מתני' מי שאמר כו' ושמע חבירו. כלומר שלשה שמעו להראשון שמקבל עליו נזירות ואמר האחד ואני וכן חבירו כולן נזירין:

הותר הראשון. על ידי שאלה הותרו גם האחרונים שתלו נדרם בנדרו:

האחרון מותר וכולן אסורים. שהרי הראשונים לא תלו נדרם בהאחרון:

פי כפיו כו'. והוא שיאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מלהגיז:

ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר. שכבר קיים נדרה כשאמר ואני:

גמ' כן היא מתני' ואני ואני. שתים שמתפיסין בראשון ולא יותר כדמסיק טעמא ודלא כמתני' דתנן ג' פעמים ואני א"נ כן היא מתני' דגרס ואני בוי"ו והראשון נראה:

מאן תנא ווי"ם. דהאומר בוי"ו הוא דהוי כלל אבל בלא וי"ו הוי פרט ולא קאי אדיבורו של הראשון ר"י דסובר הכי אבל לר"מ דוקא באומר אני הוא דהוי כלל אבל באומר ואני הוי פרט ולא קאי אהראשון:

מתני' שהיו כולן כו'. וטעמא דמתני' לפי שתופסין כולן תוך כדי דיבורו של הראשון ותוך כדי דיבור הוה כדי שיאמר שלום עליך רבי הלכך דוקא שחמרו שנים ואני דכי שקלת חדא מקמא דאמר הריני נזיר ומצרפת ליה להנך דאמרי ואני ואני כולן נדרו תוך כדי דיבור:

ופריך תני. בברייתא הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר כו'. ש"מ דאיכא אמצעי וכיון דאיכא תלת השלישי אינו תוך כדי דיבור של הראשון ואפ"ה תופס נזירותו ה"ה מתני' אפי' אינו תכ"ד. דהראשון אלא תכ"ד של זה בזה הוי נזיר ולפי כך גרסינן במתני' תלתא זימני ואני:

בין אדם לחבירו. שהוא שלום עליך:

בין הרב לתלמיד. שאומר שלום עליך ר':

ה"ג אחד שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני מאה יום וחזר ואמר ואני נעשה עיקר טפילה. וה"פ וחזר הראשון ואמר על דיבורו של השני ואני כלומר גם הוא יהיה נזיר מאה יום נעשה הראשון או נזירות הראשון טפילה ואם הותר השני הותר הראשון אבל אם הותר הראשון לא הותר השני:

ה"ג אחד שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני תוך כדי דיבורו של הראשון גם חבירו אמר ואני תוך כד"ד של הראשון הותר הראשון הותרו השני והשלישי הותר השני לא הותר השלישי. וה"פ שלישי הואיל ואמר תוך כדי דיבורו של הראשון בקמא מיתפיס ולא תלה עצמו בשני:

ושמעו שנים ואמרו ואנו. מיבעיא לן מי אמרינן כל אחד קיבל על עצמו חדא נזירות דה"ל יחד שתי נזירות או דלמא כל אחד קיבל על עצמו שתי נזירות כמו הראשון:

הוא הותר. אם הותר הראשון הותרו גם השנים שאמרו ואנו ממ"נ:

הותרו הן לא הותר הוא. והא ודאי לא איצטרך לאשמועינן דהא תנן הותר האחרון הוא מותר וכולן אסורים אלא איידי דסיפא נקטיה:

ושמע אחד ואמר ואני. מהו מי אמרינן תחת שניהן נזר וחייב בשתי נזירות או דלמא כפי אשר נדר אחד מהן נדר ואינו אלא נזיר אחת:

הותרו הן. השנים הותר הוא הותר אחד מהן לא הותר הוא. שעדיין הוא בספק של השני:

פי מן היין. אמר פי יהא נזיר מן היין וכן כולן הרי זה נזיר דקיימא לן כרבנן פרק קמא דאפילו לא נזר אלא מאחת מהן הרי זה נזיר בכולן:

ה"ג כבידה נזירה נזיר ידי נזיר רגלי נזיר לא אמר כלום. וכן הוא בתוספתא ובבבלי:

למה. בראשי וכבידי הוי נזיר ובידי וברגלי אינו נזיר:

שהתפיס את הנדר בדבר שהנשמה תלויה בה. ראשי וכבידי מה שאין כן ידי ורגלי:

נדר נדר. בקדשים כתיב נדר ובנזיר נמי כתיב נדר מה להלן במקדיש בהמה בעינן שידור בדבר שהנשמה תלויה בו ואם לאו אין כולה קדושה כדדרשינן בתמורה מקרא אף בנזיר כן:

מתני' ואמרה אמן. דאי לא אמרה אמן אין הנדר חל שאין הבעל יכול להדיר אשתו בעל כרחה:

גמ' הותר הוא. הותרה גם היא שהרי נדרה בדידיה מיתפיס וארישא דמתני' קאי:

ה"ג לא הותר הן ואני מה את עביד ליה. וה"פ הך ואני דתניא במציעתא שהבעל אומר על נדר אשתו ואני מי הוי כאומר אמן וקיים לך ואינו יכול להפר עוד או כאומר יפה עשית ויכול להפר:

ר"ח הגדול ור"א הגדול פליגי ביפה עשית אי הויא קיום כדמסיק ואיפשיטא בעיין:

לא אמר כלום. שאין בלשון הזה לשון הפרה כדאמר בסמוך:

כולהם אינו יכול להפר. שכולן לשונות של קיום הן:

עד שיאמר. אלא אם כן אמר אמן או קיים ליך שוב אינו יכול להפר ש"מ דלאמן דמיא דאם לא כן לר' הושעיא למה אינו יכול להפר:

הותרה היא כו'. אהא דתנן הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני קאי שאם הותרה היא הותר גם הוא דהא נדרו בדידה מיתפס הותר הוא לא הותרה היא כדתנן ברישא:

מפני שהוא כתולה נדרו בה כו'. קאי אהא דתנן הריני נזיר ואת ואמרה אמן מיפר שלה ושלו בטל וקאמר לכך שלו בטל מפני שהוא כתולה נדרו בה דה"ל כאומר הריני נזיר על מנת שתהיה גם את נזירה לכך כשהפר את שלה ממילא גם את שלו בטל:

הבעל אומר מופר ליך. כלשון הכתוב והפר משמע מכאן ולהבא בלא טעם כדכתיב ואת בריתי הפר:

וזקן אומר אין כאן נדר כו'. שיהיה עתה כמעיקרו קודם הנדר:

מתני' הרי זה סופגת ארבעים. אע"פ שהיפר לה בעלה אח"כ מ"מ לוקה על שעברה קודם הפרה:

היפר לה בעלה. מיד:

תספוג מכת מרדות. מדרבנן על שעשתה שלא כהוגן:

גמ' מלקות. שחייבה התורה הן מ' חסר אחת ולא יותר ואומדין אותו אם יכול לקבל מכות אלו ואם אינו יכול מלקין אותו כפי השיעור שיכול לקבל אבל מכת מרדו' מלקין אותו בלי שיעור עד שיקבל עליו דברי תורה והמצות או מלקין אותו עוד עד שימות מחמת הכאות אלו:

ה"ג אומדין אותו אם יכול לקבל מלקין אותו ואם לאו אין מלקין אותו:

כתיב וה' יסלח לה. וקשיא סליחה זו למה הא בדין הוא שתהא מותרת שכבר היפר לה בעלה אלא באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר ושתתה יין כו' אע"פ שאין כאן העברה ממש מ"מ טעונה סליחה:

הראשונה מותרת והשנייה אסורה. דבעל מיגז גייז ומהשתא הוא דמבטל ליה:

אף השנייה מותרת. כשהפר בעלה של הראשונה:

תמן תנינן. שבועות פ"ה חמשה שהיו תובעין אותו א"ל תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת רא"א עד שיאמר שבועה באחרונה אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה והשתא קיימי שבועה אכולהו רש"א עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכן בתובע לאחד תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך והוא אומר שבועה שאין לך נמי פליגי ת"ק ור"א ור"ש ות"ק היינו ר"י:

ה"ג אר"י לדברי ר"ש נמצא שאין בידו חיטין פטור על השאר. וה"פ הא דפליג ר"ש דוקא בשאין בידו חיטין דעליה הוה קאי שבועתיה אבל בשיש בידו חיטין נמצא שחייב על החיטין מודה ר"ש דחייב נמי על השאר אע"פ שלא אמר שבועה לכל אחד:

אף ר"י מודה בה. באין בידו חיטין דפטור על השאר ולא פליגי ר"י ור"ש אלא בשיש בידו חיטין:

נמצא שאין בידו חטין כו'. לר"ש מיבעיא ליה אמר שבועה על כל אחד ונמצא שאין בידו חיטין דאיהי שבועה הראשונה מהו שתחול השבועה על שאר המינין א"נ הכי מיבעיא ליה אם לא אמר אלא שבועה אחת ונמצא שאין בידו חיטין מהו שתחול שבועה זו על השאר או דלמא כי היכי דלא חלה על הראשונה אף על האחרונה פטור:

ה"ג מתני' מסייעא לר' זעירא:

מה אם. התם שלא הוציאה השנייה נזירות מפיה אלא תלאה עצמה בראשונה אמרינן שהשנייה אסורה אע"פ שנתבטל העיקר כאן שעיקר השבועה נאמרה מעיקרא על שאר המינין לא כ"ש שחלה עליהן השבועה אע"פ שעל הראשון לא חלה:

ופריך מהו דאר"י כו' ופטור על השאר. משמע דאפי' קרבן אינו מביא אמאי לא וכ"ש דקשיא לר' אבא:

ומשני במתפיס באומר שעורין יהו כחיטין כו'. דה"ל כאומרת כמותה וכיוצא בה דאר"ש השנייה מותרת וה"ה הכא פטור על השאר המינין:

פשיטא. לן דבר זה אשה שנדרה בנזיר ולא היפר לה בעלה ועברה על נדרה שלוקה מיהו הא מיבעיא לן אם תפסה בה שנייה אחר שעברה מהו מי אמרי' כיון דהשתא לאו נזיר' היא כגון שנטמאת או גלחה בענין שסותר אין זו תפיסה ואינה נזירה או דלמא אע"ג דהשתא לאו נזירה מ"מ תהיה נזירה לאחר זמן ולוקה אם עברה:

מאחר שזו לוקה. אם עברה שנית לוקה עוד כדתנן לקמן א"ל אל תטמא אל תטמא לוקה על כל אחת מהניא בה תפיסה ולוקה:

א"ר לא. אמר ר' אילא הך דר"י ר"ש היא:

ופריך ותיעשה שנייה כו'. אע"ג שעברה הראשונה וצריכה להמתין מלמנות נזירתה עד אחר טהרתה או אחר שיגדלו שערה מ"מ יהני תפיסת השניי' וליהוי כאומרת הריני נזירה לאחר כ' יום כלומר עד אחר כלות סתירתה של הראשונה:

ומשני ר"ש. לשיטתו דתנן מנחות פ' המנחות והנסכים האומר הרי עלי מנחה מן השעורים כו' ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין שאין מתנדבין מנחת שעורין ה"נ כיון שלא נדרה השנייה כדרך הנודבין שלא אמרה שתהא נזירה לאחר זמן אינה נזירה:

מתני' אם שלו כו'. בגמרא מפרש:

תצא ותרעה בעדר. דלא קדשו כלל:

חטאת תמות. ממתינין לה עד שתמות:

ונאכלין ליום אחד. כשלמי נזיר שאינן נאכלין אלא ליום ולילה:

ואין טעונין לחם. ודלא כשלמי נזיר דטעונין לחם דהואיל והפר לה בעלה אין כאן תנופה וכתיב בלחם על כפי הנזיר:

היה לה מעות סתומים. שהפרישתן סתם לקרבנות נזיר ולא פירשה אילו הם לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים:

יפלו לנדבה. לתיבות שבמקדש שזורקין לתוכן מעות לנדבה וקונים מהן קרבנות שכולן עולות:

לא נהנין ולא מועלין. לכתחלה אין נהנין מהן ואם נהנה אינו מביא קרבן מעילה כהנהנה משאר הקדשות:

גמ' הא ליקדש קדשה. הקרבנות שהפרישה אם לא היפר לה בעלה אע"פ שהן שלו וקשיא אמאי קדשו הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

ומשני אלא. מתני' איירי שהפרישה בהמות שנתן לה אחר במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן:

ופריך שלה הן. בכה"ג שניתנו לה במתנה שלה הן ובמתני' תנן אם שלו הן:

במשלטת על נכסיו. לעשות בהם דברים דצריכא לה הלכך אם בא הבעל ומיחה לא קדשי דהויין להו דברים שאינה צריכה להם:

ה"ג ואם לא בא קדשה. ואם לא בא הבעל והיפר לה דצריכא לה קדשי:

ה"ג תמן אומר תצא ותרעה בעדר וכא כו'. וה"פ קשיא ליה אהדדי לקמן פרק ה' תנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתיר לו והיתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר והכא תנן אם שלה היתה הבהמה החטאת תמות כו' אף ע"פ שהפר לה בעלה:

ומשני תמן. התם החכם עוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נזיר מעולם הלכך הקדישו בטל אבל הכא הבעל אינו עוקר הנדר אלא מכאן ולהבא הלכך ההקדש קיים שהרי הנדר שהיה עליה בשעת ההקדש עדיין קיים:

ופריך מי מיפר את שלה. נזירות כתיב ואם הפר יפר אלא קרבנות שלה איך יפר:

גזירת הכתוב היא. דכתיב והפר את נדרה אשר עליה והאי עליה מיותר ללמד שמיפר את הנדר ואשר עליה מחמת הנדר כגון שנדרה בנזיר וישנו עליה גם קרבנות כשמיפר הנדר מיפר גם חוב הקרבנות אשר עליה:

אין טעונין כו'. הא דתנן במתני' אם שלה היתה בהמה מקריבין עולה ושלמים לשמן מ"מ אינן טעונין לחם ולא זרוע בשלה להתבשל עם האיל ולעשות תנופה כדין נזיר כיון דאין נזיר ניתר בהן:

ה"ג שלמים הבאין לאחר מיתה מהו שיטענו לחם. וה"פ נזיר שמת והיתה לו בהמה מפורשת ודאי שלמים קרבין שלמים מיהו הא קמיבעיא ליה אם טעונין לחם כשאר שלמי נזיר או לא:

חזר. ואמר וכן בחיים מי שהפריש קרבנותיו ונאבדו והביא אחרים ונתכפר בהן אח"כ נמצאו הראשונים אותן שלמים קריבים עם לחם ולא לבטלה אלו שלמים באין בתמיה שכבר נתכפר באחר ואפ"ה טעון לחם אף לאחר מיתה אע"ג דאינו בא לכפרה דאין כפרה לאחר מיתה טעון לחם:

פשיטא לר' בון כו'. דהא מתני' היא:

ופריך מה בין מיתה. דמספקא ליה להפרה דפשיטא ליה:

ומשני מיתה כבר נראו להיטען לחם. כשהיה חי:

תני אשם. קרבן אשם שמביא נזיר טמא:

לאחר הפרה. כגון אשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח"כ היפר לה בעלה מביאה אשמה שהפרישה קודם הפרה:

שאין לך אשם קרב לאחר מיתה. דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלה וכל שבחטאת מתה באשם רועה:

ה"ג שאין לך אשם שאינו בא לבטלה כזה. דמצינו אשם תלוי שבא להציל מעונש וזה לכפרה בא דאשם טמא קרא חוטא קריא ליה:

תמן תנינן. שקלים פ"ב:

והוא. הא דהוי מותר נזיר לנדבה דוקא בשקרבה חטאתו לסוף שהנזיר מביא ג' בהמות חטאת עולה ושלמים וכשקרב החטאת לבסוף ה"ל מותר חטאת שהוא לנדבה כדתנן התם:

מותרו שלמים. כדתנן התם מותר שלמים לשלמים:

הלכה אחת היא בנזיר. כלומר הלכה כוללת היא במותר קרבנות נזיר שיהו לנדבה:

מתני' מסייעא לדין כו'. תניא כוותיה דר"ח ות"כ דר"ז:

אלו הן סתומין כל שדמי חטאת. שמתו בעליהן היו מעורבות בהן ואפי' הפרישו בעליהן בחייהן דמי חטאת מתוכן אפ"ה ה"ל כמעות סתומין וכאלו עדיין הן מעורבין בתוכו וילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין והיינו כר"ז:

ה"ג אילו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי ומת דמי החטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין והשאר רוצה להביא בהן עולה יביא שלמים יביא ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן כ"ה בתוספתא פ"ק דמעילה. וה"פ במקצתן אין מועלין דלמא דמי שלמים הן ואין מעילה בשלמים:

ולא אמר אם מת יפלו לנדבה. כמותר חטאת והיינו כר"ח:

ירקב. שאין לו תקנה כדמסיק:

להקריבו. ללחם בפ"ע א"א:

ה"ג שאין לך לחם קרב בפ"ע. בלא קרבן:

להקריבו עם. קרבנות של נזיר אחר אי אפשר:

שאין לך נזירות באה בלא לחם. א"כ מעיקרא כשקיבל נזירות על עצמו כבר נתחייב להביא לחם משל עצמו:

לפום כן. לפיכך מותר לחם ירקב:

סברין מימר. סברוהו למימר מותר לחם ומותר נסכים שוין ושניהן ירקבו:

קדשי קדשים אינון. וקדשי קדשים מותרן נדבה:

ההן דהכא. דמותר לחם ירקב ומותר נסכים יפלו לנדבה דקדשי קדשים הן:

עד דאנא. כשהייתי בבבל שמעתי קלא דר"י ששאל לשמואל:

הפריש שקלו ומת. מה יעשה בו:

א"ל יפלו לנדבה. דשקלים לקדשי קדשים באין:

ה"ג ר"ל מותר כו'. וה"פ ר' לעזר מה הוא דאיתמר מותר עשירית האיפה של כה"ג שניתותר מה יעשה בו:

יוליכם לים המלח. לא נהנין ולא מועלין בהן:

ר"ל אמר יפלו לנדבה. דעשירית האיפה קדשי קדשים היא דכתיב בה חטאת:

מעות סתומין. תנן במתני' דוקא מעות אבל אין בהמה סתומה אפי' אינה ראויה לקרבנות נזיר אפ"ה כמפורשת היא דאם אינה ראויה לקרבן נזיר ראויה היא לקרבן אחר:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

לא יצא. זה מידי עבירה קלה כגון נדה וחלב שאין בהן מיתת ב"ד:

בבהמה שהפריש אביו. על עבירה חמורה כגון חלול שבת:

שכן אינו מגלח. נזירות על בהמות שהפריש אביו לנזירותו:

בזמן שהן סתומין. שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה:

ת"ל קרבנו. דגבי חטאת כתיב קרבנו יתירא ללמד בקרבנו הוא יוצא ולא בקרבן אביו:

כשהוא אצל מעות כו'. לאו סיומא דברייתא הוא אלא רב ששת הוא דדייק הכי מדתני גבי מעות בזמן שהן סתומין כו' וגבי בהמה לא. תני הכי ש"מ דאין בהמה סתומה:

ה"ג בהמה אין עליה הלכות סתומין בתחלה ויש עליה הלכות סתומין בסוף מעות יש עליהן הלכות סתומין בתחלה ואין עליהן הלכות סתומין בסוף ובסמוך מפרש להו לכולהו:

ה"ג מעות יש עליהן הלכות סתומין בתחלה דתנינן היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה בהמה אין עליה הלכות סתומין בתחלה דתנן הביא ג' בהמות ולא פירש מעות אין עליהן הלכות סתומין בסוף דתניא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי ומת מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן בהמה יש עליה הלכות סתומין בסוף כשהביא מעות וחיללן על בהמה. וה"פ מעות יש עליהן הלכות סתומין בתחלה כדתנן במתני' בהמה אין עליה הלכות סתומין בתחלה כדתנן לקמן פ"י רשב"ג אומר הביא ג' בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תיקרב חטאת והראויה לעולה עולה כו' מעות אין עליהן הלכות סתומין בסוף דתניא תוספתא דמעילה פרק קמא אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח והשאר יביא חציו לעולה וחציו לשלמים ומועלין בכולן דדמי עולה מעורבין בהן ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אבל בחציין אין בהן מעילה דאיכא למימר דשלמים הן ואין בשלמים מעילה שמעינן מיהת בסוף כשאין דמי חטאת מעורבין בהן אע"פ שדמי שלמים סתומין אפילו הכי אינן נופלין לנדבה כמעות מפורשין בהמה יש עליה הלכות סתומין בסוף אם הביא מעות וחיללן על בהמה דין בהמה כדין מעות ואם מת יפלו דמיהן לנדבה:

הפריש חמור. דינו כמפריש מעות סתומין דחמור ודאי לדמי עומד:

הפריש שור. דאינו ראוי לקרבן נזירות דקרבנו מפורש איל וכבש וכבשה:

תריהון. תרווייהו אמרי בשם שמאי ופליגי איך אמר שמאי:

חד אמר כמפריש מעות. סתומין כיון דאינו ראוי לקרבן נזירות:

וחד אמר כמפריש בהמה. דאע"ג דלא חזיא לקרבן נזיר מ"מ ראוי לקרבן אחר וחל עליו קדושת הגוף דאינו נפדה בלא מום מידי דהוי מקדיש זכר לדמיו שלא הקדיש הדבר עצמו לעולה אלא לדמי עולה אפ"ה חל עליו קדושת הגוף ה"נ כן הוא:

מתני' נזרק עליה אחד מן הדמים. של קרבנותיה דאז כבר הותרה לשתות ביין אינו יכול להפר שאין כאן עוד נדר עינוי נפש אף ע"פ שצריכה עדיין גילוח אין בכך כלום:

אפי' נשחטה עליה. אחת מכל קרבנותיה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים דלאחר הפרה אינו יכול לזרוק הדם נמצא קרבן הנשחט יוצא לבית הפסול:

אבל בתגלחת הטומאה יפר. שצריכה לחזור ולמנות נזירות טהרה ויכול לומר אי אפשי באשה מנוולת כלומר מעונה ומנועה משתיית יין:

אף בתגלחת טהרה יפר. שלא תצטרך לנוול עצמה ע"י הגילוח ות"ק סובר אין הגילוח ניוול לה שיכולה לעשות פיאה נכרית בשערה:

גמ' ה"ג אינו מיפר לה מפני שערה. וה"פ אע"ג שצריכה עדיין תגלחת ויש ניוול משערה אפ"ה אינו יכול להפר שאפשר לה בפיאה נכרית א"נ ה"ג מי מיפר את שעליה ר' יוסי וכו' וכ"ה לעיל בפרקין וה"פ אע"פ שיכול להפר נזירותה משום עינוי נפש שאסורה ביין למה תהא פטורה מחיוב קרבנות שקיבלה על עצמה:

גזירת הכתוב הוא. דכתיב והיפר את נדרה אשר עליה קרא יתירא הוא ללמד מי שמיפר הנדר אף הוא מיפר חוב הקרבנות שעליה:

דר"ש היא. מתני' דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ש"מ דלאחר שנזרק אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים והיינו כדר"ש כדתנן לקמן פ"ו:

ד"ה היא. מתני' כרבנן נמי אתיא דאע"ג דהנזיר אסור ביין עד לאחר כל המעשים מ"מ אין איסורו בלא תעשה אלא בעשה דמעיקרא אסור בלא תעשה דכתיב חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וגו' אבל השתא נאסר מדכתיב ואחר ישתה משמע קודם שנעשו כל המעשים לא וה"ל לאו הבא מכלל עשה נמצא אחר הקרבת אחד מקרבנותיה שנדחה איסורה מלא תעשה לעשה וכיון דאיכא עשה (ול"ת) אינו יכול להפר:

רבנן אמרין כו'. סתמא דש"ס מפרש מאן נינהו דברי הכל וקאמר דפליגי רבנן ור"ש דרבנן אמרי ואחר ישתה היינו אחר כל המעשים כולן דהיינו הקרבת כל הבהמות והתגלחת ישתה ור"ש אומר ואחר שנעשה שום מעשה לטהרתו ישתה יין:

ה"ג מתני' מסייעא לר' לעזר בד"א כו' שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת הא תגלחת טהרה אינה מתנוולת מאן אית ליה תגלחת טהרה אינה מנוולת לא ר"ש. וה"פ הא דקאמר אי אפשי באשה מנוולת היינו האסורה ביין דליכא למימר שצריכה תגלחת דא"כ אף תגלחת טהרה נמי אלא ודאי אשתיית יין קאי וקאמר דבתגלחת טומאה איכא איסורא לאחר טהרתה אבל בתגלחת טהרה ליכא איסורא לאחר שנזרק עליה אחד מן הדמים והיינו כר"ש:

אף ר' דכוותיה. מדברי ר' נמי איכא למידק דכר"ש ס"ל:

ה"ג ר' אומר אף בתגלחת הטהרה יפר שיכול לומר א"א באשה מגלחת. ואס"ד כרבנן ס"ל דאסור ביין לאחר כל המעשים ה"ל למימר אף בתגלחת הטהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי במנוולת ומגולחת אלא ש"מ כר"ש ס"ל:

ה"ג אר"י לא אמר ר"ע אלא בחטאת. שאם יפר לה אחר שחיטת החטאת איכא הפסד קדשים. דחטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה אבל אם נשחטה עולה או שלמים יכול להפר ואין בזה הפסד קדשים דיכול לזרוק דמן שלא לשמן והן מותרים באכילה:

ופריך מעתה. אפי' לא נשחטה החטאת אלא מיד לאחר ההפרשה אע"פ שהיא עדיין בחיים נמי לא יפר מפני הפסד קדשים דהא לאחר שהפרישה החטאת והיפר לה בעלה החטאת תמות כדתנן במתני'. ומשני אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה. כל זמן שלא נשחטה לא קפדינן אהפסדה שלא נקרא עליהן שם גבוה ולא דחינן בשביל הפסדו הפרת הבעל המפורש בקרא:

מתני' האיש מדיר את בנו. כשהוא קטן בנזיר וכל דין נזירות עליו ואביו חייב להביא קרבנותיו ואם נטמא מביא קרבן טומאה והאי מדירו היינו שאומר לו תהא נזיר או שאומר הרי פלוני בני נזיר והוא שלא ימח' הבן ולא הקרובי' ודבר זה הלכה מפי הקבלה:

כיצד. יעשה האב בקרבנות שהפריש לנזירות הבן ואח"כ גילח הבן או הקרובים או שמיחו אחד מהן ונתבטל הנזירות וקאמר אם היתה לו בהמה מפורשת החטאת תמות כו':

מתני' ואין אשה מגלחת על נזירות אביה. אפילו היא בת יורשת ודבר זה הלכה מפי קבלה:

גמ' איש. כתיב איש צרוע הוא אין לי אלא איש הוא דנחלט בקרחת או בגבחת דכתיב בסיפא דקרא טמא יטמאנו הכהן אשה מנין:

ה"ג ת"ל והצרוע. וה"פ כתיב סמוך ליה והצרוע אשר בו הנגע והאי והצרוע מיותר דהא כולא פרשתא במצורע כתיב אלא לרבות צרוע שאינו נזכר בקרא והיינו אשה וקטן:

א"כ למה נאמר איש. איש צרוע אחרי דמרבי' הכל איש ל"ל:

לענין שלמטן. לאו למעוטי נשים מטומאה האמורה במקרא זה אלא למעט נשים מפריעה ופרימה האמורה למטה לומר לך איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת:

האיש מדיר. את בנו בנזיר ואין האשה מדרת:

והאיש מגלח. על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה:

תני. בתוספתא דנזירות שסידרן חכם אחד ששמו מרחם איכא דאמרי האיש מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות והיינו עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד ואיכא דאמרי עד שיבא הבן לעונת נדרים דהיינו עד שיהיה הבן י"ב שנה ויום א':

הכל מודין כו'. סתמא דש"ס קאמר דהך תוספתא לאו דסמכי דהכל מודין משהגיע לעונת נדרים אינו יכול להדירו עוד לישנא אחרינא הכל מודין שאם הזירו לאחר שהגיע לעונת נדרים לאו כלום הוא כי פליגי כשהזירו קודם שהגיע לעונת נדרים ומשך הנזירות הוא עד לאחר י"ג שנה חד אמר שאינו נוהג נזירות אלא עד שיגיע לעונת נדרים וחד אמר עד שיביא שתי שערות:

בכל לשונות. שמשמעו שמוחה על הנזירות הויא מחאה:

ישב לו לפני הספר. ולא אמר לגלחו לאו כלום הוא שאפשר לכוונה אחרת ישב לשם או שחזר מדעתו:

קרוב מהו שימחה. כלומר איזהו קרוב שימחה מי בעינן פסולי עדות כדתנן סנהדרין פ"ג ואלו הן הקרובין או דלמא כל קרוביו בכלל עד למעלה ועד למטה:

מהו שתחול כו'. מיבעיא ליה שנת י"ג שהוא השנה שבו מגיע לעונת נדרים אם הדירו אביו לאותו זמן מהו שאף הבן יכול לידור או דלמא כיון שנתרוקן הרשות לאב הבן בכלל קטן ואינו יכול להזיר עצמו:

ופשיט מעשה כו'. מדקאמר אם נזירות כו' משמע אם נזירות אביו עליו הוא אינו יכול להדיר עצמו א"נ אס"ד שחל עליו נזירותו ונזירות אביו הא ודאי היה צריך לבודקו שמא עדיין לא הביא שתי שערות וחל עליו נזירותו ג"כ שהרי כבר הגיע לעונת נדרים נמצא חלו עליו שתי נזירות:

מכבר. מעכשיו:

מליקת העוף שלו. של בן י"ב שנה ויום אחד מהו שתיאכל ל"א מליקת העוף של קטן שהדירו אביו ונטמא שמביא שתי צפרים א' לעולה וא' לחטאת מהו שתיאכל מי הוה כגדול ממש ונאכל או לא ופריך עד דמיבעיא לך מליקתו אפי' הוה דינו בשחיטה תיבעי לך על אכילתו אי שריא או לא דה"ל חולין שנשחטו בעזרה:

ומשני תמן. התם בשחיטה אינו אלא ספק אחד ספק חולין שנשחטו בעזרה משא"כ במליקה איכא תרתי ספק נבלה וספק שחיטת חולין בעזרה:

ואפי' הכא ספק אחד הוא. במליקה ספק נבלה אבל ספק חולין בעזרה אינו כהא דתני הנוחר והמעקר אין בו משום חולין בעזרה ומליקה נמי כן הוא:

אפי' ספק א' אינו. במליקת עוף דאין שחיטה לעוף מן התורה ובנחירת הסימנין להוציא דם סגי:

מחוורת מד"ת. אינה ברורה מדברי תורה אלא רמז בעלמא דכתיב בשליו וישטחו להם שטוח ודרשינן שנתן להם דבר הטעון לשחוט שטוח בהיפך האתוון שחוט:

גמ' עד כדון בשוין. ממתני' שמעינן האיש מגלח על נזירות אביי בשהיה נזירותו ונזירות אביו שוין מיהו הא מיבעיא לן היה הוא נזיר אחת דהיינו שלשים יום ובנו נזיר שתים שהוא ס' יום או שהאב קיבל על עצמו ב' נזיריות והפריש קרבנות לאחת מהם ומת או אפי' שניהן נזיר אחת אלא שהוא היה נזיר טהור ובנו נזיר טמא או איפכא הוא נזיר טמא ובנו נזיר טהור מהו שיגלח על נזירות אביו:

מ"ט דר' יוסי. דאמר דבעינן שיהא נזיר בחיי אביו דכתיב קרבנו לה' על נזרו ודרשינן בספרי קרבנו לה' על נזרו ולא נזרו על קרבנו וה"ג בסוגיין שיקדים נזרו לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו ואם יזיר אחר מיתת אביו הרי קרבנו קודם נזרו:

הוון בעי מימר. סברוהו למימר ר' יהודה היינו ת"ק דפליג אר' יוסי סובר נמי דמי שהיה הוא ואביו נזירים שמגלח על נזירות אביו ולא פליגי אלא במי שנזר לאחר מיתת אביו דלר' יהודה מגלח על נזירות אביו ולר' יוסי אינו מגלח:

אשכחית אמר. מצאו ברייתא דאמר בה שאין ר' יהודה. מודה ל לר' יוסי ולא ר' יוסי לר' יהודה אלא ר' יהודה דוקא בנדר לאחר מיתת אביו הוא דמגלח על נזירות אביו ולא במי שהיה הוא ואביו נזירים דכיון דכבר נתחייב בקרבן אחר בחיי אביו אינו מגלח על נזירות אביו ור' יוסי סובר דוקא מי שהיה הוא ואביו נזירים הוא דמגלח על נזירות אביו אבל נדר לאחר מיתת אביו לא:

הדרן עלך פרק מי שאמר בתרא