מתני' משקין בית השלחין ארץ עיפה וצמאה למים עיף ויגע מתרגמינן משלהי ולאי וה"א מתחלף בחי"ת ששניהם ממוצא הגרון:

במועד. דדבר האבוד מותר במועד ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד כדתנן לקמן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישק' במועד דלא פסדי אבל שתו לפני המועד ישקם במועד ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי:

ובשביעית. מותר להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל ובית השלחין משום מועד בלבד הוא דנקיט:

שיצא בתחילה. שיוצא עכשיו מתחילה ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טירחא:

שלא יצא בתחילה. שהוא ישן:

אבל לא ממי גשמים. בגמ' מפרש:

עוגיות. חריצים בעיקרי הגפנים כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב:

גמ' ניחא. כלומר הניחא ממעין שלא יצא בתחלה משקין שאין בו טורח אלא ממעיין חדש למה משקין וכי לאו טירחא היא וטירחא בי"ט אסורה:

אלא כר"מ. אתיא מתני' דסובר מעיין שיוצא בתחלה לאו טירחא היא. דר"מ אמר. מעיין שיצא בתחלה משקין ממנו שדה בית הבעל אם כן ע"כ לומר דסובר דלאו טירחא היא וכדמסיק:

בית הבעל. שדה שא"צ להשקותה אלא גדילה על הגשמים:

דברי הכל. לעולם מתני' אתיא כדברי הכל ומעיין שיוצא בתחלה לאו בשנעשה מחדש איירי אלא שהיה מתחלה מעיין אחד ונעשה עכשיו שנים או שהיו מימיו מועטין תחילה ונתרבו עכשיו וליכא טירחא דליכא למיחש שיפלו כותליו:

שחרבה. מעיינה שרגילה להשקות' ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקי לה עכשיו פסדי הרבה:

ה"ג על דעתיה דר"מ משקין ממנו דבר שאינו אבד ודבר שאינו טריח. וה"פ משקין ממנו שדה בית הבעל שהוא דבר שאינו אבד וכדמסיק ומעיין שיוצא בתחלה כגון שהיו מימיו מועטין ונתברכו או שנעשה מאחד שנים וכדמפרש ר' יוסי דלאו טירחא היא ושרי:

אבד וטרח מה אמרי ביה רבנן. מי אמרינן דדוקא במעיין שיוצא בתחילה דלית בה טירחא הוא דקאמרי רבנן דמשקין מהם בית השלחין אבל מידי דטירחא אפילו דבר האבד אסור או דלמא ה"ק אפילו דבר שאינו טורח דוקא בית השלחין משקין ממנו אבל דבר האבד אפילו מידי דטורח שרי:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

עמדה מלהכחיש. שאינה נפסדת אפילו אין משקין אותה:

זו בית הבעל. דפליגי בה ר"מ וחכמים משמע דבבית השלחין לא פליגי ור"מ בבית השלחין אפילו בדבר דטרח נמי מתיר דאל"כ לר"מ מאי איכא בין בית השלחין לבית הבעל וכיון דחכמים ור"מ לא פליגי אלא בבית הבעל ש"מ דבדבר האבד אפילו טרח נמי מתירין ל"א מדקתני זו היא מחלוקת דר"מ וחכמים משמע דבתרווייהו פליגי בין בשדה בית השלחין בין בשדה בית הבעל ומינה שמעינן דלרבנן אבד וטרח אסור:

עד כדי שתשהא שנים או ג' ימים. שלא שתו קודם הרגל סגי וה"ל כבית השלחין או צריכין יותר:

חברייא. הוא החפירה שהיה בה המים:

נגב. נתייבש ג' ימים לפני המועד וחזר המעיין במועד:

אתא. האי דינא לפני ר"ה ואמר אותן זרעים שנפסדו ישקה אותן ושלא נפסדו לא ישקה אותן ש"מ דבעינן יותר מג' ימים:

ר"י ורבי יוסי הורו. במקום ששמו מקרת דצילייא שהיתה זרועה שעורים לקצרן במועד שלא יבקעו השעורין ויפסדו וי"מ עקרת דצילייא מקום שהצל שולט:

ופריך הניחא מי קילון. דאסורין דאיכא טירחא יתירא אלא מי גשמים מ"ט אסורין דהא ליכא טירחא:

מפני שהן כמי קילון. וגזרו דלמא אתי למיעבד מי קילון:

הא בשביעית מותר. לשתות ממי קילון:

ואית דבעי וכו'. ויש שרוצים לחלק בין מועד לשביעית בענין אחר:

ע"י שזמנו מרובה. שאסור כל השנה התירו אפי' דבר דטרח:

אותן ז' ימים אחרונים. דסוף שנה שביעית מי לא מסתברא דליהוו כז' ימי הרגל דזמנו קצור ואסורין או לא פלוג וכולהו שריין ולא איפשיטא:

מי תמציות. הן המים שיורדים מן ההר לאחר שירדו הגשמים:

שלא פסקו. ועדיין הן מבצבצין ממי גשמים שירדו עליהן מהו שיהו כמי גשמים או כמעיין:

נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דתניא בתוספתא פ"ק דמקואות:

הרי הן כמי תמציות שפסקו. שהקרובים לעיר טמאים:

מי גבים. מלשון מים מגבא:

עד איכן. מקרי מי גשמים ולא מי מעיין:

כדי שתפרח חברית. שיגדלו החפירות שהמים נקוין לתוכן:

כרגלי האווז. שהם הולכי' ומתרחבי':

ה"ג פרחה חברית ופסקו למפרע הוא נעשה כמעיין וכו'. וה"פ אם פרחה חברית למפרע הוא נעשה כמעיין אף קודם שפרחה היו להמים שבתוך חברית דין מעיין כיון שפרח לבסוף או דלמא מכאן ולהבא דהיינו לאחר חפירה הוא דהוה כמעיין:

ליידא מילה. לאיזה דבר קמיבעיא לך הא אסור להשקו' ממנו עד לאחר שפרחה חברית א"כ מאי נפקא מיניה אי הוה למפרע מעיין:

ומשני הטביל בו. בחפירה מחטים וצינורות קודם שפרחה אם כמעיין הוא טהורים דמעיין מטהר בכל שהו ואם לאו כמעיין הוא למפרע טמאים:

אילין אגטרגטייא. הנך חריצין מי הוו כמו קילון ואסורין או כמעיין הן:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

והלא כמו משקין לים הגדול הם. כאילו הגשמים הם מחוברין לים הגדול:

משקין ממנה. בית השלחין שהיא גבוה ומעיין נובע בצדו ובית השלחין אחרת נמוך ממנו ובריכה בצדו וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין לתוך הבריכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מהבריכה אע"ג דבריכה עבידה דפסקה הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין:

ועודה מנטפת. מתוך בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה:

וכי מחמת הניטוף היא יכולה להשקות. בתמיה ודאי לא סגי לה בהכי אלא מחמת הבריכה עצמה שהיא מליאה מקדמת ואע"פ שהבריכה כמי קילון כיון דהמים המנטפין נמשכין מהמעיין לתוכה משקין:

זאת אומרת בריכה שנתמלאת וכו'. משקין ממנה:

הפוסקין והבריכה. חדא מילתא היא:

אם היתה אמת המים עוברת ביניהן. לאחר שנתמלאו משקה מהן ואינו נמנע כיון שהמעיין נמשך לתוכו:

אלו הן הבדידין וכו'. כלומר עוגיות הן הבדידין שבעיקרי אילנות והן בורות קטנים כמין בתי הבד:

כי האי דתנינן תמן. פ' כ"ט דכלים:

ידי הבדיד ד'. הוה חיבור ואם נגעה טומאה טהור ובדיד הוא כלי ברזל שבו חופרין הבדידין:

מתני' האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה וקרויין אמה לפי שהן רוחב אמה ברום אמה:

בתחלה. אם לא היתה מעולם אין עושין בתחילה במועד משום טירחא:

ובשביעית. מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית:

ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחא מתקנים אותה אבל אין עושין אותה בתחלה במועד:

ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן:

וחוטטין. מנקין:

ומנקרין. ומוציאן מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן:

ומציינין. עושין ציונין על הקברות שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:

ויוצאין. שלוחי ב"ד במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים לעקור אותן לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה ובימי המועד נשכרים בזול מפני שהן בטילים:

גמ' תמן תנינן. בשביעית פ"ב:

רבי אלער בן עזריה אוסר. להוציא זבל מעט כדי להוסיף עליו דשמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו וצריך להוציא עשר משפלות בבת אחת או יעמיק ג' בארץ או יגביה ג' למעלה מן הארץ שכיון שהמקום ההוא משונה משאר המקומות שבשדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה ניכר הוא:

פתר לה. פירשו למתניתין בשני פרושים:

ה"ג בשהיה לו דבר ממועט בתוך שדהו. וכ"ה במס' שביעית:

כן ראב"ע אמר אין זבל מצוי. וחייש שמא לא ימצא לו זבל יותר:

פתר לה. פירוש אחר:

בשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו. אבל שדהו כבר הוא מזובל:

מפני מראית העין. בשעה שמוציאו יאמרו לזבל שדהו הוא עושה א"נ שלא ידעו שהוא מזובל מקודם שביעית לפיכך אסור עד שיוציא עשר משפלות כאחת דנראה דלעשות אוצר קמיכוין:

ופריך ולית. להו לרבנן דחיישינן למראית עין ומ"ט פליגי אראב"ע:

דחוטרא. שם מקום:

סל ומגריפו שבידו. מוכיחין עליו שלא הוציאו אלא לעשות:

אמר אילין שמועתא דהכא. הך שמעתתא דתרין פתרין דשביעית א"נ הני תרין פתרין אמתני' דהכא וכן נראה עיקר:

דתנינן תמן. היינו רישא דמתני' ואשגרת לשון דשביעית נקט לשון תמן:

מפני שהוא מכשיר צדדיה לזריעה. כשחופר האמה ומניח העפר על שפת האמה עביד לה ארעא רכיכא והרי הוא ראוי לזריעה והלכך אסור אף בשביעית:

מפני מראית העין. שנראה כעודר לצורך שביעית שחופר כעודר:

וכא מה אית לך. והכא במסכת בשביעית מ"ט אוסר ראב"ע כיון דלא חיישינן למראית העין:

לית לך. א"א לך לומר אלא כפירוש הראשון איירי שהיה לו דבר מועט בתוך שדהו ושמא לא ימצא לו יותר ונראה כמזבל שדהו:

מה נפק מן ביניהון. מאי בינייהו:

חפר לעשות אמה של בנין. ומרחיקים הזרעים מן הבנין:

גיבסס. מין סיד וקורין בל"א גיפ"ס:

מותר שהרי ניכר. דלצורך אמה חופר:

כהדא וכו'. כהא דמרחץ דאנשי סכותא נשבר במועד:

דבני. כמו בי בני:

ושרא. והתיר להן ר' אבהו למיעבד ולתקנו במועד:

בטריח וכיווני לא וכו'. בדבר שיש בו טורח וכיוונו לעשותו במועד סברוהו למימר אפילו של רבים אסור כדתנן לקמן ובלבד שלא יתכוון מלאכתו במועד ואפילו לרבים אסור:

אמרין. דמותר לעשות במועד אפילו כיוונו דאם לא מתעביד עכשיו במועד שהפועלים בטלים ונעשה בזול לא יעשה כלל:

איירא דציפורין. אמת המים שבציפורי נפתח במועד:

ה"ג ואסר ר' ירמיה אר"פ לא אסר ר"י אלא משום הלכת הפטיש שיוחנן כה"ג אסר מלעשות מלאכת הפטיש במועד משום דאוושי מילתא טובא וה"נ אסר ר' ירמיה משום דאוושי מילתא:

בית עלמא. בית הקברות:

דבר מקטייא. שם מקום:

איתפחת. נשבר במועד:

אלא להיות שפין את סדקיהן. אבל לתקנו ממש אסור:

גרפין לון. כלו' מאי חוטטין גורפין אותן:

כי האי דתנינן תמן פ"ד דמקואות:

החוטט בצינור לקבל צרורות. א"כ חוטטין דהכא נמי לגרוף:

ומשקין את הסוטות. בודקין אם ראוי לשתות:

ומפרקין את המנעול מע"ג האימום וכו'. לאו צרכי רבים הוא אלא סיומא דתוספתא הוא ובח"מ איירי דמותר לפרק המנעול מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד:

ופריך לא כבר ציינו באדר. כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד:

ושטפו. לציון הראשון וצריך ציון אחר:

לא כבר יצאו באדר. ולמה להו לצאת שנית במועד:

ואין הצמחין. של הכלאים היו ניכרים כולן בט"ו באדר:

מניין. רמז לציון הקברות מקרא:

טומאה קוראת וכו'. כלו' עושי' סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש:

ועברו העוברים וגו'. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרשו מפני הטומאה:

עצם. קדריש כולא קרא:

על העצמות. אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי בשיש בו רובע הקב אע"פ שאינו לא רוב בנין ולא רוב מנין:

על השדרה ועל הגלגולת. ואע"פ שאינן אלא עצם א':

ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין:

אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר. ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאין טהרות שלא כדין:

למקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל"כ חינו מרגיש עד שיבוא אל הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת וכשיבוא אל הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם:

מכאן לציון. שעושין סימן:

ה"ג תני מצא אבן וכו':

אע"פ שאין מקיימים כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באוהל:

אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן:

קמצוץ. פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ' כיצד צולין דף כ"ו:

היו שתים. אבנים מצויינות וריוח ביניהן עליהן טהור שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן:

אם היה חרוש בינתיים. המקום שבין שני האבנים היה חרוש הרי הן כיחידות ובניהן טהור דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא:

ה"ג ותחתיהן טמא. שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:

ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו:

מוטב שיתקלקלו בו לשעה עד שיתעכל:

ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה:

מתני מושכין את המים מתחת אילן זה לאילן אחר דליכא טירחא אבל לא ישקה כל השדה:

שלא שתו. דלא פסדו:

בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל דמשום הרווחא שרו חכמים:

גמ' רבי מנא אמר לה. להך שמעתתא דבסמוך סתם ולא אמרה משמיה דשמואל אבל ר' אבון אמרה משמיה דשמואל. בסתם. שדה חלוקים רבי אליעזר בן יעקב ורבנן אבל במטוננת אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה דמותר ובשדה יבשה אפילו רבנן מודו דאסור:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם במרווחין. שהאילנות נטועים בריוח פחות מעשרה לבית סאה:

ד"ה אסור. שאין צריכין השקאה:

ד"ה מותר. דכיון דאין להם קרקע כל צרכן פסדי אי לא משקי להו:

הא רבנן וכו'. כמו גופא אפילו רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מיבעיא לן לדידהו מהו להמשיך:

כמה דר' אליעזר בן יעקב אמר במרווחין. כלומר בסתם דמשווי להו כמרווחין אמר ר' אליעזר בן יעקב דמותר להמשיך ה"נ לרבנן מותר להמשיך במרווחין ממש:

ופריך ולא כן. סברוהו לומ' דבמרווחין לד"ה אסור והך שדה של עפר לבן במרווחין הוא דלא פסדי אי לא משקי לה ואפ"ה תנן בספ"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר' שמעון ואוקימנא התם רבי שמעון כרבנן דהכא והכא אמרינן דבמרווחין לדברי הכל אסור:

אלא כאן בשביעית. אפי' במרווחין שרי ובמועד אסור וליכא להוכיח דר' שמעון דהתם כרבנן דהכא:

הכי גרסינן אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי רבי שמעון רבי אליעזר בן יעקב אוסר כ"ה ספ"ב דשביעית. וה"פ מצא ברייתא מפורשת דרבי שמעון אוסר במועד:

מהו בזה ובזה בין ששתו וכו'. קשיא מה טעמא דחכמים הא כיון שלא שתו לפני המועד הן כשדה בית הבעל דמודה חכמים דאין משקין אותו אלא כאן באילן וכו' הא דתנן בזה ובזה היינו בין באילן בין בזרעים מותר להשקות אם שתו לפני המועד:

מתני' האישות. מפרש בגמרא:

ובשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות:

בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי ולהפסד מרובה חששו ובגמ' מפרש איזהו כדרכו ואיזהו שלא כדרכו:

ומקרין את הפירצה. מפרש בגמרא:

גמ' זו חולדה. שדרה בעיקרי הבתים ואינה רואה את השמש:

נפל אשת וגו'. הרי דקרא קרי לה אשת לכך קורא לה תנא דמתני' אישות:

ופריך הניחא בשדה אילן. דמותר לצודן כדרכו מפני שמפסידה אלא בשדה הלבן מה טעמא הא לא מפסדי מידי:

הסמוכ' לשדה אילן. וחיישינן שמא יצאו משדה לבן ויפסידו האילנות:

כדרכו. כלו' איזהו כדרכו:

תוחב בשפוד. למעלה מגומתן ומרדד האדמה וממעך אותן:

חורדי. כמו חורי:

נוטל. עפר מחור של אלו ונותן לתוך חור של אלו והן מחלקין זה את זה מפני שהן מריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר:

והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן. בין שתי חורין דכיון דאיכא הפסק מים ביניהון אין מכירין הני בעפר דהני:

שאינה סגה את העפר. שאין שם סייג וגדר מן העפר שמתחלה בשעת עשיית הגדר עושין גדר וצוברין עפר לפניו:

אבל פירצה שהיא סגה את העפר. ועדיין העפר עומד אסור לתקן פירצה זו בשביעית:

שהיא מכשלת את הרבים. שיש לחוש שתפול לרה"ר ויזקו בה רבים:

גוהה. נוטה ליפול:

ופריך ויסתור ולא יבנהו. דהא תו ליכא סכנה:

מתני' רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה ששמחה היא לו אבל לא להחמיר שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה:

לא להקל ולא להחמיר. שמתוך שנזקק לו להראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו אף הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לטמאו דכתיב לטהרו או לטמאו שאין כהן רשאי לשתוק וטוב הוא לו שלא יראהו הכהן כלל:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו. כדי לקברם במקום הגון:

ששמחה היא לו. כשרואה אותם קבורין בקברי אבותיהם:

לא יערער על מתו וכו'. בגמרא מפרש:

קודם לרגל ל' יום. שדרך בני אדם לכנס מעות קודם לרגל ל' יום ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל וי"א שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל' יום להספדו:

גמ' תמן תנינן. פ"ד דנגעים:

ופסת כגריס. בשפסתה לאחר הפטור איירי:

ר"ע מטמא. דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו:

תיראה כתחלה. דחשיב כנגע אחר ונגע חדש הוא זה:

**ופריך הא רבי עקיבא מטמא.**מחליט ורבנן דאמרי תראה כתחלה. נמי מחליטין כשרואה אותו שהרי נמצא בו מחי' או שיער לבן אם כן מאי בינייהו:

ערב הרגל. כשהנגע נראה לו כך בערב הרגל איכא בינייהו ואליבא דרבי מאיר:

רבי עקיבא אומר הוא הנגע הראשון ואין נזקקים לו לא להקל ולא להחמיר:

והיידא היא. ואיזהו שלא להחמיר דקאר"מ שאין את נזקק לו לשנייה דווקא:

אתיא דיחידייא וכו'. ר"ע דנגעים אתיא כחכמים דהכא ור"מ דהכא אתיא כחכמי' דמתני' דנגעים ור"מ וחכמים דמתני' פליגי בנגע דכגריס ופסת כגריס וכו':

ה"ג אתיא דיחידייא דהתם כסתמא דהכא רמ"א וכו' ובסמוך גרסי' ודיחידייא דהכא כסתמא דתמן ורבנן אמרי חורי היא וכו':

ופריך תנינן הכא. בתמיה הא תני בברייתא רמ"א רואין את הנגעים בתחלה להקל א"כ אף השנייה רואין אליבא דר"מ ואת אמרת דאליבא דרבנן דהתם אין רואין השנייה:

תמן. בנגעים דאיירי בשהלכה לה האום והוא הנגע הראשון לכ"ע נזקקין לו שהרי ניכר לכל שהוא להקל ואין בו שום ספק:

ברם הכא. אבל מתני' איירי בשעדיין האום קיימת וצריך חקירת חכם לר"מ רואין להקל ולרבנן אין רואין והא דנקט בשהלכו להם הסימנין ל"ד אלא בשאין בהן סימנין איירי דביש בהן סימנין לא שייך ראייה וחקירה:

נראים דברי ר"י במוסגר ודברי ר"מ במוחלט. במוסגר לא חזי ליה דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה ובימי חלוטו חזי ליה דצוותא דעלמא עדיף ליה דאי מטמא לא מטמא יותר מדעיקרא ואי מטהרו משמתו דאית ליה צוותא דעלמא אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה:

ה"ג רע"א הוא קדמייתא ואינו נכנס לעזרה ורבנן אמרי חורי הוא ונכנס לעזרה:

הא ר' עקיבא וכו' מה ביניהון. ל"ג ליה דהא אדלעיל קאי:

פריחה ביניהון. אם פרח הנגע בכולו איכא בינייהו דקי"ל הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא ואפילו פרח לאחר הפטור נמי מיקרי פורח מן הטמא וכ"ה בהדיא בת"כ ומביאו הר"ש רפ"ח דנגעים והשתא לרבי עקיבא דאמר שהוא נגע הראשון ה"ל פורח מן הטמא וטהור ולרבנן דאמרי נגע אחר הוא ה"ל פורח מן הטהור וטמא:

פריחה ושחין המורד ביניהון. ואיזהו שחין המורד כגון השחין והמכוה שהן מכות טריות ואינן מטמאין בנגעים ואינן מעכבין הפריחה בכולו וקסבר דאם פרח בכולו ואח"כ נתרפא השחין ופרח גם עליו דטמא וה"ה ה"נ אם פרח בכולו חוץ ממקום שהיה הנגע בראשונה ואח"כ פרח גם עליו לר"ע דאמר היא קדמייתא טהור שהרי הוא כאילו היה הנגע עליו ולרבנן טמא דמה שפרח עכשיו על מקום הנגע הראשון כנגע חדש הוא וכאלו פורח על שחין המורדין לאחר שנתרפא:

בגין דהוא חורי. בשביל שהוא נגע אחר הוא דטמא לרבנן אבל אם הוא הנגע הראשון כלומר לר"ע טהור אתייא כי האי דארשב"ל:

דאתפלגון. דפליגי ר"י ורשב"ל:

פרחה בו בשחין המורד. שנתרפא לאחר שפרחה בכולו ואח"כ פרח עליו כנ"ל לפרש הסוגיא ואף שיש לי עוד פירושים אחרים וזהו מה שנראה לפי סוגית המשניות והתוספתא דנגעים:

במהמורות בשוחות עמוקות כמו במהמורות בל יקומון:

וקוברין אותן ברזים. דהיינו בארונות העשויים מארזים:

שנינוחו. שנצלו מן הדין שלאחר עיכול הבשר פטור מן חיבוט הקבר:

ממקום למקום. ממקום שהיה מונח תחלה למקום אחר:

אין בו משום ליקוטי עצמות. שהוא נקבר בארון שהיה שם מתחלה:

בארון של אבן. שהוא כקרקע:

אבל בארון של עץ. ה"ל כליקוטי עצמות שלוקח אותן ממקומן וקוברן במקום אחר:

ואפילו בארון של עץ וכו'. שהרי כקבור הוא אלא איזהו ליקוטי עצמות אם העביר באפיקרוסין דודאי אין דרך להניחם כך:

אפיקרוסין. מלבוש שלובשים סמוך לבשר:

ה"ג חגיי בשם ר"ז ליקוטי עצמות כשמוען ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם אל עצם משיתאכל הבשר תני אין וכו'. וה"פ ליקוטי עצמות כשמוען כמשמעו שמלקט עצם אל עצם ואפילו המעבירן באפיקרוסין אין בו משום ליקוט עצמות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

אין שמוע לליקוט עצמות. אם שמע שנלקטו עצמות אבותיו אינו מתאבל עליהם אם לא היה שם בשעת הליקוט:

והוא ששמע. ביום מחר שלאחר ליקוט עצמות אבל אם שמע ביום שנלקטו מתאבל עליהם אע"פ שלא היה שם:

ויש שיעור לליקוט עצמות. כמה ילקוט כדי שיתאבל עליהן או דלמה אין שיעור ואפי' כל שהוא חייב להתאבל:

ניקומכי. שם חכם:

לקרוע ולהתאבל כר' אחא דסובר דכל דיני אבילות נוהגין בליקוט עצמות ושלא להיטמות כר' יוסי. דר' הלל כהן היה והורה לו ר' מנא שלא יטמא לעצמות אביו שאין זה בכלל קבורה שמטמא להן:

מה שהן אומרים בבית הכנסת. ברוך מנחם אבלים:

מה שהן אומרים בשורה. כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדין סביב:

קילוסין. שמספרים בשבחו של הקב"ה שממית ומחיה וי"א דמספרים ומשבחים בשבחו של מת לפי מה שהוא:

מזכירתו בין המתים. עם הספד שעושה חבירו על מתו:

בישן. שכבר מת לו מזמן רב הוא דאסור לעורר ולהספידו עתה:

אבל בחדש מותר. להספידו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת צער דעיקר טעם איסורו שלא יצער במועד:

ליוייתה. זיווגה כדכתיב כמער איש ולוית:

לוייתה. לשון יללה:

אפי' בקבר. שכבר מתו בניה לא ישאנה:

מתני כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות אחר המועד:

כוכין. במערה שתחת הקרקע וקברות בבנין:

אבל מחנכין. מפרש בגמרא:

נברכת. בגמרא מפרש:

וארון עם המת בחצר. שמת שם מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה:

ר"י אוסר. להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אא"כ מנוסרות קודם י"ט:

גמ' מאריך בו מצד אחד וכו'. אבל משני צדדין לא שנרא' כחופר מתחלה:

זה הבקיע. שאין עושין אותו קבר לעולם אלא לשעה:

כל שהו תושב. שאינו רק לישב שם נקרא בקיע כמו גר ותושב אנכי עמכם והיינו מהמורות דלעיל:

אפילו בשוק. דליכא חשדא שמפורסם שלצורך מת הוא עושה:

כד דמך. כשמת:

שלא יקוץ לו ארזים. לצורך נסרים:

היו חצובות. אבנים מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלוק א' לשנים או לשלשה דומיא דארזים לנסר:

תפלוגתא. היינו פלוגתא דר"י ורבנן דמתני' דדמייא לארזים לנסר:

מתני' אין נושאין נשים וכו'. בגמ' מפ' טעמא:

אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:

ועושה אשה תכשיטיה. בגמ' מפרש מה הן התכשיטין:

שניול הוא לה. צער הוא לה:

גמ' מפני ביטול פריה ורביה. דאי שרי נישואין בי"ט אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת לי"ט ולנישואין:

העבד מהו שישא במועד. מי אמרינן כיון דאינו מצווה על פריה ורביה מותר לישא או דלמא כיון דמצווה אשבת אסור:

מי שחציו עבד וחציו בן. חורין. כופין את רבו לשחררו דלישא אשה אינו יכול ליבטל לא תוהו בראה לשבת יצרה והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו:

ה"ג הדא אמרה שהעבד מצווה על פ"ו ואר"ש בר בא בשם ר"י כל שהוא מצווה על פ"ו אסור לו לישא אשה במועד וכ"ה בגיטין. וה"פ מדקתני והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו שמעינן דשבת הרי הוא כפ"ו וא"כ אף העבד אסור לישא במועד:

שאין מערבין שמחה בשמחה. בעינן דלשמוח בשמחת החג לחוד:

שמע לה מן הדא. דאין מערבין שמחה בשמחה:

עשו ז' ימים והחג ז' ימים. ולמה לא נטר עד החג וליעבד לכאן ולכאן אלא משום דאין מערבין:

מלא שבע זאת. ולא עשה לשניהם בשבוע אחת אלא שאין מערבין:

מפני הטורח. ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור ומתני' ה"פ מפני ששמחה היא לו וטורח בה יותר מדאי:

ונושא מערב הרגל. אף ע"ג דז' ימים של סעודה יהיו ברגל:

ה"ג לית הדא פליגא על ר"ח. כלו' ל"ק מברייתא זו אר' חנני' דאמר משום שמחה דעיקר שמח' נישואין חד יומא ובשאר יומי לא הוה כמערב שמחה בשמחה:

לית הדא פליגא על ר"י. דאמר מפני ביטול פ"ו כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל אין ממתין עד הרגל דלמא מתרמי דלא מצי להתחיל בערב הרגל וצריך לשהות עד אחר הרגל:

ה"ג ואפילו על ר' לעזר לית היא פליגא. וה"פ אפילו על ר"ל דאמר משום טירחא ל"ק מברייתא זו כדא"ר בא:

עלת כלתא וכו'. כשכלה נכנסה לחופה יצאה הטירחא דטירחא ליכא אלא חד יומא:

מן הנישואין. שגירשה אחר הנישואין והחזירה הוא דליכא שמחה וגם אין טורח בה ואין רגיל לשהות עד הרגל:

כוחלת. נותנת כחול בין עיניה כדי שדומות נאים:

ופוקסת. מחלקת שערה לכאן ולכאן א"נ מתקנת שערה בידיה חוץ לצעיף:

ה"ג ומעברת כלי חרש על פניה. וה"פ מעברת כלי חרש שהוא חד על פניה של מטה להעביר השער בלשון נקי היא מתניתא דעל פניה היינו פניה של מטה וכדפרישית:

בסיד שהיא. מסלקו בתוך המועד פליגי ר"י וחכמים דחכמים סברי כיון דבסוף המועד היא שמחה לאחר שהסירה לפי שמישר השער ומעדן הבשר:

ד"ה אסור. שהרי במועד היא מנוולת:

וחורנה. ואידך:

ולא ידעין. מי אמר שבסיד שמסירה במועד נחלקו ומי אמר שבסיד שמסירה לאחר המועד נחלקו:

כדעתיה. לשיטתו אזיל:

כמה דר"י אמר. התם בפ"ק דעכו"ם נפרעין מעכו"ם ביום חגם מפני שהוא מצער דכל אדם שפורע מיצר ואע"פ ששמח לאחר זמן מ"מ לפי שעה הוא מיצר ה"ל כצרה הלכך אוסר גם כאן אע"פ ששמחה הוא לאחר זמן במועד הזה:

הוי דו וכו'. הרי דר"ח הוא דאמר בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד פליגי:

מתני' ההדיוט תופר כדרכו וכו'. כולא מתני' מפרש בגמרא:

גמ' ממלא את המחט. בבת אחת תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואח"כ מושכה מן הבגד ונמצאו תפירות הרבה במשיכה אחת:

כדרכו אחת אחת. שאיך דרך ההדיוט לתפור מלא מחט בבת אחת:

מפסיע. שאינו תופר ביושר אלא מפזר התפירה ולהכי קרי מכליב שהתפירות רחוקות זו מזו כשיני הכלב:

הרוצענין. אושכפין שאין תימר. ואס"ד דמכליב היינו אחת אחת למה תופר ברוצענין הלא כל דרך אומנותן אינו אלא לתחוב אחת אחת:

אלא. הכא במאי עסקינן מכליב היינו מפסיע:

כל שהוא מזויג את האימריות. שאינו יכול לזווג את שפת החלוק לתפור ביושר:

בתופר כיסין. כשתופר נעשה הבגד כמו כיסין שאינו חלוק זהו הדיוט דמתניתין:

סירוג שתי וערב. שאורגין מטה של חבלים שתי וערב:

מיתוח אם היתה רפה. זה שנארג. ימים רבים ממתחין החבלים:

ולא ידעינן. אם סובר כחזקיה דוקא ור"י פליג עליה דחזקיה בסירוג אלא שפסק כחזקיה שהוא רבי' דר"י או דסובר כר"ח בר בא דסירוג לד"ה שתי וערב:

דתנינן תמן. פי"ט דכלים:

החבל מאימתי הוא חיבור. בתחלה כשאדם מסרג מיטה שלימה משיסרג בה ג' בתים ועדיין החבל ארוך הרבה חיבור הוא לה ואם נטמא החבל נטמא המטה והנוגע בחבל טמא הואיל וסופו לסרגו:

אית לך מימר. וכי אפשר לך לפרש מתני' שתי בלא ערב וכו' א"כ לא מיקרי בית ועוד דא"כ לאו כלום הוא אלא ודאי סירוג שתי וערב:

הכי גרסינן מהו להערים ולסרג. כגון שיש לו מטה שלמה מהו שיערים שאינה רוצה לישן בה אלא במטה חדשה ויהא מותר לסרגה במועד:

רב הושעיה. אוסר דמאן דאית ליה קמח וכי יטחון חיטין ה"נ כיון דאית ליה מטה לא יסרג ל"א מילתא באנפי נפשה היא רב הושעיה מתיר לטחון חיטין אפילו מאן דאית ליה קמח שהחדש עדיף טפי והראשון נראה:

פוק. צא וקנה לנו שיחורין והן מין קטניות לדוך אותן בחול המועד:

אית לן פילחא דמועדא. פילחא מין ריחיים וא"ל וכי יש לנו ריחיים הטוחנ' במועד ל"א וכי יש לנו עבודה במועד והראשון נ"ל:

איקפד עלוי. וכעס עליו ר"ז דסבר דמותר לעשות כן במועד א"כ ר' יונה הוא דאיקפד:

מתני' מעמידין. בונין ומושיבין ומתקנין תנור שצריך לו במועד ולפי שתנורי' שלהן מטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין:

אין מכבשין. מנקרין ומכין בפטיש על הריחיים כשהן חלקים יותר מדאי ואין טוחנין יפה:

גמ' ה"ג ובלבד שלא יגדלנו. וה"פ שלא יעשה תנור מחדש:

אין סכין אותן בשמן. לצחצחן ולהחליקן:

הכי גרסינן ואין טשין אותן במטלית. וכ"ה בבבלי בביצה. וטשין היינו שפין:

ואין חוסמין אותן בצונן. לאחר הסקן בשביל שיתקשו על ידי הצונן וכולהו אסורין משום דמתקן מנא:

ה"ג ואם בשביל לשפות עליהן את הקדירה. וה"פ בשביל להעמיד עליו את הקדירה שיתבשל מהרה מותר ובבבלי הגירסא ואם בשביל לאפות מותר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

הרי הן ככל הכלים המיטלטלין. בשבת בחצר דחזו למיתב בגווייהו מידי:

הורי מדוחק. שלא היה להם מקום לבשל ולאפות בו:

מתני' ולמרפסת. הילוך שלפני עלייה שבני העלייה הולכים בו ויורדים דרך הסולם לחצר:

ושפין את הסדקין. גגין שאינן משופעין טוחין אותן בטיט וכשיש סדקין בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא:

שפין. טחין:

מעגילה. עץ עגול שבו מחליקין הגגות:

במחלצים. כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד:

הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פסח:

**צינור.**החור שבאסקופה:

הקורה. קורות הבית ממש שנשברו אפילו קודם י"ט:

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה זאת:

כבשין. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ:

שיכול לאכלן במועד. שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:

גמ' לגג ג'. דכיון דאין תשמישו תדיר סגי בג' טפחים:

למרפסת. דתשמישו תדיר צריך מעקה י' טפחים:

מתני'. כלומר לא תיקשי לך מתני' אברייתא דמתני' דתני ביד וברגל איירי במעגילה קטנה:

עוקא דסולמא. כמין גומא עשוי מעץ שתהא הסולם עומדת בחזקה שלא תמוט:

אפילו כן. אעפ"י שהתיר לו א"ל צא ושאל עוד לזקן וחכם א' ואל תסמוך עלי לחודא:

בשאינן אבודין. אם לא יכבשון אותו במועד הוא דאסור אם אינו יכול לאכול מהן במועד אבל בדבר המתקלקל אם אינו כובשו אסור:

אם אומר את כן. שיהא מותר ללקט ולמכור במועד אפילו דבר שאינו אוכל ממנו במועד א"כ אף אתה מתיר כל האומנות במועד:

ופריך לא כן א"ר בא דבדבר האבוד מותר. והני עשבים נמי דבר אבד הן אם לא ימכרם עכשיו:

ומשני. מתני' לא יהא יוצא ומלקט וכו' בשלקטן ברגל הא ודאי אסור:

הדרן עלך פרק משקין