מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד. דסתם נזירות ל' יום ומגלח ביום ל"א:

ואם גילח יום שלשים יצא. דמקצת היום ככולו ה"ל כמגלח אחר כלות הנזירות:

הריני נזיר ל' יום. כיון דפירש שלשים יום ודאי שלימים קאמר הלכך אם גילח יום ל' לא יצא:

גמ' הדא. רישא דמתני' דתנן מגלח יום ל"א מסייע לבר קפרא דאמר לעיל פ"ק הלכה ה' סתם נזירות ל' יום מדכתיב יהיה וסיפא דתנן אם גילח יום שלשים יצא מסייעא לר' יונתן דאמר התם סתם נזירות כ"ט יום א"נ סיפא דתנן אם גילח יום שלשים לא יצא אתיא כבר קפרא ורישא דתנן אם גילח יום שלשים יצא אתיא כר' יונתן וכן עיקר:

ופריך הא תרתיי. קשיא רישא אסיפא:

ומשני לית היא אלא חדא. רישא וסיפא אתיא כבר קפרא אלא רישא שנויה לאחר העדות שהעיד ר' פפייס שאם גילח יום ל' יצא וסיפא קודם העדות נשנית והיו סוברין שאם גילח יום שלשים לא יצא ולא אמרינן מקצת היום ככולו:

הוה ליה עובדא. אירע ביה אבילות וגילח ביום ל' שוב ה"ל אבילות וגילח ביום ל"א:

מן מתניתא. ממשנתינו יליף לה ר"א:

והשנייה יום ששים ואחד. ואם גילח ליום ששים חסר אחד יצא שיום ל' עולה מן המנין ש"מ דמצי לגלח ביום ל' או ביום ל"א:

תמן לשעבר מתני' קאמר בדיעבד אמרינן מקצת היום ככולו אבל לכתחלה לא כדתנן ברישא דמתני' ולאו שפיר עביד ור' אימי סובר אבילות דרבנן אפי' לכתחלה אמרינן מקצת היום ככולו:

מן מתני'. דפ' אלו מגלחין דייקי ליה כך:

שמנה ימים. נהג אבילות שמנה ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזירת ל' ומגלח ערב הרגל מ"ט משום דאמרי' מקצת היום ככולו:

היא שמינית כו'. כי היכי דאמרי' בשמיני מקצת היום ככולו אף ביום ל' אמרינן כן:

שנייא היא תמן. שאני התם דמגלח ערב הרגל הוא מפני כבוד הרגל משא"כ בשאר הימים לא אמרינן מקצת היום ככולו ואסור ביום ל' כולו:

אין תימר. דאס"ד לאו משום כבוד הרגל א"כ צריכין לומר אף אם חל יום ל' בשבת שמגלח ע"ש כי היכי דאמרינן ברגל שמגלח בע"ש והא ודאי ליתא דע"ש לאו זמניה הוא דיום כ"ט הוא אלא ודאי דמשום כבוד הרגל התירומשא"כ בשאר ימים:

ועוד. מהא דר"י איכא למשמע דלא אמרינן מקצת יום ל' ככולו:

שולל. מחבר הקריעה בתפירות רחוקות:

ומאחה. תופר כדרכו:

וישלול יום ז' כו'. דהא כבר שהה מקצת היום אלא ודאי מקצת היום לא הוי ככולו:

די הוא שמועתא כו'. משמועה זו אין ראיה דמשמע הכי והכי די"ל לאחר ז' ול' דקאמר היינו לאחר שנכנס מקצת ז' ול':

מתני' שיום ל'. של הראשונה נמנה גם לנזירות השניה נמצאו ל' ימים שלו כלים ביום ס' חסר א' מיום התחלת נזירותו הראשונה:

גמ' ה"ג השלים נזירותו הראשונה ובא להשען על השניה לא מצאו פתח לשניה עד שמצאו פתח לראשונה ועלתה לו שנייה ראשונה. וה"פ מי שנזר שתי נזירות מנה ראשונה ועד שלא הביא קרבנותיו ובא להתחיל למנות נזירות השנייה נשאל על נזירות הראשונה והתירו החכם א"צ לנהוג נזירות השנייה שכבר יצא ידי נדרו בנזירות שכבר נהג עבור הראשונה שהותרה כ"מ בתוספתא פ"ב:

מה נן קיימין. ובמאי עסקינן כלומר באיזה לשון נדר זה הנך שתי נזירות:

נדר שבטלו מחציתו בטל כולו. כיון שמצא פתח לנזירות הראשונה גם השניי' בטלה ומאי קאמר עלתה לו שניי' בראשונה הא אין כאן נזירות:

אם באומר הריני נזיר ל' יום אלו. שאנחנו עומדים בו ושלשי' יום שלאחריו:

לא בדא. לא בזה עלתה לו שניי' בראשונה שהרי קבע ימים אחרים לנזירותו:

אלא. הכא במאי עסקינן באומר סתם הריני נזיר ונזיר שלא קבע שום יום:

באומר אלו לנזירות כו'. או באומר ימים אלו לנזירות דמשמע שתי נזירות אבל אמר אלו לנזירותו כו' לא בזה עלתה לו ראשונה בשניי' כיון שקבע הימים א"נ הא דקאמר באומר אלו לנזירות ענין בפני עצמו וקאי אמי שהפריש קרבנות סתם ואמר אלו לנזירות עלתה לו שנייה ראשונה אבל הפריש שתי קרבנות נזיר ואמר אלו לנזירות זה ואלו לנזירות אחרת ודאי לא עלתה לו שניי' ראשונה והראשון נראה:

מכיון שהביא קרבן וגילח לא עלתה לו שניי' בראשונה. וה"פ אם לאחר שהביא קרבן אחד מקרבנותיו וגילח ראשו לנזירות הראשונה אם נשאל אח"כ עליה לא עלתה שניי' בראשונה שכבר נגמר מעשה הראשונה:

אין שמעתון. אם שמעתם דבר מר"א סתם ולא אמרה משמי' דר' יוחנן דעו שר"י פליג וה"נ פליג וסובר דוקא אם הביא כל קרבנותיו הוא דלא עלתה שניי' בראשונה אבל אם לא הביא אלא קרבן אחד ונשאל על הראשונה עלתה לו שניי' בראשונה והיינו כרבנן לקמן פ"ו אבל לר"ש דאמר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמי' הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמאות למתים ה"נ אם כבר הקריב קרבן א' אזדא לי' מעשה הראשון:

הפריש שתיהן כאחת. מנה שתיהן כאחת והביא קרבנות שתיהן כאחת כגון שאמר קרבנות אלו לנזירותי ה"ל כאלו אין בידו אלא אחת אבל הפריש קרבנות של כל נזירות בפני עצמו והקריב קרבנותיו שהפריש לנזירות שניי' בראשונה וכן להיפך לא יצא וה"ג והביא של זו בזו וז"ל התוספתא סוף פרק ב' מנה שתיהן והביא קרבנות שתיהן כא' לא עלתה בידו אלא אחד הפריש של זו בפני עצמו ושל זו בפני עצמו והלך והקריב של זו בזו ושל זו בזו לא יצא. וזו סיפא דבריית' דלעיל השלים נזירותו ובא להשען כו':

ופריך הא לקדש קדשו. אם הביא של זו בזו לא יצא אבל קדושים הן כל קרבנות ואמאי יהיו קרבנות של השנייה קדושים הא עד שאינו נוהג קרבן נזירות אין קדושה חלה עליהן וכדתני ר"ח:

ומשני שניא היא. שאני הכא שעומד בנזרו ה"ל כקרבנו על נזרו:

ופריך הניחא. דאיכא לאשכוחי שיצא נזירות שניי' בראשונה וכדאמרן אלא שתעלה ראשונה בשניי' קשיא הא לעולם צריך לנהוג נזירות הראשונה תחלה א"נ אברייתא קאי דתנא שלזו בזו כו' משמע דפעמים מקריב שניי' בראשונה וקשה הא בעינן שיקריב קרבנותיו של תחלה:

והדא מסייעא לר"א. דאמר בסמוך מכיון שהקריב קרבן אחד כבר נגמרה נזירות הראשונה נמצא פעמים כשמפריש שאר קרבנותיו הנה הוא עומד בנזירות שנייה והא דקאמר ראשונה שנייה היינו בשאר קרבנות של שנייה עולין במקום הראשונה:

לא כן כו'. כלומר לר"א ניחא אלא ר"י דפליג ואמר אינו מונה נזירות שניי' עד שיביא כל קרבנותיו שתעלה ראשונה בשניי' היכי משכחת לה:

ומשני וכא. והכא הך ברייתא כר"ש אתיא א"נ סיומא דקושי' היא הא הך ברייתא ודאי ר"ש היא:

תיפתר. לעולם כרבנן נמי אתיא וה"ד שתעלה שניי' ראשונה כגון דאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר ק' יום ובתוך נזירותו נולד לו בן דדחיא נזירות הבן לנזירותו וקאמר דאם נשאל נזירות הבן אחרי שנהג זמן מה נזירות הבן עולין לו ימים אלו לנזירותו והיינו נזירות הבן שהוא השנייה עלתה לו בראשונה שהוא נזירותו דלענין זה ה"ל ראשונה בהנהגתו אע"פ שהי' שנייה באמירתו:

לא כן כו'. אהא דתני בברייתא הקריב של זו בזו לא יצא פריך וכי לא כן אוקמינן רישא דהך דאיירי באומר הריני נזיר ונזיר ובאומר כן מן הדין אין עליו אלא אחת ולא כפל הדברים אלא לחזק הענין אלא אתה הוא שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים א"כ קשה לא די בחומרא זו שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים עד שאתה מוסיף להחמיר ולומר אם הקריב של זו בזו לא יצא:

מתני' נטמא ביום שלשים סותר את הכל. שנטמא תוך ימי נזירות וכתיב וכי ימות מת עליו וגומ' והימים הראשונים יפלו ולא אמרי' מקצת היום ככולו אלא כשגלח והביא קרבנותיו בו ביום:

רא"א אינו סותר אלא שבעה. דסובר אמרי' מקצת היום ככולו והוי ליה כאלו נטמא אחר מלאת דאינו סותר אלא שבעה לר"א:

הריני נזיר שלשים יום נטמא יום שלשים סותר את הכל. בין לר' אליעזר בין לרבנן דכיון דפירש שלשים יום ודאי שלמים קאמר וליכא למימר בהו מקצת היום ככולו:

גמ' ממצורע למד. ר"א. דנזיר שנטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שבעה ולא אמרינן אין גידול שער פחות משלשים יום דהא מצינו מצורע בימי גמרו מגלח וחוזר ומגלח בימי ספרו ואין ביניהם אלא שבעה ימים ש"מ דתוך שבעה ימים שערות גדלין כדי לכוף ראשן לעיקרן:

ופריך ולמה לא יליף מנזיר טמא. שסותר הכל ל"א נילף מנזיר טמא שלאחר שבעה חוזר לטהרתו אף זה כן ופי' זה נראה:

ומשני מצורע מגלח בימי גמרו וחוזר ומגלח בימי ספרו נמצא שפיר איכא למילף מיניה משא"כ נזיר טמא שאינו מגלח שנית לטהרתו עד מלאת הימים:

ה"ג אמרין בפירוש. מפורש פליגי בה ר"י ור"א ר"י אמר ממצורע למד ר"ל ור"א אומר מנזיר טמא:

והא ר"א. גופא רא"א אינו סותר אלא ז' ופריך מ"ש לר"א בין נזיר שנזר סתם דאר"א אינו סותר אלא ז' ומ"ש בנזיר שפירש ל' יום דאר"א דסותר הכל:

ומשני בשעה שנזר סתם. גילח אינו סותר דגילוח אחר מלאת אינו סותר כלל ואם נטמא ביום ל' דמונה ז' השביעי עולה לו מן המנין להיות מגלח ומביא קרבנות נזירות בו ביום אבל אם פירש ל' יום אם גילח ביום ל' סותר ואם נטמא ביום ל' אין שביעי עולה לו מן המנין דצריך להביא קרבן טומאה ואין מביא קרבנו אלא ביום מחרת לאחר הגילוח:

מתני' נטמא יום מאה סותר את הכל. רבנן לטעמייהו דאמרי נטמא יום מלאת כאלו נטמא תוך מלאת וסותר את הכל:

סותר שלשים. דגזרו יום מאה ואחד שהוא יום התגלחת אטו יום מאה מכל מקום לא החמירו לעשותו כיום מאה ממש לסתור את הכל אלא סותר כשיעור סתם נזירות שהוא שלשים יום:

לא סתר אלא שבעה. לטעמיה דלית ליה גזרה גם נטמא ביום שלשים בסתם נזירות:

גמ' נותנין לו תורת נזיר. סתם שהוא שלשים יום:

נטמא באותן הימים. תוך שלשים יום שנוהג בהן נזירות בשביל סתירת הטומאה שנטמא ביום מלאת:

מה הן. מה דינם לאיזה דבר ניתן לתורת נזיר שיהא סותר את הכל דהיינו כל ל' יום או אינו סותר אלא ז':

מכיון. דאתה אומר שניתן לתורת נזיר כל דיני נזיר עליו וה"ל כנטמא ביום מלאת עצמו והנטמא ביום מלאת אין שביעי עולה לו מן המנין שצריך להביא קרבן ביום שמיני כשאר נזיר טמא ואינו מתחיל למנות נזירותו אלא משמיני והלאה:

לא יסתור אלא שבעה. דלענין זה יהיה לו תורת נזיר שאין שביעי עולה לו מן המנין דהא לאו לכל מילי ניתן לו תורת נזירות דא"כ יסתור הכל שכן די בזה שאין שביעי עולה מן המנין אלא מדנותנין לו ל' יום ש"מ דשביעי עולה לו מן המנין:

מתני' ואינו מביא קרבן טומאה. דכי כתיב קרבן טומחה בנזיר טהור שנטמא ומ"מ אם התרו בו שיצא משם חייב מלקות ובגמרא פליגי בה:

יצא ונכנס כו'. בגמרא מפרש:

גמ' נזר והוא בין הקברות. דאם הוא בבית שבחצר שיורדין משם למערות שהמתים מונחים שם אינו נטמא:

מתרין בו על היין ועל התגלחת. אם שתה יין או גילח מלקין אותו דנזירות חל עליו אבל על הטומאה אינו לוקה הואיל ונזר בטומאה:

ופריך מחלפא כו'. קשיא דר"י אדר"י דאמר התם מתרין בו אף על הטומאה והכא אמר דאינו לוקה על הטומאה:

ה"ג על כולה פליגין דרי"א מתרין בו על היין ועל הטומאה ועל התגלחת. מאחר שאין מתרין בו על הטומאה. דהא ודאי לא חייל עליו דהא בטומאה נדר:

עודנו שם. כל זמן שהוא בבית הקברות:

מתרין על הכל כו'. אם שהה כדי שיוכל לפרוש משם ולא פירש מתרין בו שנית והוא לוקה על כל התראה והתראה כדתנן פ"ג דמכות א"ל אל תטמא אל תטמא והיה מטמא חייב על כל אחת ואחת:

אינו מקבל. התראה אחרת אא"כ פירש מהטומאה וחזר אליה:

לא יבא ולא יטמא. בנזיר כתיב על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו כו' לא יטמא להם ותרתי ל"ל אלא ללמד שמלקין משום לא יטמא לחוד והיכי דמי כגון שכבר בא למקום טמא ושהה כדי פרישה והתרו משום טומאה לחוד מלקין אותו:

א"ל. ר"ל קרא אתי ללמד שאין מלקין על לא יבא אלא היכא דשייך התראה דלא טמא אבל היכא. דלא שייך איסורא דלא יטמא כגון שעדיין הוא בטומאתו משעה שנזר אינו לוקה על לא יבא אע"פ ששהה הרבה א"נ כל היכא דהתרו בו משום לא יבא לקי נמי משום לא יטמא אבל לא התרו בו משום לא יבא אלא יטמא נמי לא לקי:

מהשתחויה למד ר"י. דבשהייה לחוד חייב:

דתנינן תמן. שבועות פ"ב נעלם ממנו מקדש וטומאה והשתחוה או ששהא בעזרה בטומאה כדי השתחוויה חייב בקרבן:

הוינון סברין. סברנו למימר כי פליגי ר"י ור"א במלקות אבל קרבן טומאה דנזיר לא מחייב אבל ממה דא"ר הילא מהשתחוויה למד ר"י ש"מ כי היכי דחייב התם קרבן אשהייה אף בנזיר מחייב ר"י בין מלקות בין קרבן אשהייה:

מתני'. לקמן פ' שלשה מינין קשיא לר"י:

אינו חייב אלא אחת. אמאי ליחייב על כל שיעור שהייה:

ומשני פתר לה. תפרש למתני' שלא היה בית הבליעה פנוי כל היום מן היין דה"ל שלא כשיעור פרישה:

מתני'. סיפא דהך היה מיטמא כו' קשיא לר"י:

ה"ג פתר לה בשאינו יכול לפרוש אבל יכול לפרוש ושוהא על כל פרישה ופרישה הוא לוקה. דה"ל כהולך מן המקדש בדרך קצר' דאינו חייב על הטומאה והא דאר"י מתרין על כל כדי פריש' כו' נמי בשיכול לפרוש איירי:

ה"ג יכול יקבל ת"ל לא יטמא בעל בעמיו. קרי ביה בעמו אפי' עוד מת אחר עמו לא יטמא:

יצא זה שאינו מוסיף על חילולו. שכבר נטמא א"כ ה"נ בנזיר אמאי יהא חייב על כל שהייה כדי פרישה הא מיהת אינו מוסיף חילול:

ה"ג אר"ז אר"י לא יטמא בעל בעמיו שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני בידי להחלו בשעת מיתה ר' אומר במותם. וה"פ ת"ק יליף מלהחלו שאינו מטמא עד שיהא חלל לאפוקי גוסס שאינו מטמא ור' יליף מדכתיב בנזיר לא יטמא להם במותם עד שימות ואייתר ליה להחלו למעט מי שאינו מוסיף חלול על חלולו שאינו לוקה ור' יוחנן סובר כת"ק:

ה"ג ר' יוחנן אמר משמעות דורשין בינייהו רשב"ל אמר מחלוקת בינייהו וכ"ה בבבלי. וה"פ ר"י סובר אין נקרא חלל עד שימות ורשב"ל סובר משהוא גוסס נקרא חלל ואף הוא נקרא מת ור' דיליף לה מבמותם גוסס אינו מטמא. שמעון בר ווא מי דמך קודם שמת דהיינו בשעת גסיסה אמר להכהנים שעמדו שם זה יצא מכאן וזה יצא מכאן ש"מ דסובר כר"ל דלת"ק אף הגוסס מטמא:

וכי מה הוסיף זה על חילולו. שהרי טמא היה:

ה"ג פירש טמא טומאת ערב נכנס טמא טומאת שבעה. וה"פ כשהיה שם בקברות ונגע בקבר או במת הנוגע בו טמא טומאת ז' פירש ממת טמא טומאת ערב וכשחוזר ונכנס מוסיף על חילולו שהנוגע בו יטמא שבעה:

רב אמר הא דתנן במתני' יצא ונכנס ה"פ יצא מונה לנזירות בטהרה ואותן הימים עולין מן המנין אינו מביא קרבן טומאה נכנס אפי' בשביעי מביא קרבן טומאה דהא עכשיו דינו כנזיר טהור ממש שנטמא דאפי' נטמא בו ביום שנטהר אותו מקצת היום הנשאר נזיר טהור מיקרי:

לא בו ביום. כיון שהוא יום ראשון לטהרתו אינו מביא קרבן טומאה:

רב כהנא. הקשה לפני רב אמאי משיצא מונה מיד לנזירותו הא טעון הזייה שלישי ושביעי משיצא ואיך יקראו אותן הימים ימי טהרה:

אחרי טהרתו כו'. וקשיא אחרי טהרתו ספירת ז' ימים ל"ל אלא ודאי אחרי פרישתו מן המת קאמר וקרי ליה טהרתו:

יצא והזה. בשלישי ושנה בשביעי וטבל ונכנס בו ביום דהיינו ביום הז' שהוא יום א' מביא על טומאה זו קרבן טומאה:

ה"ג מביא קרבן טומאה בו ביום:

מה צריכא ליה כי פליג ר"א דווקא בנזיר שנזר בשעת טומאה דכתיב כי טמא נזרו דמשמע שנדר בטומאה קאי אקרא והימים הראשונים יפלו דבעינן שיפלו שני ימים ממנינו שמנה כבר וטעמא קאמר למה בעינן שיפלו הימים הראשונים לפי שטימא נזרו אבל נזר בשעה שהוא טהור ונטמא אפי' ביום הראשון שאין שם ימים שיפלו אפ"ה מביא קרבן טומאה:

מהו שיצטרפו. לר"א בעי ליה מי הוה כשני ימים ומביא קרבן טומאה או דלמא כבו ביום ואינו מביא קרבן:

ה"ג אם בשנולד בנו היום ומחר נכנס הרי יש לו לנזירות בנו שני ימים ואם בשנולד בנו למחר הרי יש לנזירתו שני ימים. וה"פ אם ביום הראשון שהתחיל לנהוג נזירותו נולד בנו דמניח נזירותו ומונה של בנו ונכנס למקום טומאה ביום השני הא ודאי ה"ל שני ימים לנזירות בנו דמקצת יום הראשון עולה לבנו ליום אחד ואם בשנהג שני ימים וביום השני נולד הבן ונטמא הא ודאי יום שני ה"ל שני ימים לנזירותו דמקצת יום שני ככולו:

תיפתר. שנולד הבן בין השמשות שלאחר יום הראשון וה"ל יום הראשון לנזירותו ויום השני לבנו לחוד שאין כאן מקצת לנזירותו:

אפי' תימר שנולד הבן בחצי היום. ומיבעיא ליה אם נטמא בו ביום אחר הלידה מי הוי כנטמא בו ביום ואינו מביא קרבן או דלמא כיון דתחלת היום קודם הלידה עולה לנזירותו וסוף היום שלאחר הלידה עולה לבנו ה"ל כשני ימים:

מה צריכא ליה. וכי קמיבעיא ליה:

ה"ג אבל בנזיר טמא פשיטא ליה שמצטרפין כ"מ בסמוך:

ומה ימים. אלו של נזיר טמא שעברו בנזירותו ונזירות בנו מצטרפין נזיר טהור שראויים ימים אלו לעלות במנין פשיטא שמצטרפין:

תמן כו'. קל וחומר פריכא הוא התם בנזיר טמא חלוק נזירותו מנזירות בנו שאינו ראוי לקבל התראה על נזירותו דמשנולד בנו נדחה נזירותו מכל וכל:

ברם הכא. בנזיר טהור אף לאחר שנולד בנו ראוי לקבל התראה על נזירותו כדאמרי' לעיל פ"ב ה"ט נטמא בנזירו' בנו והתרו בו משום נזירותו לוקה:

כמה דתימר. כי היכי דאמרי' התם לר"א אינו מביא קרבן טמא אא"כ שכבר היו לו ימים הראשונים שיפלו על ידי טומאה דכתיב והימים הראשונים יפלו עד שיהיו לו ראשונים אם נטמא לבסוף בעינן נמי שיהיו ימים אחרונים או דלמא לא בעינן ימים אחרונים ואפילו נטמא סוף מלאת סותר ולית ליה הא דאמרינן בבבלי והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים:

נטמא יום מאה ואחד לר"א סותר שבעה. אף על פי שאין לו להפיל:

שמענו שהוא מביא קרבן. בתמיה אם כן אין ראיה משם דהא דסותר אינו אלא דאי אפשר להביא קרבנותיו ולגלח כל ימי טומאתו ובעיין אם נטמא ביום מלאת מביא קרבן או לא:

מתני' ואח"כ בא לארץ. שאין נזירות נוהג אלא בארץ משום דבח"ל גזרו טומאה משום ארץ העמים הלכך מי שנדר בח"ל מחייבין אותו לעלות לא"י ולנהוג שם נזירותו:

בתחלה צריך לנהוג בארץ ישראל כמנין הימים שנהג נזירות בח"ל כאלו לא נהג בהם נזירות כלל:

אר"י כו'. בגמרא מפרש:

גמ' איתפלגון. פליגי בה רחב"י ור"י:

חד אמר ר"י כב"ש. שבא"י אין צריכה לנהוג נזירות חדש כבראשונה אלא להכי נהגה בא"י נזירות ז' שנים לפי שנטמאת ולא נהגה בא"י אלא ז' שנים נמצא שנהגה נזירות י"ד שנה:

שלא נטמאה כל עיקר. ונהגה ז' שנים אחרות משום א"י והיינו כב"ה:

ותני. ה"ל למיתני בדר"י שלשים יום וי"ד שנה דה"ל שבע שנים מפני הטומאה ושלשים יום משום א"י:

ומשני לא. חש התנא למתני חדשים גבי שנים כלומר הפרט דחדשים היכא דתני כלל השנים:

מתני' אלו מעידים שנזר שתים. שתי נזירות קיבל על עצמו:

ואלו מעידים שנזר חמש. נזירות באותה שעה שאתם אומרים שנזר שתים והוא מכחיש שתי הכיתות ואומר שלא נזר כלל:

נחלקה העדות. הואיל ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל ואינו נזיר:

יש בכלל חמש שתים. והרי הכל מודים שנזר שתים ואין הכחשתו כלום נגד כל העדות והוי נזיר שתים:

גמ' בכולל נחלקו כו'. בסמוך מפרש איזה כלל ואיזה פרט:

כל עמא מודיי. הכל מודים:

שיהא נזיר שתים. שאין הכחשה:

במונה. בפרט דכי אמרו אינך שמנה שלש ארבע וחמש לא כיוונו להכחיש שלא אמר אחת ושתים:

אבל בכולל. לכ"ע כוונת המעידים חמש להכחיש שלא אמר שתים ונחלקה עדותן:

היי דינו כולל כו'. איזהו כלל ואיזהו פרט או מונה:

כולל. זהו שאלו אומרים שאמר הריני נזיר שתים ואלו אומרים שאמר הריני נזיר חמש:

מונה. זהו שאלו אומרים הריני נזיר אחת ושתים ואלו אומרים שאמר הריני נזיר שלש ארבע וחמש:

הכחש עדות בתוך עדות. הכחישו העדים זה את זה בדבר שאינו בגוף העדות אף ע"פ שההכחשה היא בדבר שנעשה קודם עיקר המעשה לא בטלה העדות כיון שאינן מכחישין זה את זה בעיקר העדות כדמסיק:

ד"ה הכחיש עדות לאחר העדות. שמכחישין זא"ז במעשה שנעשה לאחר עיקר המעשה כדמסיק ד"ה לא בטלה העדות:

ה"ג ר"י כדעתיה. לשיטתו:

הוחזק המונה. שניהם מעידים שמנה לו מעות אלא שזה אומר מן הכיס מנה מלוה מעות ללוה וזה אומר מן צרור כסף שהיה למלוה בידו מנה מעות ללוה זהו הכחיש עדות בתוך עדות שבמעשה שנעשה בשעת ההלואה מכחיש זא"ז:

אף רב מודה שבטלה העדות. סתמא דש"ס קאמר בהא אף רב מודה כיון שאינן אלא כת אחת והן מכחישין זא"ז:

מה פליגין. כי פליגי רב ור"י:

וכרב לא בטלה העדות. דהא איכא תרי סהדי המעידים בשוה:

ה"ג אלו אומרים בתוך חיקו המה ואלו אומרים בתוך פונדתו המה ד"ה הכחיש העדות לאחר עדות לא בטלה עדות זה אמר במקל כו' וכ"ה ביבמות. וה"פ אלו אומרים המעות שקיבל הלוה הניחם לתוך חיקו ואלו אומרים שהניחן לתוך אזורו הוי הכחשה לאחר גמר העדות ולד"ה לא בטלה העדות וי"ג לתוך חיקו מנה והיא היא:

זה אומר במקל הרגו כו'. קמשמע לן דאף בעידי נפשות פליגי:

אלו אומרים לדרום פנה. הרוצח או הנרצח לאחר שהרגו וי"ג בדרום חנה:

ה"ג כל עמא מודיי הכחש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות:

חייליה דרב מן הדא. כחו וראייתו דרב מהא דתנן יבמות פרק האשה שלום שתי צרות הבאות ממדינת הים אחת אומרת מת בעלה ואחת אומרת נהרג ר"ש ור"י אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו ש"מ אע"ג דמכחישות בגוף המעשה כיון שאין ההכחשה בעיקר העדות לא בטלה העדות:

ולא שמיע. כלומר ולא ס"ל לרב הא דאמר רבי לעזר:

ה"ג מודה ר"י ור"ש בעדים וכ"ה ביבמות. וה"פ מודו ר"י ור"ש בעדים המכחישות זא"ז דבטלה העדות ולא פליגי אלא בצרה דאין צרה נאמנת על חברתה ואין כאן הכחשה:

מתני'. דר"פ היו בודקין קשיא לרב:

עדותן בטלה. ובדיקות הן דברים שאינן מעיקר העדות כהאי דלעיל במה הרגו במקל או בסייף ואפ"ה כשמכחישין זא"ז עדותן בטלה:

פתר לה רב עד בעד. רב מוקי למתני' בכת אחת ועד אחד מכחיש השני בבדיקות ובכת אחת אפילו רב מודה דעדותן בטלה וכי קאמר רב בשתי כיתות המכחישות זו את זו:

אפילו תימא. מתני' איירי בשתי כיתי עדים ול"ק לרב דשאני דיני נפשות דכתיב צדק צדק תרדוף שלא יהא שם שום הכחשה ורב איירי בדיני ממונות ורבי אבין פליג אהא דאמר בסמוך דאף בדיני נפשות פליג רב:

ה"ג תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו שיהא נזיר בקל שבהן. וה"פ לא נחלקו בשתי כיתי עדים אחת אומרת שנזר שתים ואחת אומרת שנזר חמש שיהא נזיר בפחות שבהן כלומר שתים:

על שני עדים. אחד אומר שתים ואחר אומר חמש בש"א נחלקה עדותן שאין כאן שני עדים שמעידין שנים ובה"א בכלל חמש שנים נמצא ששניהם מעידין על שתים וה"ז נזיר שתים:

הדרן עלך פרק מי שאמר קמא