו:

ומשני אלכסנדריי' עשו. בה"כ שלהן משל עצמן וה"ל בה"כ של יחיד:

בנייה לשם חצר. לדור בו ואח"כ הקדישה לבה"כ מהו שתהא קדושה בקדוש' בה"כ:

נשמעינ' מן הדא. כמו תא שמע מהא דתנן בפ"ט דנדרים:

הדא אמרה. מדקאמר ונעשה בה"כ ש"מ שאין שמו הראשון עליו והוא קדוש בקדושת בה"כ:

אימתי קדשה. אם בנא' לשם חצר מתחל':

מיד. כשהקדישה:

אלו שעשאן וכו'. מטפחת ותיבה שעשאן לשם חולין והקדישן מיקדשו או לא:

ומשני כמה דאת אמר. התם בבה"כ בניי' וכו' ה"ט בכל תשמישי קדושה אם עשאן מתחלה לשם תולין ונשתמש בהן הדיוט אפ"ה אם הקדישה קדוש אח"כ:

כלי שרת. הנעשין לגבוה מאימתי הן קדושין:

מיד. אפילו אם תמצי לומר דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא גבי הקדש גבוה שאני דאיכא הזמנ' בפה כקדשי מזבח וקדשי בדק הבית:

או בשעת תשמיש. בשעה שנותנין בהן דברים קדושי':

ה"ג כאחד הן קדושין ומתקדשין. וה"פ בתמי' וכי איפש' שיתקדש ומקדש:

ניחא של משה וכו'. בשלמא של משה לא קשיא שהם נמשחו בשמן המשחה ומשיחתן מקדשתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם:

ברם של שלמה. אלא בכלים שעשה שלמה קשי' וכי כאחת הן קדושין ומתקדשין ומשני בכניסתן לארץ היו נותנין מתוך של משה לכלי של שלמה ובזה נתקדשו שמה שניתן לתוכו כבר נתקדש בתוך כלי של משה:

ופריך לא הי' שם של משה. כגון בעלייתן מן הגולה וכי כאחד הן קדושין ומתקדשין א"נ ה"ק ואם א"א שלא היה שם של משה אין לבטל בשביל כך עבוד' המזבח והראשון נראה:

ומשני בעלייתן מן הגולה. היו נותנין מתוך של שלמה לתוך כלים החדשים והן מתקדשין. ופריך לא היה שם של שלמה ע"כ לומר כאחת הן קדושין ומתקדשין:

אסורי' בהנאה. דגמר שם שם מעגלה ערופה דבמת כתיב ותמת שם מרים ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם העגלה מה ע"ע בהזמנה אסורה בהנאה אף במת הזמנה מילתא היא:

לשם חי. לכשימות יקבר בו:

ולשם מת. שכבר מת:

לפני מת. מיטתו של מת:

מפני צערו. רוצה לאסור על עצמו ממונו:

אסור בהניי'. דמת תופס ד' אמות ונחשב כאלו הוא על המת עצמו:

ספסלה. הוא הספסל שלפני הארון:

וקלטירה. היא הבימה של עץ שקורין עליה א"נ הארגז שגם הארון מונח בו:

כבה"כ. כקדושת בה"כ:

כילה. הוא הפרכת שלפני הארון קדושתו כארון:

ה"ג ר"א יהיב גלימיה. תחת אותה כילה דסובר תשמיש דתשמיש היא שהיא תשמיש לארון ומותר להשתמש בהן חול:

בימה. שמניחין עליה ס"ת כשקורין כמנהגינו:

ולוווחין. לוחות שכתבן עליהן להתלמד:

אינגילין. כלונסאות שתולין עליהן הפרכת שלפני הארון אין בהן קדושת ארון אבל יש בהן קדושת בה"כ:

לגוולנה. שם מקום:

חמתון. ראה אותן נותנין הכלי שאורגין בו הנקרא כושא לתוך הארון ול"נ שהוא הכלי שמראין בו בס"ת וגי' הרא"ש מכושא:

לכך התנה עליו מתחלה. וכיון דלב ב"ד מתנה עליו שרי להשתמש בו תשמיש חול:

ר' יונה. עשה ליה ארון להניח בו ספרים והיה חלוק באמצעיתו והתנה שיהא החלק העליון מהמגדל לספרים וחלק התחתון לשום בו בגדים:

אפילו מטפחת. של ס"ת וחומשין שקדושתן חמורה שאין כורכין בהן נביאים כדבסמוך אפ"ה מותר למכרן ליקח בהם נביאים וכתובים:

חומשין. ס"ת שאין בה אלא חומש אחד:

תורה וחומשין ערק תנייה מיניה. ברח התנא ממנו דלא פירש אם מותר להניח חומשין ע"ג תורה או לא דמדיוקא דרישא משמע דאסור ומדיוקא דסיפא משמע דשרי:

כאחת. בכרך אחד אע"ג שא"א שלא יתן נביאים וכתובים ע"ג תורה אפ"ה כיון שהן בכרך אחד שרי:

תורה וחומשין קדושה אחת הן. אפ"ה אין עושין תורה חומשין דאסור לחלק ס"ת שלימה לחלקים משום בזיון תורה כדאמרינן לעיל בפ"ק:

הדא אמרה. זאת אומרת דאם עבר ועשה מתורה חומשין דבקדושת ס"ת קיימין שהרי צריך לחברן אח"כ:

אין קורין בה ברבים קס"ד דמדינא אסור לקרות בה ברבים:

בבראשית. אם כתובה עד מעשה המבול שהוא ענין בפני עצמו שעד המבול הוא מעשה בראשית:

עד ויהי ביום השמיני. דעד שם עיקר מעשה הקרבנות:

בוידבר. היינו ספר במדבר עד ויהי בנסוע דמשם ואילך ספר בפני עצמו:

מותר לקרות בו ברבים. כ"ש דמחומש מלא קורין בו ברבים:

ומשני הדא ארסקינס. השר הזה כלומר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן דאמר אין קורין בחומשין ברבים לאו מדינא קאמר אלא אוקיר אורייתא הוא לכבוד תורה הוא דעבד הכי כדי שישימו הציבור על לבם ויקנו ס"ת שלימה כי הא דצנבראי וכו':

דצנבראי. אנשי עיר ששמה צנבר:

ה"ג מה לקרות בספר חסר ברבים:

לא דאסור. מן הדין אלא בשביל שהיה נפשם עגומה על ביטול קריאת התורה ברבים ויקנו להן ס"ת אחרת שלימה:

ממה שגבו גבאי צדקה והותירו. כלומר חוץ ממה שגבו גבאי צדקה והותירו מותר לעשות בו מה שירצה ומייתי ראיה מהא דר' חייא:

לחמץ. שם מקום:

ויהבו ליה. פרוטות לצדקה לחלקם ליתומים ולאלמנות:

נפק. וחלקן לחכמים עניים לתלמוד תורה:

מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן. ממון אחר הואיל ושינה מדעת הנודר או דלמא הגבאי מותר לשנותו ואין צריך להפריש תחתיהן דמעיקרא אדעתא דהכי יהבו ליה אם ימצא מצוה גדולה שיקח המעות לצרכה:

כל המצות. כל הצדקות בין נדר בין נדבה עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה ולאחר זמן ישלם:

גמ' ג'. יחידים שקיבלו אותן אנשי בית הכנסת לגבאין דינן כאילו הסכימו כולן:

ושבעה מבני העיר. שקיבלו אותן עליהן בני העיר דינן. כאנשי העיר כולן ומכירתן מכירה:

ופריך מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אפילו כמה. הרבה מבני העיר לא מהני עד שיסכימו כולן או רובן:

אלא. הכא במאי עסקינן בסתם שהפקידו עליהן שבעה טובי העיר לפקח על עסקי הציבור סד"א דלמכור תשמישי קדושה ובה"כ לא עלה על דעת בני העיר מעולם שימכרו שלא מדעתן קמ"ל דאפ"ה ממכרן ממכר:

נותן עמהם. עם בני אותה העיר ומתחלק שם:

נותנין במקומן. ומתחלק לעניי עירן:

כגון הנך ספסלי. שבבה"כ שבמעון שיושבין שם אנשים ממקומות אחרים והיו פוסקים צדקה עם אנשי מעון והיו צריכין ליתן הצדקה לבני מעון ל"א היו נותנין הצדק' בעירם כיון שרבים היו:

ה"ג פסק עמהן אתא בעי וכו'. וה"פ פסק צדקה עם אנשי ציפורי ורצה ליתן הצדקה בעיר ולא בציפורי:

יחידי את. ויחיד נותן עמהן וצריך ליתן לבני ציפורי:

אין את רשאי לשנותן. אם לא ברצון שבעה טובי העיר:

נר קריישי"ל של כסף או של זהב:

עד שלא נשתכח שם הבעלים ממנו. שאומרים עדיין זו היא נדבתו של פלוני:

ברוך אלקים וכו'. לכך נתן ברכה שאנטונינוס עשאה שא"א לשנותה שדבר חידוש הוא ולא ישתכח שם בעליו ממנו א"נ לפי שהיו אסורין להדליק נרות ביום אידם וכיון שהמנורה היתה של אנטונינוס היו מותרין והראשון נראה עיקר:

אין אמר וכו'. כלומר ונפקא מיניה אם אמר ברוך חלקים משמע דלאו אלהא דאנטונינוס הוא ואם אמר ברוך אלקינו ש"מ שנתגייר אנטונינוס:

אית מילין. יש דברים דאיכא למידק מהם דנתגייר אנטונינוס ויש דברים דאיכא למשמע מהן דלא אתגייר:

יוצא במנעל. שנפחת מלמטה ביה"כ א"כ לא חש לאיסורא דיה"כ ש"מ שלא נתגייר:

מה את ש"מ. מכאן אין להוכיח שלא נתגייר דכיון שנפחת מלמטה אפילו ירא שמים מותר לצאת בו ביה"כ:

מייכלתני. האם תאכילני מלויתן לעה"ב כלומר אם חסידי אומות יש להם חלק לעה"ב:

מן אימר פסחא וכו'. שכבר שאל לו מקודם אם יתן לו משה דפסח כשיבנה המקדש וא"ל שלא יאכילנו שאסור בו ולכן שאל לו הא קדושת לויתן חמורה מקדושת פסח ואיך תאכילני:

א"ל. מה לעשו' לך בק"פ גזירת הכתוב הוא וכל ערל לא יאכל בו ולא בזכותא תליא מלתא דאפי' צדיק גמור והוא ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור לאכול בקרבן פסח:

כיון דשמע כן. שכל כך חביבה מצות מילה לפני הקב"ה הלך ומל עצמו:

אתא. אנטונינוס לגבי ר' וא"ל ראה מילתי אם כמצותו הוא אם לא:

אלא בדידך. ואיך אסתכל בדידך:

בצורת מטבע. מפני שיש בהם צורת אדם ובעלי חיים:

מיליהון דרבנן. דברי ר' חזקיה כו' דבסמוך מוכיחין דנתגייר אנטונינוס:

ואנטונינוס בא בראשם. שאף הוא גר צדק היה:

מהו. למיכתב תרי או תלת תיבות מן פסוק בלא שירטוט א"נ מיבעיא ליה אי קיי"ל כמ"ד אין כותבין תורה מגילה מגילה וכ"ש דאסור למיכתב פסוקא פסוקא או כמ"ד כותבין:

דהוה דמיך וקאים בזמרא. שהיו אומרין לפניו בשכבו ובקומו:

ישראל אל תשמח בעמים אל גיל. וקרא כתיב אל תשמח ישראל אל גיל בעמים ש"מ תרי תיבות מותר תלת אסור למיכתב בלא שירטוט לכך היה מהפך וכתב:

כתב זצ"ל. דס"ל תלת כותבין ד' אין כותבין:

ולא זכר יואש המלך. דס"ל אפילו ד' כותבין:

לשנוא את אוהביך ולאהבה את שונאיך. ולא כתב לאהבה בתחלה כדכתיב בקרא משום דס"ל ארבע אין כותבין אבל תלת כותבין:

דנון לתמר. אשה אחת ששמה תמר זינתה וענשו אותה:

אזלת. הלכה והלשינה עליהם לשר דקיסרין:

שלחון וכתבון לר' אבהו. שהוא היה קרוב למלכות שיפייס עליהם שלא יענשו:

כבר פייסנו לשלשה דלטורין. לטוב ילד טוב למד ותרשיש הן השלשה שפייס אבדוקים הוא לשון יון ופירושו טוב ילד וכן טוב למד הוא פירושו של אבמסין ותרשיש פי' של תלתכים:

אבל תמר תמרורים. שהיא מרורה במרירתה עומדת:

וביקשנו למתקה. כלומר להחזירה למוטב:

ולשוא צרף צרוף. חנם טרח ש"מ דג' כותבין:

ה"ג ראשיתך מצער היה מאוד תסגא אחריתך. ש"מ דאפילו ג' אין כותבין:

אר"י לית כן. אין לקיים דבר זה ששנינו במתני' דאין מוכרין את של רבים לשל יחיד:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אי כר"מ. הא איהו דאמר בסיפא אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי משמע על תנאי מיהת מוכרין אפי' לדברים של חול ואיך קאמר הכא דאין מוכרין ליחיד משום דבקדושתיה קיימא. ואם כרבנן נאמר דלאו ר"מ אמרה להך קמייתא מ"מ קשיא והא רבנן ס"ל מוכרים אותו ממכר עולם חוץ לד' דברים והשתא לחולין מוכרין לקדושה קלה מיבעיא:

תיפתר בס"ת. תפרש הא דתנן אין מוכרין את של רבים ליחיד היינו ס"ת דרבים דלכ"ע אסור להורידה מקדושתה וס"ל לר"מ דהא נמי הורדה היא:

מתני' אלא על תנאי. אפילו מרבים לרבים אוסר ר"מ מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא כאלו אינו בעיניהן כלום:

ממכר עולם. ליחיד לכל תשמיש חוץ מד' דברים:

לבית המים. לכביסה א"נ לבית מירגלים:

מפשילין חבלים. וה"ה לכל מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי ובה"כ גדול הוא והוי אורחיה בכך:

קפנדריא. לקצר הלוכו דרך בית הכנסת ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלו' בעוד שאני צריך להקיף שורות בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:

מפני עגמת נפש. מניחין בה עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בנינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם ויבקשו רחמים שיחזירו לקדמותו:

גמ' הדא דאת אמר. הא דאמרת בה"כ שחרב אין מספידין כו' משמע הא בבניינו מספידין בתוכה דוקא בה"כ דיחיד אבל של רבים אפי' בנוי שעדיין בבניינו עומד אסור לישנא אחרינא הא דתנן עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש משמע הא בבניינו מותר ליתלוש וליטול דוקא של יחיד מותר ליתלוש וליטול אבל של רבים אסור ליתלוש וליטול אפילו בבניינו מפני שהוא של רבים:

מיקל לנשיא וכו'. רבי יוחנן היה מקלל לנשים דמשטחי בגדיהן ע"ג אויר בה"מ דאסור כי האי דתנן אין שוטחין על גגה פירות:

אין נוהגין קלות ראש. ומאי ניהו קלות ראש לא אוכלין וכו':

לא בחמה. מפני החמה בימות החמה ולא מפני הגשמים בימות הגשמים נכנסין בה וה"ה איפכא בימות החמה מפני הגשמים נמי אסור אלא אורחא דמלתא נקט:

לחכמים ולתלמידיהם. לצורך חכמים ותלמידיהם הם עשויין מתחלתן לפיכך הן מותרין להשתמש בהן:

מקבלין בגו כנישתא. כשבאו לעיר אחרת היה מקום תחנותם בבה"כ:

מפקיד ספריא. מצוה למלמד תינוקות אם יבא בבית מדרשיכם איש שיש בו קצת לחלוחית תורה תהא מקבלין ליה ולחמריה ולכליו בבה"מ ולא תימרו דאסור לנהוג מנהג בזיון בבה"מ כיון שיש בו קצת תורה הרי הוא כתלמיד חכם:

מלוכלך. משוח בפיו א"נ לשון לחלוחית:

חמי חד בר נש וכו' ראה איש אחד רוחץ ידיו ורגליו מן בור של מים השייך לבה"מ:

משזיג. תרגום של רחץ:

מן גורנה. כמו גרנות שהוא בור של מים וי"ג גונדא ופי' תוך החבית:

למחר חמתיה וכו'. ביום מחר ראה האי גברא ר' ברכיה רוחץ ידיי ורגליו מן הבור של בה"מ א"ל האי גברא רבי לך שרי ולי אסור בתמיה:

א"ל אין. באמת כן הדין לך אסור ולי שרי לחכמים ותלמידיהם הוא דשרי והאי גברא לאו בר אוריין הוה:

ההן פרוירה. אותו מגרש שסביב בה"כ ובה"מ מהו לעבור בתוכו אם הוא קדוש כקדושת בית הכנסת ואסור לעשות קפנדריא או לא:

הכי גרסינן רבי אבהו עבר בפרוירה דמדרשא ל"א מה דשרי מהכא מוכח דשרי מדעבר ר' אבהו:

א"ר זכריה מהכא ליכא להוכיח מידי ספרא הוה אימתן שם היה מלמד תינוקת שהיה מטיל אימה על התינוקות יותר מדאי ולא היו תינוקות יכולין לצאת מבית הספר אף שהגיע זמנם לצאת:

ואין לו וכו'. אם לא שעבר ר' אבהו שם בחצר:

דבה"מ לא היה מפנין תינוקות משם:

מפני. יוצאין משם:

טלייה. תינוקות:

מתני' קורין בפרשת שקלים. כי תשא להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה:

ומפסיקין לשבת הבאה. מלומר פרשה שניה כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית העמלק למחיית המן:

גמ' חל להיות ראש חודש אדר בערב שבת. באיזה שבת קורין בפרשת שקלים:

קורין לשעבר. שבת שקודם ר"ח אדר קורין פרשת שקלים דאי מאחרין בצרי להו יומי שולחני' שהוצרכו לישב בט"ו במדינה לפיכך מקדימין וקורין קודם ר"ח שיהו דורשין שתי שבתות לפניהן כרשב"ג ואם ימתין עד למחרת ר"ח אין כאן ב' שבתות:

קורין לבא. בשבת שהוא לאחר ר"ח:

והוה ר' זעירא מיסתכל ביה. דאיהו לא ס"ל הכי ואין ראוי שיהא ר' אילא פליג עליה:

אנא אמר מן שמועה. שהוא אמר משמיה דר' יוחנן ואתה אמר מן דעה מדעת עצמך ודאי דידי עדיפא ולמה את מסתכל בי על שאני חולק עליך:

מתניתא. ברייתא תניא כוותיה דרבי זירא ותניא כוותיה דרבי אילא:

ואפילו בע"ש. וע"ש דומיא דתוכה מה תוכה מקדימין אף ע"ש מקדימין:

תני שמואל מסייעא לר' אילא. דתני שמואל בתוספתא:

איזו היא שבת. של פרשה שניה דהיינו פרשת זכור אלמא מאחרין:

בתוכה. לאחריה ואפי' חל פורים בע"ש:

הגע בעצמך. אמור לנפשך דאמר דאם חל פורים בע"ש מקדימין וקורין פרשת זכור בשבת שלפניה הא אם חל פורים בערב שבת חל ט"ו בשבת:

לקרות במגילת אסתר. א"א שאין קורין בכתבי הקודש בשבת בבוקר מפני ביטול בית המדרש כדתנן במסכתא שבת ואז עיקר זמן הפירסום:

ויקראו זכור. כיון שא"א להם לקרות המגילה עכ"פ יקראו פרשת זכור וטוב הוא לקרות בזמן פורים מעשה עמלק ואע"ג דאפשר לקרות פרשת ויבא עמלק יש לומר דס"ל דויבא עמלק צריכין לקרות ביום שקורין המגילה:

שתהא אזכרתן קודם לעשייתן. ואם לא נזכיר עד ט"ו ונמצא שקדמה עשיה לזכירה:

הגע עצמך שחל י"ד וכו'. אברייתא קשיא ליה דתניא איזו היא שבת שנייה כל שחל פורים דהיינו יום י"ד להיות בתוכה וכיון דכשחל י"ד בשבת קורין המגילה בט"ו ואם קדמה אזכרתן לעשייתן ולמה אין קורין בי"ד זכור ומשני ולא כבר איתתבית מתני' דריש מכילתין דתני בה חל להיות י"ד בשבת ולדידן א"א שיחול יום י"ד בשבת דא"כ יהיה יה"כ בע"ש ולא עבדינן כן דליתרמי תרי שבתא בהדי הדדי:

מתני' פרה אדומה. להזהיר את ישראל לטהר עצמן שיעשו פסחיהן בטהרה:

ברביעית. החדש הזה לכם ששם פרשת הפסח:

לכל מפסיקין. מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע:

במעמדות. קורין במעשה בראשית כדתני לקמן במתני' אין מפסיקין בין פורים לפרה. שבת הסמוך לפורים מלאחריו מיד קורין בו פרשת פרה:

גמ' אין מפסיקין בין פרה להחודש. כלומר בין שבת שלישית לרביעית:

דאילין פרשתא. דארבע פרשיות המוזכרין. במתני' דילהון כדין ארבע כוסות:

בין הכוסות הללו. בארבע כוסות דליל פסח תנן בין כוסות הללו פי' בין ראשונה לשנייה ובין שניה לשלישית אם רצה לשתות ישתה דמותר להפסיק ביניהם ה"ה בין שקלים לזכור וכן בין זכור לפרשת שקלים שהן שני פרשיות ראשונות לפעמים מפסיקין בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה דאסור להפסיק ה"ה בין פרה שהיא פרשת שלישית להחדש שהיא פרשה רביעי לא יפסיק:

שבאחד בניסן הוקם המשכן. ובשני בניסן נשרף הפרה מפני שלא היו יכולין לשרוף הפרה עד שהוקם המשכן דכתיב והזה אל נכח פני אוהל מועד מדמה וגו' ונמצאת פרה מאוחרת לראש חודש ניסן ולמה פרה קודמת מפני שהיא טהרתן של ישראל וראוי דנהדר בטהרה לכך מקדימין וכיון שכן אין ראוי להפסיק בין פרה להחודש כדי שלא תקדים כל כך מאחר שהיתה ראויה להיות מאוחרת:

ראש חודש שחל להיות בשבת במה קורין. דמספקא ליה הא דתנן במתני' לכל מפסיקין לראשי חדשים וכו' אי קאי על הפרשיות אם חל ראש חודש בשבת אין קורין אלא בר"ח או דילמא לכל מפסיקין אהפטרות קאי אבל פרשיות של שבת אין נידחין ממקומן:

א"ל קורין בר"ח. שבעה כן משמע במסכת סופרים:

הכי גרסינן מתניתא אמרה כן לכל מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים לתעניות ולמועדות ואי אהפטרות קאי תעניות ומעמדות בחול נינהו ולית בהו הפטרה אלא ודאי אפרשיות קאי וה"ה לר"ח אפרשיות קאי ואם חל בשבת קורין בר"ח שבעה:

ואי אפשר. ואם אפשר כגון בזמן שמקדשין ע"פ הראייה נמי איחור הוא לעיירות לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור וצריך לקרות בי"ב דהיינו ביום הכניסה או בי"ג שהוא ע"ש א"כ צריך לקרות פרשת זכור בשבת שלפניו:

קורין ג' בר"ח וא' בחנוכה דר"ח תדיר ולעולם תדיר קודם גם עושין אותו עיקר הילכך קורין בו ג' א"נ כיון שהתחיל בו קורין בו הרוב כדאמרינן בנרות המנורה:

מטו בה וכו'. איכא דאמרי' בשם ר' אבדימי:

אלא מחמת ר"ח. דאילו חל חנוכה בחול אין קורין אלא ג':

הגע עצמך. אמור לנפשך אם חל ר"ח טבת בשבת דאיכא שבעה קרואים ולא בא הרביעי מחמת ר"ח איך מודיעין שבר"ח קורין ד' והדא שאילת' דספרי זו היא שאלת התינוקות וכי מצוה להודיע שבר"ח קורין ד' אלא דאם אפשר להודיע עבדינן ובשבת דא"א קורין ו' בר"ח וא' בחנוכה ובמס' תענית פ"ד הגירסא הדא שאילת דספק ובלשון בתמיה הוא וכי ספק היא שאלה זו הלא פשוט דקורין ששה בראש חודש ואחד בחנוכה ושני הגרסאות כוונה אחת להם ל"א זו היא שאלת דספרי בתמיה וכי זו היא שאלה למלמדי תינוקות הלא צריכה היא לחכמים גדולים:

מתני' פרשת מועדות שבת"כ. שור או כשב וביומא קמא איירי ובברייתא אמרינן בה ושאר כל ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח ומה דשייר במתני' תנא בברייתא:

שבעה שבועות. דכל הבכור:

בחודש השביעי. דשור או כשב:

קורין בקרבנות החג. פרשת פנחס כיצד יום ראשון ויום שני קורא מפטיר בט"ו ואע"פ שיום שני הוא אין קורין בו וביום השני להראות שהוא ספק יום שני דגנאי הוא לקרות י"ט בספק חול יום ראשון של חה"מ שהוא ספק שני ספק שלישי קורא ראשון וביום השני ותנינא ביום השלישי תליתאי ביום הרביעי הרביעי שהוא נוסף בשביל חה"מ הוא קורא אח ספיקי היום ומה הן ספיקי יום ביום השני וביום השלישי וכן למחר קורא ראשון ביום השלישי שני ביום הרביעי שלישי ביום החמישי והרביעי ביום השלישי וביום הרביעי שהן ספיקי היום וכן תמיד הרביעי קורא מה שקרא ראשון ושני חוץ מיום אחרון של חה"מ שאי אפשר לקרות ביום השמיני לפי שאינו מימי החג אלא רגל לעצמו לפיכך יום שביעי של חה"מ הראשון קורא ביום החמישי שני ביום הששי שלישי ביום השביעי הרביעי ביום הששי וביום השביעי שהן ספיקי דיומא:

גמ' אית תניי תני בחדש השלישי. לפי שבו ניתנה התורה:

וה' פקד את שרה. לפי שבראש השנה נפקדה כדאיתא בראש השנה בפ"ק:

ביום הכפורים אחרי מות. מדבר בעבודת היום:

ללמדך וכו'. כלומר הא דמעמדות קורין במעשה בראשית ללמדך שאלמלא המעמדות שהן הקרבנות אין העולם נעמד אלא על הקרבנות דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ואע"ג דקאמר בסמוך דאף על התורה ועל ג"ח העולם עומד כאן איירי בחוקות שמים וארץ ובסמוך איירי בעמידת שמים וארץ עצמם:

ושלשתן בפסוק א' הם. דממנו מוכח דעל אלו ג' עומדים שמים וארץ עצמם דאמרינן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר הכל לתוהו ובוהו וכיון דאין נקראים ישראל עם ה' אם לא כשמקיימין אלו הג' אם כן עליהם עומד שלא יחזור לתוהו ובוהו:

דברי בפיך. זה ת"ת שצריך להוציאן בפיו:

ובצל ידי כסיתיך. זו ג"ח דהיינו צדקה הניתנת ביד ודריש כאלו כתיב ידו:

הדא דכתיב מה יקר חסדך אלהים. החסדים שעושה הקב"ה דבכל יום שלש שעות עוסק בתורה ושלש שעות זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים וזהו ג"ח וע"י שני מצות אלו אם בני אדם עושין כן בצל כנפיך יחסיון ומדקדק בלשון המקרא דכתיב ובני אדם דלפשטיה דקרא הל"ל בני אדם בלא וא"ו:

אלו הקרבנות. שעל ידיהם מתקיימין חוקת שמים וארץ:

ולאמר לציון עמי אתה. ע"י ג' מצות אלו ישראל הם עמו:

אלא זה. שע"י מצות אלו הם מצויינים בעולם שאין כל אומה ולשון יכולין לעקרן:

ושלשתן. ברוב הפעמים דבר א' הם:

נעשה הדין נעשה אמת. הבריות מתייראין לעשות שקר לחבירו כי יתבענו לדין ויתברר שקרותו נמצא נתבזה ואת רצונו לא הגיע:

נעשה אמת נעשה שלום. כי כשיתברר טענת כל אחד לאמתתו לא יהיה עוד מחלוקת ביניהם כי יראה חבירו כשרותו:

אמת ומשפט וכו'. אין הפי' משפט של שלום דהיינו הביצוע אלא ה"ק משנעשה המשפט נעשה שלום:

מתני' בחנוכה בנשיאים. דהוה נמי חנוכת המזבח:

במעשה בראשית. במסכת תענית בפ' בתרא שנויה סדר קריאתן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים בשלישי יקוו המים ויהי מאורות ברביעי יהי מאורות וישרצו המים בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ בששי ותוצא הארץ ויכולו השמים:

ברכות קללות. דאם בחוקותי להודיע שעל עסקי החטא באה הפורעניות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהם מתענין עליה:

אין מפסיקין בקללות. שאין שנים קורין בהן אלא אחד קורא את כולן ושנים ראשונים קורין פ' ברכות:

קורין כסדרן. בענין סדר הפרשיות ואין עולין להן מן החשבון כשיגיע יום שבת יחזרו מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי:

שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. אכולה מתני' קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות:

גמ' אל תעשה קוצים קוצים. פסקי פסקי לשון קציצה שמתוך שהוא קורא חתיכות חתיכות נראה כאילו הקללות נמאסין בעיניו:

אינו בדין וכו'. דכתיב עמו אנכי בצרה כביכול הקב"ה צר לו בצרתן של ישראל:

לא מטעם זה. שהרי הקללות על תנאי הם אמורים ואם עושים טוב אין שום קללה חל עליהן אדרבה נהפך להם לברכה:

צריך שיהא פותח בדבר טוב וכו'. כמו שמצינו בנביאים שסיימו דבריהן בטובה:

אילין ארוריא מהו דיקרינן חד. אותן י"א ארורים שבפרשת כי תבא מי אמרינן א' קורא אותן דווקא ואין מפסיקין כי היכי דאמרינן בקללות או לא:

ויברך לפניהן ולאחריהן. ומהו שיהא מברך בסמוך להן לפניהן שיתחיל לאחר הברכה לקרות בארורים ויברך אחר שיסיים ארורים ולא יקרא כלום מפרשה של אחריה או שצריך לקרות לפניהן איזה פסוקים ולסיים בשלשה פסוקים שאחר ארורים:

אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו. צריך להתחיל איזה פסוקים קודם קריאת הקללות שיברך עליהן ברכות שלפניה ולקרות איזה פסוקים לאחריהן ולברך עליהן אלא דווקא קללות אבל לא ארורים וה"ה נמי דפוסק בהן:

ספרא דגופתא. מיקרי דרדקי מעיר ששמה גופתא ירד לא"י וראה לבר אבונא מלמד תינוקות שקרי שירת הבאר שבפ' חקת:

ועבדין כן. וכי עושין כן שמברכין לפניה ולאחריה הא הפותח הוא מברך לפניה והחותם מברך לאחריה:

ואדיין את לזו. ועדיין אתה צריך לדין זה הא דבר פשוט הוא דכל השירות מברכין לפניהן ולאחריהן:

ה"ג במס' סופרים פי"ב אשאלת לר' סימון נשאלה שאלה זו לר' סימון:

שירת הים. אז ישיר:

אני לא שמעתי דבר זה. שיהו מברכין על שירת הים ועשרת הדברות מכל מקום נראין הדברים בעשרת הדברות שנאמרו מפי הגבורה שמברכין לפניהן ולאחריהן:

פסוקי אחריא. דמשנה תורה שמנה פסוקים אחרונים שבתורה:

מברכין לפניהן ולאחריהן. הואיל ונשתנו שנכתבו בדמעה:

ופריך בלא כך אין הפותח וכו'. וכי לא תנן דהחותם בתורה מברך לאחריה אם כן למאי צריך למימר ששמנה פסוקים שבתורה צריכין ברכה לאחריהן דהרי שם הוא חתימת התורה:

ומשני לכן צריכה. לא נצרכה אלא כשחל ר"ח בשבת שמסיים התורה ואז קורא ר"ח אחר שמנה פסוקים וה"א שיברך אחר קריאת ר"ח קמ"ל שמברך אחר שמנה פסוקים וזה היה בימיהם שלא קראו סידרא כל שבת כמו שאנו עושין אלא סיימו התורה כל א' כפי רצונו רק צריך שיקראו כל שבת כ"א פסוקים כדאמרינן בני מערבא סיימו התורה כל שלשה שנים:

שירת הלוים. היא שירת האזינו וקורא לה שירת הלוים לפי שהלוים היו קורין בבה"מ כל שבת במוסף פרשה אחת משירה זו:

לא יפחות מששה קריאות. שבששה שבתות היו גומרין שירת האזינו ובשבת השביעית חוזרין לראש:

סימנה הזי"ו לך. האזינו זכור ירכיבהו וישמן לו כי ידין ה' עמו כן הגירסא במסכת סופרים ורש"י פירש וירא לולי וטעם שפוסקין בה בענינים אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזור העם בתשובה:

אריח ע"ג לבינה. אריח הוא הכתב לבינה הוא החלק שהוא כפלים מן הכתב שהאריח חצי לבינה לישנא אחרינא כל השירות אריח ע"ג לבינה ולבינה על גבי אריח וקורא השיטה הארוכה לבינה והקצרה אריח כעין שכתובה שירת הים ושירת דבורה ושירה זו אריח ע"ג אריח ואת ואת שהן תיבות קצרות זו למעלה מזו ולבינה קורא לשמות של בני המן שהם ארוכים והם ג"כ זה למעלה מזה ופי' זה עיקר:

ומלכי כנען. הם הכתובים ביהושע:

דכל ביניין דכן לא קאים. כל בנין שהוא נבנה כעין זה אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה ואין בו בליטה ושינוי חומה כמו שירת הים אלא שהעמוד הצר שלה שווה מב' צדדים אי אפשר להתקיים והטעם שלא יהא תקומה למפלתן:

מה כדון למצוה. הא דאמרת שצריך למיכתב כן אריח ע"ג אריח וכו' היינו למצוה:

או אפילו לעכב. ואם לא נכתב כן פסול:

נהיר את כדי דהוינן וכו'. זכור את כשהיינו קיימים לפני חנות דר' הושעיה דודך ועבר רבי בא בר זבדא ושאלינן ליה אם הוא למצוה א לעכב ואמר משמיה דרב לעכב:

צריך לאמרן. לשמות של עשרת בני המן תיבת העשרת הסמוכה לאחריהן בנשימה אחת לומר שנשמתן יצאו כאחת:

ה"ג במס' סופרים שכן הוא שחץ ונחית כהדין קונטרא פי' המן נתגאה מתחלה ואח"כ נחת כהאי משקל של בנאים קנטרא הוא כמין מטה ושבט של ברזל שביד הבנאים לחתוך בו הכותל ולהשוותה:

צריך לאמר ארור המן. לאחר שקראו המגילה אבל קודם לכן או בשעת קריאה לא שעדיין לא מת וכדלקמן גבי נבוכדנצר:

שחיק עצמות. שאף עצמותיו שבקברו יהיו נשחקים כדי שלא יהיה לו תקומה לעתיד לבא:

שכל וכו'. לפיכך דוקא בהאי קרא אמר הכי משום דכל נבוכד נצר דכתיב בירמיה בחייו מדבר חוץ מזה נבואה זו נאמרה אחר מיתתו של נבוכד נצר:

אית תניי תני ועולה להן מן החשבון. ובמקום שמפסיקין שבת בשחרית שם קורין במנחה במנחה שם קורין בשני בשני שם קורין בחמישי בחמישי שם קורין בשבת הבאה ובבבלין אמרינן שזו היא דעת ר"מ:

במתני'. כדתנן במתני' שאין עולין להן מן החשבון:

פותח. ס"ת ורואה הכתב וגולל הספר תורה ואחר כך מברך שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה:

ובפתחו וכו'. בעזרא כתיב ובפתחו את ספר התורה שתקו כל העם ואח"כ כתיב ויברך וגו' ולא כתב שגלל ס"ת אח"כ אלא בירך מיד בעודו פתוח:

בברכה גידלו. שתקנו לומר במקדש אחר כל ברכה וברכה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם והך קרא בהאי ענינא כתיב ל"א שאמר האל הגדול הגבור והנורא וזה עיקר:

האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד לזה נאה להקרות גבור וכו':

שרואה חורבן ביתו וכו' כביכול כדאמרי' באבות איזה גבור וכו':

אין נורא אלא בית המקדש. וכיון ששרי נבוכד נצר נכנסין להיכלו איה נוראותיו:

מסורין בקולרין. מסורין בשלשלאות של ברזל איה גבורותיו שאינו מציל אותם מידם:

בנוראות שעשה עמנו בכבשן האש. והם לבדן ראויין לומר נורא אבל אחרים שלא ראו בעיניהם נוראותיו של הקב"ה אף נורא אין להם לומר:

החזירו את הגדולה ליושנה. ואמרו האל הגדול הגבור והנורא. וזה הוא גבורותיו שכובש את עצמו ונותן ארך אפים לעוברי רצונו וזה הוא נוראותיו שעושה עמנו תמיד שאלמלא מוראו איך אומה אחת יכולה להתקיים בין כמה אומות העומדים עליהם לכלותם לכן אף בגלות נורא הוא:

ופריך ובשר ודם וכו' ירמיה ודניאל שהם בשר ודם היאך יכולים ליתן קצבה לתושבחותיו של הקב"ה:

ומשני א"ר יצחק בר אלעזר שאלהיהן אמיתי. מסכים על האמת:

ואינן מחניפין לו. ואומרים האמת כי לא לפניו חנף יבא:

הדרן עלך פרק בני העיר