מתני' הריני נזיר מן הגרוגרות כו' בית שמאי אומרים נזיר. בגמרא מפרש טעמייהו:

אמר ר"י אף כשאמרו בית שמאי כו'. ר"י פליג את"ק וקאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות דאינו נזיר על מה נחלקו באומר בלבי היה שיהו גרוגרות עלי קרבן בית שמאי אומרים הוי נדור מן הגרוגרות ובה"א אף מן הגרוגרות אינו נדור כיון דאמר הריני נזיר ולא שייך נזירות בגרוגרות:

גמ' משום שהוציא נזירות מפיו. ואין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר אדעתא דליהוי נזיר קאמר וכי הדר ואמר מן הגרוגרת ומן הדבלה מיהדר הוא דבעי הדר ביה ואפי' תוך כדי דיבור לא מצי הדר בי' דסברי ב"ש הקדש בטעות הקדש ולא שייך ביה שאלה וחזרה וה"ה בנזירות דלהקדש דמיא דכתיב ביה קדוש יהיה הלכך הויא נזיר וב"ה סברי הקדש בטעות לא שמיה הקדש:

משום כינויי כינויין. גרוגרות כינויי כינויין ליין כדמסיק וסברי ב"ש כינויי כינויין אסורי' כמפורש לעיל פ"ק ותנן התם הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים ה"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליי:

ובני אדם קורין לגרוגרת תירוש. הלכך ה"ל כינויי כינויין:

מה נפיק מביניהון. מאי בינייהו:

ה"ג הריני מן הגרוגרות ומן הדבלה על דעתיה דר"י אינו נזיר ע"ד דריש לקיש נזיר. וה"פ כיון דלא הוציא נזירות מפיו לר"י לא הוי נזיר ולר"ל הוי נזיר כאומר הריני מן החרצנים אע"ג דלא הזכיר מלת נזיר הוי נזיר:

מן הככר. דאין כאן אפי' כינויי כינויין הלכך לר"ל לא אמר כלום:

ר"ע. הקשה לפני ר' מנא קשיא דר"ל אדר"ל:

דתנינן תמן. מנחות פי"ב:

הרי עלי מנחה. להביא מן השעורין ואין מנחת נדבה באה שעורין לפיכך יביא מן החיטין:

ואמר ר"א בשם רשב"ל. אע"ג דנדר ופתחו עמו הוא מ"מ כיון שהוציא מנחה מפיו כבר נתחייב במנחה הוגנת וכי אמר מן השעורין מיהדר הוא דקהדר ביה ולאו כלום הוא ומתני' דמנחות ב"ש היא והכא הוא אומר הכי דטעמא דב"ש משום כינויי כינויין:

ומשני אית ליה הכין כו'. קסבר ר"ל דב"ש תרתי אית להו כל שהוציא נזירות מפיו מהני הלכך אפי' אמר הריני נזיר מן הככר הוי נזיר ואם אמר הריני מן הגרוגרת אע"פ שלא הזכיר נזיר הוי נזיר משום כינויי כינויין ולא בא רשב"ל אלא להוסיף על ר"י והשתא איכא בינייהו טובא:

תדע לך שהוא כן. דמודה רשב"ל בזה:

דתנינן. לקמן בפרקין:

כלום אמר אמרה. מידי מששא אית בה אלא משום שהוציא כו':

ה"ג וכא משום שהוציא מנחה מתוך פיו:

כל הלשונות כו'. לקמן מפורש:

אמר לככר כלוי אני ממנו כו' לא אסרו עליו אלא לשם קרבן. מן הסתם אמרינן בככר שנדרו בקרבן ואם אמר על הככר הריני נזיר הוי נזיר הואיל והוציא נזירות מפיו:

אהן מנוע. האי לישנא מנוע וכן כלוי ופרוש משמשין לשון קרבן ולשון נזירות:

אהן אשכול. אם אמר א' מלשונות אלו על אשכול יש בו איסור נזירות ואיסור קרבן:

ה"ג בא למוכרו אומר לו לדמים קדוש פריו כו'. וה"פ האומר על אשכול כלוי אני ממנו אינו יכול למוכרו דקדוש הוא לדמים ואסור לאוכלו אפי' אחר הפדיון שקיבל נזירות על עצמו:

כל הלשונות. של חילול דמסיק:

אמר לקדשי מזבח. היתה בהמת קדשי מזבח ובהמת חולין עומדים לפניו ואמר על בהמת חולין ה"ז תחת זו או תמורת זו או חליפי זו ה"ז תמורה ודוקא קדשי מזבח אבל קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה:

נתפשה בדמים. חייב ליתן דמיה לבדק הבית:

תני ר"ה. בקדשי בדק הבית האומר עלי חליפי זו או תמורת זו לא אמר כלום דתרוייהו לשון תמורה הן ואין קדשי ב"ה עושין תמורה:

ה"ג אהן תחת משמע לשון חילול ולשון תמורה. תמורה דכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת וחילול דכתיב תחת הכסף אביא את הנחשת:

ה"ג אילין קדשי מזבח אית בהו חילול ואית בהו תמורה קדשי מזבח שקדם הקדשן את מומן. ואמר על בהמת חולין תמימה ה"ז תחת זו תופסת איסור הגוף ואיסור דמים בא להקריבה אסור שהרי לדמים קדשה בא לאכלה כבעלת מום לאחר פדיון אסור דלתמורה נמי קדשה ודוקא שקדם הקדשן את מומן דאמרינן הוחיל והיתה תמימה בשעת הקדשה אף זו קדשה למזבח אבל קדמו מומן את הקדישן אינה קדושה אלא לדמים שאינה עושה תמורה כדתנן פ' הזרוע:

והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. משמע שני דברים הוא ותמורתו יהיה קדש דהיינו שיהיה הקדש בדק הבית והקדש מזבח:

מכיון כו'. פליג אהא דאמר שחל עליו הקדש בדק הבית והקדש מזבח דכיון שהוא יודע שהממיר לוקה דכתיב לא ימירנו מסתמא לא כיון אלא להקדש בדק הבית:

וכל הלשונות. דמייתי בסמוך משמשין לשון ערכין שנותן ערך הכתוב בתורה וכולן שוין אחד הנאה ואחד הכעור שבישראל:

חוץ מלשון דמים. ששמין אותו ונותן דמיו כעבד הנמכר בשוק:

אהן שום. האומר שומו עלי משמש שתי הלשונות ערכין ודמים יחד:

אהן אדם. כלומר באומר שומו עלי על האדם צריך לשלם דמיו או כפי ערכו הכתוב בתורה אבל שאר כל הדברים אין להם ערך בתורה ולא שייך בהם לשון ערכין:

נדור ונזיר. אסור בגרוגרת ודבילה וכל דיני נזירות עליו:

מתני' אמר אמרה הפרה הזו הריני נזירה אם עומדת אני. היתה פרה רבוצה ואינה רוצה לעמוד אמר פרה זו סבורה שלא תעמוד ואומרת בלבה הריני נזירה אם עומדת אני ואני אומר הריני נזיר ממנה אם לא תעמוד וכן דלת נעולה שאינה יכולה להפתח ואמר סבורה דלת זו שלא תפתח ואמרה הריני נזירה אם נפתחת אני ואני אומר הריני נזיר ממנה אם לא תפתח אח"כ עמדה הפרה מאליה או שהעמידוה אחרים ולא העמידה הוא וכן הדלת נפתחה מאיליה או שבא אחר ופתחה ולא פתחה הוא:

בש"א נזיר. לטעמיהו דסברי באומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה הוי נזיר הואיל והוציא נזירות מפיו ואין אדם מוציא דבריו לבטלה:

אר"י כו'. לא נחלקו ב"ש וב"ה לענין נזירות דאינו נזיר כי פליגי באומר בלבי היה שתהיה בהמה זו קרבן אם לא תעמוד בש"א הואיל ולא העמידה הוא הוי קרבן ובה"א הואיל ועמדה אינה קרבן:

גמ' ראה עכו"ם עובר כו'. מיבעיא ליה ראה ישראל עכו"ם עובר ואמר ראה מה העכו"ם אומר הריני נזיר לב"ש הוה נזיר או נאמר מאחר שאין העכו"ם נוזרין נזירות כדתנן סוף מכילתין הלכך לא אמר כלום:

נשמעינה מן הדא. תא שמע ממתני' וכא. וה"נ אע"פ שאין העכו"ם נוזרין הואיל והישראל הוציא נזירות מפיו ה"ז נזיר:

ראה ישראל עובר כו'. תו מיבעיא ליה ראה ישראל עובר ואמר ראה מה ישראל זה אומר הריני נזיר האומר כך נזיר מפני שהוציא נזירות מפיו או נאמר אפי' בישראל אינו נזיר שאינו אלא כשונה דברי ישראל העובר אבל הוא לא קיבל נזירות על עצמו:

ה"ג נזיר מאחר כו' אפי' כן אינו נזיר דאינו אלא כשונה דבריו:

ופשיט כך אני אומר אם היה קורא בתורה והזכיר נזיק נזיק. בתמיה מי הוה נזיר אף זה אינו נזיר דאינו אלא כשונה דברו:

איש. שאמר הריני נזירה שהוא לשון אשה מהו שיהא נזיר:

ופשיט תמן אמרין. כשנזיר עובר הא נזירה איעבר ש"מ דשייך לשון אשה באיש:

כל עצמו. עיקר נזירות בתורה הכתוב גבי אשה נמי כתיב בלשון איש דכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ולא כתיב באשה נזירה:

עד שתעמוד הפרה עד שתפתח הדלת. משמעות מתני' אם עומדת הריני נזיר א"כ כשעמדה ודאי דהוה נזיר ומ"ט דב"ה:

נשמעינה מן הדא. דתנן לקמן פ' ב"ש היו מהלכין בדרך ובא אחד כנגדן אמר אחד הריני נזיר שזה פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני כו' בש"א כולן נזירין דנזירות בטעות הוי נזיר:

אלא מי שלא נתקיימו דבריו. וקשי' אמאי הוה נזיר הא לא נתקיימו דבריו:

ה"ג כיני מתני' מי שנתקיימו דבריו לשון הפוך הוא דלא מלה קברת ברה. וכ"ה לקמן סוף פרק ה' וה"פ כן צריך להיות מתני' בית הלל אומרים אינן נזירין אלא מי שנתקיימו דבריו ולשון מתני' הפוך הוא כדרך בני אדם שאומרי' על אשה שמת בנה בלא דבר קבר' ברה והכוונה וכי בלא דבר קברה ברה בודאי יש טעם בדבר ה"נ אינן נזירין אלא מי שלא נתקיימו דבריו אבל מי שנתקיימו דבריו נזיר:

ה"ג וכא אם לא עמדה הפרה אם לא נפתח הדלת. וה"פ ה"נ הפרה אומרת הריני נזיר' אם עומדת אני ואני אומר הריני נזיר אם לא תעמוד וכן בדלת א"נ הריני נזירה אם עומדת אני בתמי' אלא הריני נזירה אם לא עמדה אני. ובבבלי בסוגיין מוסיף תיבת לא במתני' ומחסר תיבת לא ממתני' דס"פ ב"ש:

נדור ונזיר. אף הפרה אסורה עליו כקרבן:

מתני' מעשה באשה אחת כו'. מתני' חסורי מחסרא וה"ק אם הי' שיכור ואמר הריני נזיר ממנו אינו נזיר שלא היה דעתו אלא לאסור אותו הכוס עליו בלבד וכי היכי דלא ליתי לי' כוס אחרינא אמר הריני נזיר ומעשה נמי באשה א' שאמרה כו':

גמ' ה"ג מתני' בשיכול אבל אם אינו יכול הדא היא דתנינן כו'. וה"פ רישא מזגו לו את הכוס איירי בשיכול לשתות ואמר הריני נזיר הוא דהוה נזיר אבל אם אינו יכול לשתות כגון שהוא שכור היינו דתנן ומעשה כו' כדפרישי' במתני' אפי' קרבן אינו. אם רוצה אח"כ לשתות הכוס מותר בו שהרי לא הוציא לשון קרבן מפיו אלא לשון נזירות ואין לשון נזירות מתפיס בקרבן:

מתני' הרי זה נזיר ואסור בכולם. בגמרא מפרש טעמא:

אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור ביין. דיין ותגלחת וטומאה הנודר מאחת מהן אסור בכולן הלכך לא הוי פתח:

הרי זה מותר. בגמרא מפרש טעמייהו:

גמ' מתני'. אתיא כר"מ דתנן קידושין פ"ג כל תנאי שאינו כפול כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי והמעשה קיים וכאן לא כפל ואמר אם לא אהי' שותה ביין ומיטמא למתים לא אהי' נזיר הלכך אסור בכולן:

ה"ג תמן אמרין ד"ה היא. בבבל אמרין מתני' אתיא ככ"ע אפי' כמ"ד דלא בעינן תנאי כפול:

ה"ג א"ל שמור ושמעת מתני' ד"ה דריב"ת היא. וה"פ אמר מי שאמר לתלמידו שמור דבר זה דמתני' ד"ה והבן הטעם דאתיא כריב"ת:

שעילה. עלילה היה רוצה לגרשה ותלה התנאי בדבר שאי אפשר לקיים להפליגה בדברי הבאי והיינו טעמא דריב"ת:

כמי שנתקיים התנאי. וגט הוא קיים וה"נ כיון שהתנה שישתה יין וזהו דבר שאי אפשר לקיימו שא"א להיות נזיר אלא אם כן אינו שותה יין:

ה"ג מתני' דלא כר"ש וה"פ תנן מנחות פרק י"ב האומר הרי עלי מנחה מן השעורין יביא מן החיטין ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין א"כ ה"נ שלא נזר כדרך הנוזרין אינו נזיר דנזירות נדר הוא ובמתני' תנן ה"ז נזיר ולא פליג ר"ש:

שנייא היא. שאני הכא דשייר תגלחת דאמר ע"מ שאהא שותה יין ומיטמא למתים ואלו תגלחת שיירה הרי דלגבי תגלחת נדר כדרך הנודרים דאמר הריני נזיר הלכך הוי נזיר בכולן:

ר' ירמיה. פריך אס"ד דלר"ש הוי נזיר הואיל ושייר תגלחת:

אמור דבתרה. אימא מציעתא יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור ור"ש מתיר והרי הכא דשייר תגלחת וטומאה שנדר בהן כראוי ואפ"ה מתיר ר"ש:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דמתיר ר"ש ע"י שאלה לחכם וא"צ פתח אחר א"נ קסבר ר"ש שזהו כנדר ופתחו עמו וא"צ חכם להתרתו:

ופריך אם משום פתיחת נדר. מתיר ר"ש אימא סיפא יודע אני שהנזיר אסור ביין כו' ה"ז מותר ור"ש אוסר מ"ט דרבנן ור"ש:

ומשני רש"א. אין זה פתח הואיל וידע בשעת הנדר איסורו ופתחו ואפ"ה נדר גם תלה ההתרה בהחכם:

למה. אמרו חכמים שזהו פתח ובמציעתא פליגי ומשני מפני כו' ואין זה נדר:

ופריך ניחא לשתות יין. הוא דהוה כתולה נדרו בחייו שזה חיי נפש אלא ליטמא למתים מ"ט דרבנן:

ומשני אומנתו קובר מתים. וכיון שהוא חי מאומנותו זה הוה כתולה נדרו בחייו הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. קיבל על עצמו נזירות גם להביא קרבנותיו של נזיר אחר ושמע חבירו ואמר אף אני כמוהו בנדר זה:

מתני' אם היו פקחים. כל אחד פוטר חבירו מקרבנותיו אע"פ שבשעה שנדר הראשון לגלח נזיר אכתי לא הוי השני נזיר אפ"ה יכול לגלח:

גמ' אהן ואני. האי ואני מה את עביד ליה כלומר אהייא קאי אי כל מה שאמר הראשון קיבל על עצמו או לא קיבל על עצמו אלא דבר ממנו וכדמסיק:

אין תעבדינה ואני על כל דיבורו אמר ואני. ה"ז נזיר ועליו לגלח נזיר:

אין תעבדיני' ואני על חצי דיבורו. אמר ואני הרי זה נזיר אבל אין עליו לגלח נזיר:

ה"ג תני דבית ר' ואני על חצי דיבורו. כ"מ בסמוך וכ"מ בבבלי:

הדא אמרה. מדקאמרת ואני לא קאי אלא על חצי דיבורו זאת אומרת:

וזה. שאמר ואני אינו אלא נזיר שלשים יום שלא אמר ואני אלא על תחלת דבריו שאמר הריני נזיר ולא על מה שפירש אח"כ מאה יום:

עד שיאמר הריני כמותו. או שיאמר הריני כיוצא בו:

ה"ג תני ר"ח הרי עלי לגלח נזיר וחזר ואמר הריני נזיר אם גילח לעצמו יצא. וה"פ כשאמר תחלה הריני נזיר כבר קיבל עליו נזירו' וחייב בקרבנותיו וכשחזר ואמר הרי עלי לגלח נזיר נדר אחר הוא אבל כשאמר תחלה עלי לגלח נזיר ואחר כך קיבל על עצמו נזירות ודאי איכא לפרושי שאינו מוסיף אלא הנזירות ויביא קרבנות שנדר בראשונה:

הא לעצמן לא. שכבר קיבל על עצמו להביא קרבנות אחרות מלבד הראשונים:

מפני שאמר. ודוקא שאמר תחלה הריני נזיר כו':

ניחא שני כו'. אמתני' קאי דתנן אם היו פקחין מגלחין זה את זה ופריך ניחא שני מגלח ראשון שכבר קיבל הראשון נזירותו קודם שקיבל השני לגלח נזיר אלא ראשון איך יפטור בקרבנות השני הא בשעה שקיבל על עצמו לגלח נזיר עדיין לא היה השני זה נזיר:

שאדם קובע. על עצמו חוב קרבנות נזיר אע"פ שעדיין לא נדר בנזירות:

אמר תלת. שלשה דברי' איכא למשמע מהך מתני' הדא אמרה. אם אמר תחלה הרי עלי לגלח נזיר וחזר ואמר הריני נזיר אם גילח לעצמו יצא וכדדייק ר' יוסה:

הדא אמרה שאדם קובע כו'. כדדייק רבי יוסי בסמוך:

שאדם קובע קרבן נזירות לחבירו שלא מדעתו. מדאמר אם היו פקחין מגלחין זה את זה אף על פי שעדיין לא נדר חבירו ש"מ דקובע קרבן נזיר שרוצה להפריש בשביל חבירו שלא מדעתו:

אבל אינו מפריש. הקרבן לקרות עליו שם אלא מדעת חבירו:

בשעה שנזר סתם. ואמר הרי עלי קרבן נזיר פשיטא לי שמביא קרבנו בין על נזיר שנדר כבר בין על נזיר שעתיד לידור כדדייק מתני' אבל הא קמיבעיא לי פירש ואמר הרי עלי קרבן נזיר על נזיר שעתיד לידור מהו. ופשיט ייבא כהדא. אתיא כהא דר' לוי בר חייה כו':

כתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך העתידין ליפול לך מי הוה תנאו תנאי או לאו ופשטו ויש אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם בתמיה ה"נ אין נדרו נדר דדוקא בסתם אמרינן מגו דחייל אנזיר שכבר נדר חייל נמי על העתיד לידור משא"כ במפרש:

מתני' מגלח נזיר שלם דר"מ. קס"ד ר"מ לטעמיה דאמר תפוס לשון ראשון וכי אמר הרי עלי לגלח תגלחת שלימה קאמר וכי הדר ואמר חצי נזיר לאו כל כמיניה למיהדר ביה אפי' תוך כדי דיבור ורבנן סברי נדרו ופתחו עמו הוא והויא כאומר חצי קרבנות נזיר עלי ואינו חייב אלא חצי קרבנות נזיר:

גמ' בסתם חלוקין. וכדמסיק וקמ"ל ר"א דלא פליגי אי תפוס לשון ראשון או לא:

מה מקיימין. במאי איירי מתני' ה"ג אם באומר חצי ראש. כלומר חצי בהמה של כל קרבנות נזיר הכל מודים שהוא מביא כל קרבנות דחצי בהמה אי אפשר להקדישה אי נמי באומר לגלח חצי ראשו של נזיר הכל מודים שצריך להביא קרבן שלם דהא אי אפשר לגלח אפי' חצי ראש הנזיר עד אחר הבאת הקרבן וכן עיקר:

אם באומר חצי חובה. דהיינו מחצית חובו של נזיר הכל מודים דאינו מביא אלא המחצה דהרי לא קיבל אלא חצי שוויין:

אלא הכא במאי עסקינן באומר סתם חצי נזיר. ולא פירש דבר פליגי רמ"א כאומר חצי ראש ורבנן אמרין כאומר חצי חובה:

אשכחת אמר. מצינו אומר שהקולא שאמרו חכמים היא חומרא לר"מ דאמר כאומר חצי ראש ומגלח נזיר שלם אין צריך להביא אלא קרבן אחד דהא תנן לקמן אם גילח על אחת משלשתן יצא ולרבנן דאמרי חצי חובה הנה חובו של הנזיר הוא ג' קרבנות צריך להביא קרבן ומחצה:

מתני' ונולד לו בן. הוא דהוי נזיר אבל נולד לו בת או טומטום ואנדרוגינס אינו נזיר דבלשון בני אדם לא מיקרי בן אלא זכר אבל ולד מיקריין אפי' טומטום ואנדרוגינס הלכך בכולן הוי נזיר:

גמ' בת לא כלום. האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר אפי' בספק:

טומטום ואנדרוגינס צריכה. אינו נזיר ודאי אבל ספק הוא שמא בן הוא:

מתני' הפילה אשתו. ולא ידעינן אי נפל אי בר קיימא הוי:

אינו נזיר. בגמרא מפרש טעמא:

ר"ש אומר יאמר כו'. סבר ר"ש ספק נזירות להחמיר הלכך צריך להתנות ולומר אם בן קיימא הוי הריני נזיר חובה מחמת נדרו ואם נפל הריני נזיר נדבה ומגלח ומביא קרבנותיו לסוף ל' יום ובלא תנאי אסור להביא קרבן מספק:

חזרה וילדה. מהריון אחר ולד קיימא ה"ז נזיר שהרי לא נהג נזירות בראשונה ולר"ש צריך לחזור ולהתנות דחיישינן שמא הראשון בן קיימא הוי וכבר יצא ידי נדרו:

גמ' ופריך וחש כו'. לת"ק פריך כשהפילה למה אינו נזיר כלל ניחוש שמא היה בן קיימא ויהא נזיר מספק:

דר"י היא. מתני' אתיא כר"י:

ה"ג א"ל לא אר"י אלא בתחלה אבל בסוף אף ר"י מודה. דספיקו להחמיר:

ה"ג אר"ש בר רב יצחק איני יודע אם נזרתי אם לא. זהו בתחלה שהספק הוא אם חל עליו נזירות כלל אבל אם הוא יודע שהוא נזיר אלא שהספק אם הוא נזיר מ' או נ' יום זהו בסוף ואף ר' יהודה מודה דהוי נזיר:

כל עמא מודיי. הכל מודים:

מה פליגין. כי פליגי ר"ח ור"ש בשהספק אם נזר נזירה אחת או שתי נזירות:

עבד ליה כבסוף. דהא ודאי כבר חל עליו נזירות אחת:

עבד ליה כבתחלה. שכל נזירות ענין בפ"ע הוא:

ר' מנא. אמר ספק אם אחת אם שתים מיבעיא ליה לר"ש בר רב יצחק אם הוא כבתחלה או כבסוף:

מתני' הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן. קיבל עליו סתם נזירות ועוד נזירות אחרת כשיהיה לו בן:

משלים את שלו. תחלה ומביא קרבן ומגלח ואח"כ מונה את של בנו:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקבל נזירות בנו תחלה:

התחיל מונה את שלו ואח"כ נולד לו בן. קודם שישלמו ל' יום של נזירותו:

מניח את שלו ומונה את של בנו. כיון דקבל עליו תחלה נזירות בנו מיד שנולד לו בן צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו ואח"כ משלים את שלו:

גמ' ה"ג ר"י בעי הריני נזיר לאחר עשרים יום ולשלשים יום אלו מהו. וה"פ מי אמרינן מתחיל מיד למנות הנך שלשים וכשמונה יום עשרים מתחיל למנות נזירות חדש שנזר בראשונה ואחר שלשים מונה עוד עשרה ימים להשלים נזירות הראשון ואחר כך מביא קרבן ומגלח או דלמא לא מחית איניש נפשיה להפסקת נזירות ובעשרים יום הראשונים מותר ביין ובתגלחת ובטומאה ובסוף כ' יום מונה ל' ומביא קרבנותיו ואח"כ מונה עוד ל' ומביא קרבנותיו:

מניח את שלו ומונה את של בנו. ש"מ דמחית איניש נפשי' להפסקת נזירות:

ה"ג ואפי' אשתו יושבת על המשבר. כלומר ולא תימא שאני מתני' דלא ידע שיקדים לידת בנו קודם גמר נזירותו משא"כ כאן שיודע בודאי שיפסוק נזירותו דמתני' סתמא תנן ואיירי אפי' אשתו יושבת על המשבר דקרוב הדבר שיפסיק נזירותו ואפ"ה מונה את שלו מיד:

א"ל. ממתני' ליכא למפשט הך בעיא דנזירותו לא דמיא לנזירת בנו דמרוב שמחתו בלידת בנו שחננו ה' קיבל על עצמו להיות נזיר לכך דוחה את שלו אבל הכא בנזירותו י"ל שאינו רוצה לדחות את שלו:

אלא אמר כו'. אלא האומר הריני נזיר מיד ונזיר לאחר כ' יום דבשעת נזירות הראשונה לא ידע שיופסק נזירותו ולא גילה דעתו כלל ודאי איכא למפשט ממתני' דמונה נזירות הראשונה תחלה דכ"ש הוא מנזירות בנו:

השלים נזירותו. קודם שנולד לו בן ועד שלא הביא קרבנות ותגלחתו נולד לו בן אינו מונה את של בנו עד שיביא קרבנותיו וגילח על נזירות הראשון:

ה"ג עד שיביא קרבן ומגלח וכן נזיר שנטמא. וה"פ וכן אם נטמא תוך ימי נזירותו אין נזירת בנו חל עד שיביא קרבן טומא' ויגלח:

ופריך מחלפא כו'. קשיא דריב"ת אהדדי:

טמא מת שנזר שביעי עולה לו מן המנין כו'. קס"ד דהיינו טעמא לפי שהוא תחלת ימי נזרו הלכך מתחיל למנות בשביעי שלו משא"כ בנזיר שנטמא וקשיא ליה והכא לא כטמא מת שנזר הוא בתמיה דהא מתחיל למנות נזירות מחדש ולמה לא ימנה מיד כששלמו ימי טומאתו אע"פ שלא הביא עדיין קרבן:

ה"ג ולא טמא מת כו' שאינו זקוק לו להביא קרבן טומאה ולא נזיר שנטמא כו' שהוא זקוק להביא קרבן טומאה וכא הואיל והוא זקוק לקרבן טומאה אין שביעי עולה לו מן המנין. וה"פ ל"ק טמא מת שנזר לכך שביעי עולה לו מן המנין שבשעה שנדר עדיין לא היה נזיר לפיכך אינו זקוק לקרבן טומאה וראוי שיחול עליו נזירות לאלתר אבל נזיר שנטמא שזקוק להביא קרבן טומאה בשמיני לפיכך אין שביעי עולה לו מן המנין והכא נמי זקוק לקרבן טומאה בשביל נזירות הראשונה הלכך אינו מונה את של בנו עד שיביא קרבן:

נטמא בנזירות בנו. אסיפא דמתני' קאי דתנן מניח את שלו ומונה את של בנו כו' וקאמר אם נטמא בנזירות בנו והתרו בו משום נזירותו לוקה קסבר ר' יוחנן חדא נזירות אריכתא היא ובאמצע נזירות הוא עומד נמצא שני הנזירות שלו ושל בנו חלין עליו:

הפריש קרבנותיו. על נזרו בשעה שנהג נזירות בנו קדשו ולא חיישינן להא דתני ר"ח דבעינן שיקדים נזרו להפרשות קרבנותיו דכיון דחדא נזירות אריכתא היא ה"ל כאלו עומד בנזירות עצמו:

ותקדום כו'. אמתני' פריך למה ידחה נזירות בנו נזירותו וכי לא כן א"ר אבהו בשם ר"י האומר ה"ז עולה לאחר ל' יום ומכרה או הקדישה לקרבן אחר תוך ל' ה"ז מכורה או קדושה קדושה שניה דבתוך ל' לא חלה עליה עדיין קדושת עולה כלל וכשהגיע ל' כבר יצאה מרשותו לרשות המוכר או לרשות ההקדש וה"נ כשמגיע זמן נזירת בנו כבר חל נזירת עצמו וגירסת המ"ע ותדחה נזירותיו כו' ע"ש ושני הגירסאות אחד הן:

ה"ג לא אמר אלא באומר כו'. וה"פ ומשני לא אר"י אלא באומר ה"ז וכי אמר באומר הרי עלי בתמיה אלא באומר הרי עלי להביא בהמה זו לעולה אחר ל' יום מודה ר"י כשמגיע זמנו דוחה קדושה שנייה וחוזרת קדושה הראשונה למקומה דהויא מיתלא תלי וקאי והאומר הרי אני כאומר הרי עלי הלכך חל עליו נזירות בנו מיד ותליא עד שיגיע זמנו:

תני ר"ח. האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעכשיו למאה יום:

וחוזר ומונה עוד ל' יום. היינו נזירות סתם שקיבל עליו לאחר כ' יום ואיפשיטא בעיא דר' יוסי דבריש סוגיין וכ"ה בבבלי:

מתני' עד שבעי' לא הפסיד כלום. כלומר כשהוא מפסיק נזירותו ומונה נזירות בנו ומגלח וחוזר ומשלים את שלו לתשלום נזירותו לשבעים שמנה כבר עד המאה שנדר הם ל' יום נמצא בין תגלחת נזירות בנו ובין תגלחת נזירותו ל' יום ואינו מפסיד כלום אבל אם מנה יותר מע' יום קודם שהתחיל נזירת בנו נמצא מתגלחת בנו עד תשלום מאה יום אינן ל' יום וא"א לגלח לנזירותו סוף מאה יום דאין בין תגלחת לתגלחת פחות מן ל' יום נמצא מפסיד כל אותן הימים שמנה יותר מן שבעים יום:

גמ' פשיטא. לי שאם נולד הבן באמצע היום שאותו המותר עד סוף היום נמנה לנזירות בנו ליום אחד מיהו הא מיבעיא לי התחלת אותו היום מהו שיעלה לנזירותו ליום אחד או דלמא כיון דנמנה אותו יום לנזירות בנו אינו נמנה לנזירותו:

ופשיט ולא מתני' היא. בתמיה וכי לא שמעינן ממתני' דעולה דתנן לאחר ע' סותר ע'. משמע אפי' נולד במקצת יום ע"א סותר ואס"ד מקצת היום אינו עולה לנזירותו אין כאן סתירה והל"ל נולד ביום ע"ב סותר:

הדא אמרה. זאת אומרת תחלת היום עולה ככולו הלכך אם נולד ביום ע"א סותר יום אחד ואם נולד קודם ע' יום הלידה עולה לכאן ולכאן:

סותר עשרה. כלומר מפסיד מימים שמנה קודם לידת הבן עשרה יום שצריך לנהוג אחר נזירות בנו עוד ל' יום שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום נמצא נהג לנזירותו ק"י יום ואם נולד ביום צ' לנזירותו מפסיד כ' יום מימים שמנה קודם לידת הבן ונהג לנזירותו ק"ך יום:

ה"ג הניח נזירותו ובא כו'. איירי כשנולד ביום תשעים וקאמר אם נטמא תוך עשרה ימים הראשונים לנזירות בנו דהוי ליה עדיין תוך מאה לנזירותו דינו כנזיר שנטמא תוך מלאת שסותר את הכל נטמא תוך עשרים ימים האחרונים דה"ל אחר מאה יום לנזירותו פליגי בה:

סותר שלשים. מנזירותו ולאחר שנטהר מונה שלשים לנזירות בנו ועוד שלשים לנזירותו:

אינו סותר אלא שבע. מנזירותו מלבד נזירות בנו:

מסבר סבר ר"י. מדברי ר"י שמעינן דקסבר סתירת טומאה שקודם התגלחת כסתירה ממש הלכך בעינן ל' דהא ודאי טומאה דלאחר מלאת אינה סותרת כלום:

אין יסבור. אס"ד סובר ר"י סתיר' תער כסתירה ממש הל"ל סותר הכל כדין כל סתירת טומאה:

תיפתר. תפרש טעמיה דר"י הואיל ונולד הבן ביום שאינו ראוי להביא קרבן על נזירות דעדיין לא נשלמו ימי נזירותו שהן ק' יום ונתחייב בנזירות ל' יום מיד בשעת לידת הבן הלכך גם עכשיו ששלמו ימיו סותר ל' מיהת:

ופריך הגע עצמך כו'. לדבריך אם נולד לאחר ק' יום בלילה נמי נימא הכי שסותר ל' מנזירותו אם נטמא בימי נזירת בנו הואיל ונולד ביום שאינו ראוי לקרבן:

ומשני ראוי הוא. אין העכבה בו אלא שהלילה גורמת העכבה משא"כ כשנולד הבן ביום תשעי' העיכוב תלוי בו דעדיין לא השלים נזירותו:

ופריך הגע עצמך הרי שנולד בשבת. אחר שהשלי' נזירותו ה"נ נימא דסותר ל' אם נטמא הואיל ונולד ביום השבת שאינו ראוי להבאת קרבן:

ומשני ראוי הוא. בעצמו להביא קרבן ואין העיכוב תלוי בו אלא העיכוב הוא מחמת שבת מה שאין כן כאן:

השלים נזירותו כו'. מיבעיא אם היה זמן קודם הלידה לגלח והוא נתעצל ולא גילח ונולד לו בן ביום השבת דהשתא הוי קצת כאלו הוא הגורם מהו שיסתור שלשים ומשני אף על פי כן שבת הוא הגורם בשעת הלידה והוי ככל טומאה שלאחר מלאת דאינו סותר ויותר נראה דל"ג ליה:

תגלחת אחת לשתיהן. ואינו מביא אלא קרבן אחד:

הפריש קרבנותיו. שכבר קרא עליהן שם על נזירותו ולא הספיק להקריבן עד שנולד לו בן:

מגלח תגלחת אחת לשתיהן. דאם יש עליו כמה נזירות מביא קרבן אחד לכולן:

מגלח וחוזר ומגלח. דכיון שהפרישן על נזירותו אי אפשר לפטור נזירות בנו בקרבנות אלו:

מתני'. ברייתא דמייתי בסמוך קשיא לרבי יוחנן דתניא שאלו כו':

הרי שהיה נזיר. טהור ומצורע אחר ימי גמרו שאז היא תגלחת הראשונה:

מהו שיגלח תגלחת אחת. אחר טהרת שניהן ויעלה לו לשתיהן:

ה"ג א"ל אילו זה מגלח להעברת שער וזה מגלח להעברת שער יפה הייתם אומרים אלא שהנזיר כו'. וה"פ אלו תגלחת שניהן שוין ניחא אלא שתגלחת הנזיר להעביר השער מכל וכל שא"צ עוד שיגדלו לשום מצוה משא"כ תגלחת המצורע בימי גמרו היא צריכה עוד לגידול שער ולגלח שנית אחר ימי ספירה יום לפני הבאת קרבנותיו והואיל דחלוקין אין אחת פוטרת שתיהן:

ה"ג א"ל ולא תעלה לו ימי גמרו תעלה לו ומי ספירו וכן הוא בתוספתא ובבבלי סוף פ"ח. וה"פ דהא ודאי תגלחת שניה של מצורע אף היא להעברת שער שאין אחריה כלום תעלה תגלחת אחת לשתיהן:

ה"ג אמר להן אלו זה מגלח לפני זריקת דמים כו' אלא שהנזיר מגלח לאחר זריקת דמים והמצורע מגלח לפני זריקת דמים. דבנזיר כתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ש"מ שהגילוח הוא לאחר זריקת דמים ובמצורע כתיב וביום השביעי יגלח ורחץ במים וטהר וביום השמיני יקח שני כבשים בני שנה:

ה"ג אמרו לו אף אנו אומרים לא תעלה לו טהור תעלה לו בטמא. וה"פ תעלה תגלחת אחת לגילוח נזיר טמא ומצורע בימי ספרו דשניהן לפני זריקת דמים:

ה"ג אלא שהנזיר מגלח לאחר ביאת המים ומצורע מגלח לפני ביאת המים. וה"פ נזיר טמא מגלח לאחר ביאת המים דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה יגלח ובמצורע כתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר:

הרי שהיה נזיר ומצורע. הא דאמרינן שאין תגלחת אחת עולה לשתיהן דוקא בנזיר ומצורע אבל נזיר ונזיר כגון שקיבל עליו שתי נזירות זה אחר זה או שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר דחדא בחבירתה שייכא כדתנן במתני' תגלחת אחת לשתיהן דהא שניהן שוין:

מה עביד לה ר"י. איך מפרש להך ברייתא:

ומשני פתר לה. ר"י מפרש לה דחלוקים עליו חביריו על רבי שמעון בן יוחי ולית הלכתא כוותיה דיחידאה הוא:

הדרן עלך הריני נזיר