מתני' מי שהפך. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שהן צבורים בו כשרוצין להכניסן לבית הבד ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן פסדי:

וארעו אבל. שאסור במלאכה:

או שהטעוהו פועלים. שלא בא למלאכתו והגיע המועד טוען על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשון ומכביד כדי שיזובו קצת ולא יפסידו אבל לא בפעם שניה דתו לא פסדי:

זולף. שופך הזיתים על גב בית הבד וכל מידי דשפיך קרי זילוף:

וגומר. סחיטתם ועצורם בבית הבד:

וגף. סותם פי החביות:

גמ' אנן תנינן. במתניתין תנן:

הפוכין ושנויין. שהפכן שני פעמים:

מתני' צריכה וכו'. כלומר איצטריך למתני' ואיצטרך לדרבי חייה:

דברי הכל מותר. אפילו רבי יהודה מודה דזולף וגומר וגף כדרכו הרי דאיצטרך לדרבי חייה לאשמועינן דאפילו בכה"ג פליג רבי יהודה:

דברי הכל אסור. אפילו רבי יוסי מודה דאסור לכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאפילו לא הפך אלא פעם אחת נמי מתיר רבי יוסי:

מתני' בעטינים. כשהפכן בכלים שמניחין בהן הזיתים שאינן מתבשלין יפה כדי שילקה ויתרכך קליפתן לפיכך אם הפכן שני פעמים ודאי יתקלקלו והכל מודים דזולף וגומר וכו':

בגרגרים. שלא היו בתוך המעטן הלכך אפילו הפכן שני פעמים אוסר ר' יהודה:

ה"ג ומתני' כר' יוסי ומה דתני ר"ח כר' יהודה. וה"פ מתני' רבותא קמ"ל לרבי יוסי דאפילו בהפיכה אחת נמי מתיר ור"ח קמ"ל רבותא לר' יהודה דאפילו בשני הפיכות נמי אסור והיינו כסתמא דש"ס דלעיל:

יאבד דבר מועט. להפסד דבר מועט לא חיישינן ואין מתירין בשבילה מלאכה במועד:

אל יאבד דבר כל עיקר. אפילו להפסד מועט חיישינן:

דורכין את עבטו. הוא הכלי שהענבים מונחים בו לדרוך:

וזולפין את יינו. שופכין היין מן הענבים לחביות:

בשהגיע זמנו לשתות. שכך היה מנהגם שכל א' וא' משקה כל השדות איש יומו או שבוע א':

וזורעין את נירו. שדה חרושה זורעין פשתן ברביעה ראשונה שאם לא תזרע עכשיו תו אינה ראויה לפשתן:

תזרע מין אחר. בזמן אחר ואין כאן פסידא:

ה"ג מחלפה שיטתיה דר' יוסי. תמן הוא אומר אל יאבד דבר כל עיקר וכא אמר הכין דבמתני' מקיל והכא מחמיר מדר' יהודה:

ומשני שנייא היא תמן. שאני התם לענין זריעת פשתן דחייש ר' יוסי להערמה שיאמר שרוצה לזרוע פשתן. כדי לעשות מלאכה בימי אבלו אבל בשאר דברים מקיל ר' יוסי:

ופריך וכ"ש. קשיא דר"י אדר' יהודה השתא ומה התם גבי פשתן דאיכא למיחש להערמה מיקל ר' יהודה כ"ש הכא דליכא למיחש דהערמה דנתיר לו להיות זולף וגומר וכו':

חכמים שהן בשיטת ר"י. ואין הטעם משום הערמה אלא דסברי דאין זה הפסד ור' יהודה סובר דאף זה הפסד גדול הוא:

מתני' בתוך הבור. חפירה שתחת הגת מסויידת בסיד לקבל היין:

למודים. נסרים של עץ כלומר מכסים אותו שם בנסרים שלא יחמיץ ולא ישלהו מן הבור:

גמ' הא בתחלה. לבצור ולתת יינו לתוך הבור אסור:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשהגיע זמנו לבצור. קודם החג ולא בצר איהו דאפסיד אנפשיה דאע"ג דדבר האבד הוא כיון מלאכתו במועד הוא ואסור:

אם בשלא הגיע זמנו לבצור. קודם החג למה יעשה מלאכתו במועד הלא לא יפסד אם יעמוד כן עד לאחר החג ופשיטא דאסור:

אלא. הכא במאי עסקינן בשהגיע זמנו לבצור קודם החג אלא שהוא סבר שיכול לקיים עד אחר החג בלא בציר' ובחג רואה שאם לא יבצרנו יאבד:

קטף. בצר מתרגמין קטף:

חמוני'. ראו כל העם ובצרו אף הן במועד:

בשתא וכו'. בשנה שנית הניח ר"ש כרמו ולא בצרו במועד ונתייבשו ואע"ג דאיהו כדין עביד שלא הגיע זמנו לבצור עד המועד ומתקלקל אם לא יבצרנו במועד מ"מ אדם חשוב שאני:

ילפון וכו'. בני אדם קרובין ללמוד מן הדברים המקולקלין יותר מן הדברים מתוקנים ולכך יש לאדם חשוב ליזהר במעשיו מאוד:

הוהרא. מצודת דגים עשוייה מערבה מותר לעשותה במועד לצוד בה דגים לאכול מהן במועד:

הורי. בהנך מהולייא והן נפות שמנפין בהן הקמח:

פומפיי. כלי עשוי מטס של ברזל מנוקב בנקבים קטנים בולטים ושוחקים עליו לחם וגבינה ונקרא כן מפני שיש לו פיות הרבה:

מסיקין. אילפסין וקדרות של חרס לצורך י"ט דבי"ט אסור לבשל בהם בתחלה דקא מחסר להו שאין מחזיקין מים עד שיבשלו בהם פעם אחת:

זפתין גרבא. חבית גדול דאיכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה משום דנפיש יינא:

ולא זפתין כוזא. והוא כלי קטן דליכא פסידא כולי האי:

דזיפתא דקדקירא. שהזפת שלו הוא דק וליכא טירחא:

דזיפתא גלידא. שהזפת שבתוכו הוא עב ואיכא טירחא הלכך אסור:

שהוא לשעה. שבכוזא נותנין לשתות מיד במועד:

שהוא לשהות. לתת בתוכו יין שיעמוד בו לאחר המועד ואסור:

מתני' ושולה פשתנו. כל מה שמעלה מן המים קרוי שולה:

יאבדו. שאסור ליהנות מהן:

גמ' ודלא כר"י. מתני' דלא כר"י דר"י אומר שאינו מכניס פירותיו אלא יושב ומשמר אותן:

פרקמטיא אבדה. סחורה מפירות או תבואה אם יעמדו כך בלי הפיכה ממטה למעלה יתקלקלו מותר לטלטלה ולהפכה והרא"ש גורס פרגמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועד:

הדא שיירתא. אם באו סוחרים הרבה שמוכרים סחורות בזול:

שרי מיזבון וכו'. מותר ליקח מהן במועד שילכו להן והוי דבר. האבד:

הוי ידע. ר' יסא דשיירות כשבאים מוכרים בזול וכדפרישית והרא"ש גורס לא הוה ידע וגירסתינו נראה:

אין ידע. אם יודע דאין יכול למכרו אח"כ אא"כ הוא מפסיד מן הריוח מה שהוא יכול למוכרו עתה ימכור ואם לאו אלא שאפשר לו למכרו אח"כ במעות אלו לא ימכור במועד:

אגרא וקרנא קרן הוא. בתמיה וכי הריוח נמי קרן הוא שאתה מתירו למכרו אם מפסיד מהריוח אלא אם הוא יודע שאינו יכול למכרו אחר המועד אא"כ הוא מפסיד מהקרן מותר למכור ואם לאו לא ימכור:

בהדין לסוטה. בהנך רדידים של נשים למכרה במועד אם היא צריכה להם במועד:

דהוה פרוש. שהיה פורש מספינה ליבשה למכור סחורה והרא"ש פי' שהיה פורש מלמכור במועד והראשון נ"ל:

אין את ידע. אם אתה יודע שאתה מוכר והספינה ממתנת לך שתוכל לבא ולשתות מהריוח ולשמוח בשמחת י"ט עמנו מכור ואם לאו אל תמכור:

הוה ליה ספרים. למכור:

א"ל מחדי את מועדא. אם אתה מוכר אותן אתה שמח במועד ואתה שותה יין קונדיטין ואלו לא היה לו מעות בריוח לא היה שותה מותר למכור:

פרגמטיא נגבית מנכסי יתומים קטנים. מי שנתן לחבירו סחורה למכור ומת ועדיין הסחורה בעין גובין אותה מן היתומים קטנים אע"ג דקיי"ל אין גובין מנכסי יתומים קטנים כיון שהסחורה בעין גובין:

בשיש עדים. שזו הי' סחורה שלו ושלא קיבל מעותיו ואע"ג שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטנים כשלא בפניהם דמי כיון שיש עדים שהיא שלו אינו כנפרע מנכסיהן אלא שלו הוא נוטל:

רבנן דקיסרין בשם ר' אילא. לא נצרכה דגובין פרגמטיא מיתומים אלא בשיש עדים וכו' וכמו שסברוהו למימר:

נעשית כפקדון. וכך אנו אומרים דפקדון אינו גובה וה"ה פרגמטיא:

ופריך מה. בין פרגמטיא למלוה שמלוה אינו גובה מיתומים קטנים:

ומשני מלוה להוצאה ניתנה. מתחלה ואפילו הן עדיין בעין אינו גובה מהן:

אילו הי' לי. מהחכמים שימנה עמי הייתי מתיר בשר בכור וכו' וטעמו כדמסיק ואע"ג שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין שאני הכא שהן עושין היפך כוונת התקנה כדמפרש בסמוך:

והן מערימין עליו. שנראין החתיכות גדולות וכבדות ואילו היו שוקלין אותן במשקל היו יותר בזול:

אלא כדי שיהו אוכלין ושותין וכו'. כדי שיהיו פנויים ממלאכה ויכולים לשמוח בשמחת י"ט ויגיעים בתורה:

ופחזין. משתכרין ועושין עברות:

אם הזכירוך. לשר ואתה ירא מותר לך לברוח על הספק שאין לך דבר האבד גדול מזה ור"י דקאי בא"י נקט לברוח בעבר הירדן ואע"ג דאסור לצאת מדירה לדירה במועד כ"ש למרחקים אם אינו דבר האבד או למזונות הכא שרי דגם זה דבר האבד הוא:

קבלין רשות וכו'. אם כבר באת לשר אל תצא ממנו בלי נטילת רשות:

לווין ברבית. דרבנן לצורך סעודת חבורת מצוה דהיינו עיבור שנה וי"ג לצורך סעודת מצוה דהיינו סעודת שבת:

ולקידוש החדש. ולצורך סעודה שעושים בשעת קידוש החדש:

ר' יוחנן. בשחרית היה יורד לבית הכנסת שישבו שם אתמול לקידוש החדש והיה מלקט הפירורין שנפלו בסעודה שאכלו לאחר קידוש החדש ואכלן:

ואמר יהא חלקי עם אותן שאכלו כאן אתמול בערב. שקיימו מצות קידוש החדש וגם הסעודה מצוה רבה היא:

מתני' אלא לצורך המועד. שהקונה צריך להם במועד בתים לישב בהם עבדים לשמשו בהמה לשחיטה:

או לצורך המוכר. שצריך למעות להוציאן לצורך י"ט:

אין מפנין. כלים או תבואה:

מבית זה לבית אחר. רחוק ממנו מפני הטורח:

אבל מפנה לחצירו. לבית אחר שבאותו חצר דצנעה הוי אבל מבית לבית דרך רה"ר לא:

אין מביאין כלים. שאינן לצורך המועד:

ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן:

גמ' ופריך ניחא כולהון. שהן צורך המועד כדפרישית במתני' אלא אבנים מאי צורך המועד אית בהו:

ומשני כהדא וכו'. נמצא דצריך אבנים לבנות כותל הנוטה ליפול:

ופריך ויסתור ולא יבנה. דהא תו ליכא סכנה:

מהו ליקח בתים מן העכו"ם. בארץ ישראל:

א"ל אימת ר' שואל. ודאי בשבת קמיבעיא לך ואנן תנינן בברייתא אפילו בשבת מותר:

כיצד הוא עושה. ריש לקיש סובר משיכה מפורשת מן התורה וכתיב או קנה מיד עמיתך לעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכםף ואיך נותן לו הכסף בשבת:

מראה לו הכסף. בשקים ומקנה לו מקומו. או שהעכו"ם לוקחם מעצמו:

לארכיים. בבתי דינין שלהם ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל התירו:

שכן מצאנו וכו'. כלומר שמצינו שבשביל ישוב ארץ ישראל מותר לחלל שבת:

וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבעה פעמים. הל"ל וביום השביעי תעשו כן שבעה פעמים אלא ודאי דיום השביעי לא היה יום המעשה ובי"מ לא פי' כן והנ"ל פירשתי:

עד רדתה. כלומר שלא תפסיק במלחמה עד רדתה ול"ל קרא פשיטא אלא ללמד שאף אם אירע שבת בינתים אל יפסיק המלחמה בשביל כך:

במספק ליחיד. בשאינו צריך אלא ליחיד אבל רבים הם שאין להם לאכול דש אפי' בפרות:

שמחה לאדם שהוא דר בתוך שלו. נמצא שזה מעונג י"ט הוא הלכך אפי' מחצר לחצר שרי:

אין מפנין וכו'. כלומר כיוצא בו אין מפנין וכו' והטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראים מיום הדין ובשמואל הוא אומר למה הרגזתני וגו':

ובתוך שלו. לפנותו לקברו אצל אבותיו מותר שזהו כבודו ושמחתו:

הדא אמרה. מסיפא דמתני' דתנן אם חושש להן מפנין וכו' שמע מינה סחורה שמתיירא שתאבד מותר לטלטלה ולהפכה במועד:

מתני' מחפין את הקציעות. תאנים שטוחין בשדה ליבשן מחפין ומכסין אותן בקש מפני הגשמים:

אף מעבין. שנותנין אותן זו ע"ג זו ועושין אותן כמין כרי שיהו העליונות מגינות על התחתונות:

הדשושות. שדשים וכותשים חיטים לדייסא:

הגרוסות. שעושין גריסין של פול:

הם. האומנין:

החמירו על עצמן. ואין עושין אפי' בצנעא:

גמ' כיני מתניתא. כן צריך להיות מתני' רי"א מעבין ול"ג אף דר' יהודה מחמיר באיסורי מועד יותר מת"ק דהוא ר' יוסי כדאמרינן לעיל בר"פ רי"א יאבד דבר ממועט וכו':

אית מילין. יש דברים בהלכות מועד והן חמורים מהל' נגעים ואהלות:

תמן וכו'. התם בשבת פרק במה טומנין:

ה"ג פורסין מחצלת של שיפוף ע"ג לבינים בשבת. וה"פ פורסין מחצלת ע"ג לבינים שלא נגמר בישולם שלא יהו נפסדים בגשמים א"נ אף לאחר בישולם כדי שיקבלו הסיד ולא אמרינן הואיל והן עצמן מוקצין אף הכלי לא ינטל לצרכן:

והא אמר הכין. ובמתני' שאין מכסין הקציעות בחול המועד וכ"ש בשבת:

לתלוש מן הקרקע ביניהון. הא דפליגי רבנן ור"י היינו לתלוש מן הקרקע קש ולכסות על הקציעות דרבנן סברי קוצר ומכסה אבל קש התלוש מן הקרקע לכ"ע מותר לכסות בו אפי' בשבת וכדר' ירמיה אמר רב:

קיבלו עליהן. פורשו חרמי' לצוד בהן דגים שבטבריא וכן הטוחנין פולין לגרוסין שבציפורי והכותשין חיטין לדייסא שבעכו שלא לעשות כן בחול המועד מפני כבוד יום טוב:

ופריך הניחא גרוסי ודשושי. שהן יכולין להחמיר על עצמן שאפשר לאכול חיטין ופולין בלא כתישי וגריסי א"נ שאפשר שיעשו הרבה קודם יום טוב שיהיה די לצורך יום טוב ואינן מתקלקלין אם יעמדו ימים רבים:

אלא חרמי טבריה. הלא ממעטין בשמחת הרגל שאין לבני טבריא דגים לאכול שאם עומדין מקודם יום טוב מתים ומסריחים:

ומשני צד הוא בחכה או במכמורת. בחול המועד ואינו ממעט בשמחת יום טוב ולא החמירו אלא שלא לפרוש חרמים כמו שעושין בחול וגם שיש בו פרסום:

ופריך אפי' כן אינן ממעטין בשמחת הרגל. בתמיה שהרי אינן צדין הרבה דגים בחכה ובמכמורת וגם אינן צדים דגים גדולים:

ר' אימי מיקל לון. היה מקלל להן לחרמי טבריא שהן ממעטין בשמחת הרגל ע"י שאינן פורשין חרמים בחול המועד:

הדרן עלך פרק מי שהפך