מתני' שלשה מינין כו' הטומאה כו'. בגמ' מפרש מנ"ל:

וכל היוצא מן הגפן. חרצנים וזגים ענבים לחים ויבישים מצטרפין לכזית כדי ללקות עליהן:

משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. כדרך כל שתיה ולא סגי בכזית דלא ילפינן שתיה מאכילה:

ר"ע אומר. כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל וגמרי' שתיה מאכילה מה ענבים כזית אף שתיה בכזית:

אפי' שרה כו'. קסבר ר"ע היתר מצטרף לאיסור דכתיב משרת:

גמ' ה"ג זיבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחת. עשה כל עבודות אלו להע"ז בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת דקסבר השתחויה בכלל היתה ויצאה לחלק. בבלייא. ר' זכאי מבבל היה וא"ל ר' יוחנן עברת תלתא נהרין שההולך מבבל לארץ ישראל צריך לעבור שלשה נהרות כלומר מהלך רב כזה הלכת וסכנת בעצמך לעבור ג' נהרות כדי ללמוד תורה:

ואיתברית. ונשברת וטעית דאינו חייב אלא אחת דהשתחואה לא יצאה לחלק אלא ללאו:

עד דלא יתברינה בידה. עד שלא טעית ודרשת השתחויה יתירא דכתיב בע"ז לחלק יצאה לא היה חייב על כל העבודות אלא אחת נמצא שיש כאן אחת אפי' עשה הרבה עבודות אינו חייב אלא אחת ואין כאן הנה בע"ז שיהא חייב הרבה חטאות בהעלם אחת:

מן דתבר בידה. ואמרת השתחויה לחלק יצאה יש כאן הנה כלומר פעמים שהוא חייב הרבה דהיינו אם עשה הרבה עבודות בהעלם אחת ואין כאן אחת איך מצינו שיעשה הרבה ולא יביא אלא אחת:

והלא הבערה בכלל. דלא תעשה כל מלאכה היתה:

ללמד. ולהקיש אליה כל שאר מלאכות שנכללו עמה בכלל שזה מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:

מעשה יחידים. שהיא אב מלאכה לעצמה:

וחייבין עליה בפני עצמה. אם עשאה עם שאר מלאכות בהעלם אחת:

שיש בו. בכלל לא תעשה כל מלאכה:

והלא השתחויה בכלל. לא תעבדם היה שהוא כולל כל מיני עבודה:

ובע"ז כלל במקום אחד. פ' כי תשא:

ופרט במקום אחר. פ' ויקהל:

שהוא בצד הפרט. דגבי הדדי כתיבי לא תשתחוה להם ולא תעבדם ולא ה"ל יוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

א"ל והכתיב. במקום אחר לא תשתחוה כו':

א"ל מכיון שאין את למד. מפרט הנכתב אצל הכלל אף מפרט הנכתב במקום אחר אין את יכול ללמוד שהרי גילה הכתוב שאין ללמד מהפרט:

חברייא אמרי. אי משום שהפרט נכתב בצדו יש ללמד דאין חילוק בין פרט הנכתב בצדו או שנכתב במקום אחר אלא היינו טעמא דלא דרשינן בע"ז כלל ופרט דבעינן שיהא הכלל כתוב תחלה ואח"כ הפרט כמו בשבת משא"כ בע"ז שהפרט נכתב תחלה לא תשתחוה ואח"כ הכלל לא תעבדם והא דכתיב לא תשתחוה לאל אחר אע"ג דכתיב בתר הכלל אין למידין שכבר גילה קרא דאין למילף מהפרט:

ה"ג ר' יוסי אומר בין שכלל ואח"כ פרט או פרט ואח"כ כלל כלל ופרט הוא וכ"ה בשבת:

כלל בעבודתה. בעבודת השבת וכן הפרט בעבודת השבת:

ובע"ז כלל בעבודתה. דכתיב לא תעבדם בעבודה של אותה ע"ז:

ופרט למלאכת גבוה. דהשתחויה אסורה בכל ע"ז אפי' אין עבודתה בכך כיון שעובדין לגבוה בהשתחויה:

אמר ' ר' מנא. בלאו כל הני אין לדמות ע"ז לשבת בשבת יצאה הבערה שלא לצורך שהיא בכלל לא תעשה מלאכה ועל כרחך לומר דלחלק יצאה אבל השתחויה בע"ז לצורך עצמה יצאה לחייב עליה אע"ג שאין בה מעשה:

ותניא כהדא. ותנא כהא דר' מנא:

יצאה זביחה ללמד על הכלל. שחייב על מעשה יחידי:

השתחויה ללמד על עצמה. אע"פ שאינה מעשה חייב עליה:

או חילוף. השתחויה ללמד על הכלל וזביחה ללמד על עצמה:

ומשני דבר שהוא מעשה מלמד. על הכלל ודבר שאינו מעשה מלמד על עצמו:

הבערה. נמי לצורך עצמה יצאה:

ללמד על בתי דינין שלא יהו. דנין בשבת:

והיו אלה וכו'. גבי מיתת ב"ד כתיב בפ' רוצחים:

מה מושבות שנא' להלן. במיתת ב"ד הכתוב מדבר אף מושבות שנאמר כאן במיתת בית דין ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימא לצורך יצאת. ללמד על מיתת ב"ד:

כמי שיצאת שלא לצורך. דמ"מ שמעינן שחייב אף על מלאכה אחת ל"א מכיון שיצאה לצורך כלו' מה שאתה אומר שיצאה לצורך לאו הבערה עצמה היא לצורך דהוה מצי למכתב מושבותיכם גבי לא תעשה כל מלאכה אלא ודאי הבערה לצורך יצאה לחלק:

ופריך וכא. והכא בנזיר כתיב כל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל הרי חרצנים וזג בכלל כל אשר יעשה היו ופרטן הכתוב נימא דלחלק יצא דלא מצטרפין ובמתני' תנן וכל היוצא מן הגפן מצטרפין:

ומשני אלא. התם בשבת כלל במקום א' ופרט במקום אחר אבל הכא בנזיר כלל ופרט בהדי הדדי כתיבי:

ה"ג והא חברייא אמרי ל"ש בין שכלל במקום א' ופרט במקום אחר בין כלל ופרט במקום א' כלל ופרט הוא אלא כלל ואח"כ פרט בעינן וכא כלל ואח"כ פרט. וה"פ דהכא בנזיר כתיב תחלה הכלל ואח"כ הפרט:

ה"ג והא ר' יוסי אמר ל"ש כלל ואח"כ פרט או פרט ואח"כ כלל לעולם כלל ופרט הוא. וה"פ ולדידיה פשיטא דקשיא למה לא אמרינן בנזיר דחרצנים וזג יצאו מן הכלל לחלק ללמד דאין מצטרפין:

ומשני תמן. התם בשבת שלא לצורך יצא הפרט וע"כ לומר לחלק יצא אבל הכא בנזיר לצורך עצמו יצא ולא לחלק:

ולמה יצאו. לאיזה צורך עצמו יצאו:

אף העלים והלולבים במשמע. א"כ ע"כ לומר לחלק יצאו:

ומשני תמן לצורך נכללו. בשבת איצטרך הכלל ללמד שכל מלאכות אסורות אבל הכא בנזיר נכתבו כל הפרטים יין ושכר וחומץ וחרצנים וזגים א"כ הכלל כל אשר יעשה כו' ל"ל אלא ללמד שמצטרפין זה עם זה:

ופריך ולמה. אמרת הכא שלא לצורך נכללו הא איצטרך לרבות אף העלים והלולבים א"נ ה"ג ולמה לצירופין וסיומא דתירוצא הוא ולמה נכללו ללמד שמצטרפין וכן עיקר:

ה"ג כל נבלה לרבות הטרפה וכ"ה בספרי. מדכתיב כל יליף ליה:

האוכל אבר מן החי מטרפה. בהמה טרפה מחיים ואכל ממנה אבר בחייה:

לא תאכל כל נבלה. אזהרה לטרפה:

ולא תאכל הנפש עם הבשר אזהרה לאבר מן החי:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. אזהרה לאבר מן החי שלא יהא תולש ואוכל בשר מן הבהמה בחייה אחד כשרה ואחד טרפה ומקרא זה נמי אזהרה לטרפה למדנו דדרשינן טרפה כמשמעו וכיון ששתיהן נכללו בלאו אחד אינו לוקה אלא אחת:

ה"ג אית דאמרי מה טעמא כו' א"נ מ"ט דרשב"ל ל"ג:

לא סבר בטרפה כר"י. דאתי מכלל לאו דלא תאכלו כל נבלה דאי סובר כר"י בהא א"כ האוכל אבר מן החי מטרפה תרי לאוין נינהו וחייב שתים:

אמר לון אפילו יסבור. כר"י דמרבינן טרפה מלא תאכלו כל נבלה אפילו הכי אינו חייב אלא אחת שהרי חזר הכתוב וכלליה ללאו דטרפה בכלל לאו דאבר מן החי לומר שאינו חייב אלא אחת:

מעתה כיון שחזר וכלל. חלב ודם בלאו אחד ה"נ נימא האוכל חלב ודם בבת אחת אינו חייב אלא אחת:

א"ל אלו היה כתיב חלב ודם. לא תאכלו שפיר הוה קשיא לך אבל השתא דכתיב כל חלב וכל דם אתי כל ואפסקינהו לומר שחייב על כל אחת:

מעתה כיון שחזר וכלל. דכתיב מחרצנים ועד זג נמי נימא דאינו חייב אלא אחת:

אלא כתיב מחרצנים ועד זג. אתי ועד ואפסקינהו ללמד שחייב על כל אחת בפני עצמו:

ה"ג ר' יוסי אמר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון ר"י ורשב"ל. אף בחרצנים וזג לר"י חייב שתים ולרשב"ל אינו חייב אלא אחת ל"א אדבתרא קאי הוו ידעין דפליגי באבר מן החי שחלקו ואכלו וכדמסיק וכ"נ בסמוך:

אבר מן החי שחלקו לשנים. קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו השני:

ד"ה פטור. דבעינן אבר שלם וסתם אכילה בבת אחת משמע:

מה פליגין. כי פליגי:

עבד פיו כלפנים. שהרי נהנה גרונו באבר שלם:

עבד פיו כלחוץ. אכילה במעיו בעינן וליכא:

א"ל את. מה סברית לך כר"י או כרשב"ל:

א"ל אנא אמרי לכון שהרי עולם כלומר גדולי עולם פליגי בה ואתון אמרין הכי מאי דעתי בה איך אכריע בין הרי עולם:

אין כן כו'. ופריך לר"י דאמר דלא קפדינן אלא שיהנה גרונו באבר שלם אם כן אפי' חלקו מבחוץ ונתן שני החלקים בפיו בבת אחת נמי יהא חייב:

ה"ג לאו דרך אכילה היא. וה"פ ומשני כיון דלאו דרך אכילה היא לחלק מבחוץ פטור:

נמלה שחלקה בפיו ואכלה. דהאוכל נמלה שלימה אף על פי שאין בה כזית חייב משום בריה והשתא שחלקה בפיו פליגי בה ר"י ורשב"ל ר"י דעביד פיו כלפנים חייב ולרשב"ל דעביד פיו כלחוץ פטור:

ענבה. שלימה דבריה היא שחלקה בפיו נמי פליגי בה ר"י ורשב"ל כי היכי דפליגי באבר מן החי:

שבטל. מטומאתו בטל נמי מאיסורו אבל ענבה אין בה שום טומאה אף איסורא נמי לא בטל ואפי' לר"י אינו מצטרף ל"א אבר מי החי דמהני חלוקתו שלא יטמא עוד דבעינן דוקא אבר שלם מהני נמי החלוקה לרשב"ל לבטל איסורו אבל הכא בענבה שאין בה טומאה אף רשב"ל מודה דלא נתבטל איסורא:

כזית מצה. שחייבין לאכול בלילה הראשון שחלקו בפיו ואכלו אם יוצאין בה פליגי בה ר"י ורשב"ל:

מכל מקום לא נהנה חכו. כזית בפעם אחת ואפי' לר"י אינו יוצא בה ל"א ה"ג מ"מ נהנה חכו בכזית. ואפי' רשב"ל מודה דיצא:

פרידים של רימון. שכשמסלקין הקליפה מן הרימון נמצאו בתוכו גרעינין הרבה וכל אחת מהן נקרא פירוד וכן הוא בעוקצין פרד של רימון חיבור ומיבעיא ליה לר' ניסא אם חלק להפירודין בפיו מי פליגי בה ר"י ורשב"ל כי היכי דפליגי באבר מן החי או דלמא אף רשב"ל מודה שכן דרך לאכול כל פירוד בפני עצמו ולחלקו בפיו:

מה אנן קיימין. במאי קמיבעיא ליה:

חי משום משקה. כשחולקין הפירודין יוצאין מהן משקין ואין לצרפן לכזית:

כבר תנינן. תרומות פי"א:

אין מטמא משום משקה כו'. וכיון דאוכל מיקרי פשיטא שמצטרפין:

תיפתר שבלען. לכל פירוד לחוד מי אמרי' בעינן שיבלע במעיו כזית כאחד או דלמא כיון שדרך לבלוע כל פירוד בפני עצמו סגי ואפי' לרשב"ל חייב:

טרפה שעשאה נבלה. כלומר שהיתה טרפה ומתה ונעשית נבלה:

ה"ג רשב"ל אמר חייב שתים ר' יוחנן אמר אינו חייב אלא אחת. וה"פ רשב"ל דיליף לאו דטרפה מובשר בשדה טרפ' כדאמרינן לעיל א"כ חייב שתים אחת מובשר בשדה טרפה ואחת מלא תאכל כל נבלה ולר"י דיליף טרפה מריבוייא דכל נבלה א"כ נבלה וטרפה לאו אחד הן:

ודא מסייעא לר"י. ברייתא דבסמוך סייעתא לר"י:

דתניא וכל נפש אשר תאכל כל נבלה. וטרפה:

אם טרפה חיה. אי איירי בטרפה שעדיין חיה ותולש ממנה כזית בשר ואכלו:

כבר נאמר נבלה. ובשר הפורש הרי הוא כפורש ממתה:

אם טרפה. שמתה כבר איירי הרי היא בכלל נבלה שזו היא נבלה ממש:

ויימר נבלה היא. ש"מ טרפה היא נבלה:

ה"ג ר' אבהו בשם ריב"ח קומי ר' יוחנן ולא תשקצו כו'. וכ"ה הגירסא בבלי מעילה פרק רביעי:

בבהמה ובעוף. ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא:

והלא אין לך מטמא אלא שמנה שרצים. ושאר שרצים אינן מטמאים איך קאמר ובכל אשר תרמוש האדמה אלא ללמד דכל איסורי אכילות שיעורן כשיעור טומאתן ושמנה שרצים איסור אכילתן בכעדשה כשיעור טומאתן:

מה וקבלה. לא שקיבל דרשתו והסכים לדבריו אלא כאדם ששמע דבר מבעל דינו ושותק ואינו חש להשיב:

ה"ג לא תאכלו כל נבלה. לכך כתיב כל לומר כל אכילות שבתורה שוים וכולן בכזית ואפי' אותן שטומאתן בכעדשה:

התיב ר"ח. אהא דריב"ח:

ואכילתן כזית. בין דם בין בשר של שמנה שרצים אינו חייב עליהן עד שיאכל מהן כזית כשאר כל השרצים:

רבי שמואל בר סיסרטי בעי. על חייה בר בא פריך:

מעתה. דמרבינן מלא תאכל כל נבלה דשיעור אכילת אבר מן החי בכזית א"כ האוכל אבר מן החי מן בהמה טהורה יהא חייב שתים אחת משום לא תאכלו כל נבלה וא' משום לא תאכל הנפש עם הבשר דאמרינן לעיל לר"י באבר מן החי משתעי קרא:

ופריך ומשיבין טהורין על הטמאים. בתמיה הא חייה בר אבא לא קאמר אלא דבא ללמד אף שמנה שרצים שטומאתן בכעדשה אכילתן בכזית ומה אתה פריך מאבר מן החי מטהורין:

ומשני וכי ר"א לא השיב. בסמוך על ריב"ח מאיברי טהורין על ח' שרצים הטמאין:

מעתה כו'. בא להשיב מטמאים על טמאין:

רססן. שברן וכתשן יחד דהשתא אין עליהן שם בריה:

אינו חייב עליהן אלא אחת. משום לאו דשרץ הלכך בעינן שיהא בהן כזית:

אכל מן הריסוסין כזית ונמלה. בבת אחת חייב שתים אחת משום שרץ ואחת משום בריה:

אין כיני. אם כן אף האוכל מריסוסין פחות מכזית ונמלה שלימה משלים הכזית חייב שתים אחת משום שרץ ואחת משום בריה:

אין כיני אכל נמלה כו' אם כן האוכל נמלה שיש בה כזית נמי חייב שתים:

אף בצירופי נזיר כן. האוכל חרצן וענבים ושאר יוצא מן הגפן מצטרפין יחד לכזית ואף על פי שאינן שלימין חייב:

חייב שתים. אחת משום כל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל ואחת משום בריה דכתיב וענבים לחים ויבשים לא יאכל:

כל האיסורין. ששיעורן שוה שהן בכזית מצטרפין לכזית ללקות עליהן כדתנן פ"ד דמעילה כל הנבלות מצטרפות זו עם זו:

ולאיסור. שנפל לתוך ההיתר משערין אותו כאלו נפלו בצל או קפלוט לתוך הקדרה ואם נפל מן האיסור כשיעור זה שאלו נפלו אלו תוך הקדרה היו נותנין בו טעם אף המאכל אסור:

נבלה שביטלה בשחוטה בטלה מגעה דבר תורה. כלומר בטל מגע טומאתה מדאורייתא והנוגע בנבילה זו טהור שכבר נתבטלה:

כל. איסורין שנותנין טעם בקדרה אין בהם איסור דאורייתא ללקות עד שיטעום ממשו של איסור בכזית אבל אם סילק האיסור מקדרה אע"פ שנתן טעם בהיתר אינו לוקה דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא:

ה"ג הרי לא טעם ממשו ואת אמר לוקה. וה"פ הרי האוכל כזית חלב שנתבשל בה בשר לוקה אע"פ שאין בחלב ממשו של בשר אלא טעמו:

ה"ג כאיניש דשמע דאמר בעל דינו דבר ושותק ואינו חש להשיב וה"נ שאני בשר בחלב דחידוש הוא:

אין לוקין עליהן. עד שיטעום ממשו של איסור:

חוץ מנותני טעם. באיסורי נזיר לוקה עליהן אע"פ שלא טעם ממשו:

ה"ג א"ר זעירא כל נותן טעם אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפי' לא טעם כו' וכ"ה בערלה. וה"פ כל איסורין שבתורה שנתנו טעם בהיתר אע"פ שהוא אסור מ"מ אינו לוקה עליו עד שיאכל מגוף האיסור כשיעור חוץ מנזיר אפי' אכל כזית מההיתר שנתן בו איסור שיש בו שיעור כזית טעם אע"פ שאין שם מגוף האיסו' לוקה דחשבינן לטעם כעיקר:

כל נותני טעמים. כל איסור שנתן טעם בהיתר אין איסור והיתר מצטרפין ללקות עליו עד שיאכל ממשות של איסור כשיעור דהיינו כזית חוץ מאיסורי נזיר אע"פ שלא אכל אלא מקצת ממשות של איסור ומקצת מן ההיתר שנתן בו האיסור טעם מצטרפין ולוקה ור' זעירא ור' בא פליגי בפירושא דשמעתתא דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן:

מתני' מסייעא לדין כו'. תניא כוותיה דר"ז ותניא כוותיה דר' בא:

אכל ממנה. ממה שבקדרה כזית פטור אע"פ שנתן היין טעם בהיתר מ"מ אין בכזית שאכל טעם של זית יין שהרי נתערב מטעם היין באוכל הנותר:

עד שיאכל את. כל המאכל שנתערב בו הזית דתו ליכא לספוקי דודאי אכל כשיעור מן האיסור והך ברייתא דלא כר' בא דלדידיה אפי' אכל כזית מהמאכל יהא חייב שבכל כזית יש בו ממשו של האיסור גם יש בכולו טעם האיסור ומצטרף:

ה"ג וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו ומה ת"ל וכל משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב מכאן כו'. וכן משמע בספרי ובבבלי:

לכל איסורין שבתורה. דחדא מהנך דקחשיב ודאי אית ביה בשאר איסורין:

שאין איסורו איסור עולם. דקרא בסתם נזיר משתעי שאין איסורו אלא עד שלשים יום:

ואין איסורו איסור הנאה. שמערבין לנזיר ביין:

ויש היתר לאיסורו. ע"י שאלה לחכם שיתיר לו נזרו אף תוך שלשים יום:

מכאן למדו חכמים כו'. אין זה מדברי הברייתא אלא סתמא דש"ס מסיק כיון דמכאן דהיינו מנזיר למדו חכמים לכל האיסורין אם כן קשיא לר"ז דקאמר בשאר איסורין אינו לוקה על טעם כעיקר חוץ מאיסורי נזיר הרי מפורש דגמרינן שאר איסורין מנזיר:

מה שכר שנא' להלן. בביאת המקדש רביעית דבעינן שישתה מידי דמשכר והיינו רביעית אף הכא נמי ברביעית:

חזרו לומר. משנה אחרונה מדכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וה"ל למימר לא יאכל ש"מ דמפרשים לקרא שבא לאסור הענבים עצמן ששרה ואפ"ה כתיב לא ישתה לומר לך מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:

והוא דשרייה בכזית יין. דוקא שיש בו כזית יין לבלוע בתוך הפת וצריך צירוף לאוספו יחד לפי שהוא בלוע:

ה"ג כוס מזוג אין לוקין עליו. וה"פ אם היה יין מזוג במים אין לוקין עליו:

הדא דאת אמר. דאין לוקין עליו אלא בשלא התרו בו משום משרה אלא משום יין אבל אם התרו בו משום משרה לא כן הדין אלא לוקין עליו:

תלמוד לומר משרת וכל משרת. ה"מ למכתב משרת וכתיב וכל משרת לרבות כל המשריות היוצאין מן הגפן לחייב אלאו דמשרה:

משרה יין ביין. מזג שני מיני יין יחד מצטרפין לכזית וכן ענבים בענבים:

משרת ענבים. מהו שיצטרפו ללאו דמשרה:

ה"ג אכל חצי זית יין וחצי זית יין משרה חייב. דמ"מ אכל כזית יחד:

ופריך זה בפני עצמו פטור כו'. אלו היה אוכל כל אחד בפני עצמו היה פטור דלאו דיין ליכא וכן לאו דמשרה אינו דבכל לאו אין בו כשיעור וכי מפני שצירפם יהא חייב בתמיה:

ופריך זה בפני עצמו כו' חייב שתים. אחת אלאו דיין ואחת אלאו דמשרה וכי מפני שצירפם לא יהא חייב אלא אחת בתמיה:

מתני' וחייב על היין בפני עצמו כו'. עיקר חידושא דת"ק דחייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן ואהא פליג ראב"ע ואמר דאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג אחד א"נ רישא קמ"ל עוד אם אכל יין וענבים וחרצנים בבת אחת חייב שלשה:

החרצנים אלו החיצונים. הקליפה מבחוץ והזגין הן הגרעינים שבפנים:

ור"י אומר. בהיפך החרצנים אלו הפנימיים והזגים הם מבחוץ ויהיב סימנא שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון נקרא זוג כן בענבים החיצון נקרא זוג ממילא הפנימים נקראים חרצנים:

גמ' מה ת"ל ענבים לחים ויבשים. כלומר לחים ל"ל:

לחייב על זה בפני עצמו כו'. אם אכל ענבים לחים ויבישים בהתראה אחת חייב שתים:

מה אם במקום שלא עשה פסולת פרי כפרי. בערלה שלא אסר אלא הפרי ממש ולא הפסולת כדתנן פרק קמא דערלה:

עשה לחים כיבישים. דאין חילוק דלעולם אסורים דפרי מיקריין:

כאן. בנזיר שעשה פסולת פרי כפרי דהא כתיב חומץ והיינו פסולת אינו דין שיעשה לחים כיבישים:

ואתיא כהאי דא"ר הילא. כמו דאמרינן הכא כיון דאייתר לן לחים מחייבין ע"ז בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף על גב דשניהם נכללו בלאו אחד הכי נמי אמר רבי הילא ברחים ורכב:

מתניתא. הך ברייתא דתני בה לחים לרבות את הסמדר אתיא כר' יוסי:

וחייב משום ענבים לחים כו'. אם אכל מכל אחד כזית חייב מלקות על כל אחד בפני עצמו:

שריו. שרה כזית ממנו חייב נמי משום משרת:

סחטו. להאשכול חייב נמי משום לאו יין:

התרו בו. ואם התרו בו גם משום לאו דכל אשר יעשה מגפן היין לא יאכל לקי נמי אהאי:

טעמא דרבי אלעזר בן עזריה. דמחייב באוכל שני חרצנים וזג אף על פי שאין בהן כזית:

משום בריה. כל שאכלן יחד הוה ליה בריה אבל פחות משני חרצנים וזג לאו בריה היא:

ה"ג ותני חרצנים ועד זג להביא השלש שבינתיים. וה"פ מדכתיב ועד מרבינן מה שבין החרצן והזג והיינו האוכל וזהו השלש וקשיא ליחשיב נמי דהאוכל אשכול עובר על לאו דידיה:

אף עלין ולולבין במשמע. אם כן קשיא ליחשב נמי דעובר על לאו זה לישנא אחרינא לרבי אלעזר בן עזריה פריך דמוקים להא מחרצנים ועד זג עד שיאכל שני חרצנים וזג אחד מנ"ל להביא שלש שבינתיים ועוד קשיא לר' לעזר דדריש מכל אשר יעשה לרבות עלין ולולבין הא כתיב מיין ושכר דהוא מיעוטא למעט כל שאינו פרי:

ה"ג ר' ליעזר כר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר פרט וכלל הכל בכלל ודרובה מן דר' ישמעאל דו אמר אפי' פרט וכלל ופרט הכל בכלל כו'. וה"פ ר"ל סובר כר"י דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבינן הכל ויותר מר' ישמעאל דאפי' פרט וכלל ופרט נמי מרבינן הכל והכא דכתיב מיין ושכר הוי פרט מכל אשר יעשה כלל ומרבינן הכל ואע"ג דכתיב בתר הכי חרצנים דה"ל חזר ופרט אפ"ה מרבינן הכל וא"כ קשיא פרטא בתרא ל"ל אלא להביא השלש שבינתיים:

מה טעמא דרבי יוסי. כלומר מאי איכא בין רבי יוסי לר' יהודה וקאמר דנפקא מיניה לר' יוסי אכל חצי זית חרצנים וזג מענבה אחת חייב לראב"ע דסובר בכך הוי בריה דיש ענבה שאין בה אלא שני גרעינין וזג אחד ולרבנן פטור דסברי לעולם בעינן כזית:

מ"ט דר' יהודה. ולר' יהודה נפקא מיניה אכל שני חרצנים וזגין משתי ענבות דלכל אחד מהן יש בו כזית לראב"ע אינו חייב אלא אחת דאין בהן אלא לאו אחד דחרצנים וזגין לאו אחד הן ולרבנן חייב שתים על החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן:

אתיא דראב"ע כר' יוסי. חיצון זוג והפנימי ענבול דה"ל בריה ולכך מחייב ראב"ע כדאמרינן לעיל אבל לר' יהודה לעולם בעינן כזית א"כ אין תועלת בדבר אם אוכל שני חרצנין וזג אחר או אכל חרצן אחד שאין הדבר תלוי אלא בכזית ואין סברא לומר גזירת הכתוב הוא:

מתני' סתם נזירות ל' יום. אע"ג דתני ליה לעיל פ"ק איידי דבעי למיתני סיפא גילח כו' סותר ל' יום תני' נמי הא:

סותר ל' יום. כלומר צריך להמתין ל' יום מיום הגילוח כדי שיהיה לו גידול שיער ואז מגלח תגלחת של מצוה:

או שספסף כל שהוא. שעקר והסיר אפילו שער אחד:

חייב. דכתיב תער לא יעבור על ראשו לרבות כל המעבירין:

חופף. מחכך בידו:

ומפספס. מבדיל שערותיו זו מזו בצפרניו או בכלי אף על פי שלפעמים משיר שער כיון שאינו מכוין להשיר מותר דדבר שאין מתכוין מותר:

אבל לא סורק. במסרק דהוה פסיק רישא ואסור:

לא יחוף באדמה. מין ממיני האדמה שמשרת השער דהא נמי הוי פסיק רישא:

גמ' הא עבר חייב. מלקות אבל אינו סותר הכל אלא שלשים יום מנ"ל מדכתיב גדל פרע שער ראשו למה לי אלא ללמד אם עבר וגילח צריך להמתין עד שיגדל פרע שהוא שלשים יום ואז מגלח תגלחת המצוה:

ופריך עד כדון. לא שמעינן מקרא דצריך לגלח כל שערו אלא בנזיר טמא כדמסיק אבל נזיר טהור מנין:

דתניא וגלח ראשו כו'. בנזיר טמא כתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וקשיא כיון דכתיב ברישא וגלח ראשו ביום טהרתו למה לי תו ביום השביעי יגלחנו ללמד דנזיר טמא מגלח שתי תגלחת דאי מוגלח ראשו ביום טהרתו ה"א שאינו מגלח אלא תגלחת אחת ועולה לטהרתו ולנזירותו ואין צריך לגלח בסוף והא דכתיב וגילח הנזיר פתח אהל מועד בנזיר טהור שלא נטמא איירי לכך כתיב ביום השביעי:

וגילח. למה לי דה"מ למיכתב ביום טהרתו ביום השביעי יגלח ללמד שיגלח כולו ולא שיגלח מקצתו ולמדנו שאם שייר שתי שערות לא עשה כלום:

ה"ג תלמוד לומר לא יעבור על ראשו כל המעבירין במשמע מה תלמוד לומר תער מיכן שאינו סותר אלא זה בלבד. וה"פ מדכתיב לא יעבור ולא כתיב בתער לא יגלח ראשו אלא לרבות כל המעבירין כגון ספסף ודדמיין ליה א"כ למה נאמר תער ללמד שאין תגלחת סותר ל' יום אלא תער לבד אבל במספריים ושאר מעבירין אע"פ שלוקה עליהן אינן סותרין:

לא יסתרו בו. שאר מעבירין שלשים יום כתער אבל יסתרו שבעה ימים א"נ אמתני' קאי דתנן גילחוהו לסטים סותר ל' יום ופריך לא יסתור אלא ז' ימים והראשון נראה:

ומשני לא כשאינו סותר. שמיעטן הכתיב הסברא נותנת שאינן סותרין כלל לא שבעה ולא שלשים:

אין תימר לא יסתרו בו ל' יום. א"ת גם תער לא יסתור אלא שבעה ימים:

מה בין נזיר טהור. כשגילח ומה בין נזיר שנטמא אלא ודאי טהור שגילח תוך ימי נזירותו סותר ל' יום לאחר הגילוח ונזיר שנטמא אינו סותר אחר הטומאה אלא שבעה ימים דהיינו אחר הזאת שלישי ושביעי:

תני קל וחומר בנזיר טהור. יש קולא וחומרא בנזיר הטהור ויש קולא וחומרא בנזיר הטמא:

ה"ג קל בנזיר טהור שאינו סותר אלא שלשים וחומר שהוא סותר בו שלשים. וה"פ קל הוא נזיר טהור שגילח מנזיר טמא דאלו כשגילח אינו סותר אלא ל' יום ואלו נטמא סותר כל הקודמין וחומר הוא בנזיר שגילח שסותר לאחריו ל' יום עד שיגדל פרע ואלו נטמא אינו סותר אלא שבעה דהיינו עד אחר הזיית ג' וז':

ה"ג קל בנזיר טמא שהוא סותר בו שבעה וחומר שבכולן סותרין בו. וה"פ קל הוא שאינו סותר לאחריו אלא שבעה וחומר שסותר כל הקודמין והיינו הקל וחומר דרישא:

ה"ג אין תימר יסתרו בו שלשים יום מה בין כו'. וה"פ אנזיר טמא פריך דיסתור נמי ל' יום ומשני מה בין כו' ח"נ כמו גופא הוא וה"פ לעיל פרכינן אגילוח דנזיר טהור יסתור שבעה ולא שלשים ושנינן א"כ מ"ש בין נזיר טהור לטמא:

אית דבעי מימר. איכא דאמרי הכי שנינן א"כ מאי איכא בין מספרים לתער דהא ודאי אף במספרים צריך להמתין שבעה כבין תגלחת לתגלחת דמצורע א"נ ה"ג אית דבעי מימר ל"ש בין מספרים לבתער ונזיר טהור כר"א. וה"פ בברייתא תניא ל"ש בין מספרים לתער לגלח נזירות טהרה והא בנזיר טהור איירי וכר"א דאמר הכי בסמוך וכן עיקר:

תמן תנינן. סוף נגעים. שלשה מגלחין. הנזיר דכתיב וגילח את ראש נזרו והמצורע דכתיב וגילח את כל שערו ולוים דכתיב והעבירו תער:

ותגלחתן מצוה. דסד"א אעבורי שער קפיד רחמנא ואפי' סך נשא דהיינו סם שמשיר השער קמ"ל דמצוה בגילוח דוקא:

מתני'. דתנן בנזיר שלא בתער ואם שייר ב' שערות לא עשה כלום דוקא בנזיר טמא אבל גילוח דנזיר טהור אפי' שלא בתער ואפי' לא גילח אלא רובו יצא:

ה"ג ר' אמי בהדא ר"א בעי כל עצמו כו'. כל עיקר מצות תער לא כתיב אלא בנזיר טהור דהא כתיב תער לא יעבור עד מלאת הימים ודרשינן מיניה הא אם השלים הימים צריך תער דוקא והיינו נזיר טהור שמלאו לו ימי נזירותו:

דילמא. שמא לא אמר ודייק דמתני' איירי בנזיר טמא אלא מדתנן שייר שתי שערות לא עשה כלום וזה דוקא בנזיר טמא דביה אייתר לן וגילח כדאמרי' לעיל ולא ילפינן מיניה נזיר טהור:

נהור את. זכור את כשהיינו עוסקין במסכת נזיר ושנינן ל"ש בין מספרים לתער ואר"א מתני' דנגעים דתנן ובתער בנזיר טמא איירי אבל בנזיר טהור אין חילוק בין מספרים לתער:

ופריך נזיר טהור למה לא. מ"ט לחלק:

ומשני נזיר טהור. דינו לגלח אחר הזריקה כמפורש בקרא וכיון שכן אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים ונתקדש ראשו בדם שלמה נזרו ושעריו כנשור הן הלכך לא קפדינן איך יסיר שערותיו אם בתער או במספריים אבל נזיר טמא שהוא מגלח קודם הבאת קרבנותיו בעינן שיגלח כל שערו:

ה"ג כיון שקידש נזרו בדם שלמה נזרו וכנשור הוא:

את אמר. לדבריך בנזיר טהור לא קפדינן אלא ארוב שערות ראשו דכתיב וגלח את שער ראש נזרו וקיי"ל בכל מקום רובו ככולו מיבעיא לן אם גילח שליש ראשו ולא הספיק לגלח כל ראשו עד שצמחו כל שערות שכבר גילח מהו מי אמרי' כשחוזר ומגלח שליש אחר שלא גילח בראשונה דיו דמצרפין גם השליש שכבר גילח בראשונה וה"ל רובו אע"ג שכבר צמח או דלמא בעינן שיגלח עתה כולו או רובו דהוי ככולו:

ה"ג את אמר בנזיר טמא שתי שערות מעכבות ודכוותה בנזיר טהור שתי שערות סותרות. וה"פ ותו קמיבעיא לן דאמרת בנזיר טמא שתי שערות מעכבות בתגלחת טהרתו מי סותרות שתי שערות בנזיר טהור אם גילח שתי שערות תוך ימי נזירותו סותרין דמדמין ליה לעיכוב דנזיר טמא או דלמא בעינן רובא כעיכוב דנזיר טהור:

וכן הוא. שתי שערות סותרות:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

כשם ששתי שערות מעכבות בו. בתגלחת טומאה כך שתי שערות סותרות בו בתגלחת איסור:

וגילח מהן פעם אחת. שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו מי אמרי' כיון שגילח שיעור אחד סגי אע"פ ששייר הרבה או דלמא אשיורא קפיד קרא וכל ששייר שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו לא עשה כלום:

הכי גרסינן ר' אילא בשם שמואל קומי ר' יוסי. כ"מ בסמוך:

למלקות אחת. אם גילח תוך נזירותו שער אחת לוקה:

לעיכוב. גילח תגלחת טומאה או טהרה ושייר שתי שערות לא עלתה לו תגלחתו:

לסתירה. גילח תוך ימי נזירותו אינו סותר עד שיגלח שלשה שערות:

מתני' פליגא על ר' יוסי. דקסבר ר' יוסי אף למלקות בעינן שתי שערות ופריך מבריית' דספרי דתני נזיר שספסף כל שהוא חייב משמע אפי' בשער אחת חייב מלקות:

פתר לה ר"י. מפרש לה ר"י להך מתני' נזיר שספסף משתי שערות מזו כל שהוא ומזו כל שהוא חייב:

ופריך מתניתא. ברייתא דמייתי בסמוך קשיא לר' אילא בשם שמואל דאמר למלקות אחת:

ה"ג חייב עליהן משום ד' לאוים:

משום נזיר. והוא מצורע ובי"ט וכשהן שתי שערות אלו פיאה בראש חייב משום לא תקיפו פאת ראשיכם ש"מ דאינו חייב משום נזיר אלא בשתולש שתי שערות:

ומשני לאוים. אתי התנא למיחשב כמה לאוין יכול התולש שתי שערות לעבור וקחשיב נמי י"ט ומקיף ואהנך אינו חייב אלא בשתי שערות אבל בנזיר חייב מלקות אפי' בשער אחת:

אית תניי כו'. איכא ברייתא דתני בה נזיר מפספס בקילקין והם שערות הראש המסובכין וקשורין מחמת זיעה וערבוביא:

בבריא. אדם בריא שערותיו חזקים ואינן משירין ע"י פספוס:

בתש. אדם חלוש אסור לפספס בקליקין שמשירין ע"י פספס:

מתני' נזיר שהיה שותה ביין כל היום. ולא התרו בו אלא אחת:

אל תשתה אל תשתה. שהתרו בו בין שתיה לשתיה וכן בטומאה כדמסיק:

גמ' מתרין בו על היין ועל התגלחת. שתה שם יין או גילח והתרו בו מלקין אותו דנזירות חל עליו אבל על הטומאה אינו לוקה הואיל ונזר בטומאה:

גר"ש כו'. גמרו או גרסינן שם כולא הילכתא לעיל פרק ג' הלכה ה':

אינו מקבל התרייה בדעת הזאת. כלומר בהתראה זאת שכיון שאין היין בידו אפשר שלא ישתה ממנו:

מקבל התרייה בדעת הזאת. ואם ישתה כולה חייב עליה עשרה מלקיות:

מתני' הטומאה כו'. בגמרא מפרש כולא מתני' ה"ג הותרו מכללן הותר בתגלחת מצוה כו':

גמ' הטומאה. מנ"ל דנזיר אסור בה דכתיב כל ימי וגו':

דכתיב מכל אשר יעשה. נקט הך קרא בתרא אע"ג דכתיב ברישא כמה אזהרות לאיסור היינו משום דאזהרת מכל אשר כו' הוא כולל:

ה"ג חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן הטומאה דכתיב והימים יפלו כי טמא נזרו והתגלחת דכתיב כל ימי הזירו לה':

ה"ג הוון בעי מימר בד' כוסות של יין אבל כו'. וה"פ סברוהו למימר יין של מצוה היינו ארבע כוסות יין של פסח ואינו כן שאינו אלא מדרבנן ולא צריכין לזה קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות:

אבל. באמת צריכין קרא למי שנשבע לשתות יין ואח"כ קיבל נזירות על עצמו חייל נזירות ואסור ביין:

ה"ג אבל אם אמר שבועה שאשתה ונזר אתא מימר לא ישתה. בה"ג לא סוף דבר כדי לטהר מנגעו אלא אפי' כדי ליתן סימן לנתקו כו'. וה"פ לאו דוקא לטהרת צרעתו הותר הנזיר בגילוח אלא אפי' לגלח שערות סביב הנתק כדי לידע אם פשה אם לא נמי מותר וז"ל התוספתא פ"ד כיצד הותר מכלל תגלחת מצורע מוחלט ה"ז מותר לגלח ואצ"ל מצרעתו אלא אפי' ליתן סימן לנתקו אם פשה אם לא פשה:

הדא היא דתנינן. לקמן פ"ז כה"ג ונזיר שהיו מהלכין בדרך כו':

הטומאה. שסותרת את הכל וחייבת בקרבן ילפינן מדכתיב והימים כו':

שעשה בה המגלח. את הנזיר שלוקה כנזיר עצמו המתגלח שנאמר לא יעבר על ראשו קרי ביה לא יעביר לאחר:

והטמא לא עשה בו מטמא כמיטמא. שנאמר וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו ודייק ליה מדלא כתיב וטמא לו ראש נזרו:

מתני' מגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני. כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שני בני יונה או שני (בני) תורים א' לעולה וא' לחטאת וכבש בן שנתו לאשם:

מה בין זה למצורע. דכתיב בפ' מצורע בתגלחת שניה והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' וביום השמיני יקח וגו' וקיי"ל במצורע אם גילח בשמיני מביא קרבן בתשיעי:

א"ל שזה טהרתו תלויה בימיו. נזיר טהרתו תלויה בהזאת שלישי ושביעי וטבילה הלכך כיון שטהר בשביעי אע"פ שלא גילח עד יום השמיני מביא קרבנותיו בו ביום:

אבל מצורע טהרתו תלויה בהתגלחתו. כדכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר כתיב ורחץ בשרו במים ואם טבל עד שלא גילח לא עלתה לו טבילה הלכך אם גילח בשמיני אכתי צריך טבילה והערב שמש לכך אינו יכול להביא קרבנותיו עד התשיעי:

גמ' ביום הבאת קרבנותיו. דכתיב ביום השמיני יביא שתי תורים והדר כתיב והזיר לה' את ימי נזרו שחוזר ומונה נזירותו:

בשעת תגלחתו. הכתוב מדבר דהיינו בשביעי דהא כתיב והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו כו' ש"מ שקודם הבאת קרבנו מתחיל למנות ימי נזירותו והיינו בשביעי:

מה פליגין. כי פליגי:

כל עמא מודה. הכל מודים [ר'] וריב"י:

ה"ג אבל אם טבל בשמיני נעשה שמיני שביעי ותשיעי שמיני ואינו מונה אלא מן התשיעי בלבד. וה"פ אם טבל בשמיני הואיל וקפיד רחמנא שיביא נזיר קרבנו בטהרה ובעודו טבול יום לא יביא ולא ישלח קרבנותיו צריך להמתין עד יום התשיעי להביא קרבנותיו ולמנות נזירות טהרה:

ה"ג נטמא וחזר ונטמא מביא קרבן אחד לכולן אר"ז כריב"י. הך ברייתא אתייא כריב"י ואיירי בשנטמא בשביעי וחזר ונטמא לסוף ז' אחר שהזה ושנה וטבל דמיד כשהזה וטבל חל עליו באותו יום נזירות טהרה דהא יום ז' עולה למנין נזירותו וכיון שכן ה"ל כטומאה אחריתי ומ"מ פטור מקרבן טומאה אחר כיון שלא היה שעה שראוי להביא קרבנות טומאה הראשונה:

ברם כר'. אבל לר' בשביעי עדיין הוא בטומאתו דלא נראה עדיין להתחיל נזירות טהרה עד זמן הבאת קרבנותיו דהיינו בשמיני וכטומאה אריכתא היא ואמאי אמר חזר ונטמא ואם נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני הרי יצאה שעה שראוי להביא קרבן וחייב שני קרבנות:

מה פליגין. כי פליגי ר' וריב"י נזירות טהרה מהיכן מנינן ר' סובר משהביא קרבנות ממש הוא מתחיל למנות וריב"י אמר אפי' משנראה להביא קרבנו דהיינו בשמיני מתחיל למנות:

ה"ג אבל עד שלא נראה להביא קרבן טומאה כל עמא מודיי שאינו מביא קרבן טומאה. וה"פ אבל אם עד שלא נראה להביא קרבן טומאה נטמא הכל מודים שאינו מביא קרבן טומאה אחר שהרי טומאה אריכתא היא:

ה"ג ותני נטמא כו' ע"ד דר' הילא כרבי נדחה כו' ע"ד דר"ז דברי הכל כו'. וה"פ לר' הילא לא אתיא הך ברייתא כר' דסובר דאינו מתחיל למנות עד שיביא קרבנו א"כ כשנטמא קודם הבאת קרבנותיו עדיין לא יצא מטומאתו הראשונה וכטומאה אריכתא היא הלכך כשנטמא שנית אזדא ליה קרבן הראשון וכשמביא קרבן על טומאה השניה מהני נמי לטומאה הראשונה דכולא חדא מילתא נינהו ולריב"י כיון שנראה ביום השמיני להביא קרבן ומתחיל למנות נזירותו ה"ל כטהור וכשנטמא אח"כ טומאה אחריתי היא וצריך להביא קרבן על כל טומאה וטומאה ולר"ז דמודה ר' משראוי להביא קרבן מתחיל למנות נזירות טהרה הך ברייתא אתיא ככ"ע:

מתני' שוחט את השלמים ומגלח עליהם. דכתיב בנזיר וגלח את ראשו פתח אהל מועד ומפרשינן לקרא הכי וגלח את ראשו על זבח הכתוב בו פתח אהל מועד והיינו שלמים דכתיב בהו ושחטו אותו פתח אהל מועד:

שהחטאת קודמת בכל מקום. לעולה ושלמים ודין הוא שיגלח על הראשון:

גמ' רבי יהושע בן לוי אמר. מ"ט דר"י דאמר ששוחט את השלמים תחלה:

מה ת"ל יעשה. דה"מ למכתב ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל זבח שלמים אלא להקדים בו עשיה שישחוט את השלמים תחלה:

והא כתיב. בפ' נזיר בתר ואת האיל ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו דה"מ למכתב ואת האיל זבח שלמים ואת מנחתו ואת נסכו ה"נ נימא שיקדים עשיית המנחה והנסכים קודם כולן בתמיה א"ו צ"ל דאורחיה דקרא למכתב הכי וא"כ אין ראיה מואת האיל יעשה:

שאם גילח על אחת משלשתן יצא. היינו טעמא דר"י דסמוך לשלמים כתיב וגילח וגו' מסתברא דבתר שלמים מגלח א"כ דין הוא שיקדימו והא דכתיב חטאת ועולה תחלה ללמד שאם גילח על אחת משלשתן יצא:

ה"ג מאן תנא שהחטאת קודמת בכל מקום ר' אלעזר ר' אלעזר אומר ד"ה היא כו'. וה"פ פשטא דלישנא משמע אפי' במעשיה ואנן לא תנן הכי פ' כל התדיר אלא שדם החטאת קודם לדם העולה אבל למעשיה העולה קודמת והכא למעשיה קיימינן ועוד כיון שמצינו מעלה בעולה אין הכרח להקדים החטאת וקאמר ר"א היא אבל חכמים פליגי ור"א אמר מתני' ד"ה והא דקאמר שהחטאת קודמת בכל מקום היינו שקודמת אפי' למעשיה לאשם הלכך יש לנו לומר דגילוח יהיה נמי על החטאת:

מתני' ולא פירש. אע"ג דכל הקרבנות צריך שיקראו הבעלים להם שם הכא לא צריך דמכי אמר אלו לנזירותי הוי כאלו קרא שם לכל אחד ואחד דכבשה אינה ראויה אלא לחטאת וכבש לעולה ואיל לשלמים:

ומשלח תחת הדוד. שמבשלים בו זבח שלמים:

ואם גלח במדינה. ואע"ג דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד לאו דוקא אלא ללמד שאינו מגלח עד שיהיה פתח אהל מועד פתוח:

היה משלח תחת הדוד. דכיון דאוקימנא פתח אהל מועד לדרשא אחרינא אף במדינה יכול לגלח:

בד"א. שבמקדש נוטל ומשלח תחת הדוד בתגלחת טהרה:

אבל בתגלחת הטומאה. אפי' גלח במקדש אינו נוטל שער ומשלח תחת הדוד של קרבנותיו דלא כתיב נתינת שער תחת הדוד אלא בנזיר טהור:

הכל משלחין. טהור שבמקדש ובמדינה וטמא במקדש חוץ מטמא שגילח במדינה מפני ששערו נקבר:

גמ' הוון בעי מימר. סברוהו למימר הא דתנן במתני' ולא פירש היינו בשעת הבאה למקדש אבל בשהיו עדיין תוך ביתו בשעת לקיחה פירש איזהו לחטאת כו':

אמרין. שאינו כן ואפי' בשעת לקיחה אינו צריך לפרש:

למה. הא כל הקרבנות צריכין קריאת שם:

בהמה אין עליה הלכות סתומות בתחלה. והיינו קרבנות נזיר שאפי' בתחלה אינן צריכין קריאת שם:

טובלו ברוטב. נוטל את הרוטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד של שלמים:

מה טעמא. כלומר מנ"ל שיטבלם ברוטב:

ונתן על האש אשר. תחת זבח השלמים והאי זבח מיותר אלא ה"ק מזבחו יהא באש שמתחתיו:

ה"ג חוץ מן הטמא שבגבולין תחת הדוד כו'. ששערו נקבר:

הטהור. כאן וכאן במקדש ובמדינה משלח:

הטמא. במקדש ובמדינה לא היה משלח:

אלא המגלח בטהרה. במקדש מפני שנעשה כמצותו:

ה"ג רבנן אמרין עד שיהא ראוי וסמוך ור"מ אמר ראוי אע"פ שאינו סמוך כו'. וה"פ ראוי היינו טהור וסמוך היינו בירושלים שהוא משלח תחת הדוד שמבשלין בו השלמים וא"צ הבאה וקאמר לרבנן דמצריכין ראוי וסמוך הלכך אינו משלח אלא הטהור בירושלים ולר"מ דאמר בחדא מינייהו סגי לכך קאמר טהור במדינה וטמא בירושלים משלחין:

מתני' או שלקן. בישול יותר מדאי עד שנימוח:

ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין כו'. דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולם:

כיון שנזרק עליו כו'. דכתיב הכא אחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם אחר התגלחו את נזרו מה להלן אחר מעשה יחידי אף כאן אחר מעשה יחידי הא למדת כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים מותר לשתות יין ולהטמא למתים וגילוח א"צ להזכיר שכך מצותו או שיגלח אז:

גמ' היה מבשל את השלמים. איל של הנזיר או שולקן וכתיב ולקח הכהן זרוע בשלה מן האיל ש"מ דשלוק קרוי מבושל:

וקרייא אמרה. ומקרא מוכח שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח ובפסח כתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש:

אין תימר שלא כהלכה. עשאו שבישלו הפסח:

כמשפט. דכתיב ויבשלו את הפסח ויעשוהו כמשפט ואי לא צלאו אינו כמשפט:

ופריך מתני' אמרה שלוק קרוי מבושל והא תנינן נדרים פ"ו:

מותר בצלי ובשלוק. ש"מ צלי ושלוק לא מיקרי מבושל ומקרא ומתני' דהכא שמעינן צלי ושלוק מיקריין מבושל:

ומשני אר"י בנדרים הלכו אחר לשון בני אדם. דאין קורין מבושל אלא מבושל ממש ולא צלי ושלוק:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

אסור בי"ט אחרון. דבלשון בני אדם אף י"ט האחרון בכלל חג:

מותר. דבלשון תורה לא מיקרי חג אלא שבעה ימי סוכות:

אף ר' יאשיה מודה דאסור. סתמא דש"ס קאמר בהא לא פליגי דאף ר' יאשיה לא אמר דאזלינן בתר לשון תורה אלא לחומרא כגון בנודר מן המבושל דאסור אף בצלי אבל היכא דלשון בני אדם לחומרא כגון קונם יין שאני טועם החג מודה דאזלינן בתרלשון בני אדם ואסור:

אכל חליטא. לביבות המבושלות במים ואמר לא טעמתי מזון היום הזה שאינן חשובין מזון ובערוך גרס חלטין והן פירות גנוסר וכן נראה עיקר וכ"ה בבבלי:

ופריך והא תנינן. פ"ג דעירובין:

מותר במים ומלח. ש"מ שאר כל הדברים קרויים מזון:

ומשני פתר לה. תפרש מתני' דעירובין דאתיא כר' יאשיה דאמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה לחומרא ובלשון תורה כל הדברים קרויין מזון חוץ ממים ומלח:

בר. הוא עיבור ולחם כמשמעו ומה ת"ל מזון אלא שאר מיני מאכל צידה לדרך ש"מ כל הדברים קרויים מזון:

יכול בפני עצמה. דמשמע שהיא לבדה נתבשלה:

ת"ל מן האיל. שעדיין מחוברת באיל:

הא כיצד. שתהיה מחוברת ותהא בפני עצמה:

חותכה. קודם בישולה מן האיל ומניחה מחוברת כשעורה ואין זה חיבור ממש:

ופריך ולא הקדש. דהיינו הזרוע איקרי קדש שהיא לכהן ואסורה לזרים ושאר איל איקרי חול שנאכל לזרים וקשיא ליה איך מבשל הזרוע עם האיל הלא בולעין זה מזה ואיך יאכל הזר קדש:

חילפיי כו'. כלומר לפי מאי דמסיק בסוף הסוגי' מיתרצא קושיא זו:

ה"ג תבל מהו שיאסור ביותר ממאתים וכ"ה פ"ק דערלה. וה"פ המתבלים את הקדרה אם אוסרים יותר ממאתים או דלמא אין מתבלין יותר ממאתים:

א"ל אין. לך תבלין שנותנין טעם יותר ממאתים:

ופריך והא תנינן. ערלה פ"ב:

כל המחמץ והמתבל והמדמע. בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור קתני מיהת המתבל את הקדרה בתבלין של כלאי הכרם או ערלה או תרומה אין עולין באחד ומאתים ש"מ דיש תבלין שאין עולין באחד ומאתים אלא כיון דלטעמא עבידי לא בטילי כל זמן שנותנין טעם:

אין תימר. אס"ד אף תבלין עולין בתרומה במאה ובערלה וכלאי הכרם במאתים ואסור דתנן במתני' דערלה היינו עד מאה ומאתים קשיא ל"ל מחמץ ומתבל הא לעולם אינן עולים פחות ממאתים אלא ודאי מתבל חמור דאפי' במאתים אינו עולה:

אלא בענבים אכן קיימין. הא דמיבעיא לחילפיי דוקא במתבל בענבים שאין טעמן חזק אבל מודה חילפיי שיש תבלין הנותנין טעם ביותר ממאתים כגון פלפלין וכיוצא בהן:

בשלא צמקו. ועדיין הן לחים אבל צמוקים נותנין טעם ביותר ממאתים שכשנתבשל טעמן חזק א"נ בעיא דחילפיי במתבל את הענבים וקאמר ר' יוחנן צמוקים אינן בולעים כל כך:

כשלא בישלו. כלומר כשלא נגמרו בגדילתן כל צרכן אבל נגמרו כל צרכן הן חזקים ונותנין טעם ביותר ממאתים א"נ כשנגמרו בולעין טעם הרבה מהתבלין:

כל נותני טעמים אחד ומאה. קס"ד דה"ק אין לך דבר הנותן טעם ביותר ממאה ולר"ח אינו נותן טעם ביותר מששים:

הא ר' יוסי פליג עלך. ואמר בששים ולא יותר:

ומתניתין. דתרומות קשיא לתרווייכון:

ה"ג כל המחמץ המתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור. והיינו ביותר ממאתים דאס"ד במאה ומאתים ל"ל מחמץ ומתבל הא כל כלאי הכרם וערלה במאתים אפילו אינו מתבל ש"מ דתבלין נותנין טעם ביותר ממאתים:

תיפתר בשר בבשר. הא דאריב"ל בששים ומאה לאו בתבלין איירי אלא בבשר נבלה שנתערב בבשר שחוטה וקאמר דאין האיסור נותן טעם בהיתר ביותר מששים ומאה:

היא בשר בבשר כו'. כלומר הא דאמר ריב"ל בששים ומאה לאו דוקא בשר בבשר שאין טעמו חזק אלא כל איסורין שבתורה כל שאינן עשויים לטעם אינן אוסרין ביותר ממאה וששים ואפשר דקים להו ביותר מזה אע"פ שנרגש טעמו אינו טעם ממש שיאסור על ידו:

ה"ג דאמר ר"א בשם ר"י כל האסורין משערין אותן כאלו הן בצל וקפלוט. ש"מ דסובר כל האיסורין משערין בשוה א"כ גם לריב"ל משערין הכל בשוה בששים ובמאה:

מאי כדון. מהו זה כלומר מאי טעמייהו שזה אומר בששים וזה אומר במאה:

ומשני ושניהם למדין מזרוע בשלה מ"ד בששים סובר הזרוע אחד מששים באיל השלמים ומ"ד במאה סובר שאין הזרוע אלא אחד ממאה מן האיל וכדמסיק:

את מוציא את העצמות. שאינן נחשבין בכלל הזרוע הנותן טעם אלא הבשר שבתוכו ואינו אלא מאה נגד כל האיל והשלמים נאכלין לזרים אע"פ שנתבשלו עם הזרוע שהוא קדשים הנאכל לכהנים:

ופריך וכשם שאתה מוציא כו'. וכיון שמשערינן בשר בבשר א"כ אין כאן אלא ששים:

ומשני לית יכיל. אי אפשר לומר כן:

אין טינופות של תרומה. כגון תרומה שנתערבה בחולין אין הטינופות שבתרומה כגון הסובין והמורסין ושאר פסולת שבתוכה מצטרפין לתרומה אלא אם יש מאה בחולין נגד המאכל שבתרומה הרי זה עולה ומצרפין הפסולת שבחולין למאה להעלותה והכא נמי מצרפין העצמות שבאיל שמותר לזרים להעלות בשר הזרוע שאסור לזרים אבל אין מצרפין עצמות שבזרוע לאיסור:

קליפי איסור. כגון קליפי ביצים האסורות מצטרפות עם ההיתר להעלותה בששים:

הדא אמרה. זאת אומרת:

במקום אחר. היינו שאר איסורין דקסבר ר"ח כל נותני טעמים במאה היינו דבעינן מאה ועוד:

הכא. בזרוע בשלה אע"פ שאין שם אלא מאה עם הזרוע אפ"ה מותר:

תנופה מעכבת בנזיר. מלשתות יין:

ה"ג והתני זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים לקיים מצות תנופה בין שאין לו כפים שהתנופה אינה מעכבת:

ומשני הא דאמר רב תנופה מעכבת היינו בנזיר שיש לו כפים אבל אין לו כפים א"צ תנופה:

ותני כן. ותניא נמי הכי:

שיער. נזיר שאין לו שער אין לו טהרה עד שיגדלו שערותיו דבעינן קרא כדכתיב:

כתנופות וכבהונות של מצורע. דאם אין לו ידים להניף או שאין לו בהונות לתת עליו שמן אין לו טהרה עולמית:

והתני זאת תורת המצורע. לרבות אפילו אין לו בהונות לעולם נוהגין בו התורה הזאת:

ומשני פתר לה. להך ברייתא דאתיא כר"א דאמר אין לו בהן נותן על מקום הבהן ויצא ושמואל סובר כת"ק דאמר אין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית:

מתני' ונמצא פסול. כגון שנשפך דמו או יצא או נטמא תגלחתו פסולה הואיל ונפסל הזבח שגילח עליו ה"ל כגלחוהו לסטים דאמרינן לעיל לר"א סותר שבעה ימים ולרבנן ל' יום:

וזבחיו לא עלו לו. שאר זבחים שהקריב אחר תגלחתו הפסולה לא עלו לו דכיון דצריך לסתור עד שיגדל שערו הוי כאלו הקריבן קודם זמנם:

על החטאת שלא לשמה. היינו על הזבח ונמצא פסול דחטאת שלא לשמה פסולה ואיידי דבעי למיתני על העולה והשלמים פלוגתא דר"ש ורבנן תני נמי על החטאת:

על העולה והשלמים שלא לשמן כו' תגלחתו פסולה. דהואיל ולא עלו לשם עולה ושלמי נזיר ה"ל כמגלח על עולה ושלמי נדבה ור"ש סובר המגלח על עולה ושלמי נדבה יצא:

אם גילח על שלשתן. אחר שהקריב שלשתן ונמצא א' מהן כשר והשאר פסולים כשרה לדברי הכל דהא אם גילח על אחת משלשתן יצא:

גמ' עלת לו לתגלחתו. הא דאר"ש שאר זבחי עלו לאו דוקא זבחיו אלא אפי' תגלחתו עלה לו דאס"ד אין תגלחתו כשרה אף שאר זבחיו לא יעלו דהא מהאי טעמא תנן ברישא אם גילח על זבח פסול אף שאר זבחיו לא עלו לו:

ה"ג מהו לגלח על שלמי חגיגה כר"ש. כלומר שלמי נדבה ואפילו לא הביאן לקרבן נזיר עולה לו:

ופשיט ולא מתניתין היא. ולא משנתינו היא זו. ואפילו שחטן. לשאר זבחים לשמן מ"מ זו שגילח עליה כשלמי נדבה הן ואפ"ה תגלחתו כשרה דאל"כ אף שאר זבחיו לא עלו כדאמרינן בסמוך. הדא אמרה. זאת אומרת שמגלח על שלמי נדבה לר"ש:

רב אדא בר אהבה ורבי יוחנן. פליגי בהך מילתא לרב אדא בר אהבה מיבעיא ליה לר"ש אם גילח על שלמי נדבה יצא או לא ולרבי יוחנן פשיטא ליה ויותר נראה דה"ג ראב"א פשיטא ליה ור"י צריכה ליה וכ"ה בבבלי:

מתני' ר"א אומר סותר את הכל. בגמרא מפרש לה לכולא מתניתין:

מרים התרמודית. מתרמוד היתה:

גמ' ופריך מחלפא שיטתא דר"א. קשיא דר"א אדר"א:

תמן. לעיל פ"ג:

ה"ג לא סתר אלא ז'. דאר"א כל לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה:

וכא. והכא הוא אמר אפילו לאחר מלאת סותר הכל:

סותר כל קרבנותיו. שהביא קודם שנטמא וצריך להביא כל קרבנותיו אחר תשלום שבעת ימי הסתירה:

ופריך פשיטא דא. דבר זה פשיטא אלו לא נטמא היה קרבן זה כשר:

לא בדא. ולמה לא נאמר אף בהיפך כשנקרב הקרבן בהכשר ונטמא שאין הקרבן נפסל בכך אלא שהוא אינו ראוי להביא שאר קרבנותיו וכיון שאי אפשר לא מעכב:

ולא ר"א היא. בתמיה הא ת"ק דמתני' ר"א הוא:

ור"א שמותי הוא. מתלמידי דב"ש וס"ל כוותייהו כדמסיק:

ה"ג נזיר ממורט בש"א צריך כו'. וה"פ נזיר שאין לו שער בש"א צריך להעביר תער וכיון דאינו יכול להעביר אין לו תקנה ה"נ אע"פ שאינו יכול להקריב שאר קרבנותיו מעכבין ופסלי:

ה"ג כן היא מתניתא ויטהר ויביא שאר קרבנותיו. דכפי לשון המשנה משמע שהטהרה היא שנפטר מנזירותו והא ודאי אינו שכבר נפטר קודם הבאת שאר קרבנות שמשנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לשתות ביין אלא ה"ק כשיטהר מטומאתו יביא שאר קרבנותיו אבל הזבח שהביא קודם הטומאה אינו צריך לחזור ולהביאו:

כן היא מתני' תטהר כו'. אף בסיפא צריכין להגיה תטהר ותביא וכוונתו נמי לכשתטהר תביא שאר קרבנותיה והראשון כשר ועלה לו:

הדרן עלך שלשה מינין